אני אסביר לך, אני, לימדו אותי כשהייתי קטן, "בכל פגישה מקרית פורחת איזה תכלת", וגם כן, "בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי". ואני אף פעם לא נשארתי במקום אחד בתור ילד, אז לא בטוח שהזכרונות שלי אמיתיים. אולי הם בכלל משהו שחלמתי.
מכל הילדות היפות שהייתי מאוהב בהן בילדותי, ותכלס, הייתי מאוהב בכל הילדות היפות בעולם, אני זוכר ככה, מקבץ קטן. היתה שירה סקופ והיתה קרן ברזילי והיתה נורית רימון והיתה סופי מרסו והיתה הג'ינג'ית עם השערות הארוכות ארוכות מאחוזה (סמדר?) והיתה נורית עם חולצת הפסים מפאב הפרצופים בנתניה והיתה אפרת שהיתה מדריכת קליעה וסמב"צית ביחד איתי ב-905.
לא בטוח מי גרה איפה ובן כמה אני הייתי. המשותף לכולן זה שהן לא ידעו שאני שם. והיתה גם אביגיל גרגורי ואני זוכר אותה ככה, כמו שאני זוכר אותן, שמשות בוהקות כאלו, שאפשר להסתכל עליהן מהצד מרחוק ולפנטז שיום אחד הן יידעו שאני קיים.
וככה, אלכסנדר פן אומר, שיש לחן גורלות בלב העלילה. אבל מה שלא כתוב בשיר זה שאי אפשר לזכור לחן. אני חושב שקראתי את זה אצל מישהו בזמן האחרון. אי אפשר לקנות את הניגון כמו אצל יורם טהר לב. מה שנשאר זה רק שאריות של אייאייאיי ופריץ שחובט וזורק אותך מתוך האחוזה.
אז אני לא יודע אם אביגיל גריגורי היתה באמת. היה או לא היה? אני רק יודע שעל סף דלתה הצר גוועו הרבה לילות. כנראה. ועדיין אני קצת אוהב אותה. ואת הפחד החד. והכי הכי, אני לא מפסיק להתפעל מכמה איום ומצחיק עולמנו, אם אפשר בו עדיין כל כך לאהוב.
(תודה לאלכסנדר פן ויורם טהר לב וזעירא ומתי כספי ואריק סיני וחווה אלברשטיין. ולצ'וני שכתבתי לו את התגובה הזו בפייסבוק).
גומרים הולכים 