ספרים לפסח 2021: דוס פסוס, ניקול קראוס, מרגרט אטווד ועוד

בואו, אני אגיד לכם משהו, אנשים לא מדברים פה מספיק בעברית על ג'ון דוס פסוס. אתה חושב שאתה מבין בספרים ובכתיבה ובאיך עושים ספר, איך זה מתחיל ולאן זה הולך ומה הכיוון ולאן זה יכול להתפתח ולהתגנב, ואז אתה נופל על ג'ון דוס פסוס.

ואיכשהו, בגלל הקונטמפורריזם שאנחנו סובלים ממנו (יש מילה כזו, קונטמפורריזם? אם אין אז דיבס. זה לגמרי משהו לדבר עליו.) (ובדקתי. אין דבר כזה, מה שאומר ש-contmporerism איז נאו TMed ואני לגמרי מלמד על זה חוג בספרות. לו רק רציתי ללמד חוג בספרות. הקטע של הקריאה נשמע לי שיגעון, אבל החלק של הללמד? וול, spare me. אבל בטח כבר יש ואני חי בסרט), אני אחזור על עצמי כי התחלתי את המשפט הזה מזמן: בגלל הקונטמפורריזם הזה שאנחנו סובלים ממנו, אנחנו מאבדים ספרים טובים להחריד. להחריד.

(ולא תאמינו איזה חרא אנחנו קוראים אין דה פרוסס, כשאנחנו תקועים בכל מה שיצא עכשיו. ואני רוצה לעצור רגע ולהגיד על הילה בלום, שעל אף קונטמפורריותה, הספר שהיא הוציאה לפני חודש לא יוצא לי מהראש, ושלח אותי לקרוא דברים נהדרים, אז קודוס על זה, הילה. באמת קריאה בעלת משקל ומשמעות.)אניוויי, אנחנו לא מדברים מספיק על דוס פסוס. וחזרתי עכשיו

לטרילוגיית USA שלו. אני באמצע 1919. זה היה יכול להיות נחמד אם הייתי קורא את 1919 ב-2020, אבל בואו, שום דבר לא היה נחמד ב-2020, אז נדלג. והספר הזה, מה אני אגיד לכם, הטרילוגיה הזו, היא כל כך חכמה ועמוסה כל טוב ומקורית ומתוחכמת ואקספרימינטלית וממלאת את הלב והתודעה ויה רבנן. תקשיבו, לא בטוח שיש את זה בעברית, אבל זו קריאה כל כך כל כך עמוקה ומשמעותית, שבאמת, אתם חייבים את לעצמכם. וזה נכון במיוחד אם אתם חסידים של אמריקנה.כדאי להתחיל ב-The 42nd Parallel ולהמשיך עמוק עמוק אל הטרילוגיה הזאת. עברו יותר מ-90 שנה מאז שהוא כתב את הספרים האלה, והם טריים כמו תפוז מהעץ. והחשיבה החברתית, כלכלית, קהילתית של האיש הזה, שמן הסתם היה חתיכת טיפוס רדיקלי לזמנו, היא כל כך רלוונטית לימינו שזה מעיף את המוח.

[בין לבין אני מעיר כאן שאני יודע שהפוסטים שלי מעניינים פחות ופחות אנשים. ומצד אחד זה קשה, כל העניין הזה של לקבל פחות לייקים, מצד שני, הבן אדם חייב להתבגר. ולהגדיר את עצמך דרך הפופולריות שלך ומה שאנשים חושבים עליך זה כל כך מטופש. וכשאתה מסתכל לצדדים וחושב שרבאק, אני בן 50. מה שחושבים עלי הוא לא רק לא חשוב, הוא אפילו מזיק. הדברים האלה חייבים להחליק על העור. הם כל כך לא חשובים. אז אין דבר שכל זה כבר מעניין פחות אנשים. זאת הדרך שלי לגדול.]

חוץ מזה, אני קורא את The History of Love בגלל חברה שלי שדחפה לי אותו בגרון, ורוצה להעיד פה שגם במקרה דנן, מדובר בספר מיוחד במיוחד, ואם לדבר במילותיו, הרי שהוא מרגש כמו שאתה רוצה שספרים ירגשו אותך. ובכלל, הוא פלא רב ממדי ואולי אדבר על זה בהמשך.

מה עוד? אני גומר את Awareness של אנתוני דה מלו (שוב!) ומסמן לעצמי להאזין לו שוב ב-Audible בעוד שלושה חודשים בדיוק. זה ספר ההתפתחות האישית החשוב ביותר שקראתי בחיי, וכל סיבוב בתוכו הוא עולם ומלואו.

וגם: סיימתי את "שבעה סוגים של עמימות" שקיבלתי מ-ליטרטי של נטע גורביץ (מזל טוב נטע! את אחת מהבנות המוצלחות ביותר שלא פגשתי מימי. האחרות ברשימה הן ג'יין בירקין, סופי מרסו, קנדי מתקנות בית השכר ולאה גולדברג. תוספת מאוחרת: לולה מעפיפונים). איזה ספר, יה רבנן! איזה ספר! רומן כל כך חכם, כל כך יפה, כל כך עשיר, כל כך אופטימי, כל כך מדכא, כל כך מתוחכם, כל כך קריא ומעניין ונוגע. נטע קיבלה משימה לדוג לי ספרים לא קונטמפורריים בני זמננו, ובינתיים זה האמא של האמא של הדוז פואה.

אחרונים ודי:

* נוצות הוא החיים באר הראשון שאני קורא. הוא לא חף מבעיות, אבל הוא חתיכת מספר מחונן. מחבר יפה יפה בין ש"י עגנון למאיר שלו. ספר נהדר שדרש את הזמן שלו אבל נתן יופי של החזר על ההשקעה (הנה, קונטמפורריזם, בייבי).

* שני הראשונים בטרילוגיית maddaddam של מרגרט אטווד: מכיוון שאני מבריק במידה קראתי קודם את שנת המבול בעברית, רק כדי לגלות שהוא השני בסדרה. את הראשון מצאתי ב-Audible באנגלית. כמובן, למי שרגיש לשפה ויש לו את האנגלית פור איט, עדיף לקרוא/לשמוע ספרות ספקולטיבית באנגלית. ועוד כמובן, ככל שאנחנו נוסעים בחיינו לכיוון העתיד, ככה הספרות הספקולטיבית היא פחות ספקולטיבית.

זו הפעם הראשונה שאני קורא את אטווד. אני מוצא שהיא מדכדכת, ובתפיסת המציאות שעוברת דרכה יש מעט מאוד נחמה. התחושה היא קצת כמו קורמק מקארתי, אבל עם פחות אהבת אדם. אולי יותר כמו קורמק מקארתי המוקדם. אפרופו זה, לחובבי אמריקנה בעלי קיבה חזקה אני ממליץ מאוד על blood meridian של מקארתי, שהוא באמת עוקר קרביים. מה שמעניין אצלו זה שהוא כותב את מה שאטווד מספרת בטרילוגיה הזו, אבל הוא עושה את זה באמצע המאה ה-19. ולא, זה לא עבר אלטרנטיבי שהוא כותב עליו. זו היסטוריה אמיתית לגמרי.

(בכל אופן, אחרי הספר השלישי בסדרה וגם סיפורה של שפחה, אולי אחשוב אחרת על אטווד. בינתיים אני עושה לה עוד קצת מקום.)

* בין לבין קראתי גם אדם הנצחי של ז'ול וורן. עוד עתיד חליפי קטנטן. ז'ול ורן המאוחר הוא מהורהר יותר מסופר הילדים שכתב את המסע אל בטן כדור הארץ 30-40 שנה קודם, אבל הלו, אנשים בגיל 70 צריכים להיות חכמים יותר מאשר בגיל 30. או לפחות רשעים פחות.
טוב, נכון, לא כולם. דוס פאסוס, למשל, הפך עם השנים לנבל.

בכל אופן, לקוות כדאי. כשמקווים יוצאת ההיסטוריה של האהבה. כשלא מקווים? כשלא מקווים נשארים עם סדרות פנטזיה לא גמורות וסופרים עם חוזים גדולים מדי עם נטפליקס ו-HBO.זהו. ותקראו את דוס פאסוס. כדאי לכם.

#ספרים2021#ספרים22-26

הערה: אם מישהו בעולם קורא את הבלוג הזה ויכול לעזור לי טיפה לסדר אותו כך שאפשר יהיה לכתוב מימין לשמאל בקלות רבה יותר, אנא דבר איתי. זה יעזור לי ויקל עלי לעדכן אותו לעתים קרובות יותר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: