אנוכי בסוף מערב

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

 

 

זוכרים שירת ימי הביניים בתיכון? איזה סיוט, הא? והכי נורא, זה שאני שלא מצליח לשכוח את הדברים האלה שלמדתי אז. אל תטעו, הייתי חרא של תלמיד, ועדיין, מהדהד השיר הזה ושב ומהדהד.

 

אני כותב על התלבטות עתיקה למדי: האם לכתוב כשאני בחו"ל על כמה שרע בארץ. הרי עצם זה שאני שם בירכתי מערב כבר מעיד שמצבי טוב יותר מזה של רוב הישראלים. אז מה אני מנופף בפריבילגיות ובנוף ובאוכל כמו איזה פיל בחנות חרסינה, ועוד מעז לכתוב על יוקר המחיה? התלבטות. התלבטות של ממש.

 

אגלה לכם סוד. את רוב הדברים שאני כותב אני גונב מאנשים חכמים. זה סוד התבונה שלי. זה והיכולת לסדר מילים יפה. והאישה שאני גונב ממנה מחשבות יותר מכל היא זוגתי. נו, ככה זה, בכל זאת, היא המשכילה בינינו, בת לאקדמאים ירושלמים, אחת שראתה עולם. לא כמוני. אותי זרקו גם מהתיכון וגם מהאוניברסיטה, ואני עדיין תקוע על טקסטים שלמדתי בכיתה יו"ד, כמו שאתם רואים שם למעלה.

 

בקיצור, אני חווה לא מעט דרכה, בהיותי ממגדר אחר ואוטיסטי ממנה. ולפני שיצאנו היא ביקשה שלא אכתוב, כי גם ככה קשה לאנשים ולא צריך להוציא עיניים. אולי הדברים שקורים בינתיים בישראל שינו את דעתה. לא יודע. אני לא מטיל ספק בתבונתה, ומכיוון שהיא מרשה לעצמה לכתוב מפה, אז זה נראה לי בסדר.

 

 

אחד הרוצחים הקולניים והמלוכלכים של השיח בישראל הוא סוגיית זכות העמידה. אדם חייב שתהיה לו זכות עמידה כדי לומר דבר מה. אתה חייב להיות חי"רניק כדי להתייחס לצבא (כי מה אתה מבין?) אתה חייב להיות מזרחי כדי לכתוב על פער עדתי (כי מה אתה מבין?) אתה חייב להיות אישה כדי לכתוב על מגדר (כי מה אתה מבין?)

 

איזה קשקוש זה, הא? אדם לא חייב להיות הורה או בן או אח שכול כדי להזדעזע ממוות של צעירים. הוא לא חייב לגור בבית מט לנפול ולשמוע את בטנו מקרקרת לפני שהוא כותב על עוני. הרי עצם הטענה לחובת זכות עמידה משאירה את הזכות להביע דעה על עוול אך ורק בידי האדם שלו נעשה העוול. שיתלוננו רק העניים, רק המזרחים, רק הנשים המוכות. מה אכפת לנו אנחנו?

 

והטענה שכל ביקורת היא תלונה? כמה עצובה ומנוכרת ועלובה היא? אם אדם מביע את דעתו על עוול, הוא ישר "רק מתלונן ומקטר, ומה אתה עושה בעניין, יה אפס?" איזה כלי נפלא להשתקה!

 

 

הדברים מתערבבים לי כאן זה בזה, אבל כוס אוחתו, אנסה להתמודד. יש פה כמה סוגיות. גם ה"אנוכי בסוף מערב", גם זכות העמידה, גם המלחמה, גם הכלכלה. לפעמים אני מעדיף לא לוותר ולהתייחס לכמה וכמה עניינים, גם אם זה פחות אפקטיבי.

 

 

אני לא מאלה שחושבים שהחמאס לא אחראי למלחמה הזאת. לא משנה איזו תמונה תשימו מולי, גם אם אתם שמאלנים ממני בהרבה שמראים לי שהאסקלציה היא תכנון זדוני של ממשלת ישראל, אני חושב שחמאס הוא ארגון מרושע וציני, והוא בעל רוב המניות במלחמה הזו. זה לא אומר שאני מנקה אותנו מהעניין. אי אפשר להשאיר שטיחים של גופות של ילדים ולא להיות אשם. אנחנו אשמים. אין לנו בלעדיות על האשמה, אבל אנחנו אשמים.

 

ובממד הרחב יותר, אני סבור שאנחנו אשמים בכך שאיננו מבקשים שלום. הפסקנו להאמין בשלום, ואנחנו מסתפקים בשקט. דוחפים את השדים שלנו לבקבוקים, מטפחים את העשבים השוטים שלנו לשדות אדירי ממדים של רקב ושנאה וגזענות וקסנופוביה, מאשימים את האיסלאם הקיצוני בהכל – ובה בעת עושים ליהדות איסלמיזציה פר אקסלנס (כן כן, עופר וינטר הוא ג'יהאדיסט). כשאתה מחפש סטטוס קוו, אתה מקבל "סבבים". אנחנו זרענו את הרוח הזו, ואנחנו שבים וטומנים אותה באדמה, והסופות רק הולכות ומתגברות.

 

וכל זה יימשך, עוד ועוד. כל זה יימשך כל עוד אין להם מה להפסיד. ואם יהיה להם מה להפסיד ועדיין יירו? נו, אז נצא לעוד מלחמה. מה חדש? לפחות נהיה צודקים לשם שינוי. מתי בפעם האחרונה הרגשתם שאתם צודקים לגמרי?

 

 

נסעתי לירכתי מערב לשבועיים-שלושה, ואני לא יהודה לוי. לא כותב כמוהו ולא מתגעגע כמוהו. אני, את החרא של ציון אוכל 43 שנה, והדבר שהכי מפחיד אותי בעולם הוא המחשבה על דביר שנבנה.

 

במשפחה שלי יודעים שאבא ישן כמו אבן. כמו קיר. שום דבר לא מעיר אותי, ואני יכול להרביץ 13 שעות שינה ולקום באחת אחר הצהריים כמו תיכוניסט. "לאבא אין מצפון," צוחקת הזוגתי עם הילדים.

 

כבר חודש אני מתעורר בחמש בבוקר, ארבע בבוקר. אני יודע, את מי מעניינים ייסורי הנפש של אשכנזי שמאלני עם משבר אמצע החיים? אבל זה הטקסט שלי. קחו את הסרקזם שלכם למקום אחר.

 

אולי זה התחיל בבוקר ההוא, כשהאזעקה תפסה אותנו בדרך לקייטנות. כן, אני תל אביבי. מה אני מתלונן בכלל? אבל הילדה בת השבע שלי, שלקחתי בידיים ורצתי איתה אל מאחורי בניין סמוך, רעדה כעלה נידף. היא, כנראה, לא מודעת לפריבילגיות שלה. מאז היא כבר סיפרה לנו שהיא למדה לרוץ מהר במדרגות כדי להגיע למקלט. בשדה התעופה בספרד היא מסתכלת סביב בחשש ושואלת איפה פה המרחב המוגן.

 

כבר הרבה זמן אני דואג לעתיד של הילדים שלי. הם בטח יעשו תואר או שניים באוניברסיטה, אבל איך הם יתקיימו בישראל? אנחנו שוברים את הראש איך נוכל לעזור להם, והגדול כבר בדרך ל-14. העזרה שהם יצטרכו כבר לא רחוקה.

 

אבל מה ששכחתי זה הדאגה מה יהיה עליהם בארץ? איזה מקום תהיה ישראל בעוד עשר או חמש עשרה שנה? כמה "סבבים" עוד יידרשו לנו. וכשעופר וינטר יהיה הרמטכ"ל ונפתלי בנט ראש הממשלה, האם הילדים שלי יוכלו בכלל לחיות את חייהם בארץ הזאת?

 

חברה של זוגתי שגרה בחו"ל העירה לא מזמן שאנחנו, כל הישראלים, אנחנו כמו צפרדעים שמתבשלות בעודן בחיים. אז אולי בכלל יש מה להודות למלחמה הזאת. מישהו העלה את הטמפרטורה במידה קיצונית. עד כדי כך שהיא גורמת לך לתהות אם לא מוטב לקפוץ מהמים. מישהי כתבה לי לאחרונה שבריחה היא לא פתרון. אולי. איני יודע. אני די משוכנע שגם מצדה אינה פתרון.

 

 

מה שיפה במלחמות שלנו, על סמיכותן זו לזו ועל כל הצער והיגון והחרדה שהן מביאות, הוא שהן משכיחות את כל היתר. הן משכיחות כמה קשה לחיות בישראל גם ללא איום בטחוני. הן משכיחות שיש לנו עוד איומים קיומיים, ועבור רבים, הם קשים ומאיימים לא פחות מהטילים מעזה.

 

ואין הפסקות אש מהאיומים הכלכליים. אין הפסקות אש מהציניות של כל מי שבוחש בקופה הציבורית ולוקח עוד ועוד לעצמו. יהיו אלה הטייקונים שפשוט קורעים לנו את הצורה בבנקים, בסופר, בדלק ובאינספור נקודות אחרות ביומיום שלנו; יהיו אלה הוועדים הגדולים שהם לעג לעבודה המאורגנת, ושבשם חמישים אלף איש גובים מהמדינה – ודרכה מאיתנו – ככל יכולתם; יהיו אלה הפקידים שמחלקים את העוגה למקורבים רק כדי לעבוד אצלם אחר כך; יהיו אלה הפוליטיקאים שרואים רק את קבוצת ההתייחסות שלהם – ושהציבור הרחב יירקב.

 

אשתי, אלוהים ירחם על נשמתה, נקלעה לחשיפה מוגברת לחדשות בחודשים האחרונים, כמו רבים רבים בישראל. גם את החדשות הכלכליות היא קוראת. "אני מרגישה שכל ישיבה של ועדת כספים היא כאילו עושים לי הקש בדלת ולוקחים עוד משהו. בשביל התורה, בשביל הצבא, בשביל הגז. כל אחד עובר, חוטף, קוטף."

 

"כן," אני אומר לה. "רק שבהקש בדלת מבקשים ממך לתרום. אלה פשוט באים ולוקחים."

 

 

אנוכי בירכתי מערב. מערבה מספרד, אפילו. אני יושב כאן מול זריחות ושקיעות יפהפיות, וחש אושר לא טיפוסי בעליל. אני לא מהאנשים שנולדו להיות מאושרים. זה לא טוב לכתיבה. ועדיין, כל יום יש לי כאן רגעים של התעלות. רק מלשבת מול הנוף והשקט הזה. שכחתי כבר שקט מה הוא. אולי מעולם לא ידעתי.

 

אלוהים יסלח לי ואבותי שנמלטו מאירופה ואבי שדימם על אדמת הארץ. יסלחו לי כולם, כל מורשתי הציונית, כל הצעידות בפנימיה הצבאית, כל הבט"שיות בלבנון, כל הליוויים בגוש קטיף עד הכניסה לרפיח, כל המחסומים בחברון ובשכם וברמאללה. לא יקל בעיני לעזוב ירכתי מערב הפעם כלל וכלל. בטח לא כדי לשוב לדביר הנחרב שלנו.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית  On 14 באוגוסט 2014 at 13:13

    תבלו ותיהנו כמה שאתם יכולים ותחזרו. אני צריכה אתכם כאן.

  • moddyfire  On 14 באוגוסט 2014 at 13:14

    "הפסקנו להאמין בשלום, ואנחנו מסתפקים בשקט" – מצד שני, אני חושב שאחת הסיבות לקריסה של השמאל היא הדרישה לשלום עכשיו, מין שלום שבו פתאום הערבים אוהבים אותנו ואנחנו אותם. מתי שהוא הציבור הישראלי הבין שזה לא יקרה, וזנח את התקווה לשלום בכלל. לא מדברים על שלום איטי וחשדני, הרגעה, התקרבות, בניית אינטרסים משותפים. אולי רק ילדינו יגיעו לשלום אמיתי, אבל בלי "שקט עכשיו" זה לא יקרה.

  • יחיאל  On 14 באוגוסט 2014 at 13:24

    יפה. ממש נהנתי לקרוא.
    הבעיה היא השאיפה לשלום. הבעיה היא של "עכשיו". מה לעשות ולשלום צריך 2 צדדים והצד השני לא רוצה "עכשיו" שלום. לא כל זמן שהוא מקווה שיוכל להשמיד אותנו.

  • יחיאל  On 14 באוגוסט 2014 at 13:25

    OPS – השורה השניה היתה צריכה להתחיל עם: הבעיה היא לא השאיפה לשלום.

  • יונתן  On 14 באוגוסט 2014 at 21:08

    דבריך מעוררים הבנה, הזדהות, אמפטיה ובעיקר רצון לעזור.
    אז כמו מ אריאל שהלך לדואר אמרו לו ׳תירגע׳,
    הלך לרופא, לפסיכולוג, לבנק…. וכולם אמרו לו: ׳תירגע׳ ורק האחות .. הרגיעה אותו…
    עצור את שטף המחשבות וההירהורים. בהצלחה. אתה בטח גם אוהב את זה : : -)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: