על מתי והתזמורת

תחשבו רגע, ירדנה ארזי, אפרים שמיר, חנן יובל. שלושתם על במה אחת. מה הפוטנציאל? האמת, לא משהו (ויסלח לי אפרים). כולה שני יוצמחים וזמרת שלא עשתה לבד שום דבר מעניין.
 
ובכל זאת, שלושתם על במה אחת, ופוף! בטח אחד הרגעים הכי חשובים במוזיקה העברית. אז תגידו, נכון, זה כי אלתרמן ורוזנבלום ואתה יודע מה קורה כששמים שניים כאלה ביחד. זה הכל עולה ביעף ושב נקטע בילל וכל זה.
 
אבל אני חושב שהיה שם עוד מישהו.
 
היה גם זיקו גרציאני.
 
וזיקו, זיקו היה ממזר גדול. היתה לו רגל שמאל אימתנית והוא היה מביא איתו את הנשיפה והמיתרים והפאתוס. את כל הציונות לדעתי הוא סחב בתיק הצד שלו. שמעתי הבוקר את יעלה ויבוא בדרך לבריכה. גם גידי, תגידו מה שאתם רוצים, הוא לא זמר גדול. אפילו לפני שהיה צרוד. אבל יעלה ויבוא? אוהו!
 
אני אוהב את כל הזמרים האלה. כולם עשו דברים גדולים לבד וביחד. אבל יש זמרים ויוצרים יותר גדולים מהם. הרבה הרבה יותר גדולים.
 
נגיד, מתי.
 
ותשים את מתי עם תלמורת פזהרמונית, ונהיה לך, ובכן, נהיה לך הואה גדול.
 
כשהודיעו שמתי והפילהרמונית, אז שאלתי את גיסי, שהוא גם כן כמוני, סאקר של קונצרטנטה דה לה שמעטה ומצילתיים ונשיפה ומיתרים, וקנינו כרטיסים שניים והתייצבנו הערב בהיכל התרבות עם השמנה והסלתא והצוקאהרה, כמו שני ציונים זקנים, לראות על מה המהומה.
 
ההוא (מתי, לא גיסי), נכנס עם הגיטרה ועם האיך זה שכוכב אחד לבד מעז, אבל אני שמרתי על פאסון. כי אולי ראיתי צנחנים בוכים, אבל גיסי הדוקטור ואני, אנחנו מחטיבת הנח"ל (הוא הרופא החטיבתי. אני הפצוע). אצלנו לא בוכים.
 
אבל בשיר השני מתי התחיל את היומיום אני הולך למעונך, ואנוכי, בלי יותר מדי טקס בישבן, התחלתי לבכות כמו פקידת לשכה במוצאי שבת, כמו שמן בלי פחמימה, כמו מתנחל בערב של שוברים שתיקה. ונזלו ונזלו הדמעות, כמו שמן מפיאט 124, כמו טחינה מחצי מנה סביח.
 
וההוא ממשיך. ותקשיבו, אני כבר הייתי באנא עארף כמה הופעות שלו. פעם אפילו ישבתי על הבמה בערד והוא הריק עלי בשביל באמצע שביל בצד. הייתי בארץ טרופית יפה בגיל שש, בהופעה בערד כשהוא חזר לארץ, בזאפה, בשוני, ברידינג, ים, ים של הופעות. אני כבר יודע למה לצפות.
 
אז ההוא ממשיך. כמו כירורג, הוא פותח לי את החזה ואת הבטן ומוציא ככה בזהירות את הלב ואת הריאות והכליות והטחול והסרעפת, ומסדר אותם שם יפה יפה על הבמה בין טרומבון לקרן יער, בין כינור לויולה, בין טובה לצריח – ושר. את כל השירי פסנתר האלה שלו, וזה כאילו הוא מפזר מלח על כל החתיכות שלי והן נמסות שם, כמו חשופיות, עד שצפה לי הנשמה החוצה – וגם היא מטפטפת.
 
הבנתם, כן? בכיתי כמו גלעד ארדן בתחקיר משטרה. כמו זהבה גלאון ביציע של לה פמיליה. כמו בוז'י במחזור.
 
כי ככה מתי. לא משנה בן כמה אני ולא משנה בן כמה הוא, הוא אצלי שם מהעריסה, מחזיק לי את היד ומגדל אותי. כמו שכתב פעם אהוד מנור, "ואיתך לא אפסיק לקשקש, ואנחנו כבר בני ארבעים וחמש".
 
והיום שוב, כמו תמיד, הוא לקח את ידי בידו ואמר לי. ושר לי את כל הלא חלמתי שתלכי ממני והמה קרה לילד שדיבר אל כוכבים וריסק אותי לרסיסים ואיחה אותי עם האהבה היפה והמצחיקה שלו.
 
והבנתי את זה שוב. הוא כבר לא זמר, או גיטריסט נפלא, או מוזיקאי מחונן מדי, או מלחין גאון. הוא כבר בתוך הנקבוביות, בכדוריות הדם האדומות, בלימפה, באוויר שבריאות. הוא כבר כל כך עמוק מתחת לעור ובתוך הלב, שאם תוציאו אותו, אני כבר לא אהיה אני, אלא מישהו אחר.
 
בסוף בסוף הוא אסף אותי בחזרה, סרעפת וטחול וכל זה ותפר אותי יפה יפה עם הנה הנה הנה ומקום לדאגה והלך הביתה. וכמו שאני מוחה כפיים ומוחא דמעות וקצת שבור מזה שזהו, חשבתי לעצמי שאיזה מזל שממש ממש בקרוב אני צריך ללכת אליו שוב לטיפול, כי גם היום, כמו תמיד איתו, השארתי אצלו עוד חתיכה מהנשמה.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: