Author Archives: tsoof

פוסט גיקים: על טרילוגיית הקוסמים וגם טיפ-טיפה על משחקי הכס (ללא ספוילרים)

 

אתמול סיימתי את טרילוגיית הקוסמים (The Magicians) של לב גרוסמן בתיאום ראוי עם סיום העונה השביעית של משחקי המרטין. ומכיוון שאני גיק שכותב לגיקים ומדובר בשני אירועים רבי משמעות לגיקים (גם אם לא מתקרבים לרמת הגיקיות של הקיקסטרטר של פטריק רותפס, שזה סוג של המכה של החנבצים), חשבתי שזה זמן להתעכב ולחשוב עליהם בקול רם.

מצחיק, לפי שמונה שנים הייתי צריך להסביר מה זה משחקי הכס. היום אסביר מי הם הקוסמים: זו טרילוגיה שנכתבה ממש בשנים האחרונות, שהגיבור שלה הוא קוונטין משהו, נער גאון למדי מברוקלין שנשאב לאוניברסיטה של קוסמים (שלא דומה להוגוורטס כלל) בשם ברייקבילס. העלילה מתרחשת לסירוגין בכדור הארץ ובעולם דמיוני בשם פילורי, שהוא פרודיה על נרניה.

הפוגה מס' 1: אם אתם לא יודעים מה זה נרניה, אז זה העולם הדמיוני שבו מתרחשת העלילה של "האריה, המכשפה וארון הבגדים" וששת הספרים שנכתבו אחריו. אם אתם עדיין לא יודעים על מה אני מדבר, אז בשלב הזה אני כבר לא בטוח שאפשר לעזור לכם.

הפוגה מס' 2: הספר הראשון של הקוסמים תורגם לעברית על ידי גיא הרלינג-פישר. אני רוצה להגיד על זה משהו. כבר עשרים שנה אני מתקשה מאוד מאוד מאוד לקרוא פנטזיה בעברית. איכשהו, כל ניסיון לתרגם עולם דמיוני לעברית נתקל בזוויות חדות ובארגז כלים תרגומי מוגבל. ובהרבה מאוד מקרים, גם בחרא של מתרגמים.

התרגום של גיא הרלינג-פישר, לעומת זאת, הוא בית ספר גבוה לתרגום פנטזיה. אני מקווה בכל לב שכל מתרגם של פנטזיה לעברית, כולל המנוסים שבהם (ואולי: בעיקר המנוסים שבהם), יילך לקרוא את העבודה של גיא: לא כל יום תזכו לראות תצוגה מרהיבה כל כך של רוחב אופקים, סקרנות, חריצות ועושר לשוני. את ההמשכים קראתי באנגלית, שהיא כאמור, "שפת האם" שלי בכל הנוגע לפנטזיה. הגרסה העברית נותנת להם פייט רציני ביותר.

ההתחלה של הקוסמים היא חתיכת תצוגת תכלית של כתיבה. מעט מאוד פעמים נתקלתי בספר שעשה לי כזה חשק להמשיך לקרוא כמו העמודים הראשונים של הקוסמים. ההכרות הראשונית עם הגיבורים היא מפגן תכלית נהדר של כתיבה, ואתה רוצה מפגנים כאלה בכתיבת פנטזיה. מרטין הוא כזה: סופר עם כישורי כתיבה עילאיים. גם פטריק רותפס. אבל לא רבים הסופרים שיכולים. הז'אנר הזה הוא הרבה פעמים בית לסיפורים טובים בהרבה מהסופרים שמספרים אותם.

אבל הקסם של הקוסמים הולך ומתמעט ככל שהזמן נוקף. הסיבה לכך, היא שהיכולת האגבית לצחוק על חננות (כמוני) והאופקים הרחבים של הסופר לא מחפים על החוסר של חוט עיקרי בעלילה. פנטזיה טובה לוקחת אותך ממקום אחד למקום אחר. היא יכולה להיות מסע מצפון לדרום, ממזרח למערב, היא יכולה לנוע במעגל: להתחיל עם עולם בנקודה X ולסיים בנקודה Y, אבל לקוסמים אין את זה. לקוסמים יש במקום זה נקודות משען שעליהן מנסה גרוסמן להניף עולם.

ונכשל.

הוא נכשל כי קישור לעולם המושגים של החנבץ המודרני (שכולל, נגיד, את נרניה, הארץ התיכונה [שר הטבעות], ווסטרוס, חולית ואמבר. ואליס אי אפשר בלי אליס.) אינו תחליף אמיתי לעלילה טובה, לדמויות מלאות ועגולות, לסיבות ותוצאות, למהלך סביר של עלילה; חוש הומור הוא לא תחליף לדרמה, ולמען האמת, אתה לא ממש יכול לבנות טרילוגיה על דחקה. הקונספט הזה מעייף כל אחד. אפילו חובבי פראצ'ט.

טוב אולי הם יכולים לשאת את זה.

