פונטש בננה

פעם בעומר היתה משפחה עם קיוסק. היו להם מלא מלא ילדים. מלא. וכל פעם שהתחיל הקיץ היה נוסף להם עוד ילד מוכר בקיוסק. ולא תגידו ילד תינוק. הם היו באים ככה מוכנים טינאייג'רים ישר לעבודה בקופה. סיפור אמיתי לגמרי. תשאלו את מי שאתם רוצים מעומר. יגידו לכם.

ובאייטיז היתה פריחה גדולה במרכז המסחרי של עומר. אשכרה בום כלכלי. וגם הקיוסק גדל והתרחב. בהתחלה הביאו קרמבו בגביע ואחרי זה קרמבו בצבעים ובורקס ועוד מאפים ועוד בזוקות ומסטיק בומר ובנג בנג ועוד ועוד דברים. ואפילו סמי מהמכולת היה קם לפעמים מהכסא שלו כדי לראות מה התחדש שם בקיוסק של המשפחה שהיה בדיוק באמצע של המרכז המסחרי, בין הספרי לימוד למספרה.

ויום אחד הלכו המשפחה הזאת. עלו כולם על הטרנספורטר של האבא שאף אחד לא הכיר כי הוא אף פעם לא היה בקיוסק, רק האמא והמלאן ילדים. והם התלבשו כולם יפה ונסעו כולם לבאר שבע. ככה נעלמו. פוף. כאילו בלעה אותם האדמה.

וזה אולי נראה לכם דבר של מה בכך, שאני כותב "כאילו בלעה אותם האדמה", כי זה מטבע לשון, כמו "כמו איילה שקפאה מול פנסי רכב קרבים", אבל האמת היא שזה בכלל לא ככה. איילות שקופאות מול פנסי רכב קרבים יש כמו זבל, אבל בעומר האדמה באמת פערה את פיה. באותה השנה בדיוק, משום מקום, נפער בור עצום מתחת לכרמים הישנים שבפאתי היישוב, אלה שניטעו בשנים הראשונות, כשהבורגנים של היישוב עוד רצו להיות חקלאים ולא הבינו שהם נידונו לחיים של סוחרים ואקדמאים וקבלנים ואנשי קבע.

ואיזה בור שזה היה! בטח שלושים מטר מקצה לקצה. וגם עמוק. אולי עשרה מטר. אולי קצת יותר. אני זוכר שלקחו אותנו מבית הספר לסייר בסמוך לבור, והזהירו אותנו לא להתקרב, שלא נמעד חלילה ונידרדר אל קיצנו בקרקעית הבוצית. ואפילו צוות מהחדשות בא וצילם, וכל היישוב ישב באותו ערב וצפה בטלוויזיה ב-30 השניות על הבור בעומר.

הגפנים, כמו גפנים, עוד נותרו מתוחות בין קצוות הבור ימים אחדים. זה לא שהיה להן באמת לאן ללכת. וחוץ מזה ככה זה גפנים. הן מתנהגות בהתאם לקודים חברתיים נוקשים. אבל בסוף, חוטי הברזל שקיבעו אותן אמרו שהם אינם יכולים עוד, והגפנים הגאות של ראשית ההתיישבות הבורגנית בנגב צנחו אל מותן בתהום המדברי, ואחריהן לא נותרו עוד שרידים מהתקווה המפא"יניקית הישנה שבעומר יקום מושב ציוני גאון ונדיב ואכזר. במקום זה נשארו בית העם. והבריכה היפה. והקיוסק.

אז כולם באמת נבהלו נורא. גם כי כמו שאמרתי המשפחה מהמרכז נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, ולאדמה ביישוב באותה עת אכן היתה נטייה בולענית מוכחת. אבל עוד יותר מזה כולם נבהלו כי הקיוסק היה סגור ואי אפשר היה לקנות בנג בנג ומסטיק בומר ובזוקות ומאפים ופסק זמן.

למרבה המזל, אחרי איזה שעתיים של יובש הם חזרו. ויצאו מהטרנספורטר כמו הגמדים בשיר של אריק אינשטיין, למרות שהם לא היו גמדים, אבל בכל זאת בשורה ארוכה ארוכה. ובסוף בסוף יצאה אחריהם, טיפונת עייפה ואולי קצת צולעת מהצפיפות בטרנספורטר ומהחום במרכז המסחרי, מכונה של גלידה אמריקאית.

