יש אי שם

בשש בבוקר עדיין קר מחוץ לבג'ה שבפורטוגל. בשבע וחצי השמש מוציאה קרניים ראשונות. יש בקרים שהיא מתחרטת ומחכה לרבע לשמונה. אין מה למהר. תרנגול נמהר אחד מתחיל לקרוא, ואז שם לב שהוא לבד ומשתתק.

 

כלום לא קורה פה. ספק אם משהו קרה אי פעם. המארחת שלנו, ארמנדה, גרה בליסבון, שעתיים מפה, "אבל לי זה לוקח שעה וחצי," היא מודה. היא קטנטונת, בקושי מטר שישים, עם עיניים כחולות ומחשוף אופטימי, עקבים של עשרה סנטימטר ושמלה מגוהצת. אתמול היא התרוצצה למצוא מכונת כביסה חדשה למשפחה הזרוקה מהתחת ששוהה בווילה היפהפיה שלה. אלה אנחנו.

 

סיפרתי לה שחמש דקות מכאן יש מסעדה שהיא לא דיווחה לנו עליה. בת השבע שלנו גילתה צלחת של צלעות חזיר ונפרדה מכל הסממנים של העדינות שלה. פירקה יפה, צלע צלע עם אצבע אצבע. "לא הייתי בטוחה שאני צריכה לספר לכם על כזה אוכל," היא מתוודה. "בכל זאת, אתם מישראל."

 

"בבג'ה," היא אומרת לי בהתלהבות, "יש מסעדה צנועה שמציעה מנת חזיר עם שרימפס. קוראים לה "טרה אה מר. אתם חייבים ללכת לשם!" אני עוצר רגע כדי להסביר למיה, שמקשיבה לכל מילה, ש"טרה" זה אדמה ו"מר" זה ים. כמו בלטינית. תוך כדי אני מגלה עוד שתי מילים בפורטוגזית שאני זוכר.

 

"אתה רואה שאתה מדבר קצת פורטוגזית!" אומרת לי אמנדה באנגלית הכמעט מושלמת שלה. אני מהנהן וצוחק. "כלום וגורנישט. נאדה," (שוב אני נזכר). "רק איך לקלל אני זוכר. הרבה לפני שלא הקשבתי לאמא שלי בעברית לא הקשבתי לה בפורטוגזית, אז אני לא יודע כלום. וגם מעט המילים שאני מכיר נשמעות בפורטוגל אחרת מאשר בברזיל."

 

בחוץ, הראות כמעט מטרידה בקונסיסטנטיות שלה. כל בוקר וכל ערב אפשר להביט מאופק אל אופק, מזרחה, דרומה ומערבה. העננים פשוט מביטים ממעל בלי לעמעם דבר מהיופי הזה. השדות והמטעים מופרעים מדי פעם בבית סורר עם קירות לבנים וגג אדום, ובמשך שלוש שעות ביום בערך אפשר לשמוע את המכונות החקלאיות מהשדות. חוץ מזה שקט. אפילו להקות הציפורים שממריאות בחמש-שש לסיבובי דאווין בשמיים האינסופיים עושות הכל בשקט.

 

קצת התבלבלו לנו התוכניות בגלל המלחמה, אז בסוף הגענו לפה באוטו ממדריד. 600 קילומטר בערך. ארמנדה, שיש לה תואר שני במינהל עסקים וניהלה כבר כמה חברות בחיים שלה, מסתכלת עלינו בעיניים הכחולות שלה בתימהון מאופק עד אופק. "כלום אין פה. מלחמות? אפילו גנבים אין כאן."

 

אנחנו מתנתקים מהחדשות באינטרנט ויוצאים לתור את הסביבה טיפ טיפונת. הילדים מאוהבים בבריכה ולא רוצים לצאת לשום מקום. בחוץ הכל כפי שהוא צריך להיות. הגבעות רכות רכות והעמקים פוריים עד כאב. הגפנים עמוסות פרי והתאנים מחייכות אליך מכל פינה. כל כך הרבה תאנים. היופי כאן נטול איפור או פרטנזיות. הוא לא מתיימר להיות מתוחכם, מודרני או עתיק. הוא יפה כמו מודעה משנות החמישים. פשוט פשוט וחד משמעי: העם החליט מרק שעועית.

 

בעשר מחשיך. לאט לאט. הבנות צועקות לי לבוא לשחק איתן באיזה משחק שולחן, ואני נעתר. לא כמו בארץ. יש זמן. אבל קודם שקיעה, אני מבקש מהן, ויושב עם עוד בקבוק יין כדי לראות את הצבעים העדינים-עדינים ניחתים על הגבעות הנינוחות. שקיעה כתומה-ורדרדה. אין פה דרמות תל אביביות של סגול וארגמן. פורטוגל לא מנסה להיות שום דבר שהיא לא.

 

"ומה אם המלחמה לא תיגמר עד שנחזור?", מקשה הקטנה בפעם המי יודע כמה. עד היום לא היתה לנו תשובה, אבל עכשיו אני עונה פתאום ללא היסוס. "אז לא נחזור. נישאר כאן ונחכה. פה לא יקרה שום דבר."

 

(בתמונה: התקרה בחדר השינה. לא נצבע אותה בבז'.)

IMG_20140813_230547[1]

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: