אדי ודר, 1 ביוני 2017, ברלין

אני עוקב בעניין מה אחרי הוויכוח הזה מסביב ל-88. יותר טוב או פחות טוב, אקלקטי נוקשה או אלטרנטיבי רך, קוריוזי או פרטיקולרי, אישי או קובלנצי.

דיון מרתק. אני מסכים עם כולם. כל מה שאני צריך זה לקרוא טקסט בעניין וישר אני מסכים איתו.

חוץ מאלה שמספרים שעקרו להם עין, חלצו להם ת'פקק, ריסקו להם את האמונה, הלכה להם המדינה, מעכו להם את הלב הוציאו להם את הפנקריאס. אלה אולי קצת מגזימים. בכל זאת, מדובר בתחנה של רוני ידידיה, הבן אדם שהצליח לא להגיד שום דבר מעניין מאז המצאת הטלגרם.

אני מודה שהתחנה הזו לא תמיד דיברה אלי. לא מעניין אותי ג'ז ולא מעניין אותי אלקטרוני ועוד מלאן תלפים לא מעניינים אותי. אני סתם אוהב את בועז כהן. ורוקנרול של זקנים. ובעצם, בואו נפסיק לדבר על 88 רגע: כי הפעם האחרונה שממש התאהבתי במשהו חדש שעכשיו יצא לרדיו השנה היתה 91 ואני הייתי בן 20.

אבל איך שאני התאהבתי בדבר הזה, יה רבנן! נפקחו לי העיניים ככה גדול גדול, כמו בפעם הראשונה שילד טועם במבה, ואמרתי לאח שלי שהשמיע לי את הדבר הזה: "מי זה הזמר הזה? בחיים שלי לא שמעתי דבר כזה? גם אם הוא לא יפתח יותר את הפה לעולם, זה הזמר הכי טוב ששמעתי בחיים!"

לזמר ההוא קראו אדי ודר.

==

איפשהו בסוף מרץ קיבלתי אימייל מפרל ג'אם. הם מדברים אתי לפעמים, החבר'ה האלה שהקשבתי להם שש או שבע שנים בניינטיז, לפני כל הילדים והלחץ והעומס והספרינגסטין שלא משאיר אצלי הרבה מקום לאחרים.

באימייל היה כתוב שאדי ודר יוצא לטור סולו.

איך שאני גומר לקרוא את השורה הראשונה, אני שומע טריקה של דלתות וחלונות מסביבי: מימין, משמאל, מאחורה, מקדימה – וככה נשארתי לבד בעולם. אני והמודעה הזאת. וכמו הבן אדם הבוגר, הסבלני ודוחה הסיפוקים שאנוכי לא דיברתי עם נפש חיה (ולא הרשיתי לאף אחד לדבר אתי) עד שהשלמתי את הרכישה. ברלין. 1 ביוני. שלום ותודה.

כמובן, עשר דקות אחר כך גיליתי ש-1 ביוני זה שבועות, מה שאומר שכרטיסי הטיסה יעלו כפליים, אבל זה לא שינה שום דבר. נותרתי בחדר האטום עד שגם כרטיסי הטיסה ישבו בנחת בתיבת האימייל שלי. אם אתה לא מקשיב לחלומות הרוקנרול שלך בגיל 45, אז אתה בעצם מת. מת ומחכה לקבר, ולא משנה אם הוא יגיע בשבוע הבא או יחכה ארבעים שנה. זה טכני לגמרי.

ואז, דוקטור, נחתה החללית וחזרתי לארץ.

==

אלה לא שמה לב כי למדתי להסתיר את זה. אתה לא רוצה שאשתך תגלה בכל פעם שהולכים להופעה שאתה בכלל ילדה בת 12 שבוכה כל פעם שהיא חושבת על הארי סטיילס, לא ככה? אז עדיף להסתיר, אבל לא נשמתי. שעות ארוכות לפני שכל זה התחיל.

בחוץ פגשנו חברים מהארץ שקנו כרטיס ועוד כרטיס ועוד כרטיס ועוד כרטיס. מהטיפוסים האלה שלא נרגעים עד שיש להם כרטיס לשורה הראשונה (אבל אז כבר אין להם מה לעשות עם הכרטיס לשורה העשירית), וככה גם שיפרנו עמדות אבל לא ישבנו ביחד. תודה הני! כפרה עלייך, איזה כיף היה ככה להתראות שמה, במקום הכי טוב בעולם!

מה אני אגיד לכם? אתה יושב באיזה מצודה טבטונית ממהמאה ה-16 עם עוד 3,000 איש עם חולצות של פרל ג'אם (ורק הני ואני לובשים חולצות של ברוס, כי קתולי ופרוטסטנטי שניהם נוצרים – אבל הם לא באמת מתערבבים). ואז אדי יוצא החוצה ופותח את הפה.

איזה ממזר!

זה כמו הסירנות במיתולוגיה. אתה לא רוצה יותר שום דבר. רק להיות שם עם הקול הזה. טוב, אולי החוויה טיפ טיפונת פחות אירוטית, אבל באמת, רק טיפה. אין זמרים כאלה. אין. לא יכולים להיות.

ולא יכול להיות שהוא שר ככה.

מזל שהוא לא מדבר לעניין, כי, בואו נודה, אדי ודר הוא אחד האנשים המגניבים ביותר ביקום. הכל אצלו נכון. הוא זמר מושלם, הלב שלו והדעות שלו במקום הנכון. אתה לא סתם "מעריץ" של אדי ודר. אתה באמת ובתמים רוצה להיות חבר שלו. או לפחות להביא לו את הכדורים, להוציא לו אאוטים, להרים לו קרנות או לעמוד בשבילו בשער.

אז מזל שיש לו כושר ביטוי כזה מבולבל, וכל פעם שהוא פותח את הפה כדי לדבר נהיה לו בלגן במחשבות ויוצא לו חצי קוהרנטי. אחרת זה היה מושלם מדי.

==

כשהלכתי להופעה של ברוס בפעם הראשונה בכיתי איזה שעתיים וחצי רצוף. מהרגע שהקבוצות עלו על המגרש, הייתי כמו האבא של הכלה בחתונה: גוש עיסתי וממש לא קוהרנטי. מכירים את גושי הסליים של ילדות? אז ככה.

בשבוע שעבר זה לא היה ככה. אולי כי אני לא כל כך שומע את פרל ג'אם בעשרים השנים האחרונות, ואני מכיר בעיקר את שלושת התקליטים הראשונים שלהם. ואולי כי ברוס יש באמת רק אחד. אז איכשהו הצלחתי לשמור על פאסון עד immortality והשורה על אלה שמתים כדי לחיות. המון המון שנים לא שמעתי את השיר הזה. עד כדי כך שמעולם לא קישרתי אותו למוות של אבא שלי. עד השבוע שעבר.

ואחרי זה באמת היה קשה להפסיק את הדמעות, דוקטור.

==

אחת הסיבות לזה שלא כל כך שמעתי את פרל ג'אם בעשרים השנים הארונות, זה שלזוגתי קשה עם רעש. נגיד, בהתחלה כשרק התחתנו, אם הייתי צריך שהיא תלך הייתי משמיע את Review Mirror. הבעיה היא שאחרי הפעם השלישית שעשיתי את זה היא הסבירה לי בעדינות שבפעם הבאה היא לא חוזרת.

אז הרגע השמח, המאושר, המרגש, האקסטטי ביותר בשבילי היה Porch. בלי כל הרעש של פרל ג'אם. רק אדי, גיטרה ותוף בס אחד. אלוהים! מי זה האיש הזה? גם אם הוא לא יפתח יותר את הפה לעולם, זה הזמר הכי טוב ששמעתי בחיים!

ועוד יש לי הרבה לספר. על גלן הנסארד שחימם וחימם לי את הלב והצטרף לקראת הסוף, על סוסייטי ו-Just Breath, על רביעיית מיתרים שמנגנת את Alive ועל זה שחלומות רוקנרול היו ונותרו החלומות שהכי שווה לחלום ולהגשים.

אבל אולי אספר את כל זה אחרי הפעם הבאה שאראה אותו. הפעם זה ייקח פחות מ-25 שנה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסף  On 25 ביוני 2017 at 17:02

    מה עם איזה פוסט על כריס קורנל?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: