Author Archives: tsoof

אני במקום אחר

אהלן אהלן. מזמין את שניים-שלושה קוראי הנאמנים שעדיין פוקדים את גומרים-הולכים, לבוא לבקר במקום שבו אני נמצא כל הזמן. הנה הפוסט של היום. בימים הקרובים יעלו עוד הרבה, ואני מקווה להתמיד.

זה בלוג על כתיבה אפקטיבית, אבל גם על ממחשבות על עסקים – ולכו תדעו מה עוד.

 

אני לא זונח את גומרים הולכים, אבל לא צופה הרבה פעילות עתידית פה.

פונטש בננה

פעם בעומר היתה משפחה עם קיוסק. היו להם מלא מלא ילדים. מלא. וכל פעם שהתחיל הקיץ היה נוסף להם עוד ילד מוכר בקיוסק. ולא תגידו ילד תינוק. הם היו באים ככה מוכנים טינאייג'רים ישר לעבודה בקופה. סיפור אמיתי לגמרי. תשאלו את מי שאתם רוצים מעומר. יגידו לכם.

ובאייטיז היתה פריחה גדולה במרכז המסחרי של עומר. אשכרה בום כלכלי. וגם הקיוסק גדל והתרחב. בהתחלה הביאו קרמבו בגביע ואחרי זה קרמבו בצבעים ובורקס ועוד מאפים ועוד בזוקות ומסטיק בומר ובנג בנג ועוד ועוד דברים. ואפילו סמי מהמכולת היה קם לפעמים מהכסא שלו כדי לראות מה התחדש שם בקיוסק של המשפחה שהיה בדיוק באמצע של המרכז המסחרי, בין הספרי לימוד למספרה.

ויום אחד הלכו המשפחה הזאת. עלו כולם על הטרנספורטר של האבא שאף אחד לא הכיר כי הוא אף פעם לא היה בקיוסק, רק האמא והמלאן ילדים. והם התלבשו כולם יפה ונסעו כולם לבאר שבע. ככה נעלמו. פוף. כאילו בלעה אותם האדמה.

וזה אולי נראה לכם דבר של מה בכך, שאני כותב "כאילו בלעה אותם האדמה", כי זה מטבע לשון, כמו "כמו איילה שקפאה מול פנסי רכב קרבים", אבל האמת היא שזה בכלל לא ככה. איילות שקופאות מול פנסי רכב קרבים יש כמו זבל, אבל בעומר האדמה באמת פערה את פיה. באותה השנה בדיוק, משום מקום, נפער בור עצום מתחת לכרמים הישנים שבפאתי היישוב, אלה שניטעו בשנים הראשונות, כשהבורגנים של היישוב עוד רצו להיות חקלאים ולא הבינו שהם נידונו לחיים של סוחרים ואקדמאים וקבלנים ואנשי קבע.

ואיזה בור שזה היה! בטח שלושים מטר מקצה לקצה. וגם עמוק. אולי עשרה מטר. אולי קצת יותר. אני זוכר שלקחו אותנו מבית הספר לסייר בסמוך לבור, והזהירו אותנו לא להתקרב, שלא נמעד חלילה ונידרדר אל קיצנו בקרקעית הבוצית. ואפילו צוות מהחדשות בא וצילם, וכל היישוב ישב באותו ערב וצפה בטלוויזיה ב-30 השניות על הבור בעומר.

הגפנים, כמו גפנים, עוד נותרו מתוחות בין קצוות הבור ימים אחדים. זה לא שהיה להן באמת לאן ללכת. וחוץ מזה ככה זה גפנים. הן מתנהגות בהתאם לקודים חברתיים נוקשים. אבל בסוף, חוטי הברזל שקיבעו אותן אמרו שהם אינם יכולים עוד, והגפנים הגאות של ראשית ההתיישבות הבורגנית בנגב צנחו אל מותן בתהום המדברי, ואחריהן לא נותרו עוד שרידים מהתקווה המפא"יניקית הישנה שבעומר יקום מושב ציוני גאון ונדיב ואכזר. במקום זה נשארו בית העם. והבריכה היפה. והקיוסק.

אז כולם באמת נבהלו נורא. גם כי כמו שאמרתי המשפחה מהמרכז נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, ולאדמה ביישוב באותה עת אכן היתה נטייה בולענית מוכחת. אבל עוד יותר מזה כולם נבהלו כי הקיוסק היה סגור ואי אפשר היה לקנות בנג בנג ומסטיק בומר ובזוקות ומאפים ופסק זמן.

למרבה המזל, אחרי איזה שעתיים של יובש הם חזרו. ויצאו מהטרנספורטר כמו הגמדים בשיר של אריק אינשטיין, למרות שהם לא היו גמדים, אבל בכל זאת בשורה ארוכה ארוכה. ובסוף בסוף יצאה אחריהם, טיפונת עייפה ואולי קצת צולעת מהצפיפות בטרנספורטר ומהחום במרכז המסחרי, מכונה של גלידה אמריקאית.

מכונה של גלידה. מאמריקה! אפורה וכסופה וחגיגית כמו מטבח אלומיניום בסוללת תותחנים, או לפחות כמו קולט אדים. וכל עומר באה להסתכל על המכונה של הגלידה, ואיך היא משלשלת יפה יפה גלים גלים של גלידה שוקו וניל בטעם אפקה. כן כן, אפקה. ולטעום. כולם באו לטעום. איזה טעים שזה היה! בחיים לא טעמתם כזה דבר. אולי חוץ מהקרם בוואריה אינסטנט של אפיכל שבדיוק יצא מייצור ושעד היום מתמלא לי הגרון בדמעות מהגעגוע אליו.

וככה נהיה תור בכניסה לקיוסק. תור ארוך ארוך ארוך. ולא משנה כמה ילדים מהמשפחה עבדו בקיוסק, התור רק הלך והתארך, כי כולם כולם רצו גלידה אמריקאית שוקו וניל. וההיסטוריונים של היישוב מעידים שבאותה שנה היתה צניחה במכירות של הבנג בנג והמסטיק בומר והבזוקה והמאפים והפסק זמן, כי אנשים הבינו שהם חייבים לעשות החלטות מושכלות עם הכסף שלהם, אז הם בחרו להימנע מהשקעה מסורתית במסטיק ובבפלות, ובמקום זה הלכו אול אין על הגלידה האמריקאית. לפעמים אפילו פעמיים ביום. באמת, זה היה קיץ של חיפוש אחרי האושר האישי בעומר. קיץ של אהבה.

ובגלל שהיה נס כלכלי במרכז המסחרי של עומר והתור לגלידה האמריקאית הגיע לערד, הלכו עוד פעם כל המשפחה עם הטרנספורטר לבאר שבע והביאו עוד מכונה של גלידה אמריקאית! והפעם, לא סתם גלידה שחור לבן. במקום זה הביאו גלידה פונטש בננה, ככה עם טש מודגש, בוורוד וצהוב. ומרוב ההתרגשות, כל התור שעמד עד ערד, עבר למכונה של הפונטש בננה.

ואם המכונה של השוקו וניל היתה אטרקציה, הפונטש בננה באה וריסקה את כל השיאים של הקודמת. לפי כל הרישומים המוכרים היא היתה האמריקאית פונטש בננה היחידה בנגב. אבל מעבר לזה, אין שום הוכחות שהיו עוד מכונות כמוה גם מחוץ לנגב. אם תשאלו אנשים מקרית גת, מגבעתיים, מתל אביב, מהגליל, מהלונה גל, אם הם טעמו פעם אמריקאית פונטש בננה, הם יסבירו לכם בחיוך שאתם מערבבים את ויטמן וסנוקרסט וגלידה מונטנה עם האייטיז. וזאת התבלבלות טבעית, אז הם לא כועסים עליכם, אבל אין דבר כזה גלידה אמריקאית פונטש בננה. זה או אמריקאית או פונטש בננה. אין גם וגם.

מה שאומר שיכול להיות שאולי אולי, מדובר במכונת הגלידה האמריקאית פונטש בננה היחידה בהיסטוריה המוכרת. ומצד אחד, בתור אחד שטעם וזוכר אני מתגאה כי אני אחד מני אלפים בודדים, אבל מצד שני לפעמים אני מתעורר בלילה שטוף זיעה מההחמצה האיומה של כל העולם שלא טעם! או שטוף בזיעה אחרת, וחושב שאולי אף פעם לא היתה גלידה אמריקאית פונטש בננה, וכל זה רק חלום.

ואתם אולי חושבים לעצמכם ש"מתעורר שטוף זיעה" זה סתם מטבע לשון כמו "כמו איילה שקפאה מול פנסי רכב קרבים", אבל האמת היא ש… לא, בעצם, אתם יודעים מה? אתם צודקים. "מתעורר שטוף זיעה" זה באמת סתם מטבע לשון.

בכל אופן, כמו שאתם בטח יכולים להבין, השילוב זה של ויטמן וסנוקרסט וגלידה מונטנה והאייטיז היה ניצחון גדול. כמו תקליט של מייקל ג'קסון, כמו קליפ של ברוס ספרינגסטין, כמו בנדנה של עפרה חזה, זה תפס בטירוף. אנשים מכל קצוות עומר נהרו באוטובוסים למרכז המסחרי לאכול עוד ועוד גלידה אמריקאית בטעם אפקת פונטש בננה, ולפעמים גם בטעם שוקו וניל, ומרוב הפופולריות של הגלידות האלה, ראינו יום אחד איך האבא של המשפחה נכנס לבד לטרנספורטר ומסתכל אחורה בדאגה על הקיוסק ונוסע לבאר שבע. ואחרי כמה שעות הוא חזר עם מכונת הגלידה האמריקאית השלישית.

היישוב היה כמרקחה. זתומרת, ככה נראה לי. לא סגור על מה זה מרקחה, אבל כולם דיברו עם כולם בהתרגשות. אולי אולי אפילו הרגיעו טיפה עם הפונטש בננה בתקופה של ההתארגנות של המכונה השלישית, כי אם לשפוט לפי ההצלחה של המכונה הקודמת, אז המכונה השלישית עמדה להיות השלמה ארצי של המכונות גלידה אמריקאית.

ואחרי כמה שעות באמת התחיל לצאת שלשול של גלידה חדשה מהמכונה. גלידה בטעם כחול לבן. נשבע לכם שאני לא ממציא את זה ושהלשון שלי עדיין מתגעגעת לרכות המלטפת הציונית ההיא.

אני חושב שהשנה היתה 1986. בטח הייתי מאוהב בשירה בעומר ובקרן בריאלי בחיפה (כי בן אדם, במיוחד אם הוא רציונלי, צריך לפזר את הסיכונים שלו, וכי לא הייתי בטוח איפה הבית שלי). ואם לא בהן אז בבנות רזות ויפות אחרות. ככה זה עם נערים צעירים במדבר. אין להם את הלוקסוס של להיות נון-קונפורמיסטים.

וכמובן, הייתי ספסימן של נוער משובח בציון של עוד-לא-ארבעים-שנה-למדינתנו-הקטנטונת. גם נולדתי בהתיישבות העובדת, גם בן לגיבור נכה צהל וגם התדפקתי על שערי הפנימיה הצבאית של מיטב בנינו ושליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה. ברטרוספקטיבה, הייתי טיפוס כל כך מייצג של כל מה שטוב ויפה כאן בארצנו הקטנה, שפלא שלא הדביקו עלי סטיקר של קרן היסוד והוציאו אותי לתפוצות להביא קצת תרומות.

אבל כמובן, בכל פריט תצוגה מושלם יש גם פגמים, ואצלי גם הפגמים היו מושלמים בדרכם הפגומה. הביישנות המשתקת, הגפיים הארוכות מדי, השן הצהובה והפזילה היסודית הסירו ממני את המדבקה של קרן היסוד והותירו אותי כאן, מוכה אהבה לארץ חמדת ולבנות יפות ורזות. לא בטוח מה יותר.

ומכיוון שכל כך אהבתי את הארץ, והיות שלטעום בלשוני רכת השנים את שירה מעומר או את קרן מחיפה לא היה סיכוי, הרי שהגלידה ההיא, של כחול ולבן, היתה שילוב יחיד ומיוחד (ושוב, היסטורי) של אהבה לרך למתוק, למולדת ולאישה. אם תרצו, היא היתה פסגת הציונות שלי ברגע הציוני ביותר שלנו. אם תרצו.

איזה טעם היה לה כבר איני יודע לספר. היה פה מתוק וטעים לפני שנולדתם, ילדים. הרבה יותר מתוק וטעים וצודק. כל כך מתוק וטעים היה וכל כך מזמן, ששכחתי כבר כמה. הגלידה האמריקאית כחול לבן, כמו כל מה שהוא כחול לבן, הבטיחה וקיימה. היא היתה ידידתנו הקרובה ביותר ותמיד יכולנו לסמוך עליה. והיא ביססה את העליונות של הקיוסק על כל יתר העסקים שפעלו במרכז המסחרי באותו קיץ. והיא הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מחויבת לביטחון ישראל ולשגשוג ישראל. והקיוסק.

סמי מהמכולת היה מהמהם בינו לבינו, בולע רוק בצער ומביט בצער במקרר הגלידות שעמד במכולת ככלי אין חפץ בו. ויטמן וסנוקרסט רשמו שפל של כל הזמנים. אפילו האופים מהקונדיטוריה הצרפתית יצאו לרגע כדי לטעום את הכחול, הצהוב, הוורוד, השחור והלבן – וחזרו במבט מזועזע, יורים פ' דגושה אופה אל רעהו. צרפתים, אפילו יותר משהם יהודים, הם אנטישמים.

הכחול והלבן המשיכו להשתלשל ממכונת הגלידה האמריקאית, וגם הפונטש והבננה, השוקו והווניל. שמעם יצא מבאר שבע ועד צומת שוקת, ממחנה נתן ועד חצרים. לא היה לכם משהו יותר קר בלב מדבר ב-1986.

עד שמשהו קרה. אולי הריבית החונקת של הבנקים, זכר להיפר אינפלציה, אולי טעמו של הציבור התהפך בן לילה. דברים כאלה היו קורים פעם. תשאלו את רבין. אולי הסתיו הגיע מוקדם באותה השנה.

בסתיו כבר לא הייתי שם, אז אני לא יודע. אולי נסעתי לחיפה, אולי לבית ספר אחר. כשחזרתי, בתחילת החורף, המכונות לא היו שם יותר. אולי הספק בא ולקח אותן, אולי הבנק עיקל, אולי פערה האדמה את פיה והמכונות שעמדו שם, גאות ואמריקאיות ועצובות, נשמטו לתהום נשייה שבדיוק עברה. בכל זאת, עומר. לא תאמינו כמה תהומות נשייה עברו שם באייטיז. כמה מהן אפילו קפאו כמו איילות מול פנסי רכב קרב.

בקיץ של 87 כבר שכחו את התקליט הישן של מייקל ג'קסון. ברוס ספרינגסטין נפרד מהבנדנות, וכולם רקדו לאסט נייט איי דרמט אוף סן פדרו. אני זוכר שהייתי יושב בצד ובוהה בנערות רזות ויפות בלב כבד מביישנות ובדידות ומוזיקה יורוטראשית מהגיהינום.

הפונטש בננה לא חזרה יותר. וגם הכחול לבן. כמו פוליס. כמו ניק קרשואו ופול יאנג, כמו הבור. נשאר מהם רק זיכרון. קצת טראשי. קצת רומנטי.

ושנים אחר כך, כשסוף סוף אזרתי אומץ והתכרבלתי עם הרזה והיפה הראשונה שלי בלילה בכנס של הגדוד, שנערך דווקא בעומר, היא טמנה את ראשה עמוק בצווארי ואמרה, "איזה מצחיק שאתה אומר פונטש עם טש. ואיזה רעיון מצחיק זה גלידה אמריקאית בטעם פונץ' בננה. ולמה אתה שוב שומע את השירים הישנים והעצובים האלה?"

ואני נאנחתי, ונופפתי לאבא של הילדים של הקיוסק שהיה שם לבד בלב המרכז המסחרי, בלי כל הילדים שלו שגדלו ועזבו. רק הוא והבנג בנג והמסטיק בומר והבזוקה והמאפים והפסק זמן, אבל הוא רק הביט בי בחזרה ולא זיהה אותי יותר. ונעל את הקיוסק.

המדריך להזדקנות ללא טיפה של מודעות עצמית

"הסיבה שאני לא הולך לכנסים," אני אומר לאשתי כבר 431 שנה, "היא שאין לי מה להגיד לאנשים. קודם אני פוגש אותם ולא יודע מיהם, כי יש לי זיכרון של דג זהב חלוד. אחר כך אני עומד לידם ובוהה בלי שום מושג מה להגיד. בסוף אני משפיל את עצמי בניסיונות להוציא את הכוסברה מהשיניים. ולא משנה אם אכלתי כוסברה או לא אכלתי כוסברה".
וככה בכל מקום. אין לי מה להגיד. לפחות ככה זה היה, עד הערב.
 
==
 
מכירים שנופל עליכם בן אדם, אאוט אוף שומקום, צועק את השם שלכם ונעמד לכם ככה בפרונט של הפנים, איזה שמונה או עשרה סנטים מהאף, עם ריח של עמבה – ומתחיל לאכול לכם את הראש? נשבע לכם באלוהים, כרגע עשיתי את זה למישהי. אולי אני אתייג אותה עכשיו רק כדי שיהיה לה מושג מי זה שהטריד אותה ככה מתחת לבניין אלקטרה, בדיוק כשיורד הערב ועולה התקוה.
 
"אז מה את עושה עכשיו?" אני שואל אותה. "ומה עם הבנזוג? הוא עדיין שמה בעיתונות?" "ומה באמת עושים בחברה החדשה הזאת שלך?" "ומי זה המנכ"ל?" "אה, זה ההוא שהיה בשמה עם זאתי. כן, היכרתי את בת אחותו. תמסרי לה ד"ש".
 
וכמו שהיא אומרת לי בעדינות שהיא נורא ממהרת, אני נזכר בכתבה שקראתי וקשורה לעבודה שלה, ורואה איך היא לובשת את הפחד מוות בעיניים, ו"אין, הוא לא יעזוב אותי עכשיו לעולם".
 
בסוף קלטה אותי מטריד ילד שאמר שלוש שקל במקום שלושה, נתנה לי סנוקרת קטנה לסנטר ועד שהתאוששתי ברחה למשרדים של גוגל.
 
==
 
בניסיון להתאושש מההשפלה הזאת, אני נכנס לסופר המפונפן שלנו בשכונה, והולך לירקות לקנות פלפל חריף אחד כמו שאשתי ביקשה. שור אינאף, הפלפלים ארוזים בחבילות של שמונה. שזה סביר ובסדר. אבל אז אני קולט את עצמי פונה לבן אדם לידי בירקות, ומתלונן על זה שאורזים את הפלפלים ביחד, בעוד הזוגתי בפירוש ביקשה אחד.
 
וזה, מה אני אגיד לכם. זה לא כמו לגלות שהבן היחיד שלך כהניסט. זה כמו לגלות שאתה כזה. מילא מה יגידו השכנים. מה אני יגיד?
 
(חוץ מזה שמגניב לכתוב יגיד במקום אגיד, יש פה טיעון לגיטימי להתייחס לעצמי בגוף שלישי.) (והנה, אני מסביר את הבדיחות של עצמי. אין, היום הזה כנראה לא יפסיק להידרדר.)
 
==
 
ככה זה בואכה גיל 46. אתה מגלה ביתר שאת שתפסת את הכסא של הדוד שכולם מקווים שעוד פעם יהיו לו טחורים והוא לא יבוא; אתה מאבד מאסת שריר בקצב שכחלון מאבד חוליות בעמוד השדרה; והמקום היחיד שבו השערות שלך עדיין גדלות בקצב סביר, הוא האוזניים.
 
כשהייתי בן 11 או 12 היינו בשמיניות באוויר, אני ושני האחים שלי. דליק ווליניץ העיר ש"צפריר הוא הלקוני שבחבורה". אמרתי לכם קודם: לא היה לי מה להגיד, אז הייתי לקוני. השבוע הערתי לאחי "צפריר הוא הלקונה שבחבורה".
 
אבל לא נורא. יש לי משפט שאני נורא אוהב שתמיד מתאים. גם לרגעים האלה: מרגיש זקן? זה בסדר חביבי, זה הכי צעיר שתהיה אי פעם.

מה למדתי היום

מה למדתי היום

היום היה יום מיוחד, עשיר, רב מעללים, משנה משחק, משנה תודעה, משנה חיים, מה זה משנה?

היום גיליתי סופסוף מה אפשר לעשות עם גוגל אנליטיקס. גוגל אנליטיקס – ואני מספר לכם את זה כי אני יודע ואתם לא, ואני בן אדם נדיב ונורא ואכזר וסתמי – מספר לכם מה קורה באתר שלכם. כמה אנשים מגיעים לאתר, מה הם עושים באתר שלכם, כמה זמן, באיזה עמודים. כאלה. הוא אפילו מספר לכם איזה המרות הם עושים באתר שלכם.

תסלחו לי רגע שאני מתעכב על הסעיף האחרון. אני, אני בן אדם שמתעכב. אני ממש טוב בזה. עד גיל 16 היה לי עיכוב התפתחותי, ויש כאלה שחושבים שזה עוד לא עבר. אז אני אתעכב על העניין של ההמרה. כשאנשים אומרים "המרה", הם מתכוונים שהגולשים עשו משהו באתר שלכם. קנו, נרשמו, עברו לעמוד הסודי של הבונים החופשיים, השאירו הודעת נאצה. כאלה.

אצלי זה לא ככה. אצלי זה המרה באמת. אול דה וויי. מוסלמי נכנס אצלי לאתר – ויוצא בודהיסט. אול דה וויי, אני אומר לכם. וזה לא פלא. זה לא פלא. אני הרי בן אדם אפקטיבי. אמרו לי תביא המרות, אני מביא המרות. נו נונסנס.

הבעיה שלי זה שאין לי שליטה אמיתית על ההמרות, וככה לפעמים נכנסים נוצרים ויוצאים יהודים, אבל לפעמים גם נכנסים שמאלנים ויוצאים ימנים. לפעמים נכנסים אוהדי בית"ר ויוצאים נהגים באגד. פעם נכנס לי לאתר אחד שקונה זהב במזומן. יצא מתמודדת באקס פקטור.

סיפור אמיתי.

אז בקיצור, אחרי שהתעכבתי על מה שחייב אותי בהתעכבות, ואחרי שהבנתי שאי אפשר באמת לעקוב ככה אחרי המרות, כי זה עושה לך אי סדר בהיפוקמפוס, אני יספר לכם את מה שלמדתי היום (ניסיתי רגע לכתוב ככה יספר במקום אספר, בשביל להישמע בן אדם אותנטי. לא יודע אם זה עבד. תעדכנו אותי): למדתי להסתכל על האנליטיקס. באמת באמת להסתכל.

כן כן, יש באנליטיקס עמוד של זמן אמת, ושמה כתוב כמה אנשים יש לך באתר בכל רגע נתון ובאיזה עמוד הם נמצאים ואיזה דברים מוזרים יש להם במגירה של העבודה. וככה היתה אצלי רואת חשבון שיש לה מברגה, והיה אצלי מנהל משרד שיש לו משחת שיניים במגירה וגם כן מנהלת זוטרה שיש לה חבילות לגו קטנה כזאת ב-29.90. ושתי אצבעות של קולגה. קנתה ספר.

ככה זה האנליטיקס בזמן אמת, זה כמו סדרת טלוויזיה, אבל כזאת שאתה לא מבין. כמו הסמויה, אתם יודעים. כמו סרט סטודנטים אמנותי. ומה שממש מגניב, זה שבזמן שאתה מסתכל על האנליטיקס, האנליטיקס מסתכל עליך בחזרה.

וככה, הוא משדר למישהו בטיבט או בבולגריה שהוא רואה עכשיו בן אדם בן 46 עם קצת משקל יתר וזיפים בצד אחד ואצבע באוזן, עם ערגליות במגירה, שמסתכל על האנליטיקס שלו.

וזה מה שלמדתי היום. שבאמת, לא משנה כמה זמן עבר מאז שמת את זה שמה, ולא משנה אם יש לך מנעול ולא משנה אפילו אם לא התכוונת בכלל לשים את זה במגירה וזה סתם התפלק: יום אחד. יום אחד כשלא תהיה מוכן. יום אחד, כשתחשוב שסוף סוף הילדים עזבו את הבית ועכשיו הכל הכל בסדר.

אז יום אחד מישהו יגלה מה שמת במגירה.

קוקוס

תגיד, אני שואל את המוכר בפיצוציה המפונפנת ברמת אביב. יש לך קוקוס?

הוורוד הזה?

אין לו.

ויום אחר כך בפיצוציה המפונפנת בפאתי ביצרון אני שב ושואל מוכר בפיצוציה מפונפנת אחרת, ואתה, יש לך קוקוס?

הוורוד הזה?

נדמה לי שראיתי פה אחד פעם, אומר לו לקוח אחר.

כן, אני פונה אליו. זה אותו אחד. הוא עובר ממקום למקום. אני מחפש אותו כבר הרבה זמן.

אני מתגעגע לסבנטיז. לסוף הסבנטיז בערד. מעבר לכביש היה מדבר. מדבר וערימות חול של קבלנים. ערימות בגובה השמיים, שהייתי טובע בהן וצונח בהן וממלא בהן את הנעליים, שתמיד תמיד פחדתי ממוטות הברזל שהיו חבויים בהן, שאולי אחד מהם יינעץ בי חלילה. ובכל זאת צנחתי והתגלגלתי ומילאתי את נעלי חול. לא ננעץ.

אני מתגעגע לאוסף חיפושיות פרת משה שיש לי בשקית.

שחררתי אותן.

תשמעו סיפור:

יום אחד אספתי חלזונות. חלזונות אי אפשר לשים בשקית. לקחתי את הדלי של אמא ועברתי מכבעול לגבעול בגינה במשק ואספתי אותם והנחתי בדלי. מאות חלזונות. המונים.

חזרתי לחדר של ההורים והנחתי את הדלי במקלחת והלכתי לחדר הילדים.

למחרת, כל קירות המקלחת היו מנוקדים חלזונות. מאות חלזונות. אולי אלפים. איך שאני חטפתי על זה!

אני מתגעגע ל"מלאו כיסי באגוזים". לא לשיר, אלא הבטחה לאגוזים שיש על עץ הפקאנים של יצחק בנורדיה. אגוזים שמפצחים באבן. לעוני ולעושר המוחלט של ילד עם סוכריה חמוצה אחת. לשמיים. כל כך הרבה שמיים, בכל כך הרבה צבעים. ולמדבר שהיה פעם, פסע אחד והינהו. לאורחת גמלים שהיתה נקרית לרגע. למסע הארוך ארוך אל חורשת אורנים סוכנותית. לצל. לזבובים.

לזבובים לא.

אני מתגעגע למרשמלו. לעולם לא יהיה עוד מרשמלו כזה. אולי עוד לא המציאו את הפלסטיק אז, אבל המרשמלו היה רך מבחוץ, עם רמז ללחות שמחכה בפנים. "באמריקה קולים אותם על האש", אומר לי מישהו בידענות. נדמה לי שזה היה אסי מור. מישהו מכיר את אסי מור מערד? הילד הכי חכם בכיתה.

ולחבילות שקדי המרק. אלה שאי אפשר היה לפתוח בלי לשפוך את כל תכולתן על רצפת המטבח ולחטוף מכות מאמא. לשקית הבמבה של תומר אחי, שפתח את הראש בגללי, ועכשיו יש לו זעזוע מוח.

"אז מה, אין לך קוקוס, הא?"

"לא. כבר אין."

שלוש הערות לשעת בוקר מפוקפקת

1. שלוש שעות וארבעה ק"מ לתוך היום הזה, האוטו כבר עבר מעצמו מהחניה של בית הספר לכחול לבן מחוץ לבית וההרצאה של הבוקר כמעט כמעט כמעט מוכנה. אני, כמו בן אדם תרבותי שמסתובב ער בשעות באמת מטרידות, עסוק בשאלות כבדות משקל באמת: הארוחה של עכשיו היא בוקר או צהריים? ומה המדיניות לגבי שעועית ירוקה בשש בבוקר?
 
חוץ מזה, יש לי חשד מוצק שהבירה של עשר בערב הורגת לי את הלילה. ככל שאני אוכל יותר מסודר ובריא, ככה משקל הנזק של הדברים הפחות טובים כבד יותר. ונכון, האמירה הזאת מבוססת מדעית בערך כמו שהחתולה שלי יציבה נפשית (והיא לא), אבל ממילא הרמתי כבר ידיים באשר לכל האמירות המבוססות לגבי תזונה וכושר.
 
"תקשיב לגוף!" מישהו יגיד לי עכשיו.
 
הקשבתי. הוא אמר שלא לשתות חצי ליטר בירה איגל ב-3.80 שקל זה גובל בפגיעה בשכבות החלשות. ואם יש דבר שאני לא מוכן לעשות – זה לפגוע בשכבות החלשות.
 
2. בסוף כן עשיתי החלטה (עשיתי החלטה? קיבלתי החלטה? נתתי? החלטתי החלטה? שמישהו ישיג לי את הממונה על ההחלטות!) של אחרי החגים. לא גדולה מדי. לא הודעתי לעולם שאני טבעוני, צמחוני או המנהיג הלגיטימי היחיד של הונדורס החופשית. לא הבטחתי שהשנה אני הולך לעשות את האקזיט שישנה את המזרח התיכון. כולה הבטחתי לעצמי לא לעלות על המשקל חודשיים. עד אמצע דצמבר.
 
יש מחקרים שמעידים שזה שסיפרתי על ההחלטה שלי יחזק אותה ויעזור לי לעמוד בה. יש גם מחקרים שאומרים שזה שאמרתי את זה בקול רם גורם לי להרגיש כאילו כבר עמדתי בהחלטה, ולכן רוב הסיכויים שלא אעמוד בה.
 
אבל אני, אני אגיד לכם איזה מחקר באמת בדקתי ונוכחתי באמיתותו המוחלטת הנכונה מעל כל שיעור: אם יש סיכון של ממש לבטן של זכר פריבילגי סחי עם הפרעת אכילה בינונית וסבירה במאה ה-21, אז זה חטיף קוקוס. כן כן, הוורוד הזה.
 
כמו קליק בייט, כמו פצצת אטום, כמו המגפה השחורה, כמו קדחת הצבעונים, כמו מונותאיזם: לא משנה אם פיתחו את זה לפני עשר שנים, מאה שנה או 3,000 שנה – זה עדיין עושה את הנזק.
 
אבל רבנן, איזה טעים.
תוצאת תמונה עבור חטיף קוקוס
 
3. כתיבה זה כמו פרונקל: כמה מכוער, ככה נעים לשמוע את זה עושה כססס. כתיבה זה כמו כוס תה: לא משנה אם זה רותח או פושר – את המקלדת שלך זה יהרוג. היום ומחר אני מלמד קצת כתיבה במקומות סגורים, אבל בשבוע הבא יש טעימונת חינם, פתוחה לציבור, מסדנת הכתיבה האפקטיבית שלי. אם תיכנסו לעמוד של Wix hub תמצאו את ההזמנה. ויהיה אחלה אם תבואו.
 

פוסט גיקים: על טרילוגיית הקוסמים וגם טיפ-טיפה על משחקי הכס (ללא ספוילרים)

 

אתמול סיימתי את טרילוגיית הקוסמים (The Magicians) של לב גרוסמן בתיאום ראוי עם סיום העונה השביעית של משחקי המרטין. ומכיוון שאני גיק שכותב לגיקים ומדובר בשני אירועים רבי משמעות לגיקים (גם אם לא מתקרבים לרמת הגיקיות של הקיקסטרטר של פטריק רותפס, שזה סוג של המכה של החנבצים), חשבתי שזה זמן להתעכב ולחשוב עליהם בקול רם.

מצחיק, לפי שמונה שנים הייתי צריך להסביר מה זה משחקי הכס. היום אסביר מי הם הקוסמים: זו טרילוגיה שנכתבה ממש בשנים האחרונות, שהגיבור שלה הוא קוונטין משהו, נער גאון למדי מברוקלין שנשאב לאוניברסיטה של קוסמים (שלא דומה להוגוורטס כלל) בשם ברייקבילס. העלילה מתרחשת לסירוגין בכדור הארץ ובעולם דמיוני בשם פילורי, שהוא פרודיה על נרניה.

הפוגה מס' 1: אם אתם לא יודעים מה זה נרניה, אז זה העולם הדמיוני שבו מתרחשת העלילה של "האריה, המכשפה וארון הבגדים" וששת הספרים שנכתבו אחריו. אם אתם עדיין לא יודעים על מה אני מדבר, אז בשלב הזה אני כבר לא בטוח שאפשר לעזור לכם.

הפוגה מס' 2: הספר הראשון של הקוסמים תורגם לעברית על ידי גיא הרלינג-פישר. אני רוצה להגיד על זה משהו. כבר עשרים שנה אני מתקשה מאוד מאוד מאוד לקרוא פנטזיה בעברית. איכשהו, כל ניסיון לתרגם עולם דמיוני לעברית נתקל בזוויות חדות ובארגז כלים תרגומי מוגבל. ובהרבה מאוד מקרים, גם בחרא של מתרגמים.

התרגום של גיא הרלינג-פישר, לעומת זאת, הוא בית ספר גבוה לתרגום פנטזיה. אני מקווה בכל לב שכל מתרגם של פנטזיה לעברית, כולל המנוסים שבהם (ואולי: בעיקר המנוסים שבהם), יילך לקרוא את העבודה של גיא: לא כל יום תזכו לראות תצוגה מרהיבה כל כך של רוחב אופקים, סקרנות, חריצות ועושר לשוני. את ההמשכים קראתי באנגלית, שהיא כאמור, "שפת האם" שלי בכל הנוגע לפנטזיה. הגרסה העברית נותנת להם פייט רציני ביותר.

ההתחלה של הקוסמים היא חתיכת תצוגת תכלית של כתיבה. מעט מאוד פעמים נתקלתי בספר שעשה לי כזה חשק להמשיך לקרוא כמו העמודים הראשונים של הקוסמים. ההכרות הראשונית עם הגיבורים היא מפגן תכלית נהדר של כתיבה, ואתה רוצה מפגנים כאלה בכתיבת פנטזיה. מרטין הוא כזה: סופר עם כישורי כתיבה עילאיים. גם פטריק רותפס. אבל לא רבים הסופרים שיכולים. הז'אנר הזה הוא הרבה פעמים בית לסיפורים טובים בהרבה מהסופרים שמספרים אותם.

אבל הקסם של הקוסמים הולך ומתמעט ככל שהזמן נוקף. הסיבה לכך, היא שהיכולת האגבית לצחוק על חננות (כמוני) והאופקים הרחבים של הסופר לא מחפים על החוסר של חוט עיקרי בעלילה. פנטזיה טובה לוקחת אותך ממקום אחד למקום אחר. היא יכולה להיות מסע מצפון לדרום, ממזרח למערב, היא יכולה לנוע במעגל: להתחיל עם עולם בנקודה X ולסיים בנקודה Y, אבל לקוסמים אין את זה. לקוסמים יש במקום זה נקודות משען שעליהן מנסה גרוסמן להניף עולם.

ונכשל.

הוא נכשל כי קישור לעולם המושגים של החנבץ המודרני (שכולל, נגיד, את נרניה, הארץ התיכונה [שר הטבעות], ווסטרוס, חולית ואמבר. ואליס אי אפשר בלי אליס.) אינו תחליף אמיתי לעלילה טובה, לדמויות מלאות ועגולות, לסיבות ותוצאות, למהלך סביר של עלילה; חוש הומור הוא לא תחליף לדרמה, ולמען האמת, אתה לא ממש יכול לבנות טרילוגיה על דחקה. הקונספט הזה מעייף כל אחד. אפילו חובבי פראצ'ט.

טוב אולי הם יכולים לשאת את זה.

אבל לא, ההשוואה לא במקומה. אני לא מכיר אותו מספיק, אבל אני יודע שכשפראצ'ט כותב אקדח במערכה הראשונה, האקדח הזה יירה מאוחר יותר. האקדחים של גרוסמן הולכים לאכול פיצה במערכה השלישית ואז דופקים את הראש עם ספירט מהמזווה של סבא. או שהם סתם נעלמים. והעלילה שלו נוטה לתפניות לא מוסברות, כמו מצבי רוח של טינאייג'רית. ואולי אפילו התפניות דווקאיות כמו מצב רוח של טינאייג'רית. לא יודע.

הקוסמים: למתעניינים – יש גם סדרת טלוויזיה

גרוסמן לא לא מעניין. אני מצאתי בו, לראשונה, פנטזיה מילניאלית: מודעת לעצמה, מנסה לשדר אדישות, היפסטרית עד האוזניים ועוד קצת, חיובית ביחס שלה לסמים, אלכוהול ומשככי מציאות, רגישה לתיכנות, למתמטיקה ופילוסופיה ומנסה בכל מאודה להיראות אינטליגנטית (והרבה מאוד פעמים מצליחה).  כמות ההערות בצרפתית ובלטינית הזכירה לי שוב את "זוכרת, פריז בשנה שעברה", של השלושרים, ולא תמיד מצאתי אותן מיותרות (גם אם הן דרשו ממני לשתף את גוגל יותר מכפי שהייתי מעדיף).

ואולי העניין הכי מעניין בנרניה המילניאלית של גרוסמן הוא הבנאליות שלה (הספרים על פילורי שמוזכרים שוב ושוב כרקע לעלילה הם אינפנטיליים באופן מופגן) והשעמום שבה, לעומת הטרגדיה של החזרה ממנה. רובכם לא קראתם את הקוסמים, אבל רבים מכם קראו על נרניה: תחשבו על המלך הרם פיטר ועל סוזן היפה שחוגרת איזה קרן נצחית על ירכה (הו, ירכה!) יוצאים על סוסים לבנים מקר פרוול במסע ציד מפואר אחרי איזה איל אגדי, ומוצאים את עצמם בחזרה בבית באנגליה, שם הם סתם עוד שני ילדים.

איזה אנטיקליימקס מזוין זה בטח היה בשבילם, הא?

כשקראתי, חשבתי על אשליית הקביעות. זו שדומיננטית כל כך כשכואבות השיניים, וזה מרגיש כאילו הן יכאבו לתמיד. וגם על אנחת הרווחה המוחלטת שבאה כשזה עובר סוף סוף. האם יש אשליית קביעות כזו גם בעולם של אושר מוחלט (עולם שהוא מן חנות ממתקים מהחמישיה הסודית, נגיד), וכמה מחריד הכאב כשנשלל ממך האושר המוחלט הזה?

ואולי זה פשוט עובר לגמרי, ואחרי רבע שעה אתה כבר לא באמת זוכר כמה כאב לך קודם.

פילורי היא טפשית וצבעונית ואידיוטית כמו ערוץ טלוויזיה לילדים בני שנתיים, אבל החזרה מפילורי לעולם שלנו היא הדאון המוחלט (לפעמים הספרים האלה נשמעים כמו מקראה לסטלן. את רוב הסמים לא ניסיתי, אבל את הגישה הזאת לסמים אני מכיר מצוין מהרוקנרול.). איכשהו, הגיבורים מתאוששים מהקטסטרופה הזו פעם אחר פעם.

כאבי שיניים נשכחים מהר.

כאמור, בסופו של דבר הטרילוגיה נופלת על העובדה שאין בה תחושת תכלית. אין בה מהלך של דברים מהתחלה או סוף, והיא נשמעת בסך הכל כמו אחר צהריים של בני נוער משעממים שנודדים בין רעיון רנדומלי אחד לאחיו. זה הזכיר לי שאיפשהו בנרניה היה פרק שקראו לו "איך כולם היו עסוקים מאוד" (אני כמעט בטוח שלא המצאתי את המשפט הזה ולקחתי אותו משם). ובנרניה אכן יש תמיד מטרה: להכניע את המכשפה, לסיים את החורף, למצוא את הנסיך. כאלה. לקוסמים אין שום דבר כזה. ואחר צהריים של תיכוניסטים משועממים שמחפשים אקשן, איך להגיד את זה בזהירות – הם לא מחזיקים טרילוגיה.

==

שלושה פרקים לתוך העונה השביעית של משחקי הכס, כמו שאני מפהק ובולע את חולון, חשבתי שזה נורא מצחיק שהסדרה המופתית של ג'ורג' מרטין הפכה לשושלת, או היפים והאמיצים. האמת היא שלא האשמתי בזה את אף אחד. כלומר, את אף אחד חוץ ממרטין.

מרטין עשה את הבלתי נסלח: הוא התחיל לכתוב סאגה מושלמת, המשיך לכתוב אותה, שיפר וליטש – ואז ירד מכל העניין. תכלס, עברו 17 שנה מאז שקראתי על חתונת הדמים. אם יש חוזה אחד בין כותב של סדרה לקוראים שלו, מרטין הפר אותו. ואם יש מאה חוזים כאלה, הוא הפר את כולם.

אני די בטוח שמרטין ימות לפני שהא יגמור לכתוב את שיר של אש וקרח, והאמת? מגיע לו. מגיע לו להיזכר לנצח בתור "הסופר שלא גמר".

אז מה הפלא שהתסריטאים של משחקי הכס תקועים? כבר שנתיים אין להם את הדיאלוגים של מרטין, את הטאץ' הגאוני שלו, את ההומור, את החוש המלודרמטי, את היכולת להפתיע, את הרצח בעיניים. הם צריכים לעשות את הכל לבד. ובינינו, לא משנה איזה תסריטאי גאון אתה – אתה לא ג'ורג' מרטין, אז אתה לא יכול לכתוב את זה כמוהו.

וככה, את העונות שבהן הכל צריך לקרות, העונות שבהן המפגשים מתרחשים והקונפליקטים מתבררים, שבהן הסודות נחשפים והחרבות נפגשות, צריך לכתוב בלי מרטין. עומדות שתי דמויות זו מול זו – כל שתי דמויות, תבחרו אתם: סרסי מול ג'יימי, ג'ון מול דנאריז, סנסה מול אריה – ולא יודעות מה להגיד זו לזו. כמו בובות בתאטרון בלי בובנאי שימשוך בהן, כמו שתי אחיות שנפרדו במלחמה לפני שמונים שנה: יש להן כל כך הרבה מה להגיד, אבל הן לא יודעות איך.

וכל העניין הזה נמשך לאורך העונה הזו: שוב ושוב, אתה רואה אותם נפגשים, טיריון וג'יימי לניסטר, סנסה ובראן, דנאריז וג'ורה, כל מפגש כזה (ועוד רבים אחרים) הוא שיא של קונפליקט, הוא רגע לרזולוציה וקתרזיס – וטראח! מפגן של אימפוטנציה. הם בוהים, הם מגמגמים, הם מסבירים, הם מבהירים, הם מתנצלים, הם מתמללים את עצמם לדעת – ואף אחד לא מזיין בסוף הערב בבאר. ככה זה כשהסופר שלך יורד על בקבק העראק ה-9,572 ב-17 שנה במקום לכתוב את התסריט כמו בן אדם תרבותי.

ואחרי שאמרתי את כל זה, ואחרי החרפה של הפרק השישי שהזכיר לי תירוצים של בן 16 שמצאו אותו משכשך בתוך באנג ("אני מכין שמן מנוע משאריות של טונה!"), צריך להגיד שהיו רגעים של טלוויזיה גדולה מהחיים ופתרונות יצירתיים נהדרים ואפילו כתיבה מעולה, במיוחד בפרק האחרון של העונה.

ואחרון אחרון חביב, בהיותי גיק שעדיין כועס שלקחו ממנו את הבלעדיות הגיקית על ווסטרוס, אני נוטה כעת להסכים עם רבים אחרים, וחושב שמשחקי הכס מותחת למקומות חדשים וקיצוניים מאוד את אמנות הטלוויזיה, ושהערך והנפח של של אפיזודה בסדרת טלוויזיה מעולם לא היו עשירים כל כך בעיני. אני חושב שהטלוויזיה של היום (ושל 2019) פוסעת בצעדים גדולים מאי פעם, ומציעה ערך גדול מאי פעם – והרבה מאוד מזה בזכות משחקי הכס.

ככה זה כשעוברים דרך הארון לעולם אגדות סודי: האפשרויות הן בלתי מוגבלות.

אבל תסלחו לי בבקשה אם לפעמים אני מעדיף את ווסטרוס של 2010 על זו של היום. בכל זאת, היו אז הרבה פחות פקקים.

 

הגעתם והגעתן עד כאן? מגיעה לכם תמונה של אמיליה קלארק. ומצורף גם ההוא. לאלה שמעדיפים כאלה.

מלחמת ה

זה קורה מדי פעם כשמתחיל החמסין
ומכיר זאת היטב השליט בנימין
בשכם יש פרעות, בחברון מהומה
אך רק מהר בית תצא מלחמה.
ישנה ומוכרת וידועה האיוולת
זה הר של שנאה, לא מקום של תוחלת
שליט הרוצה עוד מלחמה על שמו
עוצר המוסלמים (או עולה בעצמו)
וכיוון שנפלה בליבו החלטה
שהזמן לעוד סבב כעת הוא, עתה
אז מה שנותר טרם קרב יתגשם
למלחמת הקיץ לקרוא רק בשם
ישבו פרלמנטים, התכנסו חכמים
ודיברו עד בלי די, גם לילות גם ימים
הפכו כל מילה וכל שם וכל אות
העלו לא רק חרס, אלא תוצאות!
אמר הראשון שעל שום מגדנות
כלי עישון ושמפניה ועוד מתנות
אז יוצע חברים, שם ראשון נהדר
ייקרא זה הסבב "מלחמת סיגר"
ושני התרעם שאיש הדורון
כלל וכלל אינו הארנון הנכון
הקרב הוא על שם נוני, שלדון
ועל כן יכונה "מלחמת עיתון"
השלישי הזדעק, זה כתוב על כל שלט
שעניין זה ראשון, אין שני לו בחלד
הפרשה היא מוחלטת, חסרת כל תוחלת
ולכן יש לקרוא לה "מלחמת צוללת"
ורביעי קול הרעים והבליט הקיבורת
האשם מכולם הוא משרד התקשורת
העניין המכריע, שעשה כל הנזק
הוא אלוביץ', לכן: "מלחמת הבזק"
והמשיכו אנשי החוכמה מתווכחים
זוכרים פרשה, פרשה שוכחים
טוענים עוד טיעון, מדברים עוד דיבור
עת מצית בנימין עוד סיגר בגפרור
אך בטרם יעוכל, יהיה לעולה
יעשה את הדרך, גפרור בן-עוולה
אל הר של מסגד ומקדש, הר אין חפץ
ויצית, שוב יצית, עוד חבית חומר נפץ
כי זיכרו יהודים, אל תשכחו בני כנען
נאלמת המוזה כשמרעים קול הרעם
כשמטוס על ימריא ותותח יעבוד
כולנו מאחורי בנימין נעמוד
יודע שליט מיומו הראשון
הדרך מתוך ביצת ריקבון
היא לצאת אלי קרב, להצית המדון
ובנפול החייל, במות בן וגבר
בפרוץ שכול ועצב וצער ושבר
שוכח העם את כל היתר
כי אלה דברי עם נבחר, עם בשורה
כך נחלץ הריבון, כך ניצלה השררה
לא מלחמת סיגר, לא מלחמת עיתון
לא על שם כתב העת, לא לזכר דורון
לא מלחמת צוללת, לא מלחמת הבזק
לא בגין כלי משחית לא על גזל המשק
יכונה זה הסבב, ולכם הברכה:
פרשת נשייה, מלחמת שכחה
ואם תאבדו ילדכם, בת או בן
אם תתייתמו מאב או מאם
זכרו המדינה היא גדולה מאיתנו
והיא הזוכרת את כל שאיבדנו
ירוי ואהוב, זיכרונו וחלל
זוכרת יפי תואר, חסרי המזל
זוכרת גבוהי קומה, כל הרוג וכל ז"ל
ורק השחיתות נשכחה – וחסל

הלל להראל

מתוך האפלה, מלב המדמנה
כשפסו גם טוב לב, גם צדק, גם תבונה
אחרי שהתקרנפנו, נכנענו לזוועה
קם איש אחד אמיץ, נשא כל שוועה
 
כל ילד הן יודע, כל לב הרי מכיר
האהבה עיוורת, הלב אינו זהיר
אהבה עזה כמוות, כלוע הר גועשת  
וכך היא מגיעה, בכל צבעי הקשת
 
אוהב אדם אישו, ובת עם בת תרבץ
ואם בלב את גבר – שיחטפו שבץ
גופו של כל אחד, מקדש פרטי מאוד הוא
מפני האהבה – עריץ ודת ייסוגו
 
את זה כל בן יודע, כל בת כבר מדקלמת
ורק הממשלה – באהבה לוחמת
בפני כל גיי וטרנס – נותנת עוד מכשול
כאילו להט"בים כבר נשפטו לשאול
 
עוד זכות מהם שוללת, ושוב ושוב רומסת
בפני עכו"ם ופוביה, זוחלת, מתרפסת
ואחרי שכבר השפילו והדירו השרים
עכשיו הם שוללים את הזכות להיות הורים
 
ומתוך המחאה, הפחד, הבלבול
זמר אחד העז – קרא בקול צלול
קול עז, נישא, אמיץ, יפה ומתרונן
"אל תיכנעו הפעם! לא די להתלונן.
אם אין לנו כאן זכות ממדינה ודת
לא עוד נשפיל עיניים. היום נישיר מבט
לא נשלם מיסים, בצה"ל לא נדור
עד ששררה ורקב יסירו האיסור"
 
הרים קולו הראל, סיכן הפרנסה
בשם האהבה ונגד המשיסה
כגחלילית נועזת אל מול העלטה
ההין, העז, הרעים: לא עוד! ומעתה
יידע כל להט"ב, נרדף ואף גולה
חשוך נורא עכשיו, אך שחר יעלה
 
יזכור זאת כל דיקטטור, יידע גם המוחלש
ימים טובים יבואו, למיעוטים, לרש
זכויות לכל ישובו, אולי שלום ייכון
וסוף לשוד וגזל, לריב ולמדון
 
קולכם שאו רעים, זעקו בקול, ברעם
הניחו כלי עמל, צאו לרחוב בזעם
זכרו זה המסע, זכרו בלי לחשוש
היו קצת כמו הראל, שלא כופף הראש
הביטו לעריץ הישר לתוך העין
אמרו, "אנחנו כאן! אנחנו פה עדיין!"
 
ואל נא תשכחו, שאין בכל החלד
אדם ילוד אישה, שלא זכאי לילד.

לפתע נזכרתי: כמה טוב שבאת הביתה

אני אף פעם לא הייתי טיפוס של הרבה נשים. נכון שאולי היתה לי איזה פאזה תל אביבית פרועה, אבל היא היתה קצרצרה, וממילא הייתי ונשארתי קורבן של הקונפורמה המונוגמית.

או סתם טמבל שאישה אחת זה כל מה שהוא יכול לציית לו בזמן נתון.

בכל אופן, כל נשותי המעטות נחשפו לאהבה שלי למוזיקה, כי לא היתה להן ברירה ואכלתי להן את הראש. וסיפרתי להן, לכל אחת לחוד ואולי גם לכולן ביחד, שאני נורא נורא אוהב את כמה טוב שבאת הביתה, והן כולן נאנחו ואמרו לי, "אוי, אני מתה על אריק איינשטיין!"

עכשיו, דונט גט מי רונג, גם אני מת על אריק וקצת יורדות לי דמעות כל פעם שאני חושב עליו, מהגעגוע, אבל יש שני שירים שהגרסה של אריק אליהם היא לא הכי טובה. הראשון זה ההוא של אלתרמן עם הפתאומית לעד עיניבךהלומות. השני זה כמה טוב שבאת הביתה.

השיר הזה הוא רק שלום. רק ההופעה ההיא מצוותא מ-77 או שמונה, עם הנה נה נה נה של אדם בתוכצמו והאיפה?! (אצלה בדירה) של תפסתי ראש עלבר. ומכל ההופעה הזאת, זה השיר הכי הכי הכי נהדר. זה השיר שתופס את הסבנטיז והבלונד והתלתלים והסן טרופה והחירות והפנטזיה של תל אביב בחורף תל אביב בקיץ הכי הכי בעולם. כמו חבורת לול, אבל בלי הטרדות מיניות. נטו אסתטיקה.

ואיך נפתח לו הקול! איך הוא שר יפה וגדול, לפני הקטן והצרוד. כמו ה"למה לא עכשיו" באבשלום וה"תסתכלו בעיניים ותראו" בתמוז. ככה אתה נזכר ששלום זה לא רק האיש שכתב את לילה ומחכים למשיח ושיר ללא שם ועל פני האדמה והוא נביא וגאון והתגלמות הרוק הארצישראלי. הוא גם זמר נפלא.

ואיך שבבית האחרון הוא שר את הזכר לזכר ב"באמת חשבת עלי?!" הדמיון שלי מקבל את צבע החום-תה-כתום של פולארויד וסבנטיז, ואני מוצא את עצמי בחדר של הורי בקיבוץ עם השמש שעוד מעט מבצבצת בין התריסים לתוך שלושים המטרים הרבועים שהם לנצח הסלון הכי גדול והכי עשיר של חיי, עם עשן הסיגריות והצמריריות של הספות, עם דלתות חרוזים תלויות ובובות אינקה על הקיר ואגוזי אחד מחולק לשלושה ילדים.

וזה רגע אחד קצר ובטוח שבו העניין של משפחה וזוגיות עובד. באמת. אפשר לסמוך עליו. ובאמת טוב שבאת הביתה. ועוד אין את האמביוולנטיות של נשבר השרב ועולה הלחות ואת ההתרסה הסמוקה של "ובדרך למיטה נתפשט".

עוד לא.

יש שם עוד רגע אחד של תמימות. רגע שיינעץ בנצח. כמה טוב לחזור הביתה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: