ארכיון קטגוריה: הרהור

The River – פתיחה

זה הולך להיות פרויקט ארוך. ולא, הוא לא רק לאוהבי ספרינגסטין.

1. אם יש חסד של ממש בכתיבה הפרטית שלך, הרי זה שאתה יכול להתעסק, באמת ובתמים, בדברים שאתה הכי אוהב בעולם. ומכיוון שכך, ומכיוון שלכתוב אני רוצה, הנה, בלי למצמץ, אני מתחיל את הפרויקט הזה.

באוטו שלנו יש בטח עשרים דיסקים שונים של ספרינגסטין. כולם קופצים הרבה יותר מדי. אנחנו בדיוק שני נהגים: אחד שתמיד מתלבט איזה דיסק לבחור, והשנייה שבוחרת בלי למצמץ את הדיסק של שירי פיט סיגר שספרינגסטין עשה לפני כמה שנים. זה גם טוב לה באוזניים, וגם מניח את דעתו של בעלה. אישה שנשואה 13 שנה לומדת לחיות בפשרה, בתנאי שהווליום לא קורע לה את האוזניים.

אני מרבה לבחור ב-The River. יש לבחירה הזו המון המון סיבות: שני דיסקים, עשרים שירים, ספקטרום שלם של מצבי רוח. נהר הוא נהר (והיא תגיד: פוגרום זה פוגרום). אין דינו ביום א' כדינו ביום ג', אין גדתו האחת כגדה האחרת, אין זרמיו בבוקר כמערבולותיו בצהרים. חיים שלמים יש באלבום הזה. אינספור נקודות כניסה. כל פעם אני בוחר אחת אחרת.

אני מקווה שהפרויקט הפרטי הזה שלי יצליח לעניין גם את מי שלא משוגע על ספרינגסטין כמוני. מוזיקה בכלל מעניינת אותי מהמון המון כיוונים. היא מעניינת אותי במלל ובתרגום שלה, היא מעניינת אותי בהיבט הטכני וההפקתי שלה (למרות הבורות המפליאה שלי בתחום. לאוזניים אין שכל, אבל הן יודעות מה הן אוהבות. קצת כמו ליכודניק וביבי), היא מעניינת אותי בהקשרים התרבותיים, החברתיים, הכלכליים והגיאוגרפיים שלה. את זה רבים מכם בטח יבינו: אני אוהב מוזיקה עד כאב. וכתבתי כבר: החסד הגדול של הכתיבה הפרטית הוא הזכות לתנות אהבה עם הדברים היקרים לך ביותר.

ספרינגסטין מעניין אותי במיוחד גם ביכולת שלו לספר סיפור במבנה שירי. אני הולך לחטט גם בעניין הזה. וגם פה, ההשכלה הספרותית-שירית שלי דלה כשלולית בדימונה, אבל אני מקווה שהיא דלוחה פחות.

בעצם, על מי אני עובד? ההשכלה שלי לא רחבה מדי בשום מקום. זו הסקרנות שלי שעובדת. וסקרנות תמיד עדיפה על השכלה, כי השכלה היא משהו שהישגת, הדלתות שסגרת מאחור. והסקרנות? הסקרנות היא הדרכים שבהם אתה עדיין יכול ללכת.

אם תרצו, הפסקה האחרונה היא דוגמא טובה מבחינתי לכך שכתיבה על נושא ספציפי (שלא בהכרח מעניין אתכם) יכולה להפוך לאבחנה מעט יותר אוניברסלית. כן, רק מעט יותר. בואו נשאיר משהו לאחר כך.

2. הפוסט הזה מנסה להניח תשתית למה שאני הולך לעשות פה בשבועות הקרובים. להסביר את עצמי לעצמי וגם למי שקורא אותי. וכמובן, מיד משאסיים לכתוב אשגר אותו לאוויר, בלי ידיעה של ממש איך ייראה הפרק הבא. ככה אני אוהב לכתוב. הרבה יותר קשה למצוא התחלה לסיפור, לפרק, לפסקה, למשפט – מאשר לכתוב את ההמשך. מצאתי את ההתחלה! ההמשך כבר יבוא לבד.

אז אני הולך לתרגם כאן כמה שירים. לכו תדעו, אולי 20, אולי פחות, ולדבר עליהם. גם על האווירה שלהם, גם על המילים שלהם, גם על ההקשרים הרחבים (תרבותיים, כלכליים ועוד כל מיני מילים גדולות) שלהם והכי חשוב – על מה הם עושים לי ולמה הם רלוונטיים כל כך בעיני לכאן ועכשיו. ולפני שאני מרטיב את הרגליים בשיר הראשון, אני רוצה להגיד כמה דברים על המעטפת.

3. עזבו אתכם מטריוויה. באמת, אין לזה סוף. כמות האינפורמציה המעניינת יותר פחות והערות השוליים האנאליות יותר והרבה יותר לגבי האלבום הזה היא באמת אינסופית. היא מחזיקה ספר עב כרך. אם מישהו מכיר את הספר הזה, שישלח לי לינק לאמאזון. אני מת לקרוא אותו.

אבל בכל זאת, הנה קצת מידע "בְרע", כמו שאומרים הפרסומאים הישראלים (הם מתכוונים להגיד "ב-row" ונופלים למלכודת ה"אנברקס" הישראלית): The River  יצא לאור באוקטובר 1980, והוא התקליט החמישי של ספריגסטין. לגרסה המקורית של התקליט, שכבר הגיע לשלב שבו חיפשו לו עטיפה, קראו The ties that bind. הוא היה תקליט קצר בחצי, ונולד בשנה שבו בילו ספרינגסטין והלהקה בהופעות בארה"ב ובמערב אירופה.

(הדייקנים יגידו עכשיו שחלק מהשירים נכתבו וחלק מהסקיצות הוקלטו עוד קודם לכן, בשלוש השנים שבין 1975 ל-1978, ושבהם סכסוך משפטי מנע מספרינגסטין להוציא תקליט חדש. לפני שנתיים יצא סרט נהדר על התקופה הזאת, קוראים לו The Promise והוא מומלץ מאוד מאוד למי שאוהב דוקורוק בכלל וספרינגסטין בפרט. כבר אמרתי, יש לפרויקט הזה שאני מנסה להוליד עכשיו אינספור הערות שוליים. אין שום סיכוי שאתייחס אפילו לשבריר מהן. למען האמת, בטח את הרוב אני בכלל לא יודע.)

4. אבל הנה מה שחשוב באמת ב-The River. כתב אותו רווק בן 30 בערך, שהצליח, ב-83 דקות של מוזיקה, לזכך לתוכו תובנות של חיים שלמים, של דורות שעברו ושל כאלה שעוד לא נולדו.

ספרינגסטין כתב על אמריקה המתפוררת, בליבו שלו משבר כלכלי ארוך-ארוך, שעבור המעמדות הנמוכים דומה שהוא מעולם לא מסתיים, אולי רק מחריף מעת לעת. הוא כותב על האנשים שצמיחה כלכלית לא מגיעה אליהם אף פעם, אבל האטה ומיתון תמיד יגיעו אליהם ראשונים. והוא כותב חכם, מפוכח, חריף, עתיר בחמלה ובאהבה,

ספרינגסטין כותב הרבה על ההתפרקות של הערבות ההדדית. וזה מעניין כשזה בא מכותבים אמריקאים גדולים, כי אמריקה – בטח בעיניים של מי שנולד בקיבוץ בסבנטיז – אף פעם לא היתה מדינה של ערבות הדדית. המשפט המפורסם של קנדי, "אל תשאל מה המדינה עשתה בשבילך…" אף פעם לא ביטא באמת את החלום האמריקאי בעיני, כי החלום האמריקאי הוא סוליסטי. הוא החלום של בן הפליטים שעושה את זה בגדול. זה לא באמת נוגע לקהילה, אלא לאינדיבידואל.

ואולי בגלל זה, ההתפרקות של הערבות ההדדית בהקשר של האלבום הזה באה בדרך כלל מהפריזמה של התא המשפחתי. אותי זה תמיד הפליא שרווק יכול לכתוב על גבר שעוזב את האישה והילד, או על אישה שמתארת את התא המשפחתי ככלא. והוא עושה את זה בדיוק מטריד שאני מוצא אותו מעורר התפעלות.

ואחד אחרון על אמריקה של ספרינגסטין. זו לא אמריקה של טיימס סקוור או השדרה החמישית. זו לא אמריקה של קיץ אינדיאני בבוסטון והאסתטיקה המוחלטת של פרנק לויד רייט ופיצג'ראלד. זה מלוכלך, זה קודר, זה שטוף בגשם ובטינופת של מפעלים בניו ג'רזי. של צידי מסילות מוזנחים ושלדים מחלידים של אולדסמובילים ופליימות'ים. זו אמריקה של סמטאות חשוכות ושל דרכים ללא מוצא, שאפילו השמחות שלה – והוא לא פעם כותב את השמחות האלה – נראות במבט-על עצובות עצובות. אם תרצו, סוג של אולמי ורסאי במבטא של פרנק סינטרה.

5. הפוסט הזה נהיה ארוך ארוך. אני לא באמת מופתע. תישארו אתי עוד טיפה. יש לי רק עוד דבר אחד או שניים להגיד. כלומר, אני אתאפק עם כל היתר.

But I remember us riding in my brother's car

Her body tan and wet down at the reservoir

At night on them banks I'd lie awake

And pull her close just to feel each breath she'd take

Now those memories come back to haunt me

They haunt me like a curse

Is a dream a lie if it don't come true

Or is it something worse

נוח לי להשתמש במילים האלה כי כל אחד מכיר אותן. אני אוהב גם את הנגיעה הסלנגית של them banks, למרות שספרינגסטין מתקן את המילים לאנגלית תקנית כבר המון המון שנים. ואני מתעכב על הבית זה, שוב, בגלל האוניברסליות שלו.

הגעגוע הזה, הפרטי פרטי, שיש לכל אחד מאיתנו לכל מה שהיה ואינו: לארץ ישראל היפה, לילדות, לנעורים, לאהבה, לסקס, לקימורים של אהובותינו, לאומרים שהיה פה שמח. הגעגוע הזה הוא כל כך בנאלי. כל כך מובן מאליו. כל כך לא מקורי. ועדיין, הגעגוע הפרטי הזה מרטיט את כולנו. בוודאי שנים אחרי שאנחנו חווים אותו, אבל אפילו הרבה לפני, בגיל 13, כשאנחנו עדיין מתאווים אליו.

הסנטימנט הזה עובר כחוט שני בכל דבר שיקר לנו בעולם הזה. הוא גם מלווה את האלבום הזה לכל אורכו. לפעמים מרחוק ולפעמים, כמו כאן, ככה, ישר לפנים.

איך יפה, הא?

6. אחרון ודי על באמת: את מי מעניין האוניברסאלי לעזאזל? החיים שלנו הם אסופה של זכרונות פרטיים לגמרי. הם שלנו! תפסיק כבר להכניס אותנו לשק עם כל העולם. אנחנו אינדיווידואלים! כולנו!

כן, הא?

אז הנה זיכרון פרטי. יהיו הרבה כאלה בפרויקט הזה. בתחילת ספטמבר 2009 ספרינגסטין הופיע בג'רזי, וההופעות פשוט הוציאו לי את העיניים לחלוטין. באמצע ספטמבר קניתי כרטיס על הרצפה, מול הבמה, להופעה במדיסון סקוור גארדן, שתיערך ב-8 באוקטובר.

יומיים אחרי שקניתי את הכרטיס הוא הודיע, שההופעה הזו בגארדן תכלול את כל האלבום – מההתחלה ועד הסוף. זאת הפעם היחידה בהיסטוריה שהוא עשה את זה, ואני הייתי בשורה החמישית. אני ובחור מארגנטינה, שאפילו לא סיפר לאשתו שהוא נוסע לניו יורק.

צריך פיס בחיים.

עוד יש לי הרבה לספר ולכתוב, וזה יגיע בימים הקרובים. אני חורג ממנהגי האוטיסטי משהו, ומזמין אתכם להגיב. גם טריוויה מותר. אני שמח נורא על כל אחת מהתגובות שלכם. הן פשוט ממלאות אותי באושר. אז אל תחסכו.

תודה.

* ואגב אחרון, או אחרי אחרי אחרון: כל העניין הזה של לכתוב על תקליטים שאני אוהב נולד שוב באקדמיה למוזיקה של האוזן בר. לא מזמן ראינו, זוגתי ואני, את אורי משגב מדבר על אבי רואד. נהנינו נורא, וקצת קינאתי בו, כי הוא נהנה הרבה יותר. אז אולי אולי, הפרויקט הזה הוא תולדה של הקנאה המאוהבת הזו.

מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים

מאחורי הקלעים זה המקום להיות בו. מאחורי הקלעים השמלות נוצצות, המשקאות צלולים והעקבים דקים וארוכים. מאחורי הצללים דקיקות פוגשות חטובים, נבונות נוגעות באמותיהם של פיקחים, גבוהות רוכנות אל אוזנם של נמוכים.

מאחורי הקלעים מתכנסים הכל אל שירותים בוהקים, ועושים בהם מעשים שלא ייעשו, רק כדי לצאת מהתאים בורקים יותר, חריפים יותר, מתוחכמים יותר. מאחורי הקלעים מתגשמים חלומות ומתממשות פנטזיות ואפילו סיוטים לובשים בשר ודם וחומר סיכה.

מאחורי הקלעים מקשיבים למילים היפות, הטובות, הנכונות, שמשמיעים הפִּיות המהוקצעים, הרהוטים. הכל מטים אוזן, תולים מבטים, נותנים את הדעת אל דברי הדובר המדובר, ולא שוכחים להעיף איזו הצצונת מרוחקת אל ישבן מעוצב או אל מחשוף עמוק או אפילו מחוך נסתר לא נסתר.

חלומות מתגשמים מאחורי הקלעים. חלומות מתגשמים.

ומאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים, עולם כמנהגו נוהג. מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים הפחד נותן יד למצוקה ומתיידד עם החרדה, ושלושתם מהדסים להם שלובי ידיים בואכה כל האסתטיקה המהוגנת יותר או פחות.

מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים מציץ פצעון מתחת לאיפור, ונפרם חוט בגב השמלה. מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים קרסול מתעוות וננקע, ולצידו שוכב על הגב עקב סיכה שבור שאיש לא יושיע. מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים, העייפות והבחילה, הדכדוך והכהות מביטים זה בזה בעיניים ריקות ויוצאים לעוד סיבוב אחד של הבל חסר תוחלת, במערבולת שאיש אינו יודע מתי החלה או מתי תסתיים.

מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים התקווה כבר מזמן מתה, וגופתה נטמנה בבטון עם התמימות. מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים יוצאים לעוד מסע אחד שאין בו תוחלת. שיש בו רק בדידות וצמא עיוור למה שלא היה אף פעם ולא יהיה לעולם.

משהו קטן על טוויטר, ג'ודי מוזס וערוץ 2

בערב שבת עשיתי משהו שאני לא עושה אף פעם: הדלקתי את הטלוויזיה כדי לראות כתבת חדשות בטלוויזיה. למה? כי הכתבה היתה על טוויטר, מקום שאני שורץ בו לא מעט בשנה האחרונה.

אני מודה ומתוודה, לא הצלחתי לראות את הכתבה עד תומה, בעיקר כי הכתבת השכילה לעשות את הלא יאומן: לגרום לטוויטר להיראות בדיוק בדיוק כפי שהוא – רק להיפך. הכתבת, לא זוכר את שמה, הצליחה לקחת את המקום הווירטואלי הכי חכם, הכי מצחיק, הכי מתקדם, הכי פחות בנאלי במקומותנו, ולהפוך אותו לכתבה על ג'ודי מוזס, שהיא, ובכן, הכי חכמה, הכי מצחיקה, הכי מתקדמת, הכי פחות בנאלית במקומותנו – רק להיפך.

באמת, אני מנסה להעביר את הפוסט הזה בלי לכתוב דברים רעים על הגברת הראשונה של הלא כלום בישראל, אבל טוויטר שאני מכיר הוא ההיפך המוחלט מציוצים על מצב הציפורן והאימון האישי של ג'ודי. בטוויטר שאני מכיר יש אירוניה מזוקקת, סרקזם חד, ציניות חריפה, הומור יבש, מר, גס ומטורף. בפיד שלי בטוויטר מדברים האנשים הכי חכמים, הכי מצחיקים, הכי ליברלים, ובערוץ 2 משדרים כתבה על ג'ודי, שאפילו כשהיא כבר מצייצת משהו לעניין, הוא נבלע בתוך המיית הכלום שלה.

טוויטר הוא יופי של מקום להיות בו, ולא כדי לעקוב אחרי ג'ודי או אסי עזר או סלב דרג גימל אחר. טוויטר הוא יופי של מקום כדי לשמוע את הרחש של האינטלקטואל הישראלי הצעיר והבועט, את הליברל המיוסר, את התל-אביבי האינפנטילי ואת ליצני החצר, שפזורים לאורכו ורוחבו של המרחב הווירטואלי המצומצם הזה.

בטוויטר תשמעו את האמת מההפגנה האחרונה, תשמעו על ההרצאה הכי שווה בעיר רגע לפני שכולם יודעים עליה, תשמעו על צו איסור הפרסום של מחר בבוקר ותחדדו את הסרקזם שלכם עם טובי המוחות בסביבה.

וחוץ מזה, בר רפאלי מעלה תמונות שחבל לכם על הזמן.

הפסק לעשן מיד – שאל אותי כיצד

ובכן, חלפו עברו 21 הימים.

בשלושת הימים הראשונים, יאמר לכם כל בר דעת, אתם מתייסרים בגהינום של ההתמכרות הפיזית, אבל מרגע שהם חולפים ואין ולו רמז לניקוטין בגופכם – או אז אתם במאבק אחר לגמרי – ההתמכרות הרגשית: הניתוק שבין קפה לסיגריה, בין קולה לסיגריה, בין אחרי ארוחה לסיגריה, בין סביח לסיגריה, בין מין עם ארמדיל לסיגריה, בין סיגריה לסיגריה, בין כסה לעשור לסיגריה, בין הבתרים לסיגריה. תפסתם את הפרנציפ.

וגם זה עובר אחרי 21 יום, ואז, חברים, אתם חופשיים מזה לנצח נצחים ועוד קצת. בחיים לא תרצו ולו שאיפונת מהבוער המסריח המטונף הממכר והממית הזה. לא לא, ההיפך הוא הנכון. אחרי 21 יום תהפכו לשגרירים של צלילות הריאה ותבונת הגוף ובריאות הנפש וזחיחות הדעת. תהיו לאברום בורגים קטנים שרצים מרתונים תוך שהם מעיינים בעיתון הבוקר ובה בעת מטגנים סביח ללא שמן. הכל הכל יהיה מאחוריכם.

ובכן, כאמור, חלפו עברו 21 הימים. אני שמח לספר שהכל נכון. צודקים כל המטיפים. ההתמכרות מאחורינו. אין לי שום חשק לסיגריה. ואני רוצה למות.
חוץ מזה שיקרתי, אבל רק טיפה: אני מת לסיגריה. אבל אני מרגיש נפלא! (ורוצה למות.)

(הפוסט המיותר הזה הוא בסך הכל ניסיון להקליד משהו קוהרנטי באורך של יותר מ-140 תווים. אולי אולי יבואו אחריו עוד פוסטים. ואולי לא. בכל אופן, יש רגעים של נחת ורווחה מול ההפסקה מטופשת הזו, ובאופן משעשע הם הרגעים שבהם אני רץ. 3.5 ק"מ. כל יומיים. עוד שלוש שעות יה מניאק.)

הדרך הקלה להפסיק לעשן

אני, אני נגד שטחיות. ולכן, החלטתי לנתח את הסיטואציה בפרספקטיבה היסטורית. יעני, רטרוספקטיבה. לא יודע. נדמה לי. לא משנה, מה שחשוב זה להימנע מפתרונות קסם ולהתמקד בחשיבה לעומקם של הדברים, כולל ניתוחם בראי העבר.

אז בקיצור, אם לשים דברים נכוחה, הרי שאני מת לסיגריה. וכשאני אומר מת לסיגריה אני מתכוון לא סתם מת, אלא מת עם פוטנציאל לזומבי שמפרק כל מה שמתקרב אליו. ולא סתם זומבי אלא חתיכת זומבי נגטיבי. ואני מתכוון לזומבי נגטיבי בלי פרספקטיבה היסטורית, כן? אחד שקודם יורה ואחר כך חושב. בעצם לא חושב אחר כך. רק יורה עוד פעם.

וזה בסך הכל בסדר, כל המצב הזה. זה נורמלי. חמישה ימים ללא עישון. יהודי צריך להיתקל באיזה קיר ראשון ומטריד, ולהתמודד איתו.

"אל תדאג, עשר דקות וזה עובר. תשתה מים".

זין זה עובר בעשר דקות. אני פה כבר ארבע שעות מרביץ לעצמי עם לומים ולא עובר. רק מתמנחס והולך, הולך ומתמנחס. ושתיתי ג'ריקן. לא עזר.

ולא תגידו זה איזה צורך בלתי נשלט בניקוטין, בטבק, ב-43 מסרטנין ותקילין, תקילין ומסרטנין ומעשננין ומתפננין. לא. שום דבר. מה שחסר לי זה העישון. יעני, להכניס עשן, להוציא עשן, להכניס עשן, להוציא עשן. מכירים טרקטור? ככה. חסר לי לעשות כמו טרקטור. נורמלי, לא ככה?

זהו. נראה לי שאני הולך לחפש לי בעיר הגדולה סיגריה ללא טבק. וללא ניקוטין. וללא כלום גם. סיגריית כלומין נטולת מינֵי מין. במחיר מופקע. כזאת שתגרום לי להרגיש ולו לרגע כמו טרקטור. ג'ון דיר קטן וירוק ומטרטר ומחרחר ומשתעל ומשתנק ומפייח ומכייח ומתייפח ומתפחם ומתנחם. אם תראו אחד כזה, אולי זה אני.

אה, ואשר לכותרת, אז הדרך הקלה להפסיק לעשן היא למות. וגם אחרי זה אתם לא בטוחים אף פעם. שתדעו.

כמה

הכל כמותי בחיים האלה: בן כמה אתה, כמה אתה מרוויח, כמה חברים יש לך בפייסבוק, כמה עוקבים בטוויטר, כמה צפיות יש לבלוג שלך, כמה לקוחות יש לך, כמה אתה רץ בשבוע, כמה כפיפות בטן, כמה יצא המשחק של ברצלונה וריאל, כמה מחזורים לסיום, כמה פעמים היית בארה"ב, כמה עולה האוטו שלך, כמה ליטרים יש לך במנוע, כמה נסעת, כמה שליטים ערבים נפלו השנה, כמה זמן עד האינתיפאדה, איזה מספר האינתיפאדה הזאת לעזאזל.

ובכן, כמה אני רוצה לחרבן.

רק האושר החמקמק, רק לו אין מספר. כלומר, לא משנה כמה פעמים בלילה, אלא מה אתה מרגיש כשנעצמות לך העיניים. ולא חשוב כמה עלה הסושי כשאתה רואה את הגבות של הילדה שלך מתרוממות בהשתוממות של סלמון ווסאבי וסויה. (עוד!) ולא משנה כמה סרטים ראיתם ביחד או כמה ימי כיף עשיתם כבר, כי "אבא, היום זה היום הכי טוב בעולם". ולא משנה כמה חיבוקים קיבלת מהקטנה, כי כל העולם כולו עכשיו כאן בין הזרועות הפעוטות האלה.

מכתב מאב זקן לבנו הקטן

תקשיב לי עכשיו ותקשיב טוב, כי תיכף כל זה יילך, יתפוגג, יהיה לאד, לאוד, יהיה כלא היה, ואולי לא היה כלל, שהרי אם היה, היכן כל זה כעת כעת? אז תקשיב לי עכשיו טוב טוב, כי זה עוד כאן.

החיים הם גלידה וסקס וחיבוק של ילד וצחוק של תינוקת שתיכף כבר הולכת לטרום חובה, ובעצם היא כבר לא תינוקת. החיים הם אפילו לא כל אלה, אלא רק החשק לזה. החיים הם הפער בין מה שיש לך למה שאתה רוצה, בין החלומות שלך להתגשמות שלהם, בין התאוות הקטנות והבינוניות שלך, שגם הן תוצרים של יתר מדי טלוויזיה ושלטי חוצות, לאיפוק הפולני הזה שזורם לך בעורקים, שלא יכול לראות אותך נהנה. החיים הם התקווה שלך שכל זה יהפוך למשהו גדול ואמיתי וחודר וטוב ושכולם יאהבו את זה. החיים הם הציפייה הדרוכה, החרדה האיומה שזה לא זה, שזה רק עוד רגע מרגש אחד, שבסופו כולם מתרגשים לרגע כי זה נורא מרגש, או שכולם צוחקים לרגע כי זה נורא מצחיק, ואז עוברים הלאה, ומה שיצא לך מבין הידיים הוא לא יותר מאד אחד ונשכח, אוד עשן, היה כלא היה, היבהב לרגע ונדם.

אמא שלך ואני, ילד, אנחנו תוצר של מפגשים רעים שהתנקזו לכדי עוד מפגש רע אחד, שבו הזרעים שלי התגברו על המכשלות שבדרך והביצית שלה הרימה ראש לרגע לשמע זעקתם, ונכונה הפעם, באיזה איבחה של רחמים, לקלוט אחד. אני לא רציתי אותך, ילד, ואלמלא אמא שלך רצתה לשרוט פעם אחת את שכבת החיים שלה ולראות מה יש שם מתחת, הרי ממילא לא היית כלל. אז אל תודה לי. נשארתי בגלל המצפון ההוא, שאין לי ולו דבר, ושמחליט את החלטותיו ומוריד אותן עלי כאילו הייתי עוד פיון בשדה השחמט שלו. אז עברתי למשבצת של אבא, כי ככה הוא החליט.

החיים הם געגוע. געגוע ארוך וממושך למה שהיה פעם, לפני שעוד היית, למה שהיית פעם ולמה שתהיה, ובעיקר למה שלא תהיה אף פעם. נוסטלגיה דו קוטבית שבמרכזה אין האונים שהוא אתה. געגוע לשפתיים אדומות ובשרניות שלוחשות את שמך ומושכות את חולצתך מעליך, לסקס קצר וזועם על הכיור או על מכונת הכביסה, ללילה של אהבה, לחוסר הבושה שלו ושלה, לשריטות עדינות על הגב, למפגשים חטופים מלאי תאווה, שאין בהם מקום למילים או לספקות, והם רק אתה והיא וזרועות וצווארים, ללא תודעה.

החיים הם תשוקה להיות האיש הזה שקם ועושה, שקודח ומתקן ויושב וכותב ועונה ומגיב ויוצא ופוגש ושב ומבצע ויוצא וצוחק ומעז וגוהר ויונק את לשד החיים. האיש הזה שלידך ושמולך ושאינו אתה, שמאחורי העיניים המתבוננות שלו יש גם ידיים שעושות וגוף שחי חזק ומהר ועד הסוף.

החיים שלי, ילד, לא היו כאלה. החיים שלי קרו לי, ונתתי להם לזעזע אותי ולטלטל אותי ולגרוף אותי במערבולותיהם ובסערותיהם, ולטרוף אותי אל חופיהם. הייתי צעצוע שנפל ממכולה גדולה, ששחה בימים רבים ונשטף אל חופים אינספור, אבל לא בחרתי. לא בחרתי אף פעם. אז תקשיב טוב טוב לסיפור שלי ילד, כדי שכל זה לא יקרה לך, או אולי כדי שאתה תקרה לכל זה במקום.

היש של עכשיו; האין של תמיד

אהא, דף לבן, איה היית? ואם היית, כאילו היה לי מה לעשות אתך באלה הימים. לא לא, אנחנו שוב בדו קרב מבטים מצמית, אלא שככל שנוקפות השניות והדקות אני מגלה שאין לי סיכוי של ממש מול הלבן הלבן שלך.

כי הרי, ממילא החיים בשולי הרשת החברתית הם שורה של מחשבות שהוקלדו בטרם הבשילו, הפכו לאיזה רסס טקסטואלי מלעיג ושקעו לתהום הנשייה של הסטטוסים והציוצים לשעבר. השורות הטובות שלי הן כמו הבעלים של ג'ודי ניר-שלום-מוזס. אף אחד לא יזכור אותם כשתבוא השורה הבאה.

החיים על סף התהום הטקסטואלי הזה נקרעים כל העת בין הצורך להיות מוכר וידוע ומוערך ובין הרצון ליצור. בין הלהתענג על המשפט הנהדר והפרטי שלך לבין הלרוץ לספר לחבר'ה בשביל עוד לייק או ריטוויט. הציוץ והסטטוס מלעיגים הכל, ובעיקר משטחים את הפסקה לכדי כמה תווים דלילים וקולניים שכל תאוותם לעשות עוד כמה גלים, להפריח עוד איזו שממה קטנה של נפש לדקות אחדות, לפני שיבוא הארבה ויותיר אותה חרבה לעוד דור אחד לפחות.

יכולת ההשמעה המיידית הזו, כך נראה לי לפעמים, מותירה אותי מיותם מאיזשהו דבר של ממש להגיד. המלל שלי הוא רצף קטן של בלוקים שמתפזר לכל רוח הרבה לפני שאני שב ומורח עליו מעט טיח כהכנה לשורה הבאה. וכל שורה כזו – ובטח הטובות שבהן – שנגרעת מהמלל הגדול שלי לטובת תשומת הלב המיידית, נעלמת ולא שבה יותר.