אבל לא, ההשוואה לא במקומה. אני לא מכיר אותו מספיק, אבל אני יודע שכשפראצ'ט כותב אקדח במערכה הראשונה, האקדח הזה יירה מאוחר יותר. האקדחים של גרוסמן הולכים לאכול פיצה במערכה השלישית ואז דופקים את הראש עם ספירט מהמזווה של סבא. או שהם סתם נעלמים. והעלילה שלו נוטה לתפניות לא מוסברות, כמו מצבי רוח של טינאייג'רית. ואולי אפילו התפניות דווקאיות כמו מצב רוח של טינאייג'רית. לא יודע.

הקוסמים: למתעניינים – יש גם סדרת טלוויזיה

גרוסמן לא לא מעניין. אני מצאתי בו, לראשונה, פנטזיה מילניאלית: מודעת לעצמה, מנסה לשדר אדישות, היפסטרית עד האוזניים ועוד קצת, חיובית ביחס שלה לסמים, אלכוהול ומשככי מציאות, רגישה לתיכנות, למתמטיקה ופילוסופיה ומנסה בכל מאודה להיראות אינטליגנטית (והרבה מאוד פעמים מצליחה).  כמות ההערות בצרפתית ובלטינית הזכירה לי שוב את "זוכרת, פריז בשנה שעברה", של השלושרים, ולא תמיד מצאתי אותן מיותרות (גם אם הן דרשו ממני לשתף את גוגל יותר מכפי שהייתי מעדיף).

ואולי העניין הכי מעניין בנרניה המילניאלית של גרוסמן הוא הבנאליות שלה (הספרים על פילורי שמוזכרים שוב ושוב כרקע לעלילה הם אינפנטיליים באופן מופגן) והשעמום שבה, לעומת הטרגדיה של החזרה ממנה. רובכם לא קראתם את הקוסמים, אבל רבים מכם קראו על נרניה: תחשבו על המלך הרם פיטר ועל סוזן היפה שחוגרת איזה קרן נצחית על ירכה (הו, ירכה!) יוצאים על סוסים לבנים מקר פרוול במסע ציד מפואר אחרי איזה איל אגדי, ומוצאים את עצמם בחזרה בבית באנגליה, שם הם סתם עוד שני ילדים.

איזה אנטיקליימקס מזוין זה בטח היה בשבילם, הא?

כשקראתי, חשבתי על אשליית הקביעות. זו שדומיננטית כל כך כשכואבות השיניים, וזה מרגיש כאילו הן יכאבו לתמיד. וגם על אנחת הרווחה המוחלטת שבאה כשזה עובר סוף סוף. האם יש אשליית קביעות כזו גם בעולם של אושר מוחלט (עולם שהוא מן חנות ממתקים מהחמישיה הסודית, נגיד), וכמה מחריד הכאב כשנשלל ממך האושר המוחלט הזה?

ואולי זה פשוט עובר לגמרי, ואחרי רבע שעה אתה כבר לא באמת זוכר כמה כאב לך קודם.

פילורי היא טפשית וצבעונית ואידיוטית כמו ערוץ טלוויזיה לילדים בני שנתיים, אבל החזרה מפילורי לעולם שלנו היא הדאון המוחלט (לפעמים הספרים האלה נשמעים כמו מקראה לסטלן. את רוב הסמים לא ניסיתי, אבל את הגישה הזאת לסמים אני מכיר מצוין מהרוקנרול.). איכשהו, הגיבורים מתאוששים מהקטסטרופה הזו פעם אחר פעם.

כאבי שיניים נשכחים מהר.

כאמור, בסופו של דבר הטרילוגיה נופלת על העובדה שאין בה תחושת תכלית. אין בה מהלך של דברים מהתחלה או סוף, והיא נשמעת בסך הכל כמו אחר צהריים של בני נוער משעממים שנודדים בין רעיון רנדומלי אחד לאחיו. זה הזכיר לי שאיפשהו בנרניה היה פרק שקראו לו "איך כולם היו עסוקים מאוד" (אני כמעט בטוח שלא המצאתי את המשפט הזה ולקחתי אותו משם). ובנרניה אכן יש תמיד מטרה: להכניע את המכשפה, לסיים את החורף, למצוא את הנסיך. כאלה. לקוסמים אין שום דבר כזה. ואחר צהריים של תיכוניסטים משועממים שמחפשים אקשן, איך להגיד את זה בזהירות – הם לא מחזיקים טרילוגיה.

==

שלושה פרקים לתוך העונה השביעית של משחקי הכס, כמו שאני מפהק ובולע את חולון, חשבתי שזה נורא מצחיק שהסדרה המופתית של ג'ורג' מרטין הפכה לשושלת, או היפים והאמיצים. האמת היא שלא האשמתי בזה את אף אחד. כלומר, את אף אחד חוץ ממרטין.

מרטין עשה את הבלתי נסלח: הוא התחיל לכתוב סאגה מושלמת, המשיך לכתוב אותה, שיפר וליטש – ואז ירד מכל העניין. תכלס, עברו 17 שנה מאז שקראתי על חתונת הדמים. אם יש חוזה אחד בין כותב של סדרה לקוראים שלו, מרטין הפר אותו. ואם יש מאה חוזים כאלה, הוא הפר את כולם.

אני די בטוח שמרטין ימות לפני שהא יגמור לכתוב את שיר של אש וקרח, והאמת? מגיע לו. מגיע לו להיזכר לנצח בתור "הסופר שלא גמר".

אז מה הפלא שהתסריטאים של משחקי הכס תקועים? כבר שנתיים אין להם את הדיאלוגים של מרטין, את הטאץ' הגאוני שלו, את ההומור, את החוש המלודרמטי, את היכולת להפתיע, את הרצח בעיניים. הם צריכים לעשות את הכל לבד. ובינינו, לא משנה איזה תסריטאי גאון אתה – אתה לא ג'ורג' מרטין, אז אתה לא יכול לכתוב את זה כמוהו.

וככה, את העונות שבהן הכל צריך לקרות, העונות שבהן המפגשים מתרחשים והקונפליקטים מתבררים, שבהן הסודות נחשפים והחרבות נפגשות, צריך לכתוב בלי מרטין. עומדות שתי דמויות זו מול זו – כל שתי דמויות, תבחרו אתם: סרסי מול ג'יימי, ג'ון מול דנאריז, סנסה מול אריה – ולא יודעות מה להגיד זו לזו. כמו בובות בתאטרון בלי בובנאי שימשוך בהן, כמו שתי אחיות שנפרדו במלחמה לפני שמונים שנה: יש להן כל כך הרבה מה להגיד, אבל הן לא יודעות איך.

וכל העניין הזה נמשך לאורך העונה הזו: שוב ושוב, אתה רואה אותם נפגשים, טיריון וג'יימי לניסטר, סנסה ובראן, דנאריז וג'ורה, כל מפגש כזה (ועוד רבים אחרים) הוא שיא של קונפליקט, הוא רגע לרזולוציה וקתרזיס – וטראח! מפגן של אימפוטנציה. הם בוהים, הם מגמגמים, הם מסבירים, הם מבהירים, הם מתנצלים, הם מתמללים את עצמם לדעת – ואף אחד לא מזיין בסוף הערב בבאר. ככה זה כשהסופר שלך יורד על בקבק העראק ה-9,572 ב-17 שנה במקום לכתוב את התסריט כמו בן אדם תרבותי.

ואחרי שאמרתי את כל זה, ואחרי החרפה של הפרק השישי שהזכיר לי תירוצים של בן 16 שמצאו אותו משכשך בתוך באנג ("אני מכין שמן מנוע משאריות של טונה!"), צריך להגיד שהיו רגעים של טלוויזיה גדולה מהחיים ופתרונות יצירתיים נהדרים ואפילו כתיבה מעולה, במיוחד בפרק האחרון של העונה.

ואחרון אחרון חביב, בהיותי גיק שעדיין כועס שלקחו ממנו את הבלעדיות הגיקית על ווסטרוס, אני נוטה כעת להסכים עם רבים אחרים, וחושב שמשחקי הכס מותחת למקומות חדשים וקיצוניים מאוד את אמנות הטלוויזיה, ושהערך והנפח של של אפיזודה בסדרת טלוויזיה מעולם לא היו עשירים כל כך בעיני. אני חושב שהטלוויזיה של היום (ושל 2019) פוסעת בצעדים גדולים מאי פעם, ומציעה ערך גדול מאי פעם – והרבה מאוד מזה בזכות משחקי הכס.

ככה זה כשעוברים דרך הארון לעולם אגדות סודי: האפשרויות הן בלתי מוגבלות.

אבל תסלחו לי בבקשה אם לפעמים אני מעדיף את ווסטרוס של 2010 על זו של היום. בכל זאת, היו אז הרבה פחות פקקים.

 

הגעתם והגעתן עד כאן? מגיעה לכם תמונה של אמיליה קלארק. ומצורף גם ההוא. לאלה שמעדיפים כאלה.

מלחמת ה

זה קורה מדי פעם כשמתחיל החמסין
ומכיר זאת היטב השליט בנימין
בשכם יש פרעות, בחברון מהומה
אך רק מהר בית תצא מלחמה.
ישנה ומוכרת וידועה האיוולת
זה הר של שנאה, לא מקום של תוחלת
שליט הרוצה עוד מלחמה על שמו
עוצר המוסלמים (או עולה בעצמו)
וכיוון שנפלה בליבו החלטה
שהזמן לעוד סבב כעת הוא, עתה
אז מה שנותר טרם קרב יתגשם
למלחמת הקיץ לקרוא רק בשם
ישבו פרלמנטים, התכנסו חכמים
ודיברו עד בלי די, גם לילות גם ימים
הפכו כל מילה וכל שם וכל אות
העלו לא רק חרס, אלא תוצאות!
אמר הראשון שעל שום מגדנות
כלי עישון ושמפניה ועוד מתנות
אז יוצע חברים, שם ראשון נהדר
ייקרא זה הסבב "מלחמת סיגר"
ושני התרעם שאיש הדורון
כלל וכלל אינו הארנון הנכון
הקרב הוא על שם נוני, שלדון
ועל כן יכונה "מלחמת עיתון"
השלישי הזדעק, זה כתוב על כל שלט
שעניין זה ראשון, אין שני לו בחלד
הפרשה היא מוחלטת, חסרת כל תוחלת
ולכן יש לקרוא לה "מלחמת צוללת"
ורביעי קול הרעים והבליט הקיבורת
האשם מכולם הוא משרד התקשורת
העניין המכריע, שעשה כל הנזק
הוא אלוביץ', לכן: "מלחמת הבזק"
והמשיכו אנשי החוכמה מתווכחים
זוכרים פרשה, פרשה שוכחים
טוענים עוד טיעון, מדברים עוד דיבור
עת מצית בנימין עוד סיגר בגפרור
אך בטרם יעוכל, יהיה לעולה
יעשה את הדרך, גפרור בן-עוולה
אל הר של מסגד ומקדש, הר אין חפץ
ויצית, שוב יצית, עוד חבית חומר נפץ
כי זיכרו יהודים, אל תשכחו בני כנען
נאלמת המוזה כשמרעים קול הרעם
כשמטוס על ימריא ותותח יעבוד
כולנו מאחורי בנימין נעמוד
יודע שליט מיומו הראשון
הדרך מתוך ביצת ריקבון
היא לצאת אלי קרב, להצית המדון
ובנפול החייל, במות בן וגבר
בפרוץ שכול ועצב וצער ושבר
שוכח העם את כל היתר
כי אלה דברי עם נבחר, עם בשורה
כך נחלץ הריבון, כך ניצלה השררה
לא מלחמת סיגר, לא מלחמת עיתון
לא על שם כתב העת, לא לזכר דורון
לא מלחמת צוללת, לא מלחמת הבזק
לא בגין כלי משחית לא על גזל המשק
יכונה זה הסבב, ולכם הברכה:
פרשת נשייה, מלחמת שכחה
ואם תאבדו ילדכם, בת או בן
אם תתייתמו מאב או מאם
זכרו המדינה היא גדולה מאיתנו
והיא הזוכרת את כל שאיבדנו
ירוי ואהוב, זיכרונו וחלל
זוכרת יפי תואר, חסרי המזל
זוכרת גבוהי קומה, כל הרוג וכל ז"ל
ורק השחיתות נשכחה – וחסל

הלל להראל

מתוך האפלה, מלב המדמנה
כשפסו גם טוב לב, גם צדק, גם תבונה
אחרי שהתקרנפנו, נכנענו לזוועה
קם איש אחד אמיץ, נשא כל שוועה
 
כל ילד הן יודע, כל לב הרי מכיר
האהבה עיוורת, הלב אינו זהיר
אהבה עזה כמוות, כלוע הר גועשת  
וכך היא מגיעה, בכל צבעי הקשת
 
אוהב אדם אישו, ובת עם בת תרבץ
ואם בלב את גבר – שיחטפו שבץ
גופו של כל אחד, מקדש פרטי מאוד הוא
מפני האהבה – עריץ ודת ייסוגו
 
את זה כל בן יודע, כל בת כבר מדקלמת
ורק הממשלה – באהבה לוחמת
בפני כל גיי וטרנס – נותנת עוד מכשול
כאילו להט"בים כבר נשפטו לשאול
 
עוד זכות מהם שוללת, ושוב ושוב רומסת
בפני עכו"ם ופוביה, זוחלת, מתרפסת
ואחרי שכבר השפילו והדירו השרים
עכשיו הם שוללים את הזכות להיות הורים
 
ומתוך המחאה, הפחד, הבלבול
זמר אחד העז – קרא בקול צלול
קול עז, נישא, אמיץ, יפה ומתרונן
"אל תיכנעו הפעם! לא די להתלונן.
אם אין לנו כאן זכות ממדינה ודת
לא עוד נשפיל עיניים. היום נישיר מבט
לא נשלם מיסים, בצה"ל לא נדור
עד ששררה ורקב יסירו האיסור"
 
הרים קולו הראל, סיכן הפרנסה
בשם האהבה ונגד המשיסה
כגחלילית נועזת אל מול העלטה
ההין, העז, הרעים: לא עוד! ומעתה
יידע כל להט"ב, נרדף ואף גולה
חשוך נורא עכשיו, אך שחר יעלה
 
יזכור זאת כל דיקטטור, יידע גם המוחלש
ימים טובים יבואו, למיעוטים, לרש
זכויות לכל ישובו, אולי שלום ייכון
וסוף לשוד וגזל, לריב ולמדון
 
קולכם שאו רעים, זעקו בקול, ברעם
הניחו כלי עמל, צאו לרחוב בזעם
זכרו זה המסע, זכרו בלי לחשוש
היו קצת כמו הראל, שלא כופף הראש
הביטו לעריץ הישר לתוך העין
אמרו, "אנחנו כאן! אנחנו פה עדיין!"
 
ואל נא תשכחו, שאין בכל החלד
אדם ילוד אישה, שלא זכאי לילד.

לפתע נזכרתי: כמה טוב שבאת הביתה

אני אף פעם לא הייתי טיפוס של הרבה נשים. נכון שאולי היתה לי איזה פאזה תל אביבית פרועה, אבל היא היתה קצרצרה, וממילא הייתי ונשארתי קורבן של הקונפורמה המונוגמית.

או סתם טמבל שאישה אחת זה כל מה שהוא יכול לציית לו בזמן נתון.

בכל אופן, כל נשותי המעטות נחשפו לאהבה שלי למוזיקה, כי לא היתה להן ברירה ואכלתי להן את הראש. וסיפרתי להן, לכל אחת לחוד ואולי גם לכולן ביחד, שאני נורא נורא אוהב את כמה טוב שבאת הביתה, והן כולן נאנחו ואמרו לי, "אוי, אני מתה על אריק איינשטיין!"

עכשיו, דונט גט מי רונג, גם אני מת על אריק וקצת יורדות לי דמעות כל פעם שאני חושב עליו, מהגעגוע, אבל יש שני שירים שהגרסה של אריק אליהם היא לא הכי טובה. הראשון זה ההוא של אלתרמן עם הפתאומית לעד עיניבךהלומות. השני זה כמה טוב שבאת הביתה.

השיר הזה הוא רק שלום. רק ההופעה ההיא מצוותא מ-77 או שמונה, עם הנה נה נה נה של אדם בתוכצמו והאיפה?! (אצלה בדירה) של תפסתי ראש עלבר. ומכל ההופעה הזאת, זה השיר הכי הכי הכי נהדר. זה השיר שתופס את הסבנטיז והבלונד והתלתלים והסן טרופה והחירות והפנטזיה של תל אביב בחורף תל אביב בקיץ הכי הכי בעולם. כמו חבורת לול, אבל בלי הטרדות מיניות. נטו אסתטיקה.

ואיך נפתח לו הקול! איך הוא שר יפה וגדול, לפני הקטן והצרוד. כמו ה"למה לא עכשיו" באבשלום וה"תסתכלו בעיניים ותראו" בתמוז. ככה אתה נזכר ששלום זה לא רק האיש שכתב את לילה ומחכים למשיח ושיר ללא שם ועל פני האדמה והוא נביא וגאון והתגלמות הרוק הארצישראלי. הוא גם זמר נפלא.

ואיך שבבית האחרון הוא שר את הזכר לזכר ב"באמת חשבת עלי?!" הדמיון שלי מקבל את צבע החום-תה-כתום של פולארויד וסבנטיז, ואני מוצא את עצמי בחדר של הורי בקיבוץ עם השמש שעוד מעט מבצבצת בין התריסים לתוך שלושים המטרים הרבועים שהם לנצח הסלון הכי גדול והכי עשיר של חיי, עם עשן הסיגריות והצמריריות של הספות, עם דלתות חרוזים תלויות ובובות אינקה על הקיר ואגוזי אחד מחולק לשלושה ילדים.

וזה רגע אחד קצר ובטוח שבו העניין של משפחה וזוגיות עובד. באמת. אפשר לסמוך עליו. ובאמת טוב שבאת הביתה. ועוד אין את האמביוולנטיות של נשבר השרב ועולה הלחות ואת ההתרסה הסמוקה של "ובדרך למיטה נתפשט".

עוד לא.

יש שם עוד רגע אחד של תמימות. רגע שיינעץ בנצח. כמה טוב לחזור הביתה.

 

בין מיצרים

אולי זו צוללת אולי זה עיתון

אולי הטבה ואולי זה שלמון

אולי המקרה הוא אלף אלפיים

ואולי התשלום הוא מיליון, אולי שניים

האם על אדם רובצת העננה

או שמא על עיר (לפחות השכונה)?

והאם רה"מנו חשוד עיקרי

או שמא הוא סתם טיפוס חברי?

האם יתפטר עם כתב האישום

או אולי יישאר ויגיד שזה כלום

או שבכלל הוא צריך ללכת עכשיו

לפני שייוותר שום דבר אחריו

מילים על מילים ועוברת השיירה

לנו הפגנות ולו השררה

ומה זה משנה מה כתוב בעיתון

אם קרסה דמוקרטיה בפני הבריון?

הרי הכל מודים שהאיש והמתנות

הוא לא בדיוק איש עקרונות

ושההבדל בין טוב לרע

לא לגמרי ברור לבנימין (ולשרה)

שאם היינו משחקים מחניים או קלאס

הוא היה דורך על הקו ומספר שקר גס

ושאם נשאלו אן לתרום איזה הון

הוא ייקח לעצמו, ויעיד "ביטחון"

והיות שזה ראה"מנו לעד

נותר רק לשאול: אז מה כאן נלמד?

אם סביר כך הקשר בין צאר לאוצר

אם לקח כל חפצו והכל מותר

אז כאן במזה"ת, על גבול ישימון

מה יכול מכל זה ללמוד ההמון?

אז הנה מה למדנו בשיא הקיצור

בעשר שנות ביבי,

מה מותר, מה אסור:

לא פסל נעשה לנו ולא כל מעשה אומן

כי אין לנו אל מלבד המזומן

ושבת יש לזכור, וגם לקדש

אלא אם יש רווח קטן לבקשש

את אביך כבד וגם את אמך

לשם כך מותרת כל משיכה

כי המדינה כולה לפיליפינית משולה

כשצריך לחתל אב של ראש הממשלה

לא תרצח, לא תגנוב ולעולם אל תנאף

אלא אם אתה עושה זאת מאחורי הגב

שהרי כל יודע – כה אמר בעל נס

שכל החוכמה היא לא להיתפס

וגם אל תשכח בעדות לא לשקר

וחשוב מזה – אל תשטנקר

כי מי שמספר את האמת על ראה"מ

הוא בוגד, אנטישמי ושונא את העם

ואת בית רעך חביבי אל תחמוד

קח אותו לעצמך ודרוש עוד ועוד

וכמעט ושכחנו את הדיבר האחד

שאלוהים הוא המרכז והיתר בצד

כי אם באל יש כזו אמונה

אז נכשירה כל שי וגם כל מתנה

וככה, עם רב וגדול ונבון

אנשי בנימין, מצביעי הריבון

הולכים אחריו בדרך כל דחי

למקום שמריח כמו בית של שחי

שאין בו דין וגם אין בו דיין

שבו בריון ח"כ, וכל שר עבריין

שגונבים מה שיש כמו ראש ממשלה

שאין בו אף פראייר – ואין בו חמלה

ומה זה משנה כבר כיבוש או שלום

ליברליזם, ציונות או הסיסמא של היום

הרי כל איש יעשה הישר בעיניו

ומה שפעם איחד לא שווה כלום עכשיו

לקחת, לבזוז, לסחוט את המיץ

לאכול ולשתות, הן אני הפריץ

לגרוף ולחמוד ובכל יד לחפון

זו חובת בנימין, זו מצוות השלטון

אז יש טעם לומר: זו כבר לא מדינה

זה אוסף פושעים, "משמרות השכונה"

שפרמה את הקשר, שפיזרה אגודה

אמרו לה "אם תרצו אין זו", – אמרה "לא תודה!"

ולפיכך רק נותר לסכם ולחשוף

לפני סוף הקץ, בטרם קץ סוף

שלא בגלל שנאת חינם יבוא החורבן

הפעם תביאהו אהבת המזומן

כתובים לשבת

זה כמה חדשים, במיוחד בשבת
מביטים בי בזעם גם בן וגם בת
ואומרים, זה האבא כיצד הוא מעז
ככה בנחת על שם השם להתעווז
 –
אבא מדוע, מסנן בן בכור
בשבת 'תה מדליק ומכבה את האור
אולי תתאפק, בוודאי זה אפשר
לכבד השבת זה דבר נהדר
 –
ועונה האמצעית, או אולי מוסיפה
שירושלים אינה תל אביב או חיפה
ואם נתחזקה כולם בלי חשש
עוד נשוב ונבנה בה את בית המקדש
 –
ומסכמת פעוטתי יפת העיניים
שיהודים זה נפלא ולגר – כל הזין
ולא די להתרומם, להתעלות, להתהדר
ממוסלמי ושחור חובתנו להיפטר
 –
ורעיה ואני, בדחילו ורחימו
בילדינו גאים, הו כמה החכימו!
כל כך יהודים הם וכה נאמנים
לא כמו שהיינו בשנות השמונים
עגלתנו סוף סוף אף היא נתמלאה
וסרו מהבית שרצים וטומאה
 –
אתמול בערב, בצחוק ורינה
חזרנו הביתה אחרי חתונה
והנה בסלון: בת השכנים
והבן הבכור – ללא תחתונים!
 –
כל כך צעירים, אמרנו בפחד
אז ענה הבכור, בחוכמה ובנחת
אל תדאגו, כי משמונה ורבע
משחקים אנחנו בדוד ובת שבע
 –
נו טוב, אז אמרה זוגתי לנסיך
בתורה זה מותר, אז קדימה תמשיך
 –
ועודנו מתארגנים ושבים לשגרה
אז יוצאת אמצעית עם בחילה מחדרה
מתנדנדת, חיוורת בדרכה למקלחת
לא נעים להגיד: שיכורה מהתחת
 –
מי נתן לך לשתות, ילדתי השוקקת?
בקושי בת מצווה וכבר מתודלקת!
ועונה הילדה, מבוסמת כולה
אם לנוח מותר – גם אני יכולה
 –
נו טוב, נאלמתי, כנראה זו חובה
ככה זה בכתובים, מצווה היא מצווה
 –
וככה כמו שאנחנו תופסים נשימה
יוצאת הקטנה מחדרה למשימה
מתוקה, עדינה, מופת של בובה
בועטת בחתול ואז בכלבה
 –
אבל למה כפרה, אני שואל
ואמה צורחת והחתול מיילל
 –
ועונה הקטנה, לכל זה ידוע
ואפילו כתוב בפרשת השבוע
אז אל דאגה, השם ישמור
הרי גם בלעם הרביץ לחמור
 –
נו טוב, אם מרשה אלוהים תעלול
נרביץ לכלבה, נתעלל בחתול
 –
וככה פרשנו כולנו לישון
מלאים בתקוה ושמחה וששון
כי איך הורה יהיה מודאג
כשהילד מכיר מצוות תרי"ג?
 –
לא נגמר עוד הלילה, כמעט שחרית
ארזתי מזוזה ותפילין וטלית
בירכתי ברכה או קיללתי קללה
ותרמתי אותם חזרה לקהילה
 –
הילדים זעקו "אבל אבא, מדוע!"
כך תקרא לשטן, מעשה בני ישוע
 –
אז עניתי להם כמו בן קיבוץ
שעירבב כבר חלב עם חזיר ושיקוץ
שאצלנו בבבית, בין מפא"י לבין מרץ
זוכרים התורה אבל גם דרך ארץ
ומי שמבלבל לילדים את המוח
עם קשקושי עכו"ם ומבול וגם נוח
הן לא בנות שירות, וגם לא המורה
הם פשוט נבלים ברשות התורה.

שיעור מורשת לילדי ד1*

ויהי היום לפני 1348 שנה בדיוק, ד' בסיון למניינם, שנת העכו"ם, ירדה רוח הקודש אצל רבנו מאיר הגאון בעל הקטרקט ועשתה לו רעש של אוטו זבל, פונקט בשעה של הלטאטא את הבית לפני הקפה, כשהוא מסתכל על הלכלוך ולא מטאטא ויורד לאספרסו את סמי הגנב מהתחנת טוטו למטה.

יצא רבנו מאיר מאוהלו אשר באוהלו, התמתח, הביא מוחטה של ארבעים שנה קופסא וחצי אסקוט ביום ואמר למלאך אדוני, "למה באת להפריע את מנוחתי, במיוחד עכשיו שזוגתי תחייה שתחיה הלכה לשוק להביא יונות טבעוניים לשישליק, וסחבק רבנו יכול לישון באלכנוס ולהפליץ את פוק הדובדבן של אמצע האביב? וגם כן לא לטאטא את הבית!"

ותען רוח הקודש, "הו, טוב שאתה שואל, יען כי אני, בתוקף היותי שכינה, מקבלת מנייני מניינים של קבילה ותלונה, נבל ועגונה, חלב וגבינה ושלהבת השכנה, וכולם, כאיש אחד וכארבע אופניים, מעידים כי אתה, כבוד הרב ולא שאוויש, מפליץ כמו דגנרט וגם כן חונה בחניית נכים".

שמע רבנו הגאון את דבר התורה של קב"שנו שהוא חמוד אין דברים כאלה ושכינתו שגם כן נראית טוב אם מסתכלים מערבה כשהשמש שוקעת ומסתנוורים מראי צד של סובארו, ופסק הלכה: שבכל עת שבה חולף צרצר בשמי חולון, חייבת כל בת ישראל כשרה לומר שלוש פעמים שמע ישראל. וכל בן תורה מחויב בו ברגע להניח תפילין. עדיף על המכסה מנוע בצד של המאחורה של הבגאז'. אבל גם על בת דודתו זה בסדר.

ואכן ילדים, כזו היא הלכת ישראל, שופעת חוכמה ותבונה והיגיון וחורים לוגיים בגודל של קניון בראשון. ולכן עליכם, החל מהיום, להתעטף בטלית ולמלמל:

"בן גוריון היה פח אך נפתלי תותח

סמוטריצ'ון זה מלאך, ואישה – מלוכלך

תל אביבים הם זרע עמלק נוטף דבש

מי מהם יצילנו? רק בית המקדש!

הקדוש ברוך הוא אותך אוהבים

ערבים הם רעים, יהודים הם טובים!"

ככה שבע פעמים ביום על רגל שמאל כשאתם שעונים על שלושה ספרי נביאים. כי אם לא, לא תבוא הישועה, לא נגייס אתכם למג"ב, עם ישראל יתבולל ויתחנגל – ובית הספר שלכם לא יקבל תקציב טיולים בשנה הבאה. לא חראם?

נתראה אחרי החופש מתוקים!

———————————————-

* מאת טלית בת אל, בת שירות וקומיסרית של שבת

מטוב לבי אני משתף

האנשים שאתם רואים בפייסבוק הם לא אמיתיים. באמת, הם לא. זה יכול להיות אסתטית בבגד ים על החוף, נהנה במסעדה, מתחבקת עם חתיך שאינלתאר. לא משנה. מה זה משנה? זה לא אמיתי.

קחו את האסתטית, הנהנה, המתחבקת, ותוסיפו כפית סבל. ועוד כפית. עם סבל וזבל. שלא רואים בתמונה. אמא חולה, ילד אלכוהוליסט, אחות נרקומנית, יד שבורה, רגל קרושה.

ואז עוד כפית, ועוד כפית, ועוד כפית. בוס מחורבן, לקוחה שלא משלמת, אבא מתעלל, הפרעת אישיות, הפרעת אכילה, תסמיני גמילה, שנתיים שלילה, עין עצלה ועתיד באפלה. עוד כפית ועוד כפית ועוד, עד שהסבל מסתיר.

את האסתטית, הנהנה, המתחבקת, המצליחן, הווינר, המלכה.

ושם, מתחת להר הדמיוני של הזבל, בדיוק בדיוק ככה. שם הם אמיתיים לגמרי.

הקשיבו לפועל הזבל שלכם

יש שיר אחד של ברוס ספרינגסטין.
 
זו דרך טובה להתחיל פוסט. ושימו לב לרגע, כי זה כמעט שיעור כתיבה. "יש שיר אחד של ברוס ספרינגסטין" זו שורה שאפשר לסמוך עליה. לצאת לדרך עם משהו שאפשר לסמוך עליו זה לא מובן מאליו.
 
אז איפה הייתי? אה, כן. יש שיר אחד של ברוס ספרינגסטין, שהוא מעלה כינורות לבמה. והם מלווים אותו ואת הלהקה. והוא שר. כי זה שיר. שיר ארוך. יש בו פסנתר וגיטרה אקוסטית ואז הרבה הרבה כינורות וגם סולו סקסופון נהדר בסוף.
 
וזה שיר מיוחד שכזה, שמספר סיפור שאין צורך אמיתי לספר אותו, על אנשים פשוטים בקצה של הלילה, ועל דברים רגילים לגמרי בעצם. זה שיר על הטיפוסים שצועדים בלילה, בדרך חזרה מאיפשהו, למרות שהם בכלל בדרך לשום מקום. ספרינגסטין קלאסי. בסוף בסוף, יש פועל זבל לבוש בסאטן. וצריך להקשיב לו, לפועל הזבל. הוא שר.
 
נהדר. שיר נהדר. יחיד ומיוחד. ארוך נורא ודורש טיפה תשומת לב, אבל שלוש-ארבע דקות פנימה, ואתם בגן עדן מכושף. תסמכו עלי.
 
ולמה אני מספר את זה? כי הזוגתי לא פה. נסעה. אז בין סלייד לסלייד בפרזנטציה של הסדנה שאערוך יותר מאוחר היום, אני מקשיב לשיר. בווליום הולם. ואיך שהסתכלתי על הקליפ של ברוס שר את השיר הזה ערב אחד ברומא 2013, אני רואה את העיניים של אחת הכנרות שמה, מאחוריו על הבמה.
 
והוא שר. הוא שר he's singing, singing, he's singing – ולה יש מבט כזה של תענוג בעיניים שאתה באמת לא רואה כל יום. יש לה מבט של תינוק שטועם שוקולד, של נער שמגלה את האוננות, של אוהד שהקבוצה שלו מנצחת. העיניים שלה אוצרות את סך כל העונג בעולם.
 
היא יושבת שם ומנגנת, והוא שר. he's singing, וכולם עונים – he's singing!
 
ואז מתגנב הסקסופון. לא כי הוא חייב להיות שם. רק כי הוא רוצה. כמו נייר צלופן שכורך את עצמו סביב אננס שאתה מביא לילדה שלך, כמו שמלה מסאטן סביב מותן של שחקנית קולנוע צרפתייה, כמו הרוח שבאה ללטף אותך ומצילה אותך לרגע אחד מהקיץ בתל אביב.
 
רק לרגע אחד.
 
אה, נו. מה אומר עוד? אל תפספסו. הקשיבו לפועל הזבל שלכם. הוא שר.

הפסקה לשיר אחד מושלם באמצע הדרך

בחיים, אני אומר לעצמי לא פעם, צריך לחיות לאט יותר. לעצור, להשתנות, לגעת, להרגיש, להגיד. ואז אני רץ הלאה, כי למי יש זמן ללאט? 
ובכל זאת, הנה, אני יושב באוטו. השתקתי רגע את גל הלהיטים ברדיו שקורא לעצמו 88, ואני רוצה להתרפק לרגע על להיט אחד כזה. ואפילו עצרתי בצד בשביל לכתוב את זה. הנה, לאט לאט. 
העניין עם Back on the chain gang זה שהשיר הזה הוא מושלם. מושלם במושלמותו המושלמת. 35 שנה שהוא צץ לי ברדיו ומילה אחת רעה אין לי להגיד עליו אחרי כל הזמן הזה. 
איך שיר יכול להיות כזה שאתה לא יכול להחליט אם לשיר את הקול הראשון או השני, או את הריף גיטרה הממזרי הזה? איך? 
איך שיר נכנס לחיים של ילד בן 11 שאין מצב בחיים שהוא יבין את המילים, ועדיין, המילים שממציא בן ה-11 הן כאלה נהדרות ומרגשות? ואיך כל פעם שהוא לומד שורה חדשה במשך 35 שנה, השורות האלה טובות כל כך? 
איך שרים כל כך חם ובתוך וכל כך כל כך אינטליגנטי כמו כריסי היינד, ואם היא שרה כל כך טוב בהתחלה, איך זה שהשיר הזה רק משתפר? גם בבית השני וגם בבית השלישי הנהדר ב-Dm ואפילו עוד יותר בבית האחרון?
מה זה החוצפה הזאת? 
הנה. עצרתי בצד ואמרתי את זה. בחיים צריך לפעמים לא למהר ולעצור בצד. ולהתעכב על מה שנכון ומדויק ועובד כבר כל כך הרבה זמן. 
ובעיקר, אני חושב שבחיים שלי צריך לפעמים 

לאהוב ככה. באופן מוחלט ושלם וללא סייגים. שיר וסיפור וציור וילד ואישה.
 ואפילו לעצור בשבילם בצד לרגע. 

%d בלוגרים אהבו את זה: