אני אוהב לשיר. כל כך אני אוהב לשיר, שאיך שאני פותח את הפה אני שומע את ארבע הנפשות הרכות, הרגישות והאוהבות שחיות איתי בבית לוחשות לי באהבה "באמא שלך, סתום כבר!"
בגלל זה אני שר רק קצת. כלומר, בעיקר ביום שישי, כשאני מבשל. אז הם כולם שותקים כמו כבשים, כי הם מבינים את מאזן האימה: אם אני לא אשיר, הם לא יאכלו. "נו טוב, שישיר. באמת שר יפה," הם מפטירים, ואז מישהו צועק "אבא, איפה האטמים?"
אניוויי, היתה פה עכשיו שבת מתוחה ואופטימית ושמחה להפליא, והזותי הזכירה לי את hope of deliverance. עכשיו אני, אין לי סבלנות לפול מקרטני. סיי סיי סיי וואט יו וונט, אבל הבן אדם מה זה מעייף. יש לדאגלס אדאמס שורה על זה שפול מקארטני מוציא עוד שיר משעמם תחת וקונה עם התמלוגים את ססקס תחתית, או משהו בסגנון.
(אגב, ובפרט לאנשים ש"עדיין מתגעגעים לבואי": ובכן, אני עדיין מתגעגע לדאגלס אדאמס. לפחות פעמיים ביום.)
אבל hope of deliverance הוא משהו קצת אחר. למרות הרפטטיביות המרגיזה שלו ולמרות הסיום החלש שלו, למרות המילים הדי נחותות שלו, יש בו משהו. משהו בפריטה על הגיטרה ומשהו בקול הזה של פול.
הקול הזה. הניקיון הזה. לעזאזל, איך הבן אדם שר.
בשנים האחרונות אני כל הזמן שומע שהביטלס היא בכלל הלהקה של ג'ורג' מרטין. ובאמת, האיש היה גאון. מהסולו קרן יער ב-for no one באלנור ריגבי, מהיאללה בלגן ב-all you need is love ועד הקקופוניה ב-a day in the life.
אבל רבאק, איך פול מקרטני שר! איך הוא שר ב-I saw her standing there וב-for no one ובאלנור ריגבי ובפאקינג פני ליין והיי ג'וד, איך הוא שר ב-the long and winding road. איך הממזר שר. כמו איזה צינור 4 צול שעובר דרכו פוק של מלאך פרפומריות. מה זה בכלל הדבר הזה?
פה בבית שומעים הרבה לנון והריסון (כלומר, בימי שישי. ביתר הזמן צועקים "שקט!") ושוכחים את פול, כי למי יש כוח לכל הדבש דבורים טהור הזה?
ואז אתה מקשיב עוד פעם למילים המזעזעות של hope of deliverance from the darkness that surrounds us, ומה אני אגיד לכם? דווקא בסדר המילים. לא שיר רע לשיר בנובמבר 2020. איך אומר החבר שלי האוקראיני? אחרונה מתה התקווה.
וממילא, כל היתר מתים, או יותר גרוע מזה: רינגו.
אז we'll go with the plan.
(אתמול השכנה אמרה שהיא שמעה אותי שר, ובסך הכל לא היה נורא עד הפזמון. אז יש מצב שאני הולך לשיר גם בשבוע הבא כשאני מכין ארוחת שישי. אולי גם קצת פול מקרטני. בטח יעבוד טוב עם עוגת קצפת.)
גומרים הולכים 
תגובות
לא הרבה יודעים, אבל כשהאריסון נסע להודו כדי לשבת למראשות ראווי שנקר וללמוד ממנו את רזי הסיטאר, פול הגיע ארצה לביקור סודי בראשון לציון כדי לפגוש את זוהר ארגוב, שנתן לו שני שיעורי זמרה ובעיטה בביצים. יודעי דבר אומרים שפול חזר לאנגליה עם קול שונה ושנהג לסלסל במקלחת.