ממש כמו הפסקאות האלו.

הטור שלי

אני רוצה טור. טור קטן. טורון. לא, באמת. בעל טור זה הבעל זבוב החדש. תראו מה עשה הטור בשנים האחרונות. כמו נדל"ן. 30 אחוז בשנה. אתה מקבל טור קטן היום, ובעוד 20 שנה זה כבר ירושה לילדים.

ותראו לאן אפשר להגיע היום מטור. קודם כל אתה יכול להתקדם. אתה יכול לקבל שני טורים. אתה יכול לקבל עמוד, אתה יכול לקבל מוסף משלך, לערוך עיתון, לעשות ריאליטי, להנחות תוכניות בטלוויזיה, לנהל תוכניות. ואני, אני אהיה פצצה של מנהל תוכניות. כל התוכניות יהיו משוגעות עלי מרוב שאני אהיה מנהל תוכניות משובח, ואחרי זה, כמו בעל טור אולי ארוץ לראשות הממשלה. לא יודע. אולי. לא מאשר ולא מכחיש. לא אני אמרתי את הדברים הללו. דברי הוצאו מהקשרם.

ואיזה טור שיהיה לי! טור מסעדות, טור רכב, טור ספורט, טור מוזיקת פולק! איזה טור! טור תחקירים! אני אנהל חקירות ואפיל ממשלות, אוציא המונים לרחובות ואמלא איצטדיונים. מי לא יקרא את הטור? יקראו אותו במטוסים ובאוניות ובממשלה ובכנסת ובבית המשפט העליון. יקראו אותו מעוטרינו ונטורינו ופטורינו ומפוטרינו. יקראו אותו אפילו בחורינו ובחוריהם בא-טור. זה טור שישיב עטרה לסורה. ולטורה גם. טור-טוריה!

הטור שלי יטריד, יעורר מחשבה, ימליץ על מתכונים, ישפיע, יניע, יהדהד את משוגות העם ואת מאווייו הכמוסים. טור של העם ולמען העם. טור שיהיה הבן של כולנו, טור שיוציא אותנו מלבנון ויכניס אותנו לעזה, טור שיראה לטורקים מה זה! טור שיחזיר את גלעד, טור שיפריח את השממה, טור שישיב את הכבוד הלאומי, טור.. טור.. טורבוביץ' בכלל!

אבל בינתיים, גם טור קטן יספיק. לא טורפדו ולא טורבינה ולא טורבו. טורון. טורונצ'יק. פרופיטורול.

עכשיו אני. תורי. טורי.

על מה אני מדבר כשאני לא סותם את הפה

ובכן מילים, היחלבו נא! פנו מקום בקצות אצבעותי לבאות אחריכן, והתפקדו נא על הוורד הלבן הלבן הזה. השחירוהו, צועדות בסך, כחיילים קטנים וממושמעים הנשטפים מני אצבע אל עלה. לימין, שור! או משהו.

עת לכתוב! לכתוב לכתוב! ואין מכשולים לכתיבה, לא לא. אין דבר העומד בפני הכותב ואצבעות הזהב שלו, אפילו החלל הזה שהולך ותופס לו עוד ועוד נתחים בקודקודו של הכותב, אפילו הוא לא יעמוד בדרכה של הכתיבה היקרה, הקדושה, התרפויטית, הזאת שאין בלתה, הזאת הבוראת לה מציאות כאן ועכשיו על הנייר (הלבן הלבן הזה כבר אמרנו?) אפילו שורת ההבל הרצה לה לפני מילותינו הקדושות – ואתם לא מבינים בכלל כמה דברים אידיוטיים רצים לי בראש, באמת. עוד לא דגדגתם את זה – אפילו לה לא ניתן מדרס על הדפים האלה ולא ניתן לה לחסום את הוד מעלתה הכתיבה. זו שהיא בתולה וכלה וייעוד ותור לביטוח לאומי. הו, לא!

–          ואם אין לי מה לכתוב?

–          זין עליך, תכתוב בכל זאת!

–          אבל אין לי מה לכתוב.

–          אז תכתוב שעה קודם.

(ויפה שעה אחת קודם)

%d בלוגרים אהבו את זה: