פרשת דברים, או כמה מילים על שמעון מזרחי וחורבן הבית

ספר דברים, בעיקרון, הוא חזרה על כל העניין של הארבעים שנה במדבר, כי ככה זה עם בני ישראל: הם לא מבינים בפעם הראשונה. ובכלל, ככה זה בתנ"ך, אף אחד לא בטוח לגבי האמינות של הסיפור בפעם הראשונה, אז הדרך הכי טובה לחזק את הביטחון היא להגיד את זה עוד פעם.

בגלל זה יש את כל העניין של דברי הימים, ובכלל, בגלל זה יש גם את כל הקטע של פרשת השבוע שחוזרת על עצמה כל שנה כמו שעון. כי מה אומר לעצמו הדוס? "באלוהים, איזה שטויות דיברתי בשנה שעברה. איך אני יכול להצדיק את עצמי? נכון! אני אחזור על זה עוד פעם." ותגידו שזה לא מזכיר את הדיונים על תקציב הביטחון, או את המלחמות הקטנות בעזה. איזה הוכחה טובה יותר יש להכרח להילחם בעזה מאשר עוד מלחמה?

אבל, מכיוון שבתנ"ך לא רוצים שסמולנים יגידו שספר דברים הוא בעצם העתק משובש של ספר במדבר, עושים אותו קצת אחרת. ספר דברים, שנפתח בפרשת דברים (תמיד מקוריים, בתנ"ך) הוא שורה של מונולוגים מהווגינה היבשה של משה.

40 שנה במדבר, איך לא תתייבש?

משה, איך להגיד את זה, לא מי יודע מה קוהרנטי. ואיך יהיה? בעצמו הוא אומר שהמרחק מהר סיני לעבר הירדן בדרום ים המלח זה כולה עניין של 11 יום. עכשיו הוא צריך להסביר למה זה לקח לו 40 שנה, כוס אמא של ווייז ושל כל ההייטקיסטים הישראלים, רק האקזיט מעניין אותם.

בדרך כלל, משה לא יורד רזולוציה כשהוא אוכל את הראש לבני ישראל. ותאמינו לי, אם הייתם הולכים אחרי בן אדם ארבעים שנה במדבר, ואז, רגע לפני שאתם מגיעים לקפה ג'ו בכניסה לקזינו ביריחו הוא היה מתחיל לספר לכם על ארבעים השנים האחרונות, גם אתם הייתם אומרים שהוא אוכל את הראש. ולמרות זאת, הוא כן אומר הפעם את המשפט הזה: "וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ (תגורו זה תפחדו) מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא."

כשאני קורא את הפסוקים האלה אני נזכר שהשבוע מציינים גם את תשעה באב. מישהי חכמה הזכירה לי השבוע שפעמיים חרב בית המקדש בתשעה באב, ואז נפל לי האסימון של שמעון מזרחי: בני ישראל – גם אז וגם היום – לא לומדים שום דבר אף פעם. מה שהיה הוא שיהיה. תקראו לזה בגלל שנאת חינם, תקראו לזה בגלל תאוות בצע, תקראו לזה בגלל עבודה זרה. לילדים שלי אני אומר את האמת: בגלל שמעון מזרחי חרב בית המקדש. גם בפעם הראשונה, גם בפעם השנייה וככל הנראה גם בהמשך. שמעון מזרחי הוא תמונת הראי של "לא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא."

מה עוד? משה אוכל את הראש על כל מיני מלכים וארצות שאלוהים מורה לו להילחם בהם (בעיקרון, מדובר על הירדנים), ומונה את המלחמות שהעם כן נלחם, שמזכירות טיפה את המלחמות של אברהם בארבעת המלכים וחמשת המלכים של ארץ כנען (בשביל להבין את המשפט האחרון צריך לזכור משהו מספר בראשית, אבל בואו נודה על האמת: גם אם תלכו לקרוא את זה עכשיו בספר בראשית, הרי תשכחו את זה בעוד רבע שעה-עשרים דקות, יה ערימה של עגלות ריקות קקמייקו שאתם, אז בואו נוותר על העניין).

אבל בכל מקרה, יש לא מעט פערים בין הסיפורים שמספר משה בפרשת דברים לדרך שבה הם התרחשו בפעם הראשונה. הפרשנים הצבאיים והתנ"כיים מסבירים את זה בזמן שחלף מאז שהתרחשו הדברים ועד הרגע שבו משה נושא את המונולוג שלו, כמו הזמן שחלף מאז מותו של גל בק ועד היום.

ואני? אני נזכר בביבי נתניהו ובבוגי יעלון שמסירים כיתובים ממצבות של לוחמים שנהרגו במלחמות הברירה שלהם. זה טיבה של ההיסטוריה, וזה נכון אפילו לגבי ההיסטוריה הדמיונית של עמישראל בעת הישנה והחדשה: מי שמספר אותה הוא מי שזכה בבחירות או בגביע אירופה, וירק על הקברים של גל בק ושל לי מט. ואם בעוד מאות שנים מישהו ייזכר בגרסאות של הילדים המתים למציאות, אז הפרשנים יסבירו שההבדל בין הגרסאות נובע מהזמן שעבר.

אבל עכשיו, בדיוק כרגע, יש לכם רגע אחד בודד שבו הפרשנות לא מצליחה להסתיר את המציאות; שבו הקשרים והקרובים והעשירים והמנצלים לא מצליחים לקחת בעלות על האמת. אל תתעלמו מהרגע הזה. אין רבים כאלה בהיסטוריה שלנו.

בתמונה: בינינו, את מי מעניינת פרשת השבוע? אבל סקסי שיקסע? הו, בשביל זה שווה לחרב את בית המקדש ואפילו להקים אותו עוד פעם בשביל לחרב אותו.