משהו קטן על הביקור ההיסטורי של הביטלס במקיף ד' בבאר שבע

בקבוצת הספרינגסטין החביבה עלי יש בימים אלה נוהל שבו בכל יום שלישי מישהו כותב על מוזיקה שהוא אוהב. המנהל שלח אותי לכתוב על ראבר סול. הוא אפילו לא שם לב שעוד שבועיים חוגגים 50 שנה לתקליט הזה. אני? אני רק מקווה שהוא לא ישים לב שכתבתי גם על ריבולבר. 

 

ב-1 ביוני 1987 הלכתי לבית הספר עם הטייפ שלי. טייפ גדול כזה. דאבל קאסט. אולי נשאתי אותו על הכתפיים. אני זוכר כי זה היה ה-1 ביוני 1987. זה לא תאריך שכיח. לא שיש תאריכים שכיחים, אבל 1 ביוני 1967 היה מיוחד במיוחד.

1 ביוני 1987 היה היום שבו יכולת לשיר It was twenty years ago today, ובדיוק באותו יום, עשרים שנה קודם לכן, יצא סרג'נט פפר לאוויר העולם. יום חגיגי. בגל"ץ השמיעו רק שירים של הביטלס. הפרומואים לעניין הזה רצו שבועות מראש, ואני לא יכולתי להפסיד, אז הבאתי אתי את הטייפ.

טוב, זה היה קצת יותר מלא יכול להפסיד. כשאתה בן 15 יש לך צורך גופני לגמרי, לפעמים אתה מרגיש אותו כמעט ככאב בסרעפת, שהעולם יידע עליך משהו. אגב, זה נכון גם בגיל 44, אבל היום יותר קל.

אז איזה דרך טובה יותר לאדם להגיד משהו על עצמו מאשר מוזיקה? הו, כמה המוזיקה שלנו מספרת עלינו! וכמה אנחנו רוצים שכולם יידעו! הנה, תקשיבו רגע לאייל גולן שסטטיסטית בוקע מהיונדאי אלנטרה שתעבור לידכם סטטיסטית מתישהו בשתי הדקות הקרובות. יש מישהו בתוך האוטו. מישהו שמנגן אייל גולן בקולי קולות, ונורא רוצה שתשמעו. הוא בסך הכל רוצה שתדעו כמה הוא מיוחד. הוא בסך הכל רוצה שתאהבו אותו.

וגם אני, כמו כולם, רציתי שיידעו כמה אני מיוחד, אז מרדתי במוסכמות כולן, וכמו פרא אדם הבאתי אתי את הטייפ שלי לתיכון מקיף ד' בבאר שבע. שכולם יידעו כמה מסוכן אני, כמה מורד, כמה מיוחד, כמה יודע את המילים!

הסיפור שלי עם הביטלס התחיל יום אחד בדצמבר 80, כשאבא נכנס הביתה בבכי וסיפר שירו בג'ון. כן, כמו כולם.

מי זה ג'ון, שאלתי

ג'ון לנון, אמר.

אה. עניתי. מי זה?

הוא מהחיפושיות, אמר לי אבא.

אז הם יתפרקו עכשיו?

הם התפרקו לפני 11 שנה, אידיוט, אמר והלך לדבר עם אחותי הגדולה. כלומר, אמר והלך להשמיע לה את סרג'נט פפר.

ושם זה התחיל, עם רוני ששומעת את סרג'נט פפר, ואחר כך אוסף שקראו לו The Beatles Ballades,

ואחרי זה עם Help! שאיתמר נתן לה, ועוד ועוד תקליטים. אני חושב שהיא קנתה את A Hard days night ואת מג'יקל מיסטרי טור ואבי רואד בלה בלה, שמעתם כבר את הסיפור.

אני קניתי את Please please me ב-85, ואבא שלי אהב אותי לעד על זה שהחזרתי לו הביתה לגמרי בעצמי את הביטלס המתקתקים של ילדותו. זה תקליט שהוא לגמרי צפיחית בדבש, עם ניחוח ופיל פיפטיזי לגמרי.

ידעתי הכל בעל פה, הייתי משוגע עליהם. שנים על שנים על שנים. זה אפילו כבר עבר לי קצת ב-86. שמעתי את פוליס ופול סיימון ומישהו התחיל להשמיע לי את ג'ניס והדורס. התחלתי להתבגר מוזיקלית, אבל לא ויתרתי על האהבה ההיא. אתה לא מוותר על האהבה הראשונה שלך כל כך מהר, בטח כשאתה כל כך צעיר.

אז כשהגיע 1 ביוני 1987, לקחתי את הדאבל קאסט לבית הספר, וישבתי בכיתה מאחורה ושמעתי בשקט בשקט, אבל כולם הביטו בהערצה. או ברחמים ותיעוב. אבל בטח בהערצה, אני חושב. לכל אחד יש 15 דקות של תהילה. ב-1 ביוני 1987 אני הייתי סטיב מקווין.

היא היתה יפה וכהה ונפלאה. עור קפה חלק ושיער עורב ועיניים כהות וחכמות ודיבור נחרץ ובטוח. היא היתה כל כך מחוץ לליגה שלי, שאני עדיין מדבר עליה בחשש מסוים. לא בטוח שמותר לי.

והייתי משוגע עליה לגמרי. לא העזתי להחליף איתה מילה. האמת היא שלא העזתי להתקרב אליה. הייתי בוהה ממרחק ועורג ומייחל ומסתכל הצידה כשהיא הסתובבה כדי להבין מה התחושה הקריפית הזו שיש לה בגב. הרי לבקש מסטיק במכולת התביישתי, אז שאעיז לדבר עם הדבר האלוהי הזה?

אבל ב-1 ביוני 1987 היא ניגשה אלי. ואמרה שלום והתחילה לפטפט אתי על הביטלס ועל כמה שהיא אוהבת אותם ועל איזה תקליטים יש לי. מעטים יודעים, אבל ב-1 ביוני 1987 האדם שוב נחת על הירח. אחח, כמה מתוק היה האוויר סביבה! A taste of honey!

כמובן, היא לא שמה עלי. גם אחר כך. הייתי כל כך זניח שספק אם היא שמה לב כמה טלטלה את עולמי כל פעם שהסיטה קבוצת שיער מעיניה. אבל באיזה אכזריות שיטתית ולא מודעת היא שבה וחזרה ודיברה אתי על מוזיקה, ובעיקר על הביטלס. היתה מקשקשת אתי עליהם. הכנתי לה מיקס ועוד אחד וחלמתי עליה בלילות ובימים, ויום אחד היא אפילו הזמינה אותי אליה הביתה לראות את הסרט The Wall של פינק פלויד, וליום אחד קצר בחיים, הייתי מוכן לשמוע את פינק פלויד. כל כך אהבתי אותה.

וכשהגיע יולי, היא הביאה לי את קלטת המיקס שלה שאקליט לי. ושם שמעתי את When I wake up early in the morning. ואת Girl. ואת In my life.

אני לא יודע מה קרה בדיוק כששמעתי את הדברים האלה בפעם הראשונה. אני די משוכנע שעזבתי את הגוף שלי וריחפתי סמוך לתקרת החדר, לא מאמין שהחיים יכולים להיות כל כך טובים אלי. זה היה טוב מכדי להיות אמיתי.

היו שם בעיקר שירים מראבר סול וריבולבר. דברים שלא שמעתי אף פעם. אני יכול לכתוב כאן בלי סוף על התקליטים ההם, אבל זה בזבוז זמן. אני יכול לדבר כאן על אפקטים חדשים בהקלטות, על החופש האמנותי שהביטלס קיבלו לראשונה אחרי חמשת התקליטים הראשונים שלהם. אני יכול לדבר על ההבשלה של ג'ון וג'ורג' ופול (שנסק למחוזות גאונות בלתי חוזרים) ועל הפיכתם ליוצרים בוגרים ושלמים ומושלמים. אני משאיר את זה לאנשים שיודעים שמבינים במוזיקה ויודעים לכתוב עליה. בעיני, בתקליטים האלה הביטלס, היו, ובכן, הם פשוט היו הביטלס.

כל כך טובים הם היו.

קרנות יער, כינורות, מעברים קלאסיים, הקלטה בארבעה ערוצים, עזבו אתכם. פס הקול של החיים שלך מורכב ממינונים מדויקים של אהבה וקונטקסט שמישהו תיבל ביד, לפי העין. אי אפשר לשכפל את זה. ואי אפשר להסביר את זה. מה הסיכוי להסביר ריח של חלה במילים כמו "קמח" ו"מים" ו"שמרים"? זה לא עובד. אי אפשר להסביר את For no one בטקסט ובלחן ובעיבוד ובכניסה של קטע קלאסי. השלם נמצא כמה ספירות מעל חלקיו.

במקום לתת את הפרטים הטכניים, מספיק לומר שבתוך שמונה חודשים, בדיוק לפני 50 שנה, הביטלס הוציאו את In my life, את Here there & everywhere, את For no one, שיר שאחריו אפשר לא לכתוב יותר שום שיר לעולם, וזה יהיה בסדר. וליד זה את אלנור ריגבי ו-Nowhere man ו… בן אדם, זה יותר מדי. התקליטים האלה הם פשוט יותר מדי. זה לא צודק, הכמות הזאת של הכישרון שנשפכת לאנשים מהלב ומהפה ומהידיים בכזו נון-שלנטיות. אי אפשר להסביר את זה.

אני יכול רק לומר שאלה שירים קטנים קטנים שכאלה, שתיים וחצי דקות בדרך כלל, שאתה נכנס אליהם אדם אחד ויוצא אחר. מאושר יותר, עצוב יותר, מאוהב יותר, שלם יותר, חסר יותר. כל אחד מהרגעים האלה הוא קצת כמו ההגדרה של נוסטלגיה. הם נותנים לך משהו שלא יהיה שלך יותר לעולם, והם נותנים לך לזכור את זה רק מעט. מספיק כדי לדעת שהיה שם משהו שלא ישוב עוד לעולם, כמו העור המתוח של גיל 14. כמו היד שלה שמסיטה קבוצת שיער מעינה.

בספטמבר 1987 עזבתי את עומר ובאר שבע לתמיד, וחזרתי לפנימייה הצבאית. אחרי זה לא ראיתי אותה יותר כמעט. אולי פעם או פעמיים. בשבילה ודאי הייתי זיכרון עמום וחסר חשיבות של ילד מוזר שמביא טייפ לכיתה והולך הביתה מוקדם מדי. ובשבילי היא נותרה זיכרון פיזי כואב של עיניים חכמות ועמוקות וקול חכם ועמוק ושיניים שחייכו אלי לרגע והסרט המזעזע ההוא של פינק פלויד. לקח לי הרבה זמן לשכוח. אני לא ממהר להיפרד מהאהבות שלי.

אבל בלי לשים עלי, בנון שלנטיות, היא נתנה לי את אחת המתנות היפות ביותר: מתנת האקסית המיתולוגית הראשונה. היא השיבה לי את קודמתה, את האהבה הראשונה הראשונה שלי, והיא עשתה את זה עם כמה מהשירים שאני הכי אוהב בעולם. עד היום, כל בוקר. When I wake up early in the morning, אבל גם אחרי הצהריים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסף ברקת  On 17 בנובמבר 2015 at 8:06

    נשמה גדולה אתה. ואני עם דמעות.

  • yuvalbarill  On 17 בנובמבר 2015 at 9:28

    תענוג, סיטואציות דומות בהחלט חוויתי עם הביטלס, אחת השורות המשמעותיות שאהבתי כאן היא:
    "אני יכול רק לומר שאלה שירים קטנים קטנים שכאלה, שתיים וחצי דקות בדרך כלל, שאתה נכנס אליהם אדם אחד ויוצא אחר. מאושר יותר, עצוב יותר, מאוהב יותר, שלם יותר, חסר יותר. כל אחד מהרגעים האלה הוא קצת כמו ההגדרה של נוסטלגיה. הם נותנים לך משהו שלא יהיה שלך יותר לעולם, והם נותנים לך לזכור את זה רק מעט. מספיק כדי לדעת שהיה שם משהו שלא ישוב עוד לעולם, כמו העור המתוח של גיל 14. כמו היד שלה שמסיטה קבוצת שיער מעינה."

    כ"כ מדוייק ניסחת את ההבדל לפני ואחרי, הכל יותר !

  • תמי חסקלברג  On 17 בנובמבר 2015 at 9:32

    תשמע, מהבוקר אני מסתובבת עם סימן שאלה קטן בין הקיבה לסרעפת, כמה פתטי זה יהיה לבקש ממנו שישלח לי את הפוסט. ואז, בטוויטר של הקפה השני, קפצת לי לעיניים ובשניה שימחת לי את כל היום. המילים שלך כרגיל לוקחות אותי איתן. ועד כמה שזה מנחם (זה לא), בזיכרון שלנו כולנו היינו המוזרים עם הדאבל קאסט, יש מצב לא רע שגם הנערה עם שיער העורב זוכרת עצמה ככזו. אוהבת אותך הרבה.

    • tsoof  On 17 בנובמבר 2015 at 10:04

      הו, איזה כיף. כמה את משמחת אותי!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 בנובמבר 2015 at 11:42

    אוי זה מקסים,
    אני מאוד מאוד מתחבר אל החוויות האלה, רק שאני יכול להשוויץ שאני זוכר שסרג'נט פפר יצא לאור, הייתי בן 12 והכרתי את הביטלסט בעקבות אחי הגדול.

  • ido2267  On 19 בנובמבר 2015 at 10:31

    כתבת בטעות 1967 במקום 1987 באחד המקומות

    • tsoof  On 19 בנובמבר 2015 at 10:32

      אתה איטי, אז לך אני אסביר: 🙂

      סרג'נט פפר יצא לאור ב-1 ביוני 1967, ונפתח במילים It was 20 years ago today.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: