איך לא למדנו דבר: עיון מחודש ברוברט ג'ורדן ורעלים אחרים

אהלן אהלן,

לא כתבתי פה כבר שנים. אני רוצה לכתוב על הספרים שאני קורא מזה זמן ומהרהר איפה לשים את זה (להשים את זה זה אחד משיבושי העברית החביבים עלי), והיום לפתע חשבתי שאה נו ודאי, צפריר! גומרים הולכים!

אולפיכך:

אני קורא הרבה בשנה וחצי האחרונות. הרבה סלף הלפ, הרבה מאוד ספרות טובה. כרגיל, כמעט אך ורק אנגלית, גם בקינדל וגם באודיו.

בקיצור, התחלתי את the way of kings של סנדרסון. אני לא מחבב אותו במיוחד. אולי זה ישתפר. ואני גם בספר השלישי בטרילוגיה של ג'מיסין (גם עליה אני לא משתגע למרות שהיא הרבה יותר טובה). ואפילו קראתי בפעם הראשונה את good omens, באיחור מצער של איזה 25-30 שנה. אני בטוח שאז הוא היה יותר טוב. הוא עדיין משעשע. לא דאגלס אדאמס, אבל סימפטי. אה, וספר וחצי של the whitcher. לא עלה כיתה ובטח שלא בבית ספרנו. עבודה לקויה מאוד.

במילים אחרות, אני משתעשע במחשבות על ספרי פנטזיה כבר כמה חודשים. וככל שאני חושב על זה יותר, אני מוצא שהיצירה השלמה והחשובה ביותר היא זו של רוברט ג'ורדן. שור ברור, מרטין כותב יותר מקורי ויותר טוב, אבל מרטין לא גומר. רותפס כותב שבע רמות יותר איכותי, אבל ע"ע. וכן, אריקסן הוא בוודאי סופר יותר חשוב ו-Malazan book of the fallen הוא עבודה מבריקה ומטלטלת.

אבל רוברט ג'ורדן הוא היחיד שלקח את ה-D&D, את כל הסכמות, את כל המובן מאליו שיוצר סדרת ספרי רומח דרקון שבאמת אינה ראויה לדפוס – והפך אותה למשהו שמתחפש לספרות. לא בהצלחה רבה מדי, אבל הלו, הוא מנסה.

והוא גם בנה עולם שאף אחד לא מתקרב לרוחב היריעה שלו.

אז אתמול התחלתי לקרוא אותו שוב. עכשיו, דעתי על רוברט ג'ורדן ידועה. הבעתי אותה פה בעבר. זו לא דעה טובה. ועדיין, רציתי להבין מה גרם לי להמשיך לקרוא אותו במשך עשרים שנה, אפילו אחרי שהוא עשה טובה והתפגר. וככה הורדתי את כל הסדרה מחדש. כולל נספחים מזוינים מתוך אנתולוגיות legends ו-heroes והאסופה החביבה עלי: "לא סבלתם מספיק אז הנה עוד חצי מיליון מילה".

קראתי אתמול שעתיים. עוד לא הגעתי לחצי אחוז מהסדרה. מה שאומר שאם אקרא שעתיים ביום במשך 200 יום, אולי אתקרב לסוף.

כן כן, אנשים לא לומדים כלום.

אני אעיר פה על הקריאה הזו אם אצליח להתמיד. הן בקריאה והן בכתיבה. אני לא מבטיח פה כלום.

ההערה הראשונה היא שאחד הפאקים האולטימטיביים של ג'ורדן הוא הצורך האובססיבי לגרום לדמות להתנהג כמו שהיא צריכה להתנהג: מוריין תנהג במורייניות, סיואן תהיה בת דייגים עם פה מלוכלך, אליידה תהיה מרושעת ולאן יהיה, ובכן, לאן. זה אפל ומדכא בדיוק כפי שזה נשמע במלקיירית.

הדבקות שלו בנוסחה, הצורך לגרום לכל דמות לנהוג בדיוק על פי האטריביוטס שלה בכל רגע נתון היא אחד הדברים הכי מעצבנים שאני מכיר. למזלי, קראתי את זה כבר, אז אני פשוט מדלג על ההבל הזה. אולי ככה אצליח לגמור את זה מהר יותר.

אבל יש עולם, יש אומות, יש גיאוגרפיה, יש קסם, יש *המון* דמויות. בטח יש מה ללמוד.

הנה, אני מנסה.

#אעדכן