סתם יום של חג

היה זה יום מלא חוויות, חיוכים, תלאות והיתולים, שהתייחד בכך שהערתי לילדים שלנו הרבה יותר מדי. בעצם, מה מיוחד מה? כל יום אני מעיר להם יותר מדי. ולמה? למה אני מעיר להם כל כך הרבה? נו ברור! ברור שאם לא נעיר – נמות. אם לא נגיד להם לסגור את הפה, לסתום את האף, למתוח את הגב ולהירגע עם הפחממות, אאלץ לעצור, לשמוע את השקט ולהכיר בעובדה שיש לי אפס שליטה בחיים שלהם ושאני לא יכול להקל את המפגש של הנפש הרכה שלהם עם המציאות.

אז הצקתי להם, כי אם לא אציק להם, איך אדע שאני קיים? ואם לא נציק להם, את מי הם יאשימו שהם יצאו כאלה? ובינינו, אם לא סבלת אבא פולני עד גיל 30, איך תתמודדי עם האמא המרוקאית של בעלך? זה הכל מהתחשבות שאני טוחן לכם את המוח.

ועכשיו, ילדים, תבקשו סליחה מאבא שהייתם כל כך לא מתחשבים היום והכרחתם אותו לאכול לכם את הראש גם היום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: