אז בבית הספר

  1. תקשיבו לי טוב טוב רק לרגע, החיים הם זמן לא טוב להפסיק לעשן. כשהייתי ילד לא נשארתי במקום אחד. ההורים שלי נדדו ונדדו, ואולי בגלל זה לא השארתי חותם בשום מקום. רק עברתי ורפרפתי לרגע, בכנפיים כבדות עצובות לפני שאני ממשיך הלאה. בגלל זה, למזלי, אף אחד לא מזמין אותי אף פעם לפגישות מחזור. מי? צפריר? איזה צפריר. אה, ההוא. עזבו, אף אחד לא זוכר אותו.
  1. המקום שבו שהיתי יותר מכל מקום אחר הוא עומר. בברלי הילס של באר שבע. והיום, לגמרי במקרה, אחרי שבאמת כבר שכחתי את עומר כליל, נקלעתי לסוג של פגישת מחזור. זאת היתה הופעה של בחור אחד משם. תיכף אגיד עליו משהו. אבל היו שם בעיקר המון המון אנשים בני ארבעים וארבע, המון חלומות שמתו מזמן, המון המון פצעים שלא יתאחו לעולם. פצעים ששכחתי מזמן. פצעים שאי אפשר לשכוח.
  1. הגרושים והגרושות (וגם אלה שלא התגרשו מעולם ורק נראים ככה בדמיוני) מבית ספר עומרים עדיין נראים לי כמו סרט נעורים אמריקאי בטורבו, רק שלושים שנה אחר כך. מרגע שעברתי בדלת הפסקתי להביט בעיניהם של אנשים. שלא יראו שאני פה. שלא ישימו לב חלילה. שלא יזכרו אותי. שלא יזכירו. הם עדיין יפים נורא, האנשים מעומר. אני לא זוכר ולו אחד מהם. או שאני זוכר את כולם. אני זוכר כמה יפות היו הבנות. עכשיו הן כבר נשים בתום צעירותן, ועדיין הן יפות כמו אז. הצלחתי לזהות אחת מהן, אני חושב. אבל הן נותרו ממש כמו אז: משהו לא מושג, חבילת בונבוניירה יקרה שלעולם לא תהיה שלי. כמה זר חשתי ביניהן אז, לפני 30 שנה. ממש כמו הערב.
  1. מישהו שאל אותי אם אני כותב, או אמר שהוא קורא אותי. ואני כל כך מתאמץ לא לכתוב! אנשים כותבים אוהבים שקוראים אותם, אבל מה על הקוראים שלא אמורים לקרוא. מה על האנשים שהיו עיוורים להיותך פעם. האם אתה רוצה שיראו אותך סוף סוף, או שמא מוטב שפשוט ימשיכו לא לראותך? כל כך התאמצתי לא להכיר איש, ואולי היו אלה השנים שעברו ועברו ועברו. בסופו של דבר אכן כמעט לא היכרתי אף אחד. רק כמה חברים מפייסבוק שאני אוהב ומוקיר. לא זיהיתי פנים, לא זכרתי שמות. ידעתי שעלי לזהות אותם, אבל לא הצלחתי. או שלא ניסיתי. רק את הלבד זיהיתי. את הלבד המוחלט הזה אני מכיר כאילו לא נעלם מעולם, כאילו תמיד היה כאן, כאילו לא עזב.
  1. יצאתי משם והייתי במרחק של 18 דקות הליכה מהבית. כמה רציתי איזה מסלול של עשרה קילומטר, או בריכה לשחות בה אנה ואנה, עד ששומעים בה רק את השרירים ואת הריאות. מקום שאין בו זכרונות. למזלי, הייתי בתל אביב. 18 דקות. והלכתי הביתה וחשבתי לעצמי שמה שיש לי כאן בשכונה הזאת, בעיר הזאת, זה לא רק את הכאן והעכשיו, אלא גם אפשרות של עבר אחר, של אנשים ונשים שלא היכרתי, אבל ודאי היו אוהבים אותי לו הייתי גדל איתם. וככה, תל אביב נותנת לי הרבה יותר מעכשיו. היא נותנת לי גם סיכוי לשנות את מה שאינו ניתן לשינוי.
  1. ההופעה היתה של קובי ויטמן, שהוא כותב ויוצר וזמר וילד מהכיתה שלי. בשבילי הוא תמיד יהיה הילד עם הגיטרה ששר אתי שירים של תיסלם. הערב מישהו שדווקא זכרתי בחיבה סיפר לי שרקדנו יחד, קובי ואני, בים ההולדת שלו בכיתה ז'. נו, תמיד היה לי טעם טוב. וקובי חוץ מזה שהוא בחור נהדר ומוכשר, יש לו יכולת נהדרת לדבר ולכתוב ולשיר באנדר סטייטמנט. הלוואי שהיו לנו עוד אנשים כאלה. הוא רק הוציא תקליט. כדאי לכם להקשיב לו.
  1. כשהגעתי הביתה העברתי את הקטנה מהמיטה שלי למיטה שלה, ונישקתי את אמא שלה וחשבתי לעצמי כמה טוב שיש לי את כל זה, וכמה עצוב זה להיות ילד שאף אחד לא הכין אותו לכל הילדות הזאת. חשבתי לעצמי שלמרות שבמשך שנים רבות כל כך האשמתי את הילדים האלה מבברלי הילס של באר שבע שהרחיקו אותי מהם, אבל בעצם, הבדידות באה לי מבפנים. וכמה טוב שכבר איני ילד, חשבתי, ושכבר איני שם עוד. שאני פה.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסף ברקת  On 20 באפריל 2016 at 1:41

    כל כך מזדהה…
    רק שאתה יודע לכתוב את זה כ״כ טוב.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 באפריל 2016 at 9:29

    נוגע בלב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: