פקקטה חללים

הכי גרוע זה חללים שהתפקששו. מילא שהם לא יפי בלורית ותואר. נו, כמה אפשר? אבל הם גם לא מושלמים. היית מצפה שאם אתה כבר מקבל חלל, אז הוא ייהרג בהסתערות, או בדיוק כשהוא מטפל בחבר הפצוע שלו, או שייפול על רימון כמו חלל תרבותי.

אבל האמת היא שאין חללים כאלה. אין חללים מושלמים. אצל רוב החללים משהו התחרבן. אני זוכר שאבא שלי סיפר לי על החלל הראשון של יום הכיפורים, שנמחץ בין שתי משאיות תובלה בימ"ח ליד צומת גבעתי. אני אגיד את זה עוד פעם: נמחץ בין משאיות תובלה בימ"ח ליד צומת גבעתי. לא כל כך הירואי, נכון?

טוב, בואו נחפש ביחד, אולי ביחד נמצא קצת מנשרים קלו, מאריות גברו:

נמחץ. הירואי? לא כך כל, הא?

בין משאיות תובלה. הירואי? לא יודע. לא נראה לי.

בימ"ח. מה, מה הירואי בימ"ח? קופסאות שימורים מנוילנות בוואקום? ימ"ח זה ההיפך של הירואי.

בצומת גבעתי. לא תל פאחר, לא תעלה, לא גבעת התחמושת, לא במיתלה, לא בפעולות התגמול, לא בארץ המרדפים, לא בגזרת דמור או בסלוקי. בפאקינג צומת גבעתי. אמצע הדרך בין קריית גת לאשקלון. ההירואי היחיד בין קריית גת לאשקלון, זה לנסות לאכול שם פלאפל. זאת כל הגבורה שאפשר להראות בכזה מקום.

אז תגידו, זה כולה הרוג אחד. מה, מה אתה עושה ממנו דוגמה? מה עם הנופלים בגבעת התחמושת, בעמק הבכא, בחווה הסינית, בבופור? מה עם החיטה צומחת שוב? אלה גיבורים, לא ככה. אלה חללים מושלמים! כל חלל, לתפארת מדינת ישראל. נפלו בגב ישר ונשק מדוגל, מסתערים ומצדיעים ביחד. לא ככה?

לא, לא ככה.

אין חללים מושלמים. זה תמיד חרא וחתיכות בשר מעופפות וקללות ובכי ומעיים נשפכים. למות במלחמה זה גועל נפש. אפילו דודי בלסר, אם היה מת במלחמה, היה הופך במקרה הטוב לכבד קצוץ.

וכל החללים האלה, כל הזהרה ושמוליקים ומנשה התימני ואליהו חרמון, כולם מתים במיץ של הזבל. לזה מתפוצץ רימון ביד וזה טובע במים, זאתי מתרסקת עם מטוס. ויש עוד מלא קונצים למות במלחמה. יש את החולים ויש את אלה שהולכים בתאונות דרכים. יש את התאונות האידיוטיות של קנה טנק שמצודד קצת יותר ואת ההתהפכויות של הנגמ"שים, יש את הדלתות הכבדות של הנגמ"ש מוחצות את טובי בחורינו, ויש את האלה שנרדמים ליד הנגמ"ש או הטנק ומה שנשאר מהם זה פיתה.

חושבים שזהו? איזה, עוד לא התחלתי בכלל. יש את אלה שעולים על מטען ולא נשאר מהם כלום ואת האלה שבעטו במימיה ועפה להם הרגל, יש את ז'אנר המדממים למוות שנכבים לך לאט לאט מול העיניים ויש את אלה שחוטפים כדור בראש. תגידו לי אתם, מה הירואי בלקבל כדור בראש וליפול לתעלה?

ויש כמובן את אלה שנהרגים מאש כוחותינו. אלה דווקא כן מתים בקרב. כמו הרוגים טובים. זה מכדור וזה מרסיס פגז וזה מרסיס מרגמה וזה מוולקן. זה מהפצצה מהאוויר וזה מהסתערות רכובה. הם נושאים בליבם כדורי עופרת ורסיסי מתכת, וכולם נורו עליהם מאחור. הם ערופים ושרופים, מרוסקים וקטועים וקטומים, והכל הכל מירי של חבריהם. בצבא, כל אחד יודע, נמצאים החברים הטובים ביותר.

ויש את המתאבדים. אלה, אפילו חברים הם לא צריכים בשביל למות.

אז אולי אולי, בכל תולדות הגבורה, אולי דווקא יש אחד שנורה בחזהו כשהוא מסתער על האויב המחופר. אבל אם עבר לו במשהו בראש בשניות האחרונות, שם בלי אוויר לנשום, כשהידיים כבדות כבדות מהיישור המקורב והברכיים חבוטות מהפזצט"א והלב חרד מול לועות הקלאצ'ים שניבטו מנגד, הוא בטח חשב לעצמו "ססעמק, מה אני עושה פה לבד?"

חללים הם כמו ילדים. לא "הילדים של כולנו". ילדים אמיתיים. הם כמו משפחות. לא משפחות מפרסומת. משפחות בשר ודם.

אין חללים מושלמים, כי אין ילדים מושלמים ואין משפחות מושלמות. האמת, אפילו אבל מושלם אין. כל אחד בוכה על עוד משהו. על המריבה האחרונה והמיותרת עם החלל הפרטי. על הפעם ההיא שיכולתי להתחשב אבל בחרתי שלא. על הכעס ועל המריבות ועל השכחה או ההסכנה וההשלמה. על הסכין שהותיר בגבו של האהוב. על הבגידה שלפני המוות או אחריו. אין חללים מושלמים ואין אבל שאינו מוכתם.

תזכרו את זה. תזכרו את זה טוב טוב ביום האסתטיקה הלאומי הזה, שבו כל גיבורינו החתיכים לובשים א' צנחנים וירכית ומחייכים את שיניהם הצחורות לנצח. זיכרו את האימה של עמוד שנופל על נערה, את הזיעה הקרה שהיא התחושה האחרונה של גבר צעיר לפני שהוא קרע לגזרים, את הפחד, הצרחות, הבכי, הקללות, הדם, הסוגרים הפתוחים, המעיים השפוכים. תזכרו באמת.

או שגם השנה, כמו תמיד, תשתתפו בטקס. "היום יותר מתמיד". אל תשכחו לבכות מהשירים היפים. כמה יפים הם השירים! המשיכו להגן "על רגשותיהם של מי שאיבדו הכל".

והכינו את הנער הבא לעולה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • elanagra  On 30 באפריל 2017 at 15:16

    נורא בחזהו

    אילן אגרא.   סליחה על הקיצור, נשלח מטלפון       

  • ido2267  On 30 באפריל 2017 at 15:17

    שנורא בחזהו – צריך להיות 'נורה בחזהו'

  • אריאל  On 30 באפריל 2017 at 15:27

    "ירכית" , כמו ירך. אבל חוצמזה, בול בלב. לתפארת.

  • אסף  On 30 באפריל 2017 at 15:30

    מזדהה. הרומנטיזציה של כל הילדים שמתו היא בעצמה הטרגדיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: