שנה (ויומיים) למותו. נזכרים ביוסי

אני זוכר את הלילה ההוא שבו פגשתי את יוסי שריד בפעם האחרונה.

היה לילה חשוך, קר ורטוב. ולא קר כמו היום, כן? היה קר על באמת. קר של מארב חוצה קו אדום בלבנון. כולנו היינו עם ארבעים קילו ציוד על הגב ובלי נעליים, שלא נעשה רעש. יוסי הצטרף אלינו כי הוא פשוט היה בסביבה והיה דיבור שהפעם דופקים את החוליית חיזבאלונים שהיתה מתגנבת עד לבינת ג'בל ודופקת לנו את הפאקו רבאן דיוטי פרי שהצדלניקים היו מוכרים לנו.

בקיצור, כמו גבר גבר, יוסי בא אלינו, הציג את עצמו, ובגלל שהיה זבל שמאלני נתנו לו את הררנ"ט, שזה פק"ל של הומואים וכוסיות וגמדים.

וככה יצאנו לדרך. הנגמשים הקפיצו אותנו עד בנת ג'בל, ומשם המשכנו ברגל מסודרים כמו טווס צה"לי סטנדרטי, רק של נחלאים, זאת אומרת, עם ארבע במבות פתוחות בכל רגע נתון.

הלכנו מאחורי המ"מ שלי, שהיה מסוגל להתברבר אפילו בתוך החדר אוכל קצינים של מחנה 80, ובמקום להגיע לנקודה של החוצה קו אדום, חצינו את הגבול הסורי 140 קילומטר משם, ופגשנו את הדעאשניק הראשון. קראו לו ז'אן-לואי המרסק, כי הוא היה מפצח הפקאנים הכי טוב במזרח התיכון מאז שנפלה האימפריה העותמאנית.

בקיצר, ישר ראינו שהוא דאעשניק. בגלל הזקן. וגם בגלל שישב על ערימה של ראשים של עיתונאים בריטים. יוסי סימן לכולנו לרדת במקום, הלך ודיבר איתו על שלום ועל אחוות עמים ועל דילים של הכל כלול באנטליה, ובסוף התחבק איתו כאילו הם אחים, ודפק לו כדור בראש.

כזה היה יוסי. בן אדם של מעשים.

לעולם לא אשכח איזה ריח יצא לו מהנעליים כשחזרנו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: