ארכיון קטגוריה: אטריות: סיפורים

בית קברות למילים

הדף שלי כל כך לבן והראש שלי כל כך מלא מחשבות. כל כך עמוס בסיפורים ורעיונות ושירים ומחזות ומקאמות ומאמרים, ולמי יש את הזמן או החשק לכתוב את כל זה?

והאם יאהבו אותי כשאכתוב את כל זה? האם מישהו בכלל יקרא את זה? האם היא תקרא את זה? ומה היא תחשוב? האם היא תכעס? האם תיפתח לי דלת? האם יבקשו ממני פתאום לכתוב לאיזה עיתון או בנק או טייקון או מדינה?

כשאנחנו מטיילים, אני עסוק תמיד בלהגיע מנקודה א' לנקודה ב', בעוד היא עסוקה בכל הנקודות שבדרך. היא גם טורחת ומספרת לי על כל הנקודות שבדרך. היא מביטה למעלה ואומרת לי להסתכל על הבניין הזה ועל המרפסת הזו, על הכנסייה, על אר נובו ואר דקו ואר יו ד'ר? היא מוסיפה ושואלת.

ואני שם, אבל אני עסוק בנקודה א' ונקודה ב', ויש לי הרבה מה להגיד, אבל אני לא יכול להגיד, כי עוד לא הגעתי לנקודה ב'. כי הדברים עוד לא שלמים, ולך תסביר לה שמשהו אינו שלם, אם אינך מבין אותו עדיין בעצמך. ואז היא שואלת למה אני לא מספר, ואני לא יכול לספר שאין לי עדיין מה לספר, כי עוד לא הגעתי לסוף הסיפור, ואני לא יודע מה יש שם, בקצה.

כאלה אנחנו, כל אחד וצעדיו הוא. היא בצעדיה הקצרים והעמוסים והמלאים והעסיסיים, ואני בצעדי הארוכים, השקטים, הנבוכים, היבשים. בכל צעד שלה יש כרם או מטע או סתם תפוח, ובצעדים שלי יש מדבר. עוד מדבר ועוד מדבר, עד שנגמרים כל הצעדים, ופתאום יש יער.

אבל כל כך הרבה יער יש לי, שלמי יש פנאי לספר אותו? וממילא אני לא אוהב לדבר אותו אלא לכתוב, אבל מי כבר יקרא אותו? מי? ואם הם לא יאהבו את כל זה? ואם היא לא תאהב את כל זה? ועוד תכעס שלא סיפרתי לה קודם, על כל שעל.

ככה אני מגיע לנייר שלי בסופו של כל יום, והיבלית מטפסת לי מבין האצבעות כדי להיאחז באיזה לבן ניירי, וכל מה שמגיע לכאן בסוף, זו היבלית הזו. הפירור של הפירור של השארית. וכל העולם שנברא לי בראש בטיול, צעד צעד, מושלך לפח האשפה של העולמות שהוא אני, מתקמט אל האין.

ונשאר רק זה.

כזה קטן, כזה גדול

פאריס אף פעם לא היתה מקום קל לאנשים כותבים. אף פעם לא היתה מקום קל. מכל אבן, מכל גדר, מכל מרפסת, מכל כובע שמוט בנון-שלנט צרפתי מזדיין, רובצות באיזה מנוחה אסטריקסית האו-טו-טו אלפיים שנות של היסטוריה מתועדת, ומביטות בך באדישות של "נו, אז מה יש לחדש לנו? אנחנו, שראינו כבר הכל? שראינו גאלים ורומאים ומלכים ומדיצ'ים וגיליוטינות והוגו וסארטר ונאפוליון והמינגווי ובורחס ומארקס ועוד מאות כמוהם. מה יש לך להוסיף לנו? כלום, הא? ככה חשבנו".

ואחרי הבירור הקצר הזה, שהעיר העתיקה הזאת עושה איתך כל פעם שאתה יוצא מהבית לקנות איזו חתיכת באגט, הם כולם מתכנסים להם לנון שלנט הצרפתי הכל כך מקומם הזה. האבן, הגדר, המרפסת, הבארט השמוט, חוזרים למנוחתם האריסטוקרטית.הם לא אנטישמים. הם יותר גרועים מאנטישמים. הם לא שונאים אותי. אני פשוט לא מעניין אותם. בשקל אני לא מעניין אותם.

 Merde!

לא פלא, אם כן, שמהמראה ניבטים לי פתאום רק כרס וקמטים וכשלונות. אני אנתיטזה קטנה, אותנטית ולא מעניינת בעליל לכל זה. אני מונומנט למה שפריז הינה ואני איני: אתנטיתזה לכל ההוד, לכל ההדר, לכל תבונת הדורות והמאות והעידנים, למים שסובבים את שני האיים שבלב העיר הזו כבר אלפי שנים. מי אני לכל אלה? לו לפחות הייתי אבן, שנשחקת עם העיר ומימיה באיזה תהליך משותף. אפילו זה איני. רק פיסת אדם מבוגרת מדי, שאפילו הפוטנציאל שלה זקן מכדי לרמות את עצמו.

ארבעים שנה. ארבעים שנה לעזאזל, ומה עשית? אפילו לרדת לאיזו מערה ולשתוק שבועיים-שלושה לא היה לך הדיגניטי. כלום. גורנישט. נאדה. חיית חצי חיים, הולדת שלושה ילדים וחוץ מזה? יוק! יש אנשים שאפילו הגרבוץ שלהם משאיר חותם משמעותי יותר מארבעים השנים שלך. אתה עובר ברובע הלטיני ליד המלון שבו כתבו בורחס ואוסקר ווילד, וממלמל לעצמך במבוכה ש"כן, גם אני קיבלתי תשע בחיבור", ואפילו את הצל שלך אתה לא משכנע.

הפוגונת: אל תשאלו אותי איזה רחוב. אל תשאלו אותי איזו מסעדה. אל תשאלו אותי איזה מוזיאון. אל תשאלו אותי איזו תערוכה. אל תשאלו אותי איזו מנה, איזה ספר, איזה מחזה ואיזו הצגה. אני לא יודע, לעזאזל! אנשים חוזרים מקפה ועוגה בביסטרו וכותבים 3000 מילה, אני יודע. אני, אם לוחצים עלי, אומר שהיה טעים. אנשים כותבים מדריכים על כל רחוב וסמטה ופינה, ואני, באלוהים, לא יודע איפה הייתי לפני 20 דקות.

אולי זו אבחנה של פרה חולבת, אולי זו היכולת שלי להבחין בפרטים, שמאפשרת לי, לפרקים, להבדיל בין ריבוע למשולש. אולי זה חוסר תשומת לב, ואולי זה כושר ביטוי פתטי. לא יודע איפה הבניין הזה. לא יודע איפה הרחוב הזה. לא זוכר מה אכלנו במסעדה, ולא זוכר מה אבא שלך מסר כשהוא התקשר ארבע פעמים אחר הצהריים.

רוצים המלצות על פאריז? בסדר, עלי. סעו לפאריז! מומלץ!

(עכשיו, ברשותכם, יהודי חוזר לפוסט שלו)

כשאני מביט בראי, אני רואה  40 שנים שלא יחזרו, כמו זוג רגליים שנגדעו. אני נשאר, אבל מי שהייתי נשאר מאחור. אני איזו מחצית – לא בהכרח מחצית טובה – של השלם שפעם היה אני.

מיה שואלת איך זה שאני ילד למרות שאני כבר לא ילד (כי זה מה שאמא שלה אומרת לה לפעמים על אבא שלה), ואני מסביר לה בעייפות שאני לא באמת ילד. שלמרות כל הבדיחות המצחיקות שאני מספר לה, והדברים הדביליים שאני עושה, שאף אבא אחר לא מעז לעשות, אני בעצם גדול.

את מבינה בובה, לפני שאני מספר סיפורים מצחיקים וחושב מחשבות מצחיקות, אני חושב אם את רעבה ואם אחותך צריכה פיפי ולמה האח שלך נראה מודאג. ורק במה שנשאר לי יש מחשבות מצחיקות וילדותיות. אני ילד רק אחרי שאני גומר להיות מבוגר.

וכשאני גומר להגיד לה את זה אני רואה אותי מציץ לרגע בין הקמטים ומאחורי הכרס. ורואה גם את הפוטנציאל של 40 השנה הבאות. פאריז, מצידה, מתמתחת בבוז חתולי אורבני ומגחכת לעברי במבט של העיר שראתה הכל, אבל הפעם זה לא עובד לה, כי אני כבר יודע – שארם צרפתי או לא – גם בתוך פאריז יש פולניה זקנה, ולעזאזל כל הנון שלנטיות המעושה שלה. כשאני אסובב לה את גבי, היא תשב לבד בחושך ותחכה שאשוב.

לא אלתרמן, לא ז'נה, לא ברל, לא מוריסון.

אני.

חרמן

"אתה יודעה מה הבעיה שלך?" היא שואלת אותי ומתפנה לענות: "הבעיה שלך זה שאתה חרמן. חרמן מהתחת. כל כך חרמן אתה, על הכל, ששום דבר לא מספיק לך. כשאנחנו מזדיינים יש לך מבט של 'מה, זהו?' על הפנים שלך. כשזה מלוכלך אתה מרגיש מלוכך ורוצה נקי, וכשזה נקי אתה רוצה מלוכלך. אתה כל הזמן רוצה. אתה חי מלרצות".

החיים זה לא סרט. זה לא נגמר אחרי שעה וחצי, עם המבט הזה של דסטין הופמן, שמחייך שם כמו ג'ריקן קרוע. יושב עם הבחורה שלו במושב האחורי של האוטובוס אחרי שהוא ניצח את העולם. אם הגמד היה חי בעולם האמיתי, הוא היה שואל את עצמו ואותה מה אוכלים עכשיו לארוחת ערב. ואיפה נגור? ובמה נעבוד? ולמה הילד שלי לא הכי טוב בחוג שלו בשח? ככה החיים האמיתיים נראים.

אז בטח שאני חרמן. ודואג. ממה נאכל לארוחת ערב ומלמה הילד לא הכי טוב בחוג בשח. וגם כן חרמן על המדריכה בחוג שח. לך תהיה מרוצה כשיש מחר. כל יום יש מחר מזוין. וזה שזיינת היום, איך זה עוזר לך מחר? וזה שהצלחת היום, איך זה עוזר לך מחר? וזה שהרווחת היום, זה רק נותן לך רף יותר גבוה מחר.

בגלל זה אני ככה, יושב בצד. ובגלל זה אני גם לא בא בדרישות. שיזדיינו הדרישות. כשאני בא בדרישות אומרים לי כמה זה עולה. עדיף לשבת כאן בצד, לא להתערב בסכמה הגדולה של היקום, ולחכות שמשהו יבוא. משהו בטח יבוא, לא? נו, שיבוא כבר!

תל אביב, 2011

אני מחייך אל נשים יפות, והן מחייכו אלי בפיות מלאים שיניים לבנות, וצוחקות וצוחקות,
עד שטובת לב אחת מעירה שיש לי פטרוזיליה בשיניים.

נערה יפה עוצרת לידי ומספרת לי שאני דומה לדוד שלה, אסי,
שמלמד נגרות במתנ"ס.

הפרופיל שלי במראה מספר על התפריט של ארוחת הצהריים שלי
ועל אלה של אתמול. ושלשום.

אנשים בגילי הם כבר לא צעירים מבטיחים. הם כבר מבוגרים.
ומקיימים.

לפעמים אני קם בבוקר וכל המצברים שלי מלאים, אבל אז ניתק הקשר,
ואני מתעופף בחדר כמו בלון. עד שאני נשכב על הרצפה הקרה בעייפות ומחכה לעוד קצת חמצן.

עם פוטנציאל לא קונים במכולת. וגם לא עם כשרון. ולפעמים, חוש הומור זה לא כל כך מצחיק. זה אפילו קצת עצוב.

אבא שלי הוא האבא הכי מצחיק בעולם, אומרת הילדה האמצעית שלי,
וכשהחברה שלה באה לבקר, היא לוחשת לי בצד:
"אבא, אל תעשה לי בושות".

לב רעב

"יש לי ילד ואישה בבולטימור

נכנסתי לאוטו, כדי לא לחזור"

(ברוס ספרינגסטין)

באחת עשרה וחצי בלילה פשוט קמתי ועזבתי. היא ישנה במיטה שלנו והבן שלה ישן בחדר שלו. הבן שלה שנראה בדיוק כמוני, רק בקטן, עם העיניים החכמות האלה, שכאילו אומרות לי כל הזמן שהוא לא קונה את כל השטיקים והשטויות שלי, ושהוא יודע מה הטעם של המיץ של הפחד בקיבה שלי; הבן שלה שלא צוחק מהבדיחות שלי כי יש לו בדיחות משלו.

הם שניהם ישנו ואני ישבתי מול אלף איש באיזה רשת חברתית, ופתאום לא יכולתי יותר, אז חטפתי את המעיל השחור הארוך, שעדיין גורם לי להרגיש כמו איזה סטודנט מתוחכם לפילוסופיה, ויצאתי החוצה לתל אביב ולגשם. השארתי גם את אלף האנשים על המסך, אלה שיושבים שם, עורגים למעט מגע אנושי מסונתז, כי לא יכולתי יותר. קמתי ועזבתי אותה ואותו ואותם ואת הבית שלי, והחלטתי לא לחזור יותר לעולם.

הלכתי לנורדאו כדי לקחת מונית שירות קו חמש. כזאת שתוריד אותי בלב המאפליה. צעדתי ברחוב רטוב, המגפיים שלי הפרו את שלוות השלוליות והמעיל עטף אותי בקור התל אביבי המינורי. הדלקתי סיגריה והרגשתי פילם נוארי. העטלפים על צמרות העצים הביטו בי במהופך והספסלים היו עמוסים בהומלסים קפואים למחצה, שהתגודדו ונצמדו זה לזה כדי להתחמם. ברגע אחד חשבתי שאני רואה בזווית העין טורף גדול, אבל אולי היה זה סתם אדם-זאב רגיל.

במונית אמרתי שלום והעברתי את הכסף קדימה. הבטתי לצדדים. ישבה שם אסופה תל אביבית של טרם חצות. שתי נערות ושלוש בחורות וזוג מבוגר. הם כולם התערבלו לבליל של עקבים וגרבונים ושפתיים משורבבות. הייתי חופשי וכל האברים הנשיים במונית נצנצו כמו תפוזים ניאוניים בוהקים, מחכים לקטיף. הייתי אדון העולם, שהכל רובצים לפתחו, אבל הסתכלתי על המגפיים שלי כי נורא התביישתי. בדרך עלו גם שתי אנטילופות ומיהרו לפינה כדי לשבת לפני שהנהג נוסע ולא להחליק.

באבן גבירול, רגע לפני הסנטר, התגודדו עשרות בליינים, וחשבתי שלמה לא, אולי גם פה בדרך לאלנבי ולמאורות החטאים שלו. אני רווק סופסוף, אחרי כל השנים איתה ועם הגמד המבעית הזה שלה והעיניים המטרידות שלו. אחרי כל השנים האלה של הסתגרות בבית, של טיפוח וזוגיות ואולי תעשה לי כוס תה, הייתי שוב הרווק המיומן של פעם, מרחרח את סביבותי ומחפש אחר טרף חמים שיגרש את החושך והקור של הלילה הזה.

אז התגודדתי עם המתגודדים בפתח של בר ובחנתי את סביבותי. מקרוב העשרות התפלגו לרביעיות ושלישיות וזוגות ובודדים. הם פטפטו בביטחון או סימסו חדורי מטרה, או בטשו באספלט או כססו ציפורניים או העבירו ציפורן על מסך מגע, מכריזים שהם "כאן" לכל האנשים ששם. עסוקים כל כך, אבל גם ממתינים בדריכות לאיזו שריקת פתיחה. התקרבתי אל הדלת כדי לראות למה מחכים, וכמו שאני פותח את הפה כדי לשאול את השומר על מה ולמה נאספנו כאן הערב, נפתחה הדלת ונקראנו פנימה. נכנסתי ועליתי במדרגות, וגדוד הצעירים מאחורי. למעלה התיישבתי על הבר והזמנתי וויסקי ובירה. את הסיגריות הנחתי על הבר, ממתין לאות מהציבור, אם מותר אם אסור.

העשרות הפכו, כך נראה, למאות בודדות, וגדשו את הבר. דקות אחדות נקפו וכוסות בירה הופיעו בידיהם ואיזה זיק של תקוה נצץ להם בעיניים. הם היו יפים וצעירים, בכל הצבעים והבגדים והנעליים. אחרי דקות אחדות, כאילו לפי אות, נסגרו הדלתות, הוצתו מצתים, והגדודים, כאחד, החלו להרעיל את עצמם באלכוהול ובניקוטין ובריחות מתקתקים אחרים שדגדגו לי את הנחיריים. הנחיל האנושי שתה ועישן ועישן ושתה, כאילו הנה הנה נופלות חומות העיר. ועם מכת הרעל באו גם המוזיקה מחרישת האוזניים והחושך, וההמון שוב הפך לפרטים ולבודדים מלאי כוונה, מתרכזים איש איש במשקאותיהם ובסיגריות שלהם, ולגמו ושאפו ושאפו ולגמו. הם נראו כל כך אבודים ובודדים, שכמעט התכווצה בי איזו אהדה בסרעפת, אבל במקום זה משכתי כתף והצטרפתי. אחרי ששקע משהו מאבק הגשם שבחוץ, החלו להתחכך ברגלי גם חתולים גדולים ומן הקירות השתלשלו נחשים עבים, מאיימים למראה אך אדישים לסביבתם, מרקדים את ריקודי פיתולם וצדים טבעת עשן אקראית. את המוזיקה המחרישה פילחו מדי פעם גם צריחות ציפורי שיר וקופים, אבל הם נותרו נסתרים מעין.

לקח כמה דקות, אבל גם באפלה ובמהומה החלו אנשים לזהות אותי. הם באו בזוגות ובשלשות, מציגים את עצמם, נרגשים מנוכחותי הנדירה, מתקרבים בחשש, מספרים לי משהו שלא שמעתי. שאלו איפה אשתי ואיפה הילד, ואם אני בא לכאן הרבה, משוחחים כאילו המוזיקה המחרישה אינה נוגעת להם. לא פעם הטיתי אליהם אוזן, שידברו אל תוך האפרכסת, ועדיין לא שמעתי כלום. אבל הם נראו כל כך רכים ופגיעים, ששיתפתי פעולה והנהנתי וחייכתי. להקת תנים קטנים התיישבה גם היא לרגלי, ובהפסקות בין השירים מילאו יללותיהם את החלל החשוך.

לפתע השתתקה המוזיקה, והבליינים החלו לעלות לבמה. במה קטנה, מוקפת אויבים מעודדים וצורחים. אחד אחד, או שניים שניים, הם עלו לבמה כפופי גב וקפוצי מבע, ושם, לפתע, פשטו את צורתם ולבשו חדשה: בהרף או הרפיים של השתנות הם פשטו את כל מגושמותם ובדידותם השקטה המצעקת, ולבשו במקומן תעוזה וזעם. מזוככים ומאושרים הם זעקו אל תוך המיקרופון, מלווים במוזיקה ובטקסט שמוקרן לעיניהם, איש איש את שירו, ונראו פתאום אחרים: אמיצים, נטולי עכבות.

אחרי שעה של תהלוכת הקסמים הזו, הרמקול הזמין אותי לשיר. מעי רחשו איזו לחישה מהוסה של נחש נבהל, ומעיין דק בקע בעורפי ופיכפך במורד שדרתי, אבל ניסיתי לזקוף מעט את גווי בדרך אל הבמה, נדחק בין מעילים וגפיים ופרוות וזנבות, וכשהרמקול כבר עמד להתייאש, עליתי לבמה והפלייבק של ספרינגסטין, של תוף וגיטרה וקלידים, אמר לי בעצמו מה אני הולך לשיר.

ובאמת, כששפתי ולשוני וגרוני החלו לדקלם את הטקסט המוכר, הרגשתי איזה סיב שמותח את אברי ומקבע את יציבתי ומרגיע את שרירי, והזיעה על שפתי הבריקה והעשן ואדי האלכוהול התחלפו בריח עלווה אמזונסית משכרת, והתופים נדמו נכונים כל כך, וכששרתי את המילים על הספר הזה שאני מנסה לכתוב, התפוצצה מרגלי להקת תוכים לקול צווחות הקהל המאושרות. כשהבטתי אחורה עוד הספקתי לראות את להבת הדרקון שבה ונבלעת בנחיריו, והוא נסוג בחזרה אל נקבתו שמאחורי הבמה, ואחרי רגע שוב היה שם קיר של לבנים חומות ושותקות.

וכשירדתי מהבמה כבר לא הייתי מסוגר ומפוחד, והצעירים בקהל פינו לי מקום לעבור או טפחו על שכמי או עצרו אותי בהנהונים של הערכה, וקצות אצבעותי עקצצו מזרם שעבר בעצבי ובעורקי, והפך אותי גמיש וזקוף. הכרס הקטנה שלי נסוגה מפני איזה שריר אבדומינלי שהשתרג לו מהסרעפת המתרחבת שלי וכאבי הגב והכתף והברכיים נבלעו ברחש רקמות מתחדשות, בתוליות ותאוות חיים.

אולי גם גבהתי מעט. אינני יודע. אבל כשניגשה אלי אחת המתגודדות ועפעפה ופלירטטה היא נראתה לפתע נמוכה ממידותיה. הרגשתי חזק ומגונן, וידעתי לענות בחום ובהומור, מרתק אותי אליה, והיא התחלפה באחרת ואז עוד אחת, עד שלבסוף נחתה לקרבתי הנכונה, שהיתה במראה הנכון ובמידה הנכונה ובגיל הנכון ובריח הנכון, ודיברה דברים של טעם, שהדהדו מעל ההמולה וצלילי המפלים וריחות הג'ונגל. ואותה לא הולכתי ממני אלא אלי, והיא הלכה וקרבה, וקרבה והלכה.

הלכנו והתמזגנו, היא ואני, קרבים ולא נוגעים. כמעט קימוריה בשרירי וידי במותניה, נשימתה בפי ושערותיה מלטפות את נחירי, מפיקות ניחוח נקי וורוד. קולה מלטף באוזני ומילותיה מהדהדות בראשי בניגון של חסד ותבונה. וכשחריצי שפתיה קרבו לשלי, ונקבוביות לחייה נשקפו בעיני וגעש המפלים היה להמולת דמי בנתיביו, הרגשתי לפתע דחיפה החלטית בצדי. כשהשפלתי מבט אל מותני ניבטו אלי עיני יגואר רושפות ומאיימות. החתול הגדול קימר את גבו ומתח את זנבו, וניביו הארוכים לחשו אלי את זעמו בעוד הוא דוחף אותי, הצידה ואחורה, בחזרה אל הכסא הגבוה.

וברגע ששבתי והתיישבתי השתתקו לפתע הציפורים ונחתו על הבר. הקופים נתלו מלמעלה והביטו בי באימה. הרוקדים כמו קפאו לפתע במקומם, או עברו לתנועה בהילוך איטי, כמעט דוממים. רק הנחשים השתרגו בפרץ של תנועה אלסטית וירקו זה אל זה ולחשו את קולותיהם המהוסים, עד שברגע אחד של אימה, שלח אחד את ראשו לפנים, חטף קופיף קטן מחיק אמו ובלע אותו שלם.

כל זה נמשך רגע אחד יתום וקודר. עוד זה טורף, וכבר התחדשו המולת הבליינים ורעם המוזיקה ושריקות הציפורים. מובס, השבתי את מבטי אל הנכונה, והיא נראתה לי עכשיו יגעה ובודדה, צבועה צבעי מלחמה ומשחקת במחזה לא לה, שבה וחוזרת אל מעגל הרוקדים כל פעם שהתוף קורא לה. היא הביטה בי עוד פעם אחת והתאבכה חרש לכדי עשן כחול ונעלם, או שהתמזגה בקהל נטול הפנים.

וגם אני הלכתי ושחחתי ושבתי וליגוני ולמכאובי. פניתי במורד המדרגות החוצה, זנב קטן ועצוב כחוט שחור של טורבן פעם במעלה ישבני לרגע אחד והיה כלא היה. בחוץ הגשם פסק והשמיים המוארים בפנסי העיר הבטיחו בוקר כחול וקריר. חצי שעה המתנתי למונית השירות שלא באה, עם קומץ טווסים רוטנים וסופר מבוגר ורגוז, שהביט בי במשטמה ובהזדהות. בסוף עצרתי מונית וביקשתי מהנהג לקחת אותי הביתה.

הוא לא דיבר. רק לחץ על אחד הכפתורים שלו ונתן לויוולדי להתפשט בחלל המכונית. הושטתי יד ללטף את הלברדור שלו, שהצטנף במושב לידי, והוא נתן בי מבט רגוע ומכיר תודה. הנהג הציץ בי דרך המראה והנמיך ושאל אם המוזיקה או הכלב מפריעים. חייכתי אליו ואמרתי, "לא. להיפך".

ירדתי ליד הבית ועליתי במעלית ונכנסתי וסגרתי את הדלת מאחורי. הבית היה שקט וחשוך ובחדר של הילד הקטן שלה נשמעו רק נשימותיו הרגועות. כיסיתי אותו ורכנתי ללטף את שערו הקל, הבהיר. הוא פקח לרגע עיניים גדולות ושב ונרדם. בחדר שלנו פשטתי את המעיל ואת כל היתר, ונכנסתי ערום למיטה, מתכנס קרוב קרוב למקור החום.

פרידה ושני פסנתרים

"אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד", היא אומרת, והשמיים נופלים.

השמיים נופלים אחרי שהמתינו ליפול מזה זמן. שמיים בהמתנה שאתה מביט בהם מעת לעת ואומר להם "נו, תיפלו כבר לעזאזל". שמיים שנופלים כי זה מה ששמיים עושים. לא במפתיע, לא כהלם ביום בהיר, לא לא. לנפילה הזו בדיוק פיללתי ויגורתי, והנה באה.

וזה שידעתי שייפלו לי השמיים, זה שהמתנתי לשנת הלימודים הראשונה שלה ושלי, שהנה הנה תתחיל בעוד שלושה חודשים, וזה שהיא כבר בדרך לבאר שבע או לשדרות וקירות הדירה שלנו בגבעתיים מביטים בנו במבט של "מתי כבר תלכו מכאן ותתחילו לחיות את חייכם", וזה שהיא רוצה להודו ולתאילנד ואני רק רוצה להישאר כאן ולא לזוז, כל זה לא מפריע לקור הזה להתיישב בבטן ולרדת אל הביצים ולטפס משם בחזרה אל העורף, ולהקיף אותי בלולאה קפואה.

"כן, גם אני חושב", אני אומר לה, וקול אחד אומר לי שהנה, אני עושה את הדבר הנכון ותל אביב מחכה לי, והחופש והבנות של הפקולטה, והקול השני צורח לי בראש מה פתאום, לעזאזל. היא שלך ומה אתה מוותר עליה ככה בקלות, הרי תיכף היא בידיים של מישהו אחר, מלקקת לו את הבטן ויורדת משמה למטה, ואתה תישאר עם הזיכרון של הירכיים הדקות והלבנות שלה והצוואר המלאכי הזה והריח הוורוד העמום שאתה לא יכול בלעדיו. מה אתה מוותר ככה כשכל הגוף שלך צורח שהיא הדבר היחיד שאי פעם רצית בחיים?

ואחרי שאנחנו מסכמים שעוד נדבר על איך לפרק את החבילה ולמצוא שוכרים חדשים ומתי היא תעזוב ועל זה שאני אעבור לחדר השני, אנחנו מתחבקים ומתנשקים ומזדיינים, ותגידו מה שתגידו, הזיון הראשון עם האקסית הוא חתיכת רכבת הרים רגשית שמזכירה אהבה ראשונה, ורגע לפני שאנחנו נרדמים כפיות אני מוציא את עצמי מהמיטה והולך לחפש איזשהי הרפתקה שם בחוץ, כי מותר. ומחפש ומחפש, אבל אין הרפתקאות ברחוב שינקין בגבעתיים. כאילו לא ידעתי את זה. אין כלום ברחוב שינקין בגבעתיים, חוץ מזוגות זוגות צעירים צעירים שגרים בשכירות, והם בעצם לא אנשים, אלא הכנה למהנדסים וליחצ"ניות שייצאו מהם בעוד שלוש שנים ויעברו למודיעין שרק עכשיו מתחילה להיבנות. ואני מבין שרואה החשבון והעובדת הסוציאלית כבר לא יקנו שם בית ביחד ולא ייוולדו להם שתי בנות. האגדה הזאת לא תיכתב, והילדות הבלונדיניות שלה ושלי מתאדות להן לנגד עיני, לוחשות לי עוד "אבא" אחד ואינן עוד.

אני חוזר למעלה ולוקח סדין ונשכב על המזרון בחדר השני, אבל אחרי שעה היא באה ולוקחת אותי בחזרה לחדר שלנו, ושוב אנחנו מזדיינים פעמיים בערב ולא פעם בשבועיים, והפרידה הזאת הולכת והופכת לעוד אחד מהרגעים היפים שלנו, כמו הימים שבהם היא היתה מופיעה בהיאחזות באמצע הלילה כי שמעה שהשותף שלי לחדר יצא הביתה.

אבל אין לנו תקוה, ואולי אף פעם לא היתה. "אני לעולם לא אהיה חכמה כמוך", היתה טוענת נגדי, כאילו עשיתי משהו לא בסדר. וכל אי ההתאמה הזאת, של הבחורה שרוצה עוד הרפתקאות ועוד התנסויות ועוד אהבות והילד הצעיר הזה שרוצה בדיוק כמו עכשיו, ורק אל תזיזו לו את הסדר הנוכחי, כל אלה הגיעו לנקודת האל-חזור שלהם. ונקודות אל-חזור של גיל 22 הן טראגיות כמו שרק נקודות אל-חזור ראשונות יכולות להיות. ואני נאחז בה והעור החלבי שלה מחליק מאחיזתי אבל אני לא מוותר ומנסה עוד עוד ונותר רק עם רסיס זיכרון שלה בידי, של ההיא ששרה אני לא יכולה בלעדיך, אבל הרסיס הזה הוא כבר לא היא, אלא אני, ולה כבר אין כל חלק עמי.

ערב של אושר במיכאל

לאחרונה אני בוחן את האפשרות לקחת כמה מחברי לארוחה מושחתת במסעדת מיכאל במלון רן בתל אביב. פקדתי אמש את המסעדה כדי לשוחח עם מיכאל, והוא אמר לי שאם כבר באתי, אני לא יכול ללכת בלי לאכול כמה טעימות.

שמו של מיכאל יצא למרחוק. הוא היה בן ארבע כשפתח את המסעדה, אחרי שבישל עם סבתו בהרי הגליל במשך 52 שנה. מצויד בתבונה קולינרית מתוחכמת, טאץ' מהמטבח האוזבקי המהולל וסקרנות שאינה יודעת שובע, החל הנער רוקח מני מטעמים כיד הדמיון הטובה עליו, כשכל מנה היא טיל מונחה לחיך, לשפה וללשון. אדוני הארץ, ראשי המשק וניצב בר לב נצפו יוצאים ממטבחו עולצים, מאושרים, בוכים וצוחקים, מעתירים עליו מילות שבח, חנופה והלל. אפילו הרב הקדוש ה-MRI מנתיבות הגיע, ואחרי שהצליח להפריד את החול מן הקודש ואת הטמא מן הצלחת, בירך, טעם והודה ש"אם זה לא כשר, מישהו צריך לקחת את הקדוש ברוך הוא לשיחה צפופה".

חשבתי לדחות את הצעתו של מיכאל הצעיר שהרי כבר אכלתי ארבע מנות ביועזר אחר הצהרים וקינחתי במקנגטס בלאפה אצל מקחסן ביפו, ואפילו זוגתי דולצינאה שידועה בקיבולת שלה כבר איבדה את ההכרה (ואנוכי נאלצתי להשליך אותה בצפרדע של פסולת בניין בירקון). אבל נזכרתי שעם אוזבקים לא מתווכחים, ובמיוחד כשהדברים נוגעים לאוזבקים שצדים את חזירי הביצות שלהם בעצמם עם מסקנטייפ וסכין יפנית, ושיש להם משפחה גדולה בפתח תקוה וחצור הגלילית. אז נעתרתי.

המנה הראשונה, ברבוניה בשמן קיסוס (457 שקל) טבולה באניצי פשתן וצרובה בלשלשת יונים שעופשה בתהליך ממושך היתה לי כהתגלות. בוהה אני בסנה והוא אינו כלה. כמה חבל שנגמרו הברבוניות, אבל עוד זה נתאכל וזה בא, ומיכאל העתיר על השולחן גם פריכיות ארמדיל שטוגן בחלב דודתו, בתוספת לבבות אננס בהבשלה איטית (382 שקל) וצמחי תבלין שגודלו בקיבתו של פואד בן אליעזר. לצד אלה הוגש לי טחול תוכי צרוב (522 שקל) משכשך בטריאקי שנסחט מאשכיו של מלך תאילנד, כשזה שהה בג'אקוזי המלכותי בקוסאמוי, מלווה בתפוחי אדמה אלוהיים שמקורם באדמות שיח מונס שחוזקו בחלודה ממשחטת הרכב בשכם ובשתן גמלים אורגני. וכאילו לא די לי בכל הטוב הזה, הוסיף מיכאל והערים על שולחני גם תקרובת פנקריאס אווז אפוי (943 שקל) בפרחי לילך וחרדל שעובד מקיבת עובד ציבור.

אין מלים לתאר את העונג! דומה שהברבוניה והארמדיל יצוא לשוח בחיכי, במרפסת נורווגית מלכותית, משקיפה על פיורדים נצחיים, בעוד הטחול והפנקריאס פוצחים בוואלס של ערב בארמון וינאי של רנסנס. עצמתי את עיני וראיתי את בת דודתה של סבתי (שנספתה באושוויץ לפני 67 שנים) גומרת וגומרת וגומרת כאילו כל חיל הפרשים הבווארי עומד עליה לכלותה.

עוד אני מנסה להשתיק את הקרובה הצורחת בראשי, ומיכאל בא מצויד בגזוז כוסברה של בין מנות. בלעתי בשתיקה ודבקה לשוני לחכי והיו תותבותי לטוטפות בין כסה לעשור, וחשתי כאילו שוכב אני עם נמר וגדי. בלי בגדים.

עודי מודה ומשבח ומהלל ונתעלו להן המנות העיקריות על שולחני. ראשון עלה ובא נתח נקבת גנו מאושרת (2376 שקל) שנצרב על הגריל עם יין אדום מצומצם ואגן צימוקי מרלו אפופים בעשן וולקני. למה מאושרת, שאלתי את מיכאל, אבל הוא חייך, ממתיק סוד, עד שנעתר וסיפר לי שבנה של הנקבה מונה לסגן בכיר לממונה על ענייני התעסוקה בוולטה תחתית. המהמתי באושר בעודי נוגס בנימוח נימוח הזה, והנה עלתה ובאה רצפת אגן של תמנון חרדתי מארץ האש (1751 שקל), שהושרתה במיצי יונת דואר צ'יליאנית, בצלצלי שאלוט ושקדים טחונים מדרום מזרח ונצואלה. מיכאל, יושב לצדי, האיץ בי לטעום את שאריות הזרע ברצפת האגן, וציין שאת התמנונות צדים רק אחרי שהן מזדיינות, כי אז הן נוטות לקלות דעת ולטעויות אסטרטגיות. היה נפלא. מלא בנפתולי טעם ותשוקות לטיניות, מתעמר בך ומפתה אותך מחד, ואז מתמסר. מנה נדירה.

לסיום המנות העיקריות הובאו לשולחן שקדי קרנף אינדונזי שנקצרו בעודו בחיים (3422 שקל), ואשר תובלו בתפרחת בפאלו ועלעלי חסילונים ורדרדים ממימי ימת מרמרה. והיתה גם הפתעה: מיכאל הביא עמו את הקרנף שצפה בי לועס את שקדיו ושאל, במבטא ייקי, אם הבשר עשוי כהלכתו. ליקקתי את אצבעותי והנהנתי, והקרנף (מסתבר ששמו לודוויג) סב בנימוס ושב למטבח.

מיכאל שלח לאחר מכן נוזל לימפה של זברה, מותסס בעלי רוזמרין ונגיעות שלבקת חוגרת, כדי להכין את חכי למנות האחרונות.

ראשונה הגיע מנת קיש נתחי אבטיח (1211 שקל) במסקרפונה שאיבד את דרכו עם פולי שוקולד שעובדו במעי הגס של יאק טיבטי ומיצי אבולה. אליה התלוותה עוגת שורש סירפד מעודנת (1762 שקל) בניחוח בואש סומטרי ומעוטרת נתחי ירגזי מצוי צרובים בתותה של בתולה אינדונזית וכן לבבות גללי טלה אפויים (1432 שקל) בפתיתי אבץ קונגולזי ורסס פטרוזיליה אפגנית ספוגה בדם מארינס אמריקני.

איך לתאר את זה? נחשולי מתוק וחמצמץ, גאות של פצפוצים לצד שפל נימוחות. אני זוכר את עצמי נאנק בעונג ומתייפח מאושר, מתבולל אל תוך המגשים והחמגשיות והמסטינגים כאילו אין אני מוקף בראשי המשפחות העשירות בישראל ומשפחות הפשע ומשפחת השכול. קיבתי חישבה להתפוצץ אבל ממילא אף פעם לא היתה חזקה במתמטיקה, ויצא לה רק 42. הבנתי שהמטבח של מיכאל הוא הוא התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום והכל.

ביציאה נישקתי את ידו של השף הגאון וגם הבאתי לק כי נשאר לו שם משהו מהמטבח, ואמא תמיד אמרה לי שאוכל אסור לזרוק.

לא משנה מה המחיר, בקרוב כולנו נשוב וניפגש במיכאל.

וידאו – בר אלפחורס וזרע רפאלי

לקוראינו המצוינים שמעדיפים לצפות…

מודעות היסטורית

אתמול, אחרי שהילדים הלכו לישון, שיחקנו במשחק של השוטר הבריטי האכזר והמעפילה בלי הסרטיפיקט. זיהיתי אותה כבלתי-לגאלית ועמדתי לקחת אותה לבדיקה גופנית. פתאום אני שומע דפיקה בדלת.

אני פותח, ועומד שם גמד יפה בלורית ותואר, עם מבט מלה עזוז וספר שירים של רטוש. שמעתי אותה פועה מאחורה אבל לא התבלבלתי. מי אתה, שאלתי אותו.

אני מאיר הר ציון, הוא אומר לי. שמעתי אותה נאנחת אנחה מלאת תשוקה מאחורה, ואמרתי לו. מה מאיר הר ציון מה? עכשיו זה 47. אתה בקושי בן 14.

כן, הוא אומר לי. וחרמן בהתאם. וככה, שלף סטן ואותת לי לזוז הצידה. ההיא עשתה צווחה קטנה של עונג ורצה אל הגמד. וכמו שהם מתלטפים ואני חושב שפיל לא זיין את היהודים האלה מספיק עמוק, אני שומע עוד דפיקה בדלת.

הר ציון פותח, ובדלת עומד גמד ערבי עם שבריה בגודל של תרנגול הודו ביד אחת ואייפון ארבע ביד השנייה. אומר לטלפון, "הלו, זה אחמד? סטאנה שוואיה", וצועק עליה: יה שרמוטה של ערבים, שכחת שאת שרמוטה של ערבים?

הר ציון קפץ עליו, וככה הם התלחמו. זה נותן צרור קצר עם הסטן, זורק רימון ונח כמה דקות, והשני מנפנף בשברייה ומוריד עליו את הציפורים העצבניות מהאייפון. ככה התלחמו עד שנפגעו בראשם ונפלו לתוך התעלה. אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש. אבל עזבו, זה מסיפור אחר.

בינתיים הטלפון שלה עשה מלא קרקורים של סמסים. והוא לא מצפצף, אלא צועק לה "ערה?" אבל היא נראתה לי עייפה. לקחתי אותה בידיים, השכבתי אותה במיטה והכנתי לה כוס תה.

חזרתי עם התה, והיה לה מבט רדוף של אלמנה צעירה, אז הקראתי לה משהו של אלתרמן, והיא שוב עשתה קולות של התרגשות.

אבל איך שהתקרבתי למטרה, והייתי זקור ומאושש והיא היתה לחה ומוכנה, דפק לנו איזה ילד בדלת. נאנחתי ופתחתי. הקטנה עמדה שם מתוקה ותמה, ושאלה אותה: "אמא, עכשיו מותר כבר לבכות?"

אלפחורס ומוש בן ארי בסשן רוחני

מכירים שאחרי שאתם עושים ספונג'ה יש בסוף ערימה של ג'יפה ושערות שצריך להרים ולשים בפח? קיצר, אתמול אני בא לזרוק את ערימת הג'יפה הקטנה הזו, ופתאום אני שומע את הג'יפה צועקת עלי. אני מסתכל מקרוב, אתם לא מאמינים: מוש בן ארי!

אני, ככה, מסתכל מקרוב, וזה באמת מוש. גמד, אבל מוש. מלא שערות ודבלולים ופלולות ונזלת בבפנים של האף, אבל מוש. ולא סתם. ההוא גם שר לי שמה מלמטה: "ומה נהיה יה יה".

נורא התרגשתי. אתם יודעים, בכל זאת, מוש בן ארי. טינופת, אבל סלב. ישר התחלתי לשיר לו "יחד לב אל לב" וכאלה שירים של מוארים ושעירים, ואחרי זה שאלתי אותו מה הוא עושה בתוך הערימה של הג'יפה של הספונג'ה שלי.

ההוא אומר לי "שום דבר מיוחד אח שלו. יצאתי אתמול בערב לטיול נחלים באזור המרכז מבלי דעת מדוע ולמה, ומאז אני זורם. אתה הבן אדם הראשון שאני פוגש. היית בהודו אחי"? ואני, בחיים שלי לא הייתי בהודו.

"לא הייתי בהודו אבל היום נראה לי שסוף סוף אני מריח גנגס", אמרתי לו. מוש אמר שכן, באמת טיפה מסריח, "אבל הסוד זה לזרום אחי. כי תראה בגנגס זה מעפר באת ולעפר תשוב. שמה אתה הולך לישון בלילה עם עוד 18 מיליון איש, ככה, משפחות של שמונה נפשות בתוך קרטון של די.וי.די פוג'יטסו, ולמחרת אתה יכול למצוא את עצמך מת וצף בגנגס". ככה אמר לי מוש, ומהאוזניים יצא לו פוף רוחני ירוק.

"אבל אתה חי מוש", אמרתי לו. "ואתה לא צף בגנגס, אלא במים של הספונג'ה בליפסקי. וגם כן אין לי די.וי.די. לא הבנתי ת'נמשל.

"הנמשל", הוא אמר לי, "זה שאם אין לך מה לעשן, אז תעשה מה שדודה שלי אורה מגבעת אולגה היתה עושה".

"מה היתה עושה", שאלתי אותו.

"היתה יורדת על סיר של מפרום " הסביר לי, והתחיל לפלות כל מיני פרעושים וכינים וחוגלות ומכוניות לאדה מהשערות המג'ויפות שלו.

הבנתי שהשיחה לא הולכת לשום מקום וגם כן בא לי עוד קריז לניקוטין, אז זרקתי אותו ככה עם כל הג'יפה ישר בבפנים של האסלה והורדתי את המים, וההוא, כמו שהוא יורד במערבולת של הניאגרה צועק לי "אתה חייב להיכנס, אח שלו, איזה זרמים! זה כמו לעשן ארמדיל דיל דיל, כשהוא בא בא בא, תמיד הוא בא בזמן". אלוהים אלוהים, חשבתי לעצמי. רק תעשה שלא יסתום לי את האסלה.

%d בלוגרים אהבו את זה: