אבא שלי לא היה טוב בדברים (כי צריך לחייך)

אבא שלי, כפרה עליו השלום לו ללבן בן בתואל ולרחל, לא היה כל כך טוב בדברים.

בגלל זה, אפילו בתור חלל הוא קצת מוגבל. נכון, חלל ז"ל, אבל חלל דל, חלל מחדל. חלל עם כוכבית. מסכן, השם ייקום דמו, איך הלך. ואפילו בללכת לא היה כל כך טוב.

אבל עזבו אתכם מהקדמות, תקשיבו סיפור.

יצחק גבריאל (להלן גבי) בן מרים ויעקב בשן נולד ללא שפם במחנה פליטים בסנטה מריה דה לאוקה, שיושבת ממש בשפיץ של העקב של איטליה. 

כששאלו אותו מה המוצא שלו, היה אומר "הונגרי ורומני". 

"נולדת ברומניה או בהונגריה?"

"באיטליה".

כל כך קטן וכבר בן בלי בית. סוג של ניצול שואה, אבל כזה שנולד ב-1947. ככה הוא היה. לא טוב בדברים.

יעקב ומרים לקחו הילד הקטן ועלו על אוניית מעפילים. קראו לה "לא תפחידונו". המאפיין הכי בולט שלה היה שלא היו לה שום מאפיינים בולטים. וגם כן, עלה עליה צוות צילום, אז יש איפשהו ביוטיוב סרטים על הדרך משם לפה.

כלומר, לא לפה. הבריטים, יימח שמם, הם היו יותר גרועים מהגרמנים, תפסו אותם ושלחו אותם לקפריסין.

כלומר, אותם הם שלחו. אבל גבי, מסכן, כפרה עליו חמוד, עדיין ללא שפם, סבל משלשול חמור. אז הבריטים, רחמנים בני רחמנים שהם, שאלוהים ייקח אותם, נתנו להורים שלו ולו להיכנס לארץ. רק להם.

"היית מעפיל?"

"כן!"

"עברת או נתפסת ונשלחת לקפריסין?"

"נתפסתי, אבל לא נשלחתי לקפריסין".

אני אומר לכם, בן אדם לא טוב בדברים. גם בהעפלה.

ב-1965 התגייס גבי לצנחנים. הוא היה בחור יפה בלורית ותואר, ללא שפם, ומסכן, שאלוהים יסלח לכולנו, היה קצר רואי כמו צוללן ברדודים של הכנרת. באלוהים, לא ראה ממטר. העדשות של המשקפיים שלו היו כל כך עבות שהן היו עושות מילואים בתור טיירים של קומנדקר.

אבל כמה עיוור, ככה היה אינטליגנטי, רהוט וחינני. בזכות זה הלך לצנחנים, שמה אמרו לו "אתה עיוור" ושלחו אותו לשיריון. על הדרך, הוא בדיוק קיבל צהבת. גם זה לא עזר.

אם במקרה אני לא מדייק בפרטים ההיסטוריים זה גם כי לך תזכור, זה היה מזמן.
וגם כי אין את מי לשאול, כי הנ"ל ז"ל. וחלל. האומלל. 

וגם כי גם אני לא מי יודע מה חזק בדברים. הגנטיקה פה לא לטובתי, יו קנואו.

וככה, בן אדם יפה בלורית ותואר, ללא שפם, עם הכנה קומפלט לגבעת התחמושת, הצליח לחמוק מכל הבלגן של ששת הימים. אם זכרוני אינו מטעה אותי (ואם אני מכיר את זכרוני, בליינד הוא מטעה אותי), גבי הצעיר היה בן בחורינו המצוינים שכבשו את שכם בשישים ושבע.

אם אתם רוצים לדעת איך כבשנו את שכם, אז זה הלך ככה: היה קרב עיקש ומלא גבורה ועזוז, שבמהלכו טור הרק"ם של אבא, ובכן, נסע לשכם.

זהו.

ככה כבשנו את שכם. רק ירייה אחת נורתה. גבי היה מספר שקצין צעיר שעמד בצריח של אחד מהכלים צנח מת מאש הצלפים העיראקים. אף אחד לא סיפר להם שהירדנים נכנעו. וזהו זה. אולי אחר כך נורו עוד כמה יריות. זה הכל.

(בשם הדיוק ההיסטורי צריך להגיד שלפני זה התחולל קרב קשה ועתיר נופלים בעמק דותן. שרו עליו לא מעט שירים. למיטב ידיעתי, גבי לא היה שם.)

עשרים וחמש שנה אחורי זה, סחבק בן גבי היה רץ בקסבה (של שכם) בחצי היום כשהשוק פתוח אחרי ילדים בני 12 וחוטף מהמרפסות והגגות בקבוקים ובלוקים ומכונות כביסה.

תמיד הייתי חוזר הביתה ואומר לו, תודה אבא. אין עליך. תודה על שכם. 

לא היה טוב במתנות, אבא שלי, אללה ירחמו.

מה שכן, בששת הימים גבי נפגע לראשונה בעת שירותו הצבאי.  ככה כשחושבים על זה, בלהיפגע בעת שירותו הצבאי הבן אדם דווקא היה לא רע בכלל. הסיפור על הפגיעה הזאת, הוא מרגעי הגבורה הפחות מסופרים של 1967:

תחת אש מרגמות, תותחים וטנקים שהפגיזו ללא הרף (אבל בגזרה אחרת), גבי יצא להתקין אנטנה על ג'יפ. היה זה יום קיץ חמים וסימפטי, וגבי ידע שזה הרגע שלו, אתם יודעים, לעשות את העבודה המלוכלכת עבור כולנו – ןלהבריג. אלתרמן אפילו כתב על זה יפה "אז הרגיש גבריאל שכאילו, הוא מוכרח האנטנה להבריג".

היתה תאונה. למרבה הצער, היום כל הנפגעים כבר עימנו, ולכן כל מה שנוכל לספר, זה שגבי הישיר עיניו – והאנטנה השפילה מבטה. התוצאה: נשרף לו פיוז בשפה העליונה ואחד העצבים שם מת. לתמיד. וחבל, כי זה היה עצב טוב. אם תרצו, זה סיפור מלא עצב על מותו של עצב, אבל אנחנו נדלג עליו. נזכיר רק שגבי לא היסס לרגע.


וגידל שפם.

ב-82 גבי היה בן שלושים וחמש. היו לו שני ילדים מקסימים ואותי. גייסו אותו בעשרה ביוני. הוא עוד הספיק לבקר בבית לחופשונת קצרה, להביא לנו שקית צנוברים מלבנון ולהשאיר ליד הדלת זוג נעליים עם מה שנחרט בי כריח הגרוע ביותר שהרחתי מימי.

ב-28 ביוני, באקט של גבורה שלא יתואר כמעט, אבא שלי, שהיה מפקד מוצב קטן ומיותר (המוצב. לא אבא שלי) בגזרת דמור, הכין קפה לשומר בעמדה. כזה הוא היה: גיבור ללא פחד, לוחם ללא חת. עם חצי כפית סוכר בבקשה.

וכמו שהוא יושב עם השומר לשחור מבושל קטן של שעת לילה מאוחרת, כמה יריות נורו, כמה רימונים נזרקו. וזהו.

על ארבעה בנים במוצב דיברה התורה.

זה שקיבל שריטה וצרח.

זה שלא נפגע כלל.

זה שנורה בליבו וצנח מת.

וההוא עם הפינג'אן, הגיבור. אבא שלי.

בסוף מצאו אותו זרוק על איזה גדר חרוכה אחת. הוא השתמש בקרעים מהמדים כדי לחסום את עורקי הרגליים. המסוק הגיע מאוחר מאוד, אחרי יותר מעשרים דקות. הוא כבר היה צריך להיות מת.

אבל הוא לא מת. מסכן. הוא לא היה טוב בדברים.

הוא איבד שתי רגליים. כל היתר נשארו בסדר, ברוך השם, ברוך השם.

אבא שלי היה איש שקט ומופנם, מרוחק ומסויג. הוא גם היה האיש הכי חכם, הכי מתוק והכי מקסים שיכולתם לפגוש. אם הייתי צריך להכין רשימה של כל הדברים שלמדתי ממנו, הייתי צריך חיים שלמים כדי לכתוב אותה.

אולי בעצם זה מה שאני עושה.

הוא היה עורך וכותב שנון ומבריק. הוא הצליח ללמוד במהירות דברים שאנשים אחרים לא יצליחו ללמוד לעולם. היה בית ספר מהלך לביטוח ובנקאות, מימון וכלכלה – והיתה בו נדיבות נהדרת שאיפשרה לחלוק את כל זה בשמחה ועדינות. היה לו גם אוצר של בדיחות גרועות שספק אם אפשר לשחזר באדם בודד שאינו אני. והוא היה הזמר הגרוע ביותר בהיסטוריה. הוא לא היה טוב בדברים, הוא היה פלא. פלא מקסים ואמיץ ומלא אהבה.

מלא אהבה. מלא כאב.

ב-1999 ירדתי מהמטוס מפריז. התכוונתי לנסוע הביתה לתל אביב, אבל במקום זה אלה חיכתה בשדה ולקחה אותי לבידוד של שבוע אצל ההורים שלי באבן יהודה. שם למדתי שלגבי היה די, והוא התאבד בירייה במלון בירושלים.

"למה אתה כותב 'התאבד בירייה במלון בירושלים'", הוא שואל אותי באחת מהשיחות שלנו, ואני עונה לו: "כדי לענות על שאלות של אנשים. אפילו אם הן לא חשובות".

הוא בא אלי הרבה. ברגע האחרון לפני השחר. לפעמים אפילו בקצה של השנ"ץ. עם העיניים החכמות והנוקבות שלו, והעדשות העבות-עבות. ככה, חבוש קסדת פלד. לא טוב בדברים, אבל מאור גדול ובעיקר אבא. אני כבר כמעט בגילו. אולי אנחנו נראים כמו אחים, הוא בתלתליו היפים ואני עם הליפה הזו על הראש, אבל הוא לגמרי האבא שלי. איתו אני הרבה יותר קטן. הוא אבא שלי.

שלא היה טוב בדברים. שאפילו בתור חלל הוא קצת דל ומעט מוגבל למרות הז"ל טוטאל.

אולי הוא לא היה טוב בדברים, אבל הוא היה האבא הכי טוב שיכולתי לקבל.

(כתבתי את זה ביום הזיכרון של 2020)

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • talyaro  ביום 13 באפריל 2021 בשעה 17:53

    אני חנוקה מדמעות. מילותייך /תאוריך מרגשים,מכאיבים,מצחיקים,כה אנושיים ומלאי אהבה ותום.ילד משגע הצליח לו,לגבי בשן. מעתה יחיה גם בליבי האיש המיוחד הזה.חיבוק של תודה על שיתוף מופלא.

  • nimrod  ביום 14 באפריל 2021 בשעה 7:53

    יותר מתמיד הצלחת לרגש בכתיבה אישית על כאב ואבל בצורה אחרת מהנדוש שמופיע בעיתונים וברשת ביום זה. ישר כוח

  • Tali Bukshester  ביום 14 באפריל 2021 בשעה 9:27

    תודה צפריר על השיתוף הנוגע, שובר הלב והמקסים על זה.
    טלי

    נשלח מה-iPhone שלי

  • Elan Agra  ביום 18 באפריל 2021 בשעה 7:19

    זוכר את כתיבתו בעיתון, אוהבת את כתיבתך ומת על אחותך. זכרו ברוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: