כשהשחפים מלווים את סירות הדיג

אחח סוארז, סוארז, איך הלכת? וכמה שמגיע לך ללכת – ככה כואב הלב.

לואיס סוארז הוא גאון. חבילה שלמה של שחקן כדורגל מושלם. יש לו הכל: כדרור, בעיטה בשתי רגליים, משחק ראש, יכולת מסירה, יכולת סיום, קבלת החלטות מושלמת… טוב, אז אולי לא מושלמת.

לואיס סוארז הוא גם פסיכופת. טיפוס שהרצון שלו לנצח קצת מסתיר לו את ההבדל בין טוב לרע, ושהג'ננה עולה לו ומוציאה משם דברים באמת מוזרים. אז נכון, העונש שלו מוצדק לגמרי, אבל לי פה כואב עליו הלב. ממש ממש כואב.

הכדורגל היום כל כך נקי, כל כך מצוחצח, עם נעליים ורודות וזרחניות ומשפחות ביציע ונשים שבטוחות שהן מבינות בכדורגל (טיפ: אתה לא יכול להבין את ההווה אם אין לך את הקונטקסט, והקונטקסט הוא 84 שנות מונדיאלים, למשל. וגם הפועל יהוד באייטיז. ולא, זו לא מיזוגניה, זו הגנה עצמית) ובירה ונקניקיה בהפסקה. לעזאזל, הכדורגל נהיה כמעט אמריקאי. וזה לא תמיד היה ככה.

לואיס סוארז, גאון, משורר כדורגל, פסיכופת מושלם, הוא מצבה נפלאה ועצובה לכל הגאונים המטורפים של הכדורגל. ותאמינו לי, היו הרבה כאלה.

קחו את דייגו מראדונה, למשל. דייגו, את זה כל ילד יודע, הוא אולי גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה. דייגו היה האיש שלקח את ארגנטינה כל הדרך לגביע. יש אפילו מי שזוכר שהוא רימה קצת בדרך. משהו עם היד, נדמה לי.

מי שזוכר את דייגו היטב, זוכר גם שהוא היה פסיכופת. תקרית היד היתה מהאירועים היותר הוגנים שלו במונדיאלים. את 1982 הוא סיים עם כרטיס אדום אחרי שדפק את הפקקים ישר לביצים של שחקן ברזילאי. מהמונדיאל של 1994 הוא נבעט אחרי שהשתמש בסמים. אבל איזה הצגה שהוא נתן שם בארצות הברית ב-94 לפני שבעטו אותו. תאמינו לי, היה שווה כל רגע.

ואף מילה על דייגו עושה סמים, דייגו מבקר את פידל בקובה, דייגו יורה בעיתונאים ועוד כמה ששכחתי.

קחו את פול גסקוין למשל, הכדורגלן היחיד שהצליח להביא את אנגליה העלובה עד חצי גמר המונדיאל, רק כדי לבצע הורדת זקיף בשחקן גרמני ולחטוף כרטיס אדום רגע לפני השוקת. ובכלל, על כל פעולה גאונית של גאזה על המגרש (והיו מאות כאלה), אפשר למצוא תמונה שלו עם בקבוק אלכוהול או סיגר. הוא היה כל כך פסיכי, שהוא השחקן היחיד שהיכרתי שהוציא כרטיס צהוב לשופט. באמת.

ואריק קנטונה? אולי גדול שחקני מנצ'סטר יונייטד, שברגע נהדר שבו שהשתחרר לו הפיוז, ביצע בעיטת מספרת מפוארת ישר לתוך אוהד ביציע, רק כדי להיות מורחק לקרוב לשנה מכדורגל? "כשהשחפים מלווים את ספינות הדיג," פסק אז הגאון הצרפתי, "זה מפני שהם חושבים שכמה סרדינים יושלכו לתוך הים." נסו פעם לגרום לדני נוימן להבין את המשפט הזה. מובטחים לכם חיים שלמים של שמחה.

והיו עוד המוני מטורפים. הנה, זיזו הנפלא עם הנגיחה לתוך חזהו של מטראצי, שהעיר לו משהו על אחותו בגמר הגביע העולמי של 2006, צ'ילברט הפסיכי, היגיטה ובעיטת העקרב (וגם הגולים הכי אידיוטיים ששוער יכול לספוג). לזלאטן עדיין יוצא הג'יני לפעמים וקסאנו האיטלקי הוא בכלל מופת לפסיכוזה מתמשכת בשחקן כדורגל. אני יודע, יש מי שיעיר עכשיו על פול פוגבה מצרפת ומריו בלוטלי מאיטליה, אבל הם עוד צעירים. עוד אין להם מקום בהיכל התהילה של הטירוף.

קל נורא לשנוא את האנשים האלה, אבל כמה יופי וטעם הם הביאו לכדורגל. תארו לעצמכם את ארגנטינה בלי מראדונה, את יונייטד בלי קנטונה, את אנגליה בלי גאזה, את הפועל יהוד בלי שלום רוקבן. הכדורגל פשוט לא היה כדורגל בלעדיהם. וסוארז הוא ממש שם. ברשימת הגאונים המטורפים הזאת, שנותנים לכדורגל את הטעם והריח של ציפורן וקינמון וכוסברה. הטעם שבשבילו כמה מאיתנו עדיין רואים כדורגל.

אז ממשיכים עד ה-13 ביולי בלי לואיס סוארז. יהיה הוגן יותר, אבל הרבה הרבה פחות שמח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 26 ביוני 2014 at 19:16

    .

  • yanshuf  On 26 ביוני 2014 at 23:54

    קצת דודו טופז מצידו.

    • ido2267  On 27 ביוני 2014 at 12:06

      בדיוק.
      נניח שהיום אתה צפריר, חוטף מכות מאיזה טיפוס צבעוני ובוהמייני כי כתבת עליו משהו רע בטור שלך. מה תצפה לראות בכותרות אחר כך? שהאיש המפורסם התגלה כזבל או שהאיש המוכשר, הצבעוני והיצירתי מעד קצת אבל בואו נסלח לו וד"ש לצפריר בבית החולים?
      אני קורא את הכתבה שלך ונזכר במסיבת הפרידה מהחיים של דן בן אמוץ. איזה קנונים היו שם – כל היפים והצודקים והמשפיעים והמחוברים ומי שלא הייתה שם היא נערה צעירה שבגיל שלוש עשרה נאלצה להרגיש את ידיו של אשמאי זקן על גופה כאילו הייתה חפץ. הוא הורשע בדין כמובן אבל לא נראה שזה הזיז לו וגם לא לכל קהל מעריציו.
      ככה זה, כשיש מישהו מאד מוכשר במשהו ובעל הישגים פתאום הקורבנות שלו פחות חשובים. כלומר אם אני אלך ואשבור משקפיים למישהו אז בוודאי שזה מה שיזכרו ממני – הנה הפסיכי ההוא שהתנהג באלימות, אבל דודו טופז? הוא הרי כזה יפה, מוכשר וכריזמטי שזה נסלח לו. אם היו שמים את דודו טופז במקום אחרי המקרה הזה אולי הוא היה חי היום ואולי גם מראדונה לא היה משמין כמו פיל ולוקח סמים אם היו מעמידים אותו במקום ואומרים לו : "חבוב, אתה בסך הכול רץ על מגרש ובועט כדורים ממקום למקום, אז מה אם אתה עושה את הדבר המיותר הזה יותר טוב מאחרים?"
      ונסיים בדבריו של גאון אמיתי "22 חוליגנים רצים אחרי כדור במגרש!" ואני מצטער שהמבטא הצווחני לא עובר בדפוס אבל הטור שלך הוא ההוכחה שהאיש צדק, באמת יצאתם מפרופורציות.

      • tsoof  On 27 ביוני 2014 at 12:23

        אני יצאתי מפרופורציות? תקרא את התגובה שלך. אני אפילו לא אמרתי שהעונש לא הוגן. בזבזת המון מילים.

        ולגבי הסיום: לא מעניין אותך, אל תקרא.

      • ido2267  On 27 ביוני 2014 at 13:06

        לא, אבל גילית סימפטיה לאלימות כי הבריון הוא גם מוכשר מאד במשהו. ולגבי הסיום – לא ברור לי למה ה'משהו' הזה שבו הוא מוכשר כל כך חשוב כדי שבגללו נעלים עין מהתנהגות בריונית.

      • yanshuf  On 1 ביולי 2014 at 10:11

        לקח לי זמן להבין איך אתה מכיר את האנקדוטה, אך אז הבנתי שלא אליה התייחסת – אז אחלוק את עיקריה, ברשותך.
        המקום: רחוב השוהאדה בחברון. הזמן: 1998. המשתתפים: הלך ערבי מקומי, ברוך מרזל וצפריר, חברי לפלוגה, צעיר בן 18. את מבנה גופו של מרזל אני מניח שאתה מכיר, צפריר היה אז רחב אך במקצת משדרית, או בזנ"ט.
        מרזל תוקף, בתחילה בצעקות, את הערבי. צפריר נחפז לחצוץ בגופו. מרזל בפוזת "תחזיקו אותי, אני שובר אותו!" בעוד השחיף הצנום מנסה לבלום אותו מלהכות את הערבי. אך בקושי עמדו לו כוחותיו ולולי היינו מתערבים אף אנו אפשר בהחלט שהיה מצליח במזימתו.

        עכשיו, חוץ ממעט אדרנלין ובהלה כביכול לא נגרם כל נזק. האם שמורה למרזל הסימפטיה שלך? ואם תנסה להציץ רגע בתאור המקרה מבעד לעיני שכנתו, אורית סטרוק (או נעם ארנון, לצורך העניין)? האם *עכשיו* מגיעה למרזל טפיחת "כל הכבוד" על השכם, או שמא אף "חבל שלא הצלחת לשבור כל עצם בגופו, בפעם הבאה נסה יותר"?

        במלים אחרות: נכון שאלימות יש לגנות בכל לשון ולמנוע אותה, ואין זה משנה בכלל מיהו שמפנה אותה או כלפי מי; אך כמו בפיסיקה הכח הנגדי חייב להיות שקול וישר לזה שאליו מתנגד. נשך? לא יינשך בחזרה בבחינת עין תחת עין כי אם יורחק וישמש כאות וסימן לעמיתיו שאין לנקוט באמצעי שנקט, ולא משנה כמה זעם מפעפע בו.

        [איזה חרטטן יצאתי. אפילו לא ראיתי את המקרה הנדון, או את חלק הארי מהמוזכרים לעיל]

      • ido2267  On 1 ביולי 2014 at 10:18

        חוץ מזה שצפריר גילה יותר אומץ ממה שאני אולי הייתי מגלה בנסיבות האלו, הסיפור די מצדיק את הטענה שלי.
        יש נטייה לסלוח ולהחליק דברים לאנשים שנחשבים מורמים מעם. יפים יותר, מוכשרים יותר או מנהיגים של המחנה שלנו. האמת? יש טענה שרבין נבחר לשלטון בגלל סטירת הלחי ששמעון שבס הכניס לפרחח מהימין. השמאל לא ממש התרגש מזה והימין נמלא יראת כבוד. אבל זה כבר דיון נפרד.

      • yanshuf  On 1 ביולי 2014 at 10:32

        לא זוכר את הסטירה. ואינני סבור שהוחלק לנושך, נהפוך הוא. וגם אם צפריר (בשן) מתייחס אליו כיפה יותר או מוכשר יותר – קרא את שורת הפתיחה: "הגיע לך ללכת".

  • יוסי דר  On 27 ביוני 2014 at 18:39

    כמה חבל.
    הייתי מוותר לו איכשהו – מה גם שברור שעונש הרחקה לא יעזור כיוון שמדובר בדחף לאו בר כיבוש.

    • ido2267  On 27 ביוני 2014 at 18:58

      בדיוק על זה אני מדבר. למה לוותר לו? אותך הוא נשך?

  • יוסי דר  On 27 ביוני 2014 at 19:17

    לוותר לו כי הוא גורם אושר למיליוני אנשים (ואני ביניהם).
    ואם נתייחס למעשה עצמו:
    נשיכה היא מעשה יותר מכוער מאשר מזיק – אם להשוות למקרים שבהם שחקן פראי שובר רגל לשחקן יריב ומחסל לו את הקריירה.
    ובמקרה הזה – הנשיכה, עם כל כיעורה, לא גרמה למעשה לשום נזק.
    באשר לעונש, היו יכולים להסתפק בהגדלת משמעותית של הקנס.

    • ido2267  On 27 ביוני 2014 at 19:27

      א. ממה שהבנתי זאת לא הייתה סתם נשיכה אלא נעיצת שיניים של ממש שהשאירה פצע
      ב. לא אותך הוא נשך, אתה לא יכול לשקלל את האושר שלך מול הכאב של מישהו אחר, רק הננשך יכול.
      ג. וזה עיקר הויכוח שלי עם צפריר. כמה אושר בדיוק הוא גרם שזה הופך את המעשה שלו ל'בסדר'? ואם הוא יכתוב ספר עוצר נשימה – זה מחליק בעיטה בביצים? אם הוא ימצא תרופה לסרטן – נוותר לו על אונס? איך בדיוק משקללים את הדברים האלו ומי הוא זה שמחלק אישורים לאלימות? הייתי רוצה לדעת פעם אחת את התעריף.

      • יוסי דר  On 27 ביוני 2014 at 19:47

        זו היתה נשיכה מבעד לחולצה שלא גרמה לשום פצע, אלא לסימני שיניים, וכמו שאמרתי – שום נזק למעשה, והננשך המשיך לשחק כאילו דבר לא ארע.

  • עמית נ  On 28 ביוני 2014 at 1:58

    אני בוחר לכתוב את זה כאן אחרי גם קריאה, והימים האחרונים שאני מרגיש שחייתי עם המקרה;
    אני קצת בצד של סוארז במקרה הזה, אני מודה. אני פשוט מאוהב במשחק של השחקן, וגם מאלה שמסוגלים להחליק לו את המקרה (המקרים) למרות שמדובר באלימות לשמה.
    הסיבה למה אני חושב שהעונש מוצדק, ושכן אין מקום להתנהגות כזאת, היא השחקנים האחרים על המגרש, אני לא הייתי רוצה להיות על המגרש ולדעת שיש שחקן שעלול לנשוך (!) אותי או את אחד השחקנים, זה לא קשור למשחק ומעורר אפילו פחד בשחקנים. מה השחקנים האחרים אשמים שסוארז קצת קוקו? הם באים לשחק כדורגל ולהרוויח את לחמם, ולהנות מזה… וסוארז לצערי הורס להם. וגם לנו, קצת

    אז למרות הגולים מול אנגליה והעובדה שהוא שחקן משוגע (בצורה טובה) שיישב בשקט קצת וינסה לעשות חושבים, ולא לנשוך שחקנים מהקבוצה היריבה במהלך משחקים מכובדים, כי אין מקום לזה בכדורגל כל כך..

    עמית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: