שדים ואבק

כבר חודש אני נוצר את פי ולא אומר דבר, ורק אפר בפי. יותר מחודש בעצם. מלחמות גורמות לי (לנו?) להתכנס עמוק עמוק בתוך עצמי עם כל העצב והחרדה שהן מביאות. חיילים מתים, משפחות נמחקות, בתים נרמסים כנמלים. ואני, אני הקטן, רק על עצמי אני חושב. רואה את כל הצער והיגון הזה מסביב, שננעץ עמוק עמוק בחזה, ובתוך עצמי אני גר.

לפני שלושה שבועות עברנו דירה לדירונת מתוקה בלי ממ"ד. וככה עזבנו את תל אביב, פליטים דה לוקס שאנחנו, ועברנו לגור אצל אחותי הטובה בזכרון יעקב. עשרה אנשים בבית אחד בתוך הירוק המשכר והרגוע של הכרמל. אוסטרליה קרובה לפה הרבה יותר מעזה.

בהתחלה חשבתי שזוגתי מגזימה. אז אין ממ"ד ואין חדר מדרגות. ביג דיל. מה הסיכוי שייפול טיל בביצרון? היום אני כבר לא חושב ככה. עצם האפשרות הסטטיסטית המופרכת הזאת, שייפול לך טיל בחדר של הילדים, היא המוגזמת. כן, אני יודע, בעוטף עזה הרבה הרבה יותר גרוע. כן, אני יודע, הסיכוי שלי לעשות תאונת דרכים או להיחנק מפיסטוק חלבי הוא יותר גבוה. אז מה? כל אלה הן לא סיבות לסכן ככה את המשפחה שלי.

כבר חודש רק אפר בפי. כבר חודש שכל האמונות שלי מנופצות לרסיסים. וכבר חודש אני יודע שאיני מוכן לקבל עלי אמונות אחרות. אני לא מאמין לאיש. לא לנו, לא להם. רק להספדים בהלוויות אני מאמין. הם באמת הטובים, שהולכים.

זה שאין פתרון זה לא פתרון, אני אומר לה, אבל אין לי. אין לי פתרון. לא שלום ולא מלחמה ולא הפוגה ולא התשה. לא להיכנס ולא לצאת. ואולי הפתרון היחיד שלי הוא ללכת מכאן, כי אם זו הארץ המובטחת, אם זה עם הבחירה, אז אולי כל זה לא בשבילי. ולא, זה שחמאס הוא קר ומרושע ואכזרי ורצחני לא מנקה אותי מההרס והמוות שבמו ידי אני זורע שם. אני רוצה שינקה, אבל רק אפר יש בפי.

אשתי אומרת שכשרועמים התותחים אני כותב בלי הפסקה, אבל היא טועה. חרוזים הם לא כתיבה בעיני. וכבר חודש איני אומר דבר. ורק שיר אחד מתנגן לי בראש. שיר על שדים ואבק.

שדים ואבק / ברוס ספרינגסטין

האצבע כבר על ההדק
אבל במי אתן אמון
כשאני מביט אל תוך עינייך
הן רק שדים ואבק
אנחנו הרחק הרחק מהבית
והבית הרחק הרחק מאיתנו
ורוח מטונפת נושבת
שדים ואבק

אלוהים כאן לצדי
ואני רק מנסה לשרוד
ואם מה שאתה עושה כדי לשרוד
הורג את כל שתאהב?
הפחד רב עוצמה
להשחיר ליבך הוא יכול
לקחת נשמת האל שבך
ולמלא אותה שדים ואבק

חלמתי עלייך בליל אמש
בשדה של דם ואבן
הדם הלך ויבש
הריח התעצם
חלמתי עלייך בליל אמש
בשדה של בוץ ועצם
דמך הלך ויבש
הריח התעצם

אלוהים כאן לצדנו
מנסים אנו לשרוד
ואם מה שאתה עושה כדי לשרוד
הורג את כל שתאהב?
הפחד רב עוצמה
להשחיר ליבך הוא יכול
לקחת נשמת האל שבך
ולמלא אותה שדים ואבק

כל אישה וכל אדם
רוצים הצדק לצידם
למצוא אהבה בחסות האל
ואת האמונה שהוא ציווה
האצבע על ההדק
אך לא די באמונה
כי עמוק בתוך לבי
נותרו רק שדים ואבק

אלוהים כאן לצדי
ואני רק מנסה לשרוד
ואם מה שאתה עושה כדי לשרוד
הורג את כל שתאהב?
הפחד רב עוצמה
להשחיר ליבך הוא יכול
לקחת נשמת האל שבך
ולמלא אותה שדים ואבק

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה זמסקי  On 4 באוגוסט 2014 at 10:56

    בריחה היא בריחה. היא לא פתרון. אף פעם.

  • אתי  On 4 באוגוסט 2014 at 21:54

    כבר השחזתי את אצבעותי למענה

    אבל, דיברת אל ליבי-הכאב זועק מכל משפט.
    אובדן העשתונות שפשה בכולנו המכונים 'שפויים': שמאל, ימין, תל אביב, ירושלים, , ,
    מקווה שהכאב ישכך ובכל זאת הצעה: כל כך הרבה טוב(נות) אישיות וחברתיות צצו- ויוכלו להוות מנוף לעתיד, אם לא נרפה ונותיר לאוכלי הנבלות לעוט על מה שנשאר..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: