המדריך להזדקנות ללא טיפה של מודעות עצמית

"הסיבה שאני לא הולך לכנסים," אני אומר לאשתי כבר 431 שנה, "היא שאין לי מה להגיד לאנשים. קודם אני פוגש אותם ולא יודע מיהם, כי יש לי זיכרון של דג זהב חלוד. אחר כך אני עומד לידם ובוהה בלי שום מושג מה להגיד. בסוף אני משפיל את עצמי בניסיונות להוציא את הכוסברה מהשיניים. ולא משנה אם אכלתי כוסברה או לא אכלתי כוסברה".
וככה בכל מקום. אין לי מה להגיד. לפחות ככה זה היה, עד הערב.
 
==
 
מכירים שנופל עליכם בן אדם, אאוט אוף שומקום, צועק את השם שלכם ונעמד לכם ככה בפרונט של הפנים, איזה שמונה או עשרה סנטים מהאף, עם ריח של עמבה – ומתחיל לאכול לכם את הראש? נשבע לכם באלוהים, כרגע עשיתי את זה למישהי. אולי אני אתייג אותה עכשיו רק כדי שיהיה לה מושג מי זה שהטריד אותה ככה מתחת לבניין אלקטרה, בדיוק כשיורד הערב ועולה התקוה.
 
"אז מה את עושה עכשיו?" אני שואל אותה. "ומה עם הבנזוג? הוא עדיין שמה בעיתונות?" "ומה באמת עושים בחברה החדשה הזאת שלך?" "ומי זה המנכ"ל?" "אה, זה ההוא שהיה בשמה עם זאתי. כן, היכרתי את בת אחותו. תמסרי לה ד"ש".
 
וכמו שהיא אומרת לי בעדינות שהיא נורא ממהרת, אני נזכר בכתבה שקראתי וקשורה לעבודה שלה, ורואה איך היא לובשת את הפחד מוות בעיניים, ו"אין, הוא לא יעזוב אותי עכשיו לעולם".
 
בסוף קלטה אותי מטריד ילד שאמר שלוש שקל במקום שלושה, נתנה לי סנוקרת קטנה לסנטר ועד שהתאוששתי ברחה למשרדים של גוגל.
 
==
 
בניסיון להתאושש מההשפלה הזאת, אני נכנס לסופר המפונפן שלנו בשכונה, והולך לירקות לקנות פלפל חריף אחד כמו שאשתי ביקשה. שור אינאף, הפלפלים ארוזים בחבילות של שמונה. שזה סביר ובסדר. אבל אז אני קולט את עצמי פונה לבן אדם לידי בירקות, ומתלונן על זה שאורזים את הפלפלים ביחד, בעוד הזוגתי בפירוש ביקשה אחד.
 
וזה, מה אני אגיד לכם. זה לא כמו לגלות שהבן היחיד שלך כהניסט. זה כמו לגלות שאתה כזה. מילא מה יגידו השכנים. מה אני יגיד?
 
(חוץ מזה שמגניב לכתוב יגיד במקום אגיד, יש פה טיעון לגיטימי להתייחס לעצמי בגוף שלישי.) (והנה, אני מסביר את הבדיחות של עצמי. אין, היום הזה כנראה לא יפסיק להידרדר.)
 
==
 
ככה זה בואכה גיל 46. אתה מגלה ביתר שאת שתפסת את הכסא של הדוד שכולם מקווים שעוד פעם יהיו לו טחורים והוא לא יבוא; אתה מאבד מאסת שריר בקצב שכחלון מאבד חוליות בעמוד השדרה; והמקום היחיד שבו השערות שלך עדיין גדלות בקצב סביר, הוא האוזניים.
 
כשהייתי בן 11 או 12 היינו בשמיניות באוויר, אני ושני האחים שלי. דליק ווליניץ העיר ש"צפריר הוא הלקוני שבחבורה". אמרתי לכם קודם: לא היה לי מה להגיד, אז הייתי לקוני. השבוע הערתי לאחי "צפריר הוא הלקונה שבחבורה".
 
אבל לא נורא. יש לי משפט שאני נורא אוהב שתמיד מתאים. גם לרגעים האלה: מרגיש זקן? זה בסדר חביבי, זה הכי צעיר שתהיה אי פעם.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: