קצת על הקדושה שבין ימי הזיכרון

היום, אמרתי לה, היום 16 לעומר, שהם שני שבועות ושני ימים ואמא שלך זונה.

"למה אתה אומר ככה?" שאלה אותי.

"מה, לא 16 לעומר היום?" שאלתי אותה.

"איך יהיה 16 יום לעומר אם היום ראש חודש," שאלה אותי בהתעניינות אותנטית. וכמו שהיא גומרת להגיד את זה, ברדיו בדיוק התחיל "ילד של קחבה" של שוקי, ושנינו התרגשנו נורא מרוב התרגשות. כי זה שיר מאוד מרגש.

אחורי זה הלכתי לעיין בפרשת השבוע, כדי להסביר לה את הצטרפות המקרים של ספירת העומר וראש חודש ושרים בכיכר בשבוע אחד. ומרוב שהתשובות שמצאתי מילאו אותי באושר ובתחושה אמונית של אמונה ושל השתטחות על מחצלות, החלטתי לכתוב אותם כאן בשבילכם, כי זה בון פור לה מוראל, כמו שאומרים, ומאחד את העם, חוץ מהסמולנים שיישרפו.

בקיצור, השבוע הוא שבוע כל כך טוב, שלא רק שיש בו גם מניין העומר וראש חודש, יש פה גם שתי פרשות. גם "תזריע" וגם "מצורע". וככה בדיוק אמא שלה היתה קוראת לי לפני שהבאנו לה ארבעים ושש נכד ונכדה.

בקיצר, בתזריע כתוב שנגיד שנולד לך בן, כן? אסור לך להיכנס לבית המקדש שלושים ושלושה יום. ואחורי זה את יכולה לבוא ולעשות ל"ג בעומר, שזה גם כן קשור לספירת העומר, נראה לי. ולספירת זרע. ואם את יולדת בת? זהו, אבוד לך. אין לך כניסה לבית המקדש עד שמחליפים לך אלטרנטור. ככה כתוב, באמא שלי.

אחרי זה יש כל מני דיני טומאה וצרעת וכל מיני חולרה של קוליטיס וחררה וחינה וריצינה ואתם יודעים איך זה עם התורה. עד שלא אוכלים לכם את הראש לא עוצרים. ואם זה לא מספיק, אחורי זה יש עוד פרשה שלמה שקוראים לה "מצורע", והיא דנה באריכות, כמו שאתם יכולים לבד להבין, בשמעון מזרחי.

בקיצור, הסברתי לה את כל זה והיא הקשיבה רוב קשב עד שנהיה לה מגרד בכל הגוף. בסוף היא שאלה אותי בסקרנות אין קץ "טוב, למה סיפרת לי את כל החרא הזה?"

אז הסברתי לה את המשמעות העמוקה של הדברים, חוץ מזה ש-16 זה וגינה בגימטריה: שלמרות שאנחנו בין יום זיכרון אחד ליום זיכרון שני, ובין ממשלה כושלת אחת לממשלה כושלת אחרת, ובין מלחמת מבוכה אחת למערכה הקלוקלת הבאה, תמיד יש טעם לעצור לרגע, להריח את הפריחה הנפלאה של האביב הישראלי הכל כך ציוני שמקיף אותנו בימים אלה. וצריך לברך! לברך על עידן עופר ויולי עופר ואיל עופר וסמי עופר ומחנה עופר – החיים, המתים והמכוערים – שבלעדיהם שום דבר מהצמיגי-צמיגי הזה לא היה בא לנו בריאות.

"פייר?" אמרה לי. "מרגש. באמת מרגש." ואחרי שהיא ניקתה את העיניים מהרטיבות ומשכה את המוחטה הירוקה בחזרה לריאות, היא נתנה בי מבט מצועף ואמרה "איזה חבל שלא כל השנה יש את השירים היפים האלה, הא?"
ברדיו בדיוק התחיל "מה אברך" של רוני דלומי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: