קוקוס

תגיד, אני שואל את המוכר בפיצוציה המפונפנת ברמת אביב. יש לך קוקוס?

הוורוד הזה?

אין לו.

ויום אחר כך בפיצוציה המפונפנת בפאתי ביצרון אני שב ושואל מוכר בפיצוציה מפונפנת אחרת, ואתה, יש לך קוקוס?

הוורוד הזה?

נדמה לי שראיתי פה אחד פעם, אומר לו לקוח אחר.

כן, אני פונה אליו. זה אותו אחד. הוא עובר ממקום למקום. אני מחפש אותו כבר הרבה זמן.

אני מתגעגע לסבנטיז. לסוף הסבנטיז בערד. מעבר לכביש היה מדבר. מדבר וערימות חול של קבלנים. ערימות בגובה השמיים, שהייתי טובע בהן וצונח בהן וממלא בהן את הנעליים, שתמיד תמיד פחדתי ממוטות הברזל שהיו חבויים בהן, שאולי אחד מהם יינעץ בי חלילה. ובכל זאת צנחתי והתגלגלתי ומילאתי את נעלי חול. לא ננעץ.

אני מתגעגע לאוסף חיפושיות פרת משה שיש לי בשקית.

שחררתי אותן.

תשמעו סיפור:

יום אחד אספתי חלזונות. חלזונות אי אפשר לשים בשקית. לקחתי את הדלי של אמא ועברתי מכבעול לגבעול בגינה במשק ואספתי אותם והנחתי בדלי. מאות חלזונות. המונים.

חזרתי לחדר של ההורים והנחתי את הדלי במקלחת והלכתי לחדר הילדים.

למחרת, כל קירות המקלחת היו מנוקדים חלזונות. מאות חלזונות. אולי אלפים. איך שאני חטפתי על זה!

אני מתגעגע ל"מלאו כיסי באגוזים". לא לשיר, אלא הבטחה לאגוזים שיש על עץ הפקאנים של יצחק בנורדיה. אגוזים שמפצחים באבן. לעוני ולעושר המוחלט של ילד עם סוכריה חמוצה אחת. לשמיים. כל כך הרבה שמיים, בכל כך הרבה צבעים. ולמדבר שהיה פעם, פסע אחד והינהו. לאורחת גמלים שהיתה נקרית לרגע. למסע הארוך ארוך אל חורשת אורנים סוכנותית. לצל. לזבובים.

לזבובים לא.

אני מתגעגע למרשמלו. לעולם לא יהיה עוד מרשמלו כזה. אולי עוד לא המציאו את הפלסטיק אז, אבל המרשמלו היה רך מבחוץ, עם רמז ללחות שמחכה בפנים. "באמריקה קולים אותם על האש", אומר לי מישהו בידענות. נדמה לי שזה היה אסי מור. מישהו מכיר את אסי מור מערד? הילד הכי חכם בכיתה.

ולחבילות שקדי המרק. אלה שאי אפשר היה לפתוח בלי לשפוך את כל תכולתן על רצפת המטבח ולחטוף מכות מאמא. לשקית הבמבה של תומר אחי, שפתח את הראש בגללי, ועכשיו יש לו זעזוע מוח.

"אז מה, אין לך קוקוס, הא?"

"לא. כבר אין."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ran250  On 2 בנובמבר 2017 at 18:02

    מתגעגע לקוקוס הוורוד ולממתק של הבננה מצופת השוקולד, שהיו מוכרים בתוך שקית פתוחה עם ציור של בננה עליה. ממתק אשר לא היה באמת בננה אלא משהו לגמרי אחר, לא בריא כנראה, אך כל כך טעים… היום מייצרים חיקוי שנקרא בננית, שמצליח לשלב בתוכו חוסר בריאות וחוסר טעם מוחלט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: