עלבונות וספרים

אתמול כתבתי בניוזלטר שלי שאין לי יותר זמן לסדנאות ללקוחות פרטיים ואני נשאר רק עם חברות. על הדרך כתבתי גם:

בשבוע האחרון הסרתי את עצמי מהמון דיוורים מיותרים וקבוצות נוראיות בפייסבוק (ביי תוכניסטים, שלום לכתיבה שיווקית, סאלאמאת חשדניסטים, משווקיסטים, עצמאיסטים וגאוניסטים – טירחנתם לי את האם-אם-אמא של הצורה. סעו לשלום ואל תשכחו לקחת את התבניות הבנאליות שלכם.)

מסתבר שהיו אנשים שנעלבו.

וזה מעניין, איך אנשים תמיד קוראים דרך העיניים שלהם. הם לא קוראים את מה שאתה כתבת, אלא את מה שהם קוראים. ואת מה שעובר לאנשים בראש, לא משנה כמה תנסה – לא באמת תצליח להבין.

אבל זה מעליב? תאמינו לי, זה כאין וכאפס לעומת מה שאני חושב על הספר ה-17 שקראתי השנה.

(כתיבה אפקטיבית אומרת שאתה מתמקד רק בדבר אחד בכל פוסט, אבל זה העמוד שלי בפייסבוק, אז אפקטיביות מעניינת לי את התחת, ועכשיו, כמה מילים על שני ספרים.)

א.

הספר שלא אומר מה שמו ומי כתב אותו:

את הספר הזה התחלתי לקרוא בעיצומו של יום האישה. בדיוק גמרתי ספר נשי אחד והייתי בעיצומו של אחר, ודילגתי על פוסטים בעד יום האישה ונגד יום האישה ותעשי רק מה שאת אוהבת ולביאות וסיסטרז אר דואינג איט פור themselves. פייסבוק, אתם יודעים. פייסבוק כמו שרק פייסבוק יכול להיות: בנאלי, רפטטיבי, מטופש, קולני ומהמם מהמם מהמם.

באמצע כל זה התחלתי לקרוא פוסט. התחלה לא טובה, אבל פסקה שנייה שהיא התחלה אמיתית. וואו של ממש.
עשר דקות אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך הספר, כי, ובכן, אין דרך טובה להגיד את זה, חשבתי לעצמי: ככה מספרים סיפור.
וכן, אני יודע, זו אומנות. סיפורים אפשר לספר בהמון דרכים: אבל ככה מספרים סיפור.

או ככה לפחות חשבתי.

אחר כך כתבתי:

טרחנות במקום עלילה, התרחשות פנימית ללא מערכות יחסים, ללא התפתחות, ספר שנולד בתרועה ומת בעמוד 20. מאות "ואז" ו"לפתע" ו"פתאום", משלב גבוה במקום כתיבה טובה. זה כאילו כל פלאי הסופר המודרני, נטול המו"ל, נטול העורך, נטול המודעות, התכנסו כולם לספר אחד.

אנשים באמת צריכים להיזהר עם כתיבת ביוגרפיה משפחתית, שינוי השמות והפיכתה לעאלק רומן. תאמינו לי, עשיתי את זה פעם וזה היה הטקסט הגרוע ביותר שכתבתי מימי. תודה להשם שרק ארבעה אנשים קראו את זה.

סוג של מסקנה נוספת: אל תלכו לוובינרים של הוצאות ספרים דמיקולו שמבטיחות לכם ספר בשמונה שבועות או ארבעה חודשים. ואם אתם כן הולכים וגם קונים את הרפש השיווקי הזה, אל תתפלאו שאף אחד לא רוצה לקרוא את הספר שלכם. אלה היו ה-50 או 100 אלף שקל שלכם שהחלטתם לזרוק לפח בשביל זה? תסבלו אתם.

אנחנו לא עשינו שום דבר רע.

ואני מעדיף לא להגיד מי כתב ומה שם הספר, כי למה להעליב?

#ספרים2021 #ספר17

ב.

אתמול גם קראתי גמרתי את מכרות המלך שלמה, שקראתי במסגרת החזרות לספרי מרגנית וההשלמות של ספרי נעורים שלא הספקתי.

אני רוצה להגיד לכם משהו: לפעמים, יש חלון זמן לעשות משהו. למשל, יש ספרי נעורים שצריך לקרוא בנעורים. בימים שבהם לא היה גוגל מאפס ותקינות פוליטית וניסיון חיים. בימים שלפני שקראתם רומנים טובים באמת ופנטזיות אפיות שלוקחות את כל הקונצפט של "ספרי הרפתקאות", ובוזקת עליו אנתרופולגיה טחונה, רכז ימי הביניים, תמציות פילוסופיות ודרקון.
אחרי שקראתם את סטיבן אריקסון ופט רותפס, מה אני אגיד לכם, ספרות נעורים מהמאה ה-19 היא קצת כמו לחזור לשחק במשחקים האלה של גיים אנד ווטץ' מהאייטיז.

זה נחמד לכמה דקות, אבל אחר כך אתה לא מבין למה אתה מבזבז על זה את הזמן.

#ספרים2021 #ספר16

ג.

בחזרה להתחלה, זה שאני נפרד מקבוצות לא טובות בפייסבוק (ומלקוחות לא טובים), זה קצת כמו ספרים של ריק ריירדן. או קסנדרה קלייר. או של ווייז והיקמן. העובדה שאני לא קורא אותם (או לא קורא אותם יותר) לא הופכת אותם ללא ראויים לאנשים אחרים. כל זה מתכנס גם לטעם, גם לניסיון, גם לגיל וגם לקוצר רוח מסוים.

עדיף לא להיעלב ולעשות את מה שעושים. וגם, אם אפשר, לקרוא מדי פעם משהו טיפ טיפה יותר טוב.