מישהו לנהום איתו

מכירים את האנשים שמעידים על עצמם ש"אני בן אדם ש <הוסיפו כאן תיאור דרמטי או לא דרמטי כלל>"?

אני לא בן אדם כזה.

*הפוגה לעיכול אירוניה*

פעם רבצתי אצל החברה שלי בבית, והטלוויזיה היתה פתוחה על MTV. היינו מאוד רזים באותו יום. זה היה ב-1993, כשהתחנה הזו עוד היתה מלאה בהבלחות של רוק ופולק. בעצם אולי היא עדיין כזאת. לא יודע. הפסקתי ב-1993.

בכל מקרה, גיטרה אחת, מאוד מאוד ידידותית, ניגנה משהו שאולי היה אקורד Am, שהוא תמיד טוב לאוזן של אנשים שאוהבים את המוזיקה שאני אוהב, והזמר הפציע עם שה לה לה לה לה ואני ביקשתי ממנה להיות בשקט רגע. הקשבתי באוזניים קרועות לבחור ההוא, שנראה כאילו מישהו שבר לו ביצה על הראש, ומתוכה נזל משהו שנראה כמו מוש בן ארי. זה היה אדם דוריץ, לשיר קראו מיסטר ג'ונס.

זה מזכיר לי שורה של ספרינגסטין:

I had a gun

You know the rest

היא ניסתה למשוך את תשומת לבי בארבע או חמש הדקות שבאו אחר כך, אבל אי אפשר היה. יש רגעים כאלה מיוחדים שבהם אתם שומעים שיר שהוא בדיוק בדיוק זה, ואתם יודעים שלא תשכחו אותם אף פעם. זה היה רגע כזה.

**

מוזיקה היא עניין מתעתע, כי גם אם אתה לא מבין שום דבר במוזיקה, אתה מבין הכל. אתה מבין שהיא לוחצת לך על כפתורים. שהיא עובדת או לא עובדת. שהיא מתאימה לך או לא. זה לא מקרי שאנשים ממשיכים כמעט לנצח לבדוק קודם כל מה הדברים שאתה אוהב לקרוא ולשמוע. אין לך תיוג מדויק יותר של האדם שמולך מהטעמים האלה שלו.

יש אנשים שאוהבים המון המון סוגים של מוזיקה. שמכירים אין סוף זמרים ושירים ולהקות ותופעות וגל חדש וגל נורא חדש ופרוג רוק וג'אנגל ודראם אנד בייס וג'ז היספאני מדטרויט. באלוהים, אני לא מבין אנשים כאלה. זה כאילו שלא משנה מה העיניים שלך יראו – הם יאהבו את זה; לא משנה איזה בושם תריח – הוא יתאים לך. זה כמעט מטריד.

ויש אנשים ששומעים מוזיקה אחרת לגמרי. אפלה וגותית ומתקדמת וכהה. מישהי שלחה לי לא מזמן שיר שהיא אוהבת. אני באמת באמת מחבב אותה, והיא שלחה את השיר ההוא כדי לאחל לי מזל טוב או משהו. הוא נשמע כאילו חתול נכנס לארון הסירים שלי ומנסה לנסר את המחבת פלדה עם מסור דיסק. זה היה נורא. וחשבתי לעצמי (בזעזוע מסוים), אלוהים, כמה מרכזי העונג שלנו שונים! היא בטח שומעת מהמותן!

אבל זה לא חייב להיות מזעזע. זה יכול להיות פשוט לא מתאים. נגיד, בגיל 19 או 20 עדיין הייתי מוכן לניסויים במוזיקה, ושמעתי במשך כמה שבועות דיסק של פרויקט מפורסם למדי שנקרא this mortal coil. ולמרות שהוא היה מאוד כהה ונטול צבע ומהורהר וברלינאי ומדוכדך, הוא גם היה הרבה פעמים מלודי ויפה, ועדיין, הקשבתי ושוב הקשבתי ושוב הקשבתי, וזה לא פגע לי במרכזי העונג. נאדה.

לעומת זאת, הפעם הראשונה ששמעתי את לד זפלין – בול בפוני! הפעם הראשונה ששמעתי את זיגי – ידעתי שזה לכל החיים! הפעם הראשונה ששמעתי את רודריגז – בן אדם, איפה היית ארבעים שנה?!

**

מישהי אמרה לי היום על משהו שכתבתי מוקדם יותר השבוע שהוא תיאר באופן מדויק את החוויות שלה בצעירותה. ועניתי לה שכן, זה ככה, כי אנחנו כאלה יצורים בנאליים ולא מיוחדים. וזה נכון. ועדיין, יש כאלה שדומים לנו ויש כאלה שלא.

כמעט כל החברים שלי, מאז ומעולם, נהו אחרי מוזיקה. זה לא מקרה שרוב מערכות היחסים שאני מנהל בימים אלה מבוססות על מוזיקה. השיוך שלי אל האנשים האלה הרבה יותר חזק מאשכנזים ומזרחים ושמאל וימין.

**

בכלל התכוונתי לכתוב על Counting crows. הם מסתובבים לי בראש כבר שבוע או שבועיים. אחרי ששמענו את השיר ההוא ב-MTV קניתי את התקליט הראשון שלהם ומאוד אהבתי אותו, אבל נדמה לי שבאותו זמן כבר לא היה לי זמן למוזיקה. כמה אידיוטי. בן אדם בן 21 שאין לו זמן למוזיקה. זה אולי הדבר הנורא ביותר שעשיתי לעצמי, זה שהפסקתי אז. אם לא הרגע ההוא של ברוס, המפוחית והפסנתר שנתקלתי בהם לגמרי במקרה לפני 12 שנה, האקורד הראשון של Thunder Road – יכול להיות מאוד שהייתי נשאר בלי מוזיקה עד היום.

אני לא מצליח לתאר לעצמי את החיים האלה אילולא הרגע ההוא.

אז למרות שכל מה שאני מכיר מ-Counting crows הוא התקליט הראשון, לחצתי על פלייליסט שלהם היום בדרך לירושלים. יש לסולן שלהם משהו שטיפונת מזכיר את אדי ודר, היכולת המאוד מיוחדת לשיר מהחלל שקרוב לחיך העליון. לרובנו יוצאת נהמה כשאנחנו מנסים לשיר ככה, אבל לאדם דוריץ זה מצליח.

ושירת הנהמות הזו – חשבתי לעצמי בדרך – היא שיקוף כמעט מדויק של הנער, העלם שהייתי. האיש הצעיר הזה שכל כך רוצה שישימו לב אליו, שיידעו שהוא כאן, שמפחד לגעת בחיים, שמתגעגע. מהרחם הוא מתגעגע. עוד לא יצא וכבר רוצה שיהיה כמו פעם.

אני חושב על זה לפעמים – כמעט מתחשק לי לומר "כולם חושבים על זה לפעמים", אבל אמרתי, שאני מנסה להימנע מלהיכנס לנעליים של אחרים, מלבטא איזה אמת מוחלטת. אז אני חושב על זה לפעמים וחושד שאני לא מיוחד במיוחד, שהגעגוע הזה, הרצון במשהו שכמעט היה או שכמעט בטווח ידי, נורא מאפיין אותי. מה היה אם הייתי רופא, אם הייתי זמר, אם הייתי סופר, והגעגוע הזה לאפשרויות שלי, לדרכים שלא בחרתי או שלא הצלחתי ללכת בהן, הוא נשאר לתמיד.

והמשמעות של זה היא שהילד ההוא, הנער ההוא, העלם ההוא. כולם כולם הם אני. עדיין. עם כל המאוויים האלה והגעגוע והאפשרויות. נכון, הרבה יותר מיושב ורגוע ומאורגן על עצמי ומרוצה מהחיים, אבל הוא עדיין פה, העלם ההוא.

**

אז כשאני שומע את אדם דוריץ שר את sleep in perfect blue bulldings, אני שומע את עצמי. ובכלל כשאני שומע אותו שר, בלי להכיר כמעט שום דבר, רק מהגיטרה הזו, שלוחצת לי על הכפתורים, והנהמה המתמשכת שהיא השירה שלו, אני שומע את כל מי שהייתי ומי שהייתי יכול ורוצה להיות.

ואיפה, איפה עוד אתה יכול לקבל את כל זה?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 12 בפברואר 2016 at 22:04

    אתה מתעלה.
    אני מציע לך לבדוק את השיר המיוחד של 'סגול 59' – שם השיר : 'מאחורי הדלת'

    • tsoof  On 12 בפברואר 2016 at 23:30

      תודה. חיפשתי ולא מצאתי. יש לינק?

  • אסף ברקת  On 12 בפברואר 2016 at 23:18

    אתה באמת מתעלה. אגב כמה סמלי שהשיר שהוציא אותך לראשונה למסע עם ברוס היה thunder road, כן זה ממש השיר הזה שעושה את זה, והפתיחה הזו.
    מאוד מזדהה עם הגעגוע לאפשרויות ודרכים שכביכול יכולנו לבחור ולא בחרנו, לאיזה מרחבים וחיים אחרים שהייתי כאילו אמור להיות בהם. (גם thunder road מעורר את התחושה הזאת נכון?)
    יש אפילו איזה ספר שראיתי לא מזמן בחנות כאן, של איזה פסיכולוגית אמריקאית שמדברת על כך שכולנו (כן, זה כולנו:)) עסוקים כל חיינו בלחיות את החיים האחרים שלנו, אלה שלא בחרנו (יש סיכוי טוב שאפילו קניתי את הספר הזה והוא יושב בשקט דרוך ומנומס על אחד המדפים בסלון ממש ברגעים אלה).
    ובקשר לאנשים שיכולים ליהנות מצבעים מוזיקליים שונים בתכלית שכמו שאמרת לא קשורים כ״כ זה לזה, נראה לי שהצלילים והצבעים השונים באמת מפעילים אצלם אזורי רגש/מוח/גוף אחרים שהם נהנים מההפעלה שלהם… שוב, זה כמו נגיעות באפשרויות/חוויות קיום שונות, או טיול להודו/חופי קליפורניה של שנות השישים/לונדון של שנות השבעים/התשעים וכו׳ אבל זה בעצם הכול נוגע באיזה געגוע פנימי שיש לנו. (אגב גם אני מאוד אהבתי באותה תקופה את דיס מורטל קויל וגם היום אני יכול ליהנות מכמה בלדות משם אבל אני מבין בדיוק מה אתה אומר).

    • tsoof  On 12 בפברואר 2016 at 23:30

      ת'אנדר רואד הוא הזדמנות שכזאת שהתגלגלה לפתחי ולקחתי אותה. באמת, מזל גדול שהייתי קשוב באותו רגע. ושהמשכתי. את 10ת' אווניו אהבתי פחות, אבל נייט ובקסטריטס סגרו את העסקה בשבילי. אני חושב על זה הרבה, על הצמתים האלה שאתה עושה בהם החלטה, או שאתה בכלל פנוי לקבל בהם החלטה. אלה רגעים מרתקים. וזוכרים בדרך כלל רק את ההחלטות שקיבלנו, לא את אלה שפספסנו.

      לגבי ההפעלות של הנקודות האחרות, אתה מסביר צבעים לעיוור. 🙂 אני שומע אותך, זה נשמע הגיוני – אבל זה נשאר שם. אין לי שום דרך להפנים את זה לכדי רגש ותחושה.

  • ido2267  On 17 בפברואר 2016 at 22:59

    אני צריך לכתוב פעם סטטוס על זה בפייסבוק (בלוג זה מעל הרמה שלי). שיסביר איך זה להיות אדם שמוזיקה לא ממש מעניינת אותו ולא מבין ממה כולם מתלהבים. אותה הבעיה יש לי עם ספורט. כולם מתלהבים מקבוצה זו או אחרת בכדורגל או בכדורסל ורק אני לא מבין על מה הרעש וממה כולם מתרגשים. מייחסים לאיינשטיין את האמרה שמי שרוקד נראה כמו משוגע למי שלא שומע את המוזיקה. אני לא יודע אם הוא באמת אמר את זה אבל אני בהחלט מרגיש לפעמים כמו שאני מרגיש בבית כנסת. כולם מממלמלים בדבקות את הפסוקים האלו כאילו הם קוסמים שעוד רגע יזמנו דרקונים לחדר ורק אני מביט מסביב ולא מבין אם אני היחידי שלא נורמלי פה או להיפך.

    • tsoof  On 18 בפברואר 2016 at 22:31

      זה לא עניין לטוב או רע. כל אחד הוא מי שהוא.

  • Jake the snake  On 13 במאי 2016 at 23:03

    צפריר שלום,
    הגעתי לבלוג שלך כי קניתי כרטיס להופעה של ברוס ספרינגסטין עם מופע פתיחה של להקת ה countingcrows. הלהקה האהובה עלי…
    הגעתי לפוסט שלך על ההופעה בלוס אנג'לס ואהבתי..אז נברתי עוד קצת בבלוג..וגיליתי על חיבתך לאדם דוריץ וחוויותך מעומר..בתור תושב מיתר, צעיר ממך בשנה שנתיים, שחווה דברים דומים, התחברתי די במהירות לבלוג שלך..
    This could be a beginning of a beautiful friendship

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: