נולד בארבעה ביוני

כן כן, גם אני הולך לסטונז הערב. מוכרחים להיות שמח וכאלה. ושלושת הרגלים היום. איזה בן אדם לא עולה לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים? אז נלך להופעה של הסטונז כמו הכבשה התרבותית שאני.

(אני אתנצל את ההתנצלות המסורתית שלי על כך שאני לא יודע לכתוב על מוזיקה ובעצם לא מבין במוזיקה דבר וחצי דבר. כמו עיוור שכותב על איך נראית קשת, ככה אני מרגיש. אבל אני עיוור עם מוטיבציה, אז תחזיקו לי אצבעות.)

בקיצור, אני הולך לסטונז, אבל בלב, בלב אני הולך להופעה אחרת לגמרי היום. להופעה המיוחדת לרגל יום הולדת שלושים שנה לתקליט שאחראי לאחת המיסקונספציות הגדולות ביותר מאז הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. התקליט שהכיר לי את ברוס ספרינגסטין, Born in the USA  (או בשפה של חובבי ספרינגסטין, BITUSA. אני מתנצל על האנגלית בפוסט הזה. אין ברירה.)

התקליט הזה הכיר לי ולרוב האנשים שאני מכיר את ברוס ספרינגסטין. הכל מתחיל בבחור לבן ויפה מדי שרוקד על הבמה (ואם תשאלו אותי, מוטב היה לו לא היה רוקד) ומושיט יד לבחורה יפה ולבנה מדי כדי שתבוא לרקוד איתו. לשיר הזה קוראים Dancing in the dark, וכל בר דעת מבין שאת הסצנה שלפני הקליפ, זו שבה הם עושים אמבטיית חלב עזים, החבר'ה מ-MTV חתכו בעריכה. תודה לאל על חסדים קטנים.

אחרי זה יש עוד קליפים, ההוא עם הבחור היפה מדי שעכשיו הוא מוסכניק יפה מדי (I'm on fire) וההוא שבו הבחור שוב על הבמה, הפעם הוא נראה כמו גוש ג'ינס ובנדנות ושר משהו על וייטנאם (Born in the USA). מי שהיה מספיק אובססיבי עם רשת גימל בימים אלה, זוכר עוד כמה שירים.

ומה נשאר מכל הוויזואליה הזו? כוכב פופ ממותג עם שירי פופ ממותקים, ועם כינוי שכל אחד זוכר ואף אחד לא מבין למה בכלל נתנו לו אותו. בא, עשה כמה שטיקים וקליפים נחמדים, ושקע במצולות הזיכרון העמומים של האייטיז.

אם אתה אשכרה מכיר את ספרינגסטין, אתה יודע שזה לא בדיוק ככה. האמת, זה כמעט ההיפך. לפני עשר שנים, כשהתחילה האובססיה שלי, המוזיקה שלו נשמעה לי מושלמת בכמה שהיא מקולקלת. זה היה כאילו מישהו הקליט את הרוקנרול המושלם, ואז זרק אותו לבוץ. משהו תמיד היה קצת מקולקל. ממש לא Dancing in the dark, עם ההפקה המושלמת והסינטיסייזרים המדויקים והסקסופון המרוחק בסוף. שום דבר מזה. יותר כמו רעש של פקק תנועה מושלם ברחוב המסגר פינת יצחק שדה.

BITUSA הוא תקליט מושלם למדי. הוא עומד בשורה אחת עם חמישה או שישה תקליטים אחרים של ספרינגסטין, שאני לא יכול לתאר לעצמי מוזיקה בלעדיהם. ולמרות זאת, הוא מחיה את אניגמת ספרינגסטין בעיני יותר מכל תקליט אחר: גאון מוזיקלי מושלם? גיבור מעמד הפועלים? משורר דגול ומיוסר? או שאולי המותג האמריקאי האולטימטיבי? אדם שנארז בכל כך הרבה כישרון, שהוא משכנע אפילו אותי בגאונות שלו, בפטריוטיות הביקורתית שלו, בכתיבה המושלמת הזאת.

(אני עדיין מוצא את עצמי שואל את השאלות האלה בכניסה להופעות שלו, ובסוף אני מחייך לעצמי וחושב שתזדיין הציניות. גם אם נפלתי בשבי המותג הקפיטליסטי המושלם, הרי אני שואב ממנו הנאה מושלמת. כדברי המשורר, That’s where the fun is).

בתוך שרשרת הלהיטים האינסופית של BITUSA נפלו מהרדיו המקומי שלושה שירים, שבעיני עושים את התקליט הזה. שניים מהם הם שירי פופ – ספרינגסטין כותב שירי פופ בחסד. השלישי הוא יצירת מופת שגדולי המשוררים (והרוקיסטים) היו לוקחים עליה בעלות לו יכלו.

הראשון הוא I'm going down, שיש לי חבר שטוען שהוא אחת הבדיחות המצחיקות ביותר של ספרינגסטין. אני נוטה להסכים איתו. יש בו גם סאונד עמום מעט, והגיטרות נשמעות כמו שצריך. לא נקיות כמו בחלקים ניכרים של התקליט הזה. חוץ מזה, יש בו את סולו הסקסופון השמח ביותר שאני מכיר. עזבו, אל תתנו לי לדבר על מוזיקה. פשוט תקשיבו.

השני הוא שיר האהבה הלא רומנטי מושלם. אנחנו לא מקדישים מספיק זמן לאהבה שאין בה ניצוצות וחשק וכאב ואושר, באמת. אני מתנצל אם אני נשמע עכשיו כמו איזה פריצ'ר דה לה שמאטע מלואיזיאנה, אבל כמה זה קורה באמת? זה גם אחד מהשירים האלה שאני מעדיף לשמוע כשאין אף אחד בסביבה, כי צריך להגביר את הווליום עד הסוף, ואז עוד קצת. וכן, גם פה, הסקסופון בסוף הוא רגע שהיה שווה להיוולד עבורו. קוראים לשיר בובי ג'ין. אומרים שברוס כתב אותו לסטיבן ואן זנדט, הגיטריסט של הלהקה והחבר הכי טוב שלו, אבל אלה שטויות. הוא כתב את זה בשבילי.

לשיר השלישי קוראים Downbound Train. הוא לא שמח בכלל, והוא הספרינגסטין של הבוץ. האמיתי. זה שאני אוהב. זה אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם, אפילו תרגמתי אותו פעם, אבל פה אני אכתוב רק שורה אחת (שחבר הזכיר לי), שמסבירה בפחות מעשרים מילים (קצרות) מהי כתיבת מוזיקה מושלמת בעיני.

She just said, "Joe, I gotta go
We had it once, we ain't got it anymore"

אצל אנשים שאוהבים את ספרינגסטין לא מספיק לדבר על שירים שנכנסו לתקליט. צריך לדבר גם על מה שלא נכנס. קוראים לשירים האלה Outtakes, ולספרינגסטין יש כל כך הרבה כאלה, שהם מילאו כבר אוספים עצומים למדי.

ואם התקליט הזה אניגמטי בעיני מלכתחילה, הרי שהוא מוזר פי כמה כשזוכרים את האאוטטייק הזה, שאין לי הרבה מה להגיד עליו, חוץ מזה שהוא השיר שאני הכי אוהב בעולם. תקליט מושלם, שהשיר הכי טוב בו נשאר בחוץ. תודו שזה מוזר.

זהו, הולכים לראות את הסטונז היום, וזה יום מיוחד, אבל זה גם יום לא מיוחד. הוא דומה להמון ימים אחרים בעיני. המון ימים שבהם אני לא הולך לראות את ברוס ספרינגסטין. אז מיק, קית', סחבק בא עוד מעט. אני חושב שכתבו על זה שורה נהדרת פעם:

If you can't be with the one you love, love the one you're with…

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה זמסקי  On 4 ביוני 2014 at 14:11

    גם אני אהיה שם היום. כולנו. ארבעה. שני הורים ושני צאצאים. סוג של הנחלת מורשת. בשבילי הסטונס הם סמל של חלום ותקווה ושריד לימים ולתקופה קצת פחות צינית ועם קצת יותר נשמה. אני אהיה שם כי they are the one that I love, או לפחות מה שהם מסמלים בשבילי.

  • יונתן  On 4 ביוני 2014 at 16:08

    But if you try sometime , you'll find,
    , you get what you need.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: