אבא ובן – ואין אבא

אני קורא מעת לעת את הטקסטים שכתבתי על אבא שלי ועלי, עלי ועל אבא שלי. והזכרונות שיש בהם הם דלים כל כך וחוזרים כל כך על עצמם. 28 שנה מהחיים היה לי אותו, וכמעט דבר הוא לא השאיר לי. תמיד אומרים על המתים שהם השאירו חור מאחוריהם, אבל עליו אני יכול להגיד בנחת שהוא הותיר יופי של חור גם בחייו. כמו נעדרות מתמדת שרק התחזקה כשהלך.
בשנים האחרונות אני שוב רץ, כמו בנעורי, ואי אפשר לי שלא לחשוב עליו רץ בנעוריו. גם הוא היה רץ מצטיין. ממש כמו אחי הקטן. וכתמיד אי אפשר לי שלא לחשוב על הרגליים שלו שאינן. כי גם הן, בדיוק כמוהו, נעדרות תמיד. עצם אינן הוא הסיפור.
נו ברור, איזה מין סיפור מספרות רגליים כשהן ישנן? רגליים, מה הסיפור? אבל רגליים שאין? הו! יש סיפור!
וכתמיד, הזכרונות החזקים ביותר מילדותי המוקדמת הם זכר הרגליים שלו. זכר ריצתו על חוף הים, משחק בכדורגל עם בניו הקטנים. כל כך נדירה הסצנה הזו, שהיא חקוקה במוחי ובלבי לתמיד. ואולי גם על רגלי, לכו תדעו. הווידאו הזה של הרגליים שלו נעות במהירות, כמעט נעלמות מרוב מהירות, והוא פונה אנה ואנה, מסתובב ומתרוצץ עם הכדור ברגליו, פעם בועט ופעם עוקף ופעם מרחף. והרגליים רצות רצות סביב, ארוכות ארוכות. כל כך מהר, שנראה לי לעתים שאני ביער של רגליים.
והוא בן 30 או 32 בסרטון הזה, שאיש לא צילם מעולם, למעט הזיכרון שלי, שמבקש נואשות מעט יש בתוך כל האין הזה. רק בן 30 או 32, יפה בלורית ושפם. כל כך צעיר וכל כך גבוה! גבוה כמו בני.
אבל הרבה יותר מכפי שאני זוכר את את יום ים הרגליים על חוף הים, אני זוכר את אינן, את העדרן. את הגדמים הקצרים, העצובים. מיסבים עבים ותפורים יפה מתחת לברך, מחכים לאיזה מכתש שיחבק אותם. גם אחרי שאתה מתרגל אליהם, מתיידד איתם, לומד לחיות איתם, יש לגדמים נוכחות כריזמטית מוחלטת שכזו, כמו מנהיג שנכנס לחדר ומרתק אליו כל מבט.
בטח שכחתי. הרי לא בהיתי בגדמים. התרגלתי אליהם והם היו חלק מחיי. והוא לא התבייש, חלילה. לא היה במה. הוא הסתובב בבית במכנסיים קצרים וכסא גלגלים. הגדמים היו שם, כמו רגליים רגילות לגמרי, רק בלי רגליים.
אבל מרגע שגם הם נעדרים, הם זועקים את העדרם, מנכיחים אותו. וממש כמותו, הם בעיקר אינם. פעם היה לי אבא, ופעם היו גדמים, ועבר מאז זמן רב כל כך, חיים שלמים כמעט.
וכבר איני מופתע שיש לי רגליים משלי, ושהן נותרו במקומן ואפילו מתפקדות בסדר. וכבר אין לי פנטומים על הגדמים שהיו צריכים להיות לי ולא היו מעולם.
וגם חלומות עליו כבר כמעט אין יותר. רק שירים, לפעמים.
כמו בשבת, כשהדודאים שרו את ה"ממדורות עשן עולה וצליל תופים נדם, נדם" ואת "שאו שלום אל אוהלינו במדבר" ואת "על תהום פסע גדודינו גם עבר", וכולם באוטו נאנחו איזה טיפוס זה האבא הזה ואפילו אלה אמרה לי שאני ממש ממש עתיק, ורק הבטן והעיניים והרגליים שלי זכרו את הרגליים של אבא, שפעם היו.
ואת אבא, שאולי בכלל אף פעם לא היה.
(היום, 17 שנה למותו)
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Eli Amar  On 26 באוקטובר 2016 at 8:20

    מקסים .. לא קל להיות יתום בגיל מבוגר … כי לאט לאט אתה מבין שהדור שלנו הוא היעד לכתיבה של הדור הבא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: