זה הולך להיות פרויקט ארוך. ולא, הוא לא רק לאוהבי ספרינגסטין.
1. אם יש חסד של ממש בכתיבה הפרטית שלך, הרי זה שאתה יכול להתעסק, באמת ובתמים, בדברים שאתה הכי אוהב בעולם. ומכיוון שכך, ומכיוון שלכתוב אני רוצה, הנה, בלי למצמץ, אני מתחיל את הפרויקט הזה.
באוטו שלנו יש בטח עשרים דיסקים שונים של ספרינגסטין. כולם קופצים הרבה יותר מדי. אנחנו בדיוק שני נהגים: אחד שתמיד מתלבט איזה דיסק לבחור, והשנייה שבוחרת בלי למצמץ את הדיסק של שירי פיט סיגר שספרינגסטין עשה לפני כמה שנים. זה גם טוב לה באוזניים, וגם מניח את דעתו של בעלה. אישה שנשואה 13 שנה לומדת לחיות בפשרה, בתנאי שהווליום לא קורע לה את האוזניים.
אני מרבה לבחור ב-The River. יש לבחירה הזו המון המון סיבות: שני דיסקים, עשרים שירים, ספקטרום שלם של מצבי רוח. נהר הוא נהר (והיא תגיד: פוגרום זה פוגרום). אין דינו ביום א' כדינו ביום ג', אין גדתו האחת כגדה האחרת, אין זרמיו בבוקר כמערבולותיו בצהרים. חיים שלמים יש באלבום הזה. אינספור נקודות כניסה. כל פעם אני בוחר אחת אחרת.
אני מקווה שהפרויקט הפרטי הזה שלי יצליח לעניין גם את מי שלא משוגע על ספרינגסטין כמוני. מוזיקה בכלל מעניינת אותי מהמון המון כיוונים. היא מעניינת אותי במלל ובתרגום שלה, היא מעניינת אותי בהיבט הטכני וההפקתי שלה (למרות הבורות המפליאה שלי בתחום. לאוזניים אין שכל, אבל הן יודעות מה הן אוהבות. קצת כמו ליכודניק וביבי), היא מעניינת אותי בהקשרים התרבותיים, החברתיים, הכלכליים והגיאוגרפיים שלה. את זה רבים מכם בטח יבינו: אני אוהב מוזיקה עד כאב. וכתבתי כבר: החסד הגדול של הכתיבה הפרטית הוא הזכות לתנות אהבה עם הדברים היקרים לך ביותר.
ספרינגסטין מעניין אותי במיוחד גם ביכולת שלו לספר סיפור במבנה שירי. אני הולך לחטט גם בעניין הזה. וגם פה, ההשכלה הספרותית-שירית שלי דלה כשלולית בדימונה, אבל אני מקווה שהיא דלוחה פחות.
בעצם, על מי אני עובד? ההשכלה שלי לא רחבה מדי בשום מקום. זו הסקרנות שלי שעובדת. וסקרנות תמיד עדיפה על השכלה, כי השכלה היא משהו שהישגת, הדלתות שסגרת מאחור. והסקרנות? הסקרנות היא הדרכים שבהם אתה עדיין יכול ללכת.
אם תרצו, הפסקה האחרונה היא דוגמא טובה מבחינתי לכך שכתיבה על נושא ספציפי (שלא בהכרח מעניין אתכם) יכולה להפוך לאבחנה מעט יותר אוניברסלית. כן, רק מעט יותר. בואו נשאיר משהו לאחר כך.
2. הפוסט הזה מנסה להניח תשתית למה שאני הולך לעשות פה בשבועות הקרובים. להסביר את עצמי לעצמי וגם למי שקורא אותי. וכמובן, מיד משאסיים לכתוב אשגר אותו לאוויר, בלי ידיעה של ממש איך ייראה הפרק הבא. ככה אני אוהב לכתוב. הרבה יותר קשה למצוא התחלה לסיפור, לפרק, לפסקה, למשפט – מאשר לכתוב את ההמשך. מצאתי את ההתחלה! ההמשך כבר יבוא לבד.
אז אני הולך לתרגם כאן כמה שירים. לכו תדעו, אולי 20, אולי פחות, ולדבר עליהם. גם על האווירה שלהם, גם על המילים שלהם, גם על ההקשרים הרחבים (תרבותיים, כלכליים ועוד כל מיני מילים גדולות) שלהם והכי חשוב – על מה הם עושים לי ולמה הם רלוונטיים כל כך בעיני לכאן ועכשיו. ולפני שאני מרטיב את הרגליים בשיר הראשון, אני רוצה להגיד כמה דברים על המעטפת.
3. עזבו אתכם מטריוויה. באמת, אין לזה סוף. כמות האינפורמציה המעניינת יותר פחות והערות השוליים האנאליות יותר והרבה יותר לגבי האלבום הזה היא באמת אינסופית. היא מחזיקה ספר עב כרך. אם מישהו מכיר את הספר הזה, שישלח לי לינק לאמאזון. אני מת לקרוא אותו.
אבל בכל זאת, הנה קצת מידע "בְרע", כמו שאומרים הפרסומאים הישראלים (הם מתכוונים להגיד "ב-row" ונופלים למלכודת ה"אנברקס" הישראלית): The River יצא לאור באוקטובר 1980, והוא התקליט החמישי של ספריגסטין. לגרסה המקורית של התקליט, שכבר הגיע לשלב שבו חיפשו לו עטיפה, קראו The ties that bind. הוא היה תקליט קצר בחצי, ונולד בשנה שבו בילו ספרינגסטין והלהקה בהופעות בארה"ב ובמערב אירופה.
(הדייקנים יגידו עכשיו שחלק מהשירים נכתבו וחלק מהסקיצות הוקלטו עוד קודם לכן, בשלוש השנים שבין 1975 ל-1978, ושבהם סכסוך משפטי מנע מספרינגסטין להוציא תקליט חדש. לפני שנתיים יצא סרט נהדר על התקופה הזאת, קוראים לו The Promise והוא מומלץ מאוד מאוד למי שאוהב דוקורוק בכלל וספרינגסטין בפרט. כבר אמרתי, יש לפרויקט הזה שאני מנסה להוליד עכשיו אינספור הערות שוליים. אין שום סיכוי שאתייחס אפילו לשבריר מהן. למען האמת, בטח את הרוב אני בכלל לא יודע.)
4. אבל הנה מה שחשוב באמת ב-The River. כתב אותו רווק בן 30 בערך, שהצליח, ב-83 דקות של מוזיקה, לזכך לתוכו תובנות של חיים שלמים, של דורות שעברו ושל כאלה שעוד לא נולדו.
ספרינגסטין כתב על אמריקה המתפוררת, בליבו שלו משבר כלכלי ארוך-ארוך, שעבור המעמדות הנמוכים דומה שהוא מעולם לא מסתיים, אולי רק מחריף מעת לעת. הוא כותב על האנשים שצמיחה כלכלית לא מגיעה אליהם אף פעם, אבל האטה ומיתון תמיד יגיעו אליהם ראשונים. והוא כותב חכם, מפוכח, חריף, עתיר בחמלה ובאהבה,
ספרינגסטין כותב הרבה על ההתפרקות של הערבות ההדדית. וזה מעניין כשזה בא מכותבים אמריקאים גדולים, כי אמריקה – בטח בעיניים של מי שנולד בקיבוץ בסבנטיז – אף פעם לא היתה מדינה של ערבות הדדית. המשפט המפורסם של קנדי, "אל תשאל מה המדינה עשתה בשבילך…" אף פעם לא ביטא באמת את החלום האמריקאי בעיני, כי החלום האמריקאי הוא סוליסטי. הוא החלום של בן הפליטים שעושה את זה בגדול. זה לא באמת נוגע לקהילה, אלא לאינדיבידואל.
ואולי בגלל זה, ההתפרקות של הערבות ההדדית בהקשר של האלבום הזה באה בדרך כלל מהפריזמה של התא המשפחתי. אותי זה תמיד הפליא שרווק יכול לכתוב על גבר שעוזב את האישה והילד, או על אישה שמתארת את התא המשפחתי ככלא. והוא עושה את זה בדיוק מטריד שאני מוצא אותו מעורר התפעלות.
ואחד אחרון על אמריקה של ספרינגסטין. זו לא אמריקה של טיימס סקוור או השדרה החמישית. זו לא אמריקה של קיץ אינדיאני בבוסטון והאסתטיקה המוחלטת של פרנק לויד רייט ופיצג'ראלד. זה מלוכלך, זה קודר, זה שטוף בגשם ובטינופת של מפעלים בניו ג'רזי. של צידי מסילות מוזנחים ושלדים מחלידים של אולדסמובילים ופליימות'ים. זו אמריקה של סמטאות חשוכות ושל דרכים ללא מוצא, שאפילו השמחות שלה – והוא לא פעם כותב את השמחות האלה – נראות במבט-על עצובות עצובות. אם תרצו, סוג של אולמי ורסאי במבטא של פרנק סינטרה.
5. הפוסט הזה נהיה ארוך ארוך. אני לא באמת מופתע. תישארו אתי עוד טיפה. יש לי רק עוד דבר אחד או שניים להגיד. כלומר, אני אתאפק עם כל היתר.
But I remember us riding in my brother's car
Her body tan and wet down at the reservoir
At night on them banks I'd lie awake
And pull her close just to feel each breath she'd take
Now those memories come back to haunt me
They haunt me like a curse
Is a dream a lie if it don't come true
Or is it something worse
נוח לי להשתמש במילים האלה כי כל אחד מכיר אותן. אני אוהב גם את הנגיעה הסלנגית של them banks, למרות שספרינגסטין מתקן את המילים לאנגלית תקנית כבר המון המון שנים. ואני מתעכב על הבית זה, שוב, בגלל האוניברסליות שלו.
הגעגוע הזה, הפרטי פרטי, שיש לכל אחד מאיתנו לכל מה שהיה ואינו: לארץ ישראל היפה, לילדות, לנעורים, לאהבה, לסקס, לקימורים של אהובותינו, לאומרים שהיה פה שמח. הגעגוע הזה הוא כל כך בנאלי. כל כך מובן מאליו. כל כך לא מקורי. ועדיין, הגעגוע הפרטי הזה מרטיט את כולנו. בוודאי שנים אחרי שאנחנו חווים אותו, אבל אפילו הרבה לפני, בגיל 13, כשאנחנו עדיין מתאווים אליו.
הסנטימנט הזה עובר כחוט שני בכל דבר שיקר לנו בעולם הזה. הוא גם מלווה את האלבום הזה לכל אורכו. לפעמים מרחוק ולפעמים, כמו כאן, ככה, ישר לפנים.
איך יפה, הא?
6. אחרון ודי על באמת: את מי מעניין האוניברסאלי לעזאזל? החיים שלנו הם אסופה של זכרונות פרטיים לגמרי. הם שלנו! תפסיק כבר להכניס אותנו לשק עם כל העולם. אנחנו אינדיווידואלים! כולנו!
כן, הא?
אז הנה זיכרון פרטי. יהיו הרבה כאלה בפרויקט הזה. בתחילת ספטמבר 2009 ספרינגסטין הופיע בג'רזי, וההופעות פשוט הוציאו לי את העיניים לחלוטין. באמצע ספטמבר קניתי כרטיס על הרצפה, מול הבמה, להופעה במדיסון סקוור גארדן, שתיערך ב-8 באוקטובר.
יומיים אחרי שקניתי את הכרטיס הוא הודיע, שההופעה הזו בגארדן תכלול את כל האלבום – מההתחלה ועד הסוף. זאת הפעם היחידה בהיסטוריה שהוא עשה את זה, ואני הייתי בשורה החמישית. אני ובחור מארגנטינה, שאפילו לא סיפר לאשתו שהוא נוסע לניו יורק.
צריך פיס בחיים.
עוד יש לי הרבה לספר ולכתוב, וזה יגיע בימים הקרובים. אני חורג ממנהגי האוטיסטי משהו, ומזמין אתכם להגיב. גם טריוויה מותר. אני שמח נורא על כל אחת מהתגובות שלכם. הן פשוט ממלאות אותי באושר. אז אל תחסכו.
תודה.
* ואגב אחרון, או אחרי אחרי אחרון: כל העניין הזה של לכתוב על תקליטים שאני אוהב נולד שוב באקדמיה למוזיקה של האוזן בר. לא מזמן ראינו, זוגתי ואני, את אורי משגב מדבר על אבי רואד. נהנינו נורא, וקצת קינאתי בו, כי הוא נהנה הרבה יותר. אז אולי אולי, הפרויקט הזה הוא תולדה של הקנאה המאוהבת הזו.