מכונה של גלידה. מאמריקה! אפורה וכסופה וחגיגית כמו מטבח אלומיניום בסוללת תותחנים, או לפחות כמו קולט אדים. וכל עומר באה להסתכל על המכונה של הגלידה, ואיך היא משלשלת יפה יפה גלים גלים של גלידה שוקו וניל בטעם אפקה. כן כן, אפקה. ולטעום. כולם באו לטעום. איזה טעים שזה היה! בחיים לא טעמתם כזה דבר. אולי חוץ מהקרם בוואריה אינסטנט של אפיכל שבדיוק יצא מייצור ושעד היום מתמלא לי הגרון בדמעות מהגעגוע אליו.

וככה נהיה תור בכניסה לקיוסק. תור ארוך ארוך ארוך. ולא משנה כמה ילדים מהמשפחה עבדו בקיוסק, התור רק הלך והתארך, כי כולם כולם רצו גלידה אמריקאית שוקו וניל. וההיסטוריונים של היישוב מעידים שבאותה שנה היתה צניחה במכירות של הבנג בנג והמסטיק בומר והבזוקה והמאפים והפסק זמן, כי אנשים הבינו שהם חייבים לעשות החלטות מושכלות עם הכסף שלהם, אז הם בחרו להימנע מהשקעה מסורתית במסטיק ובבפלות, ובמקום זה הלכו אול אין על הגלידה האמריקאית. לפעמים אפילו פעמיים ביום. באמת, זה היה קיץ של חיפוש אחרי האושר האישי בעומר. קיץ של אהבה.

ובגלל שהיה נס כלכלי במרכז המסחרי של עומר והתור לגלידה האמריקאית הגיע לערד, הלכו עוד פעם כל המשפחה עם הטרנספורטר לבאר שבע והביאו עוד מכונה של גלידה אמריקאית! והפעם, לא סתם גלידה שחור לבן. במקום זה הביאו גלידה פונטש בננה, ככה עם טש מודגש, בוורוד וצהוב. ומרוב ההתרגשות, כל התור שעמד עד ערד, עבר למכונה של הפונטש בננה.

ואם המכונה של השוקו וניל היתה אטרקציה, הפונטש בננה באה וריסקה את כל השיאים של הקודמת. לפי כל הרישומים המוכרים היא היתה האמריקאית פונטש בננה היחידה בנגב. אבל מעבר לזה, אין שום הוכחות שהיו עוד מכונות כמוה גם מחוץ לנגב. אם תשאלו אנשים מקרית גת, מגבעתיים, מתל אביב, מהגליל, מהלונה גל, אם הם טעמו פעם אמריקאית פונטש בננה, הם יסבירו לכם בחיוך שאתם מערבבים את ויטמן וסנוקרסט וגלידה מונטנה עם האייטיז. וזאת התבלבלות טבעית, אז הם לא כועסים עליכם, אבל אין דבר כזה גלידה אמריקאית פונטש בננה. זה או אמריקאית או פונטש בננה. אין גם וגם.

מה שאומר שיכול להיות שאולי אולי, מדובר במכונת הגלידה האמריקאית פונטש בננה היחידה בהיסטוריה המוכרת. ומצד אחד, בתור אחד שטעם וזוכר אני מתגאה כי אני אחד מני אלפים בודדים, אבל מצד שני לפעמים אני מתעורר בלילה שטוף זיעה מההחמצה האיומה של כל העולם שלא טעם! או שטוף בזיעה אחרת, וחושב שאולי אף פעם לא היתה גלידה אמריקאית פונטש בננה, וכל זה רק חלום.

ואתם אולי חושבים לעצמכם ש"מתעורר שטוף זיעה" זה סתם מטבע לשון כמו "כמו איילה שקפאה מול פנסי רכב קרבים", אבל האמת היא ש… לא, בעצם, אתם יודעים מה? אתם צודקים. "מתעורר שטוף זיעה" זה באמת סתם מטבע לשון.

בכל אופן, כמו שאתם בטח יכולים להבין, השילוב זה של ויטמן וסנוקרסט וגלידה מונטנה והאייטיז היה ניצחון גדול. כמו תקליט של מייקל ג'קסון, כמו קליפ של ברוס ספרינגסטין, כמו בנדנה של עפרה חזה, זה תפס בטירוף. אנשים מכל קצוות עומר נהרו באוטובוסים למרכז המסחרי לאכול עוד ועוד גלידה אמריקאית בטעם אפקת פונטש בננה, ולפעמים גם בטעם שוקו וניל, ומרוב הפופולריות של הגלידות האלה, ראינו יום אחד איך האבא של המשפחה נכנס לבד לטרנספורטר ומסתכל אחורה בדאגה על הקיוסק ונוסע לבאר שבע. ואחרי כמה שעות הוא חזר עם מכונת הגלידה האמריקאית השלישית.

היישוב היה כמרקחה. זתומרת, ככה נראה לי. לא סגור על מה זה מרקחה, אבל כולם דיברו עם כולם בהתרגשות. אולי אולי אפילו הרגיעו טיפה עם הפונטש בננה בתקופה של ההתארגנות של המכונה השלישית, כי אם לשפוט לפי ההצלחה של המכונה הקודמת, אז המכונה השלישית עמדה להיות השלמה ארצי של המכונות גלידה אמריקאית.

ואחרי כמה שעות באמת התחיל לצאת שלשול של גלידה חדשה מהמכונה. גלידה בטעם כחול לבן. נשבע לכם שאני לא ממציא את זה ושהלשון שלי עדיין מתגעגעת לרכות המלטפת הציונית ההיא.

אני חושב שהשנה היתה 1986. בטח הייתי מאוהב בשירה בעומר ובקרן בריאלי בחיפה (כי בן אדם, במיוחד אם הוא רציונלי, צריך לפזר את הסיכונים שלו, וכי לא הייתי בטוח איפה הבית שלי). ואם לא בהן אז בבנות רזות ויפות אחרות. ככה זה עם נערים צעירים במדבר. אין להם את הלוקסוס של להיות נון-קונפורמיסטים.

וכמובן, הייתי ספסימן של נוער משובח בציון של עוד-לא-ארבעים-שנה-למדינתנו-הקטנטונת. גם נולדתי בהתיישבות העובדת, גם בן לגיבור נכה צהל וגם התדפקתי על שערי הפנימיה הצבאית של מיטב בנינו ושליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה. ברטרוספקטיבה, הייתי טיפוס כל כך מייצג של כל מה שטוב ויפה כאן בארצנו הקטנה, שפלא שלא הדביקו עלי סטיקר של קרן היסוד והוציאו אותי לתפוצות להביא קצת תרומות.

אבל כמובן, בכל פריט תצוגה מושלם יש גם פגמים, ואצלי גם הפגמים היו מושלמים בדרכם הפגומה. הביישנות המשתקת, הגפיים הארוכות מדי, השן הצהובה והפזילה היסודית הסירו ממני את המדבקה של קרן היסוד והותירו אותי כאן, מוכה אהבה לארץ חמדת ולבנות יפות ורזות. לא בטוח מה יותר.

ומכיוון שכל כך אהבתי את הארץ, והיות שלטעום בלשוני רכת השנים את שירה מעומר או את קרן מחיפה לא היה סיכוי, הרי שהגלידה ההיא, של כחול ולבן, היתה שילוב יחיד ומיוחד (ושוב, היסטורי) של אהבה לרך למתוק, למולדת ולאישה. אם תרצו, היא היתה פסגת הציונות שלי ברגע הציוני ביותר שלנו. אם תרצו.

איזה טעם היה לה כבר איני יודע לספר. היה פה מתוק וטעים לפני שנולדתם, ילדים. הרבה יותר מתוק וטעים וצודק. כל כך מתוק וטעים היה וכל כך מזמן, ששכחתי כבר כמה. הגלידה האמריקאית כחול לבן, כמו כל מה שהוא כחול לבן, הבטיחה וקיימה. היא היתה ידידתנו הקרובה ביותר ותמיד יכולנו לסמוך עליה. והיא ביססה את העליונות של הקיוסק על כל יתר העסקים שפעלו במרכז המסחרי באותו קיץ. והיא הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מחויבת לביטחון ישראל ולשגשוג ישראל. והקיוסק.

סמי מהמכולת היה מהמהם בינו לבינו, בולע רוק בצער ומביט בצער במקרר הגלידות שעמד במכולת ככלי אין חפץ בו. ויטמן וסנוקרסט רשמו שפל של כל הזמנים. אפילו האופים מהקונדיטוריה הצרפתית יצאו לרגע כדי לטעום את הכחול, הצהוב, הוורוד, השחור והלבן – וחזרו במבט מזועזע, יורים פ' דגושה אופה אל רעהו. צרפתים, אפילו יותר משהם יהודים, הם אנטישמים.

הכחול והלבן המשיכו להשתלשל ממכונת הגלידה האמריקאית, וגם הפונטש והבננה, השוקו והווניל. שמעם יצא מבאר שבע ועד צומת שוקת, ממחנה נתן ועד חצרים. לא היה לכם משהו יותר קר בלב מדבר ב-1986.

עד שמשהו קרה. אולי הריבית החונקת של הבנקים, זכר להיפר אינפלציה, אולי טעמו של הציבור התהפך בן לילה. דברים כאלה היו קורים פעם. תשאלו את רבין. אולי הסתיו הגיע מוקדם באותה השנה.

בסתיו כבר לא הייתי שם, אז אני לא יודע. אולי נסעתי לחיפה, אולי לבית ספר אחר. כשחזרתי, בתחילת החורף, המכונות לא היו שם יותר. אולי הספק בא ולקח אותן, אולי הבנק עיקל, אולי פערה האדמה את פיה והמכונות שעמדו שם, גאות ואמריקאיות ועצובות, נשמטו לתהום נשייה שבדיוק עברה. בכל זאת, עומר. לא תאמינו כמה תהומות נשייה עברו שם באייטיז. כמה מהן אפילו קפאו כמו איילות מול פנסי רכב קרב.

בקיץ של 87 כבר שכחו את התקליט הישן של מייקל ג'קסון. ברוס ספרינגסטין נפרד מהבנדנות, וכולם רקדו לאסט נייט איי דרמט אוף סן פדרו. אני זוכר שהייתי יושב בצד ובוהה בנערות רזות ויפות בלב כבד מביישנות ובדידות ומוזיקה יורוטראשית מהגיהינום.

הפונטש בננה לא חזרה יותר. וגם הכחול לבן. כמו פוליס. כמו ניק קרשואו ופול יאנג, כמו הבור. נשאר מהם רק זיכרון. קצת טראשי. קצת רומנטי.

ושנים אחר כך, כשסוף סוף אזרתי אומץ והתכרבלתי עם הרזה והיפה הראשונה שלי בלילה בכנס של הגדוד, שנערך דווקא בעומר, היא טמנה את ראשה עמוק בצווארי ואמרה, "איזה מצחיק שאתה אומר פונטש עם טש. ואיזה רעיון מצחיק זה גלידה אמריקאית בטעם פונץ' בננה. ולמה אתה שוב שומע את השירים הישנים והעצובים האלה?"

ואני נאנחתי, ונופפתי לאבא של הילדים של הקיוסק שהיה שם לבד בלב המרכז המסחרי, בלי כל הילדים שלו שגדלו ועזבו. רק הוא והבנג בנג והמסטיק בומר והבזוקה והמאפים והפסק זמן, אבל הוא רק הביט בי בחזרה ולא זיהה אותי יותר. ונעל את הקיוסק.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בועז כהן  ביום 25 בדצמבר 2017 בשעה 20:08

    איזה יופי.
    איזה געגוע.
    כל-כך בא לי עכשיו טאנל אוף לאב של ספרינגסטין וגלידה אמריקאית שוקו-וניל.

  • דובית  ביום 25 בדצמבר 2017 בשעה 20:12

    נפלא. מעורר געגועים ואכן מדוייק לחלוטין.
    רק את הגלידה כחול לבן אני לא זוכרת

    • tsoof  ביום 25 בדצמבר 2017 בשעה 20:34

      לפני חודש פגשתי ילדה אחת מעומר שיש לה שני זוגות תאומים, או משהו מופרך כזה.

      תקשיבי, יקירתי, יש אנשים מוצלחים ויש את הילדים שלכם. ליגה משלהם. ממש ממש ממש נהדרת. ועוד קצת.

      #נשיקות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: