ארכיון קטגוריה: ספרינגסטין

נולד בארבעה ביוני

כן כן, גם אני הולך לסטונז הערב. מוכרחים להיות שמח וכאלה. ושלושת הרגלים היום. איזה בן אדם לא עולה לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים? אז נלך להופעה של הסטונז כמו הכבשה התרבותית שאני.

(אני אתנצל את ההתנצלות המסורתית שלי על כך שאני לא יודע לכתוב על מוזיקה ובעצם לא מבין במוזיקה דבר וחצי דבר. כמו עיוור שכותב על איך נראית קשת, ככה אני מרגיש. אבל אני עיוור עם מוטיבציה, אז תחזיקו לי אצבעות.)

בקיצור, אני הולך לסטונז, אבל בלב, בלב אני הולך להופעה אחרת לגמרי היום. להופעה המיוחדת לרגל יום הולדת שלושים שנה לתקליט שאחראי לאחת המיסקונספציות הגדולות ביותר מאז הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. התקליט שהכיר לי את ברוס ספרינגסטין, Born in the USA  (או בשפה של חובבי ספרינגסטין, BITUSA. אני מתנצל על האנגלית בפוסט הזה. אין ברירה.)

התקליט הזה הכיר לי ולרוב האנשים שאני מכיר את ברוס ספרינגסטין. הכל מתחיל בבחור לבן ויפה מדי שרוקד על הבמה (ואם תשאלו אותי, מוטב היה לו לא היה רוקד) ומושיט יד לבחורה יפה ולבנה מדי כדי שתבוא לרקוד איתו. לשיר הזה קוראים Dancing in the dark, וכל בר דעת מבין שאת הסצנה שלפני הקליפ, זו שבה הם עושים אמבטיית חלב עזים, החבר'ה מ-MTV חתכו בעריכה. תודה לאל על חסדים קטנים.

אחרי זה יש עוד קליפים, ההוא עם הבחור היפה מדי שעכשיו הוא מוסכניק יפה מדי (I'm on fire) וההוא שבו הבחור שוב על הבמה, הפעם הוא נראה כמו גוש ג'ינס ובנדנות ושר משהו על וייטנאם (Born in the USA). מי שהיה מספיק אובססיבי עם רשת גימל בימים אלה, זוכר עוד כמה שירים.

ומה נשאר מכל הוויזואליה הזו? כוכב פופ ממותג עם שירי פופ ממותקים, ועם כינוי שכל אחד זוכר ואף אחד לא מבין למה בכלל נתנו לו אותו. בא, עשה כמה שטיקים וקליפים נחמדים, ושקע במצולות הזיכרון העמומים של האייטיז.

אם אתה אשכרה מכיר את ספרינגסטין, אתה יודע שזה לא בדיוק ככה. האמת, זה כמעט ההיפך. לפני עשר שנים, כשהתחילה האובססיה שלי, המוזיקה שלו נשמעה לי מושלמת בכמה שהיא מקולקלת. זה היה כאילו מישהו הקליט את הרוקנרול המושלם, ואז זרק אותו לבוץ. משהו תמיד היה קצת מקולקל. ממש לא Dancing in the dark, עם ההפקה המושלמת והסינטיסייזרים המדויקים והסקסופון המרוחק בסוף. שום דבר מזה. יותר כמו רעש של פקק תנועה מושלם ברחוב המסגר פינת יצחק שדה.

BITUSA הוא תקליט מושלם למדי. הוא עומד בשורה אחת עם חמישה או שישה תקליטים אחרים של ספרינגסטין, שאני לא יכול לתאר לעצמי מוזיקה בלעדיהם. ולמרות זאת, הוא מחיה את אניגמת ספרינגסטין בעיני יותר מכל תקליט אחר: גאון מוזיקלי מושלם? גיבור מעמד הפועלים? משורר דגול ומיוסר? או שאולי המותג האמריקאי האולטימטיבי? אדם שנארז בכל כך הרבה כישרון, שהוא משכנע אפילו אותי בגאונות שלו, בפטריוטיות הביקורתית שלו, בכתיבה המושלמת הזאת.

(אני עדיין מוצא את עצמי שואל את השאלות האלה בכניסה להופעות שלו, ובסוף אני מחייך לעצמי וחושב שתזדיין הציניות. גם אם נפלתי בשבי המותג הקפיטליסטי המושלם, הרי אני שואב ממנו הנאה מושלמת. כדברי המשורר, That’s where the fun is).

בתוך שרשרת הלהיטים האינסופית של BITUSA נפלו מהרדיו המקומי שלושה שירים, שבעיני עושים את התקליט הזה. שניים מהם הם שירי פופ – ספרינגסטין כותב שירי פופ בחסד. השלישי הוא יצירת מופת שגדולי המשוררים (והרוקיסטים) היו לוקחים עליה בעלות לו יכלו.

הראשון הוא I'm going down, שיש לי חבר שטוען שהוא אחת הבדיחות המצחיקות ביותר של ספרינגסטין. אני נוטה להסכים איתו. יש בו גם סאונד עמום מעט, והגיטרות נשמעות כמו שצריך. לא נקיות כמו בחלקים ניכרים של התקליט הזה. חוץ מזה, יש בו את סולו הסקסופון השמח ביותר שאני מכיר. עזבו, אל תתנו לי לדבר על מוזיקה. פשוט תקשיבו.

השני הוא שיר האהבה הלא רומנטי מושלם. אנחנו לא מקדישים מספיק זמן לאהבה שאין בה ניצוצות וחשק וכאב ואושר, באמת. אני מתנצל אם אני נשמע עכשיו כמו איזה פריצ'ר דה לה שמאטע מלואיזיאנה, אבל כמה זה קורה באמת? זה גם אחד מהשירים האלה שאני מעדיף לשמוע כשאין אף אחד בסביבה, כי צריך להגביר את הווליום עד הסוף, ואז עוד קצת. וכן, גם פה, הסקסופון בסוף הוא רגע שהיה שווה להיוולד עבורו. קוראים לשיר בובי ג'ין. אומרים שברוס כתב אותו לסטיבן ואן זנדט, הגיטריסט של הלהקה והחבר הכי טוב שלו, אבל אלה שטויות. הוא כתב את זה בשבילי.

לשיר השלישי קוראים Downbound Train. הוא לא שמח בכלל, והוא הספרינגסטין של הבוץ. האמיתי. זה שאני אוהב. זה אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם, אפילו תרגמתי אותו פעם, אבל פה אני אכתוב רק שורה אחת (שחבר הזכיר לי), שמסבירה בפחות מעשרים מילים (קצרות) מהי כתיבת מוזיקה מושלמת בעיני.

She just said, "Joe, I gotta go
We had it once, we ain't got it anymore"

אצל אנשים שאוהבים את ספרינגסטין לא מספיק לדבר על שירים שנכנסו לתקליט. צריך לדבר גם על מה שלא נכנס. קוראים לשירים האלה Outtakes, ולספרינגסטין יש כל כך הרבה כאלה, שהם מילאו כבר אוספים עצומים למדי.

ואם התקליט הזה אניגמטי בעיני מלכתחילה, הרי שהוא מוזר פי כמה כשזוכרים את האאוטטייק הזה, שאין לי הרבה מה להגיד עליו, חוץ מזה שהוא השיר שאני הכי אוהב בעולם. תקליט מושלם, שהשיר הכי טוב בו נשאר בחוץ. תודו שזה מוזר.

זהו, הולכים לראות את הסטונז היום, וזה יום מיוחד, אבל זה גם יום לא מיוחד. הוא דומה להמון ימים אחרים בעיני. המון ימים שבהם אני לא הולך לראות את ברוס ספרינגסטין. אז מיק, קית', סחבק בא עוד מעט. אני חושב שכתבו על זה שורה נהדרת פעם:

If you can't be with the one you love, love the one you're with…

 

 

 

 

 

The River – פתיחה

זה הולך להיות פרויקט ארוך. ולא, הוא לא רק לאוהבי ספרינגסטין.

1. אם יש חסד של ממש בכתיבה הפרטית שלך, הרי זה שאתה יכול להתעסק, באמת ובתמים, בדברים שאתה הכי אוהב בעולם. ומכיוון שכך, ומכיוון שלכתוב אני רוצה, הנה, בלי למצמץ, אני מתחיל את הפרויקט הזה.

באוטו שלנו יש בטח עשרים דיסקים שונים של ספרינגסטין. כולם קופצים הרבה יותר מדי. אנחנו בדיוק שני נהגים: אחד שתמיד מתלבט איזה דיסק לבחור, והשנייה שבוחרת בלי למצמץ את הדיסק של שירי פיט סיגר שספרינגסטין עשה לפני כמה שנים. זה גם טוב לה באוזניים, וגם מניח את דעתו של בעלה. אישה שנשואה 13 שנה לומדת לחיות בפשרה, בתנאי שהווליום לא קורע לה את האוזניים.

אני מרבה לבחור ב-The River. יש לבחירה הזו המון המון סיבות: שני דיסקים, עשרים שירים, ספקטרום שלם של מצבי רוח. נהר הוא נהר (והיא תגיד: פוגרום זה פוגרום). אין דינו ביום א' כדינו ביום ג', אין גדתו האחת כגדה האחרת, אין זרמיו בבוקר כמערבולותיו בצהרים. חיים שלמים יש באלבום הזה. אינספור נקודות כניסה. כל פעם אני בוחר אחת אחרת.

אני מקווה שהפרויקט הפרטי הזה שלי יצליח לעניין גם את מי שלא משוגע על ספרינגסטין כמוני. מוזיקה בכלל מעניינת אותי מהמון המון כיוונים. היא מעניינת אותי במלל ובתרגום שלה, היא מעניינת אותי בהיבט הטכני וההפקתי שלה (למרות הבורות המפליאה שלי בתחום. לאוזניים אין שכל, אבל הן יודעות מה הן אוהבות. קצת כמו ליכודניק וביבי), היא מעניינת אותי בהקשרים התרבותיים, החברתיים, הכלכליים והגיאוגרפיים שלה. את זה רבים מכם בטח יבינו: אני אוהב מוזיקה עד כאב. וכתבתי כבר: החסד הגדול של הכתיבה הפרטית הוא הזכות לתנות אהבה עם הדברים היקרים לך ביותר.

ספרינגסטין מעניין אותי במיוחד גם ביכולת שלו לספר סיפור במבנה שירי. אני הולך לחטט גם בעניין הזה. וגם פה, ההשכלה הספרותית-שירית שלי דלה כשלולית בדימונה, אבל אני מקווה שהיא דלוחה פחות.

בעצם, על מי אני עובד? ההשכלה שלי לא רחבה מדי בשום מקום. זו הסקרנות שלי שעובדת. וסקרנות תמיד עדיפה על השכלה, כי השכלה היא משהו שהישגת, הדלתות שסגרת מאחור. והסקרנות? הסקרנות היא הדרכים שבהם אתה עדיין יכול ללכת.

אם תרצו, הפסקה האחרונה היא דוגמא טובה מבחינתי לכך שכתיבה על נושא ספציפי (שלא בהכרח מעניין אתכם) יכולה להפוך לאבחנה מעט יותר אוניברסלית. כן, רק מעט יותר. בואו נשאיר משהו לאחר כך.

2. הפוסט הזה מנסה להניח תשתית למה שאני הולך לעשות פה בשבועות הקרובים. להסביר את עצמי לעצמי וגם למי שקורא אותי. וכמובן, מיד משאסיים לכתוב אשגר אותו לאוויר, בלי ידיעה של ממש איך ייראה הפרק הבא. ככה אני אוהב לכתוב. הרבה יותר קשה למצוא התחלה לסיפור, לפרק, לפסקה, למשפט – מאשר לכתוב את ההמשך. מצאתי את ההתחלה! ההמשך כבר יבוא לבד.

אז אני הולך לתרגם כאן כמה שירים. לכו תדעו, אולי 20, אולי פחות, ולדבר עליהם. גם על האווירה שלהם, גם על המילים שלהם, גם על ההקשרים הרחבים (תרבותיים, כלכליים ועוד כל מיני מילים גדולות) שלהם והכי חשוב – על מה הם עושים לי ולמה הם רלוונטיים כל כך בעיני לכאן ועכשיו. ולפני שאני מרטיב את הרגליים בשיר הראשון, אני רוצה להגיד כמה דברים על המעטפת.

3. עזבו אתכם מטריוויה. באמת, אין לזה סוף. כמות האינפורמציה המעניינת יותר פחות והערות השוליים האנאליות יותר והרבה יותר לגבי האלבום הזה היא באמת אינסופית. היא מחזיקה ספר עב כרך. אם מישהו מכיר את הספר הזה, שישלח לי לינק לאמאזון. אני מת לקרוא אותו.

אבל בכל זאת, הנה קצת מידע "בְרע", כמו שאומרים הפרסומאים הישראלים (הם מתכוונים להגיד "ב-row" ונופלים למלכודת ה"אנברקס" הישראלית): The River  יצא לאור באוקטובר 1980, והוא התקליט החמישי של ספריגסטין. לגרסה המקורית של התקליט, שכבר הגיע לשלב שבו חיפשו לו עטיפה, קראו The ties that bind. הוא היה תקליט קצר בחצי, ונולד בשנה שבו בילו ספרינגסטין והלהקה בהופעות בארה"ב ובמערב אירופה.

(הדייקנים יגידו עכשיו שחלק מהשירים נכתבו וחלק מהסקיצות הוקלטו עוד קודם לכן, בשלוש השנים שבין 1975 ל-1978, ושבהם סכסוך משפטי מנע מספרינגסטין להוציא תקליט חדש. לפני שנתיים יצא סרט נהדר על התקופה הזאת, קוראים לו The Promise והוא מומלץ מאוד מאוד למי שאוהב דוקורוק בכלל וספרינגסטין בפרט. כבר אמרתי, יש לפרויקט הזה שאני מנסה להוליד עכשיו אינספור הערות שוליים. אין שום סיכוי שאתייחס אפילו לשבריר מהן. למען האמת, בטח את הרוב אני בכלל לא יודע.)

4. אבל הנה מה שחשוב באמת ב-The River. כתב אותו רווק בן 30 בערך, שהצליח, ב-83 דקות של מוזיקה, לזכך לתוכו תובנות של חיים שלמים, של דורות שעברו ושל כאלה שעוד לא נולדו.

ספרינגסטין כתב על אמריקה המתפוררת, בליבו שלו משבר כלכלי ארוך-ארוך, שעבור המעמדות הנמוכים דומה שהוא מעולם לא מסתיים, אולי רק מחריף מעת לעת. הוא כותב על האנשים שצמיחה כלכלית לא מגיעה אליהם אף פעם, אבל האטה ומיתון תמיד יגיעו אליהם ראשונים. והוא כותב חכם, מפוכח, חריף, עתיר בחמלה ובאהבה,

ספרינגסטין כותב הרבה על ההתפרקות של הערבות ההדדית. וזה מעניין כשזה בא מכותבים אמריקאים גדולים, כי אמריקה – בטח בעיניים של מי שנולד בקיבוץ בסבנטיז – אף פעם לא היתה מדינה של ערבות הדדית. המשפט המפורסם של קנדי, "אל תשאל מה המדינה עשתה בשבילך…" אף פעם לא ביטא באמת את החלום האמריקאי בעיני, כי החלום האמריקאי הוא סוליסטי. הוא החלום של בן הפליטים שעושה את זה בגדול. זה לא באמת נוגע לקהילה, אלא לאינדיבידואל.

ואולי בגלל זה, ההתפרקות של הערבות ההדדית בהקשר של האלבום הזה באה בדרך כלל מהפריזמה של התא המשפחתי. אותי זה תמיד הפליא שרווק יכול לכתוב על גבר שעוזב את האישה והילד, או על אישה שמתארת את התא המשפחתי ככלא. והוא עושה את זה בדיוק מטריד שאני מוצא אותו מעורר התפעלות.

ואחד אחרון על אמריקה של ספרינגסטין. זו לא אמריקה של טיימס סקוור או השדרה החמישית. זו לא אמריקה של קיץ אינדיאני בבוסטון והאסתטיקה המוחלטת של פרנק לויד רייט ופיצג'ראלד. זה מלוכלך, זה קודר, זה שטוף בגשם ובטינופת של מפעלים בניו ג'רזי. של צידי מסילות מוזנחים ושלדים מחלידים של אולדסמובילים ופליימות'ים. זו אמריקה של סמטאות חשוכות ושל דרכים ללא מוצא, שאפילו השמחות שלה – והוא לא פעם כותב את השמחות האלה – נראות במבט-על עצובות עצובות. אם תרצו, סוג של אולמי ורסאי במבטא של פרנק סינטרה.

5. הפוסט הזה נהיה ארוך ארוך. אני לא באמת מופתע. תישארו אתי עוד טיפה. יש לי רק עוד דבר אחד או שניים להגיד. כלומר, אני אתאפק עם כל היתר.

But I remember us riding in my brother's car

Her body tan and wet down at the reservoir

At night on them banks I'd lie awake

And pull her close just to feel each breath she'd take

Now those memories come back to haunt me

They haunt me like a curse

Is a dream a lie if it don't come true

Or is it something worse

נוח לי להשתמש במילים האלה כי כל אחד מכיר אותן. אני אוהב גם את הנגיעה הסלנגית של them banks, למרות שספרינגסטין מתקן את המילים לאנגלית תקנית כבר המון המון שנים. ואני מתעכב על הבית זה, שוב, בגלל האוניברסליות שלו.

הגעגוע הזה, הפרטי פרטי, שיש לכל אחד מאיתנו לכל מה שהיה ואינו: לארץ ישראל היפה, לילדות, לנעורים, לאהבה, לסקס, לקימורים של אהובותינו, לאומרים שהיה פה שמח. הגעגוע הזה הוא כל כך בנאלי. כל כך מובן מאליו. כל כך לא מקורי. ועדיין, הגעגוע הפרטי הזה מרטיט את כולנו. בוודאי שנים אחרי שאנחנו חווים אותו, אבל אפילו הרבה לפני, בגיל 13, כשאנחנו עדיין מתאווים אליו.

הסנטימנט הזה עובר כחוט שני בכל דבר שיקר לנו בעולם הזה. הוא גם מלווה את האלבום הזה לכל אורכו. לפעמים מרחוק ולפעמים, כמו כאן, ככה, ישר לפנים.

איך יפה, הא?

6. אחרון ודי על באמת: את מי מעניין האוניברסאלי לעזאזל? החיים שלנו הם אסופה של זכרונות פרטיים לגמרי. הם שלנו! תפסיק כבר להכניס אותנו לשק עם כל העולם. אנחנו אינדיווידואלים! כולנו!

כן, הא?

אז הנה זיכרון פרטי. יהיו הרבה כאלה בפרויקט הזה. בתחילת ספטמבר 2009 ספרינגסטין הופיע בג'רזי, וההופעות פשוט הוציאו לי את העיניים לחלוטין. באמצע ספטמבר קניתי כרטיס על הרצפה, מול הבמה, להופעה במדיסון סקוור גארדן, שתיערך ב-8 באוקטובר.

יומיים אחרי שקניתי את הכרטיס הוא הודיע, שההופעה הזו בגארדן תכלול את כל האלבום – מההתחלה ועד הסוף. זאת הפעם היחידה בהיסטוריה שהוא עשה את זה, ואני הייתי בשורה החמישית. אני ובחור מארגנטינה, שאפילו לא סיפר לאשתו שהוא נוסע לניו יורק.

צריך פיס בחיים.

עוד יש לי הרבה לספר ולכתוב, וזה יגיע בימים הקרובים. אני חורג ממנהגי האוטיסטי משהו, ומזמין אתכם להגיב. גם טריוויה מותר. אני שמח נורא על כל אחת מהתגובות שלכם. הן פשוט ממלאות אותי באושר. אז אל תחסכו.

תודה.

* ואגב אחרון, או אחרי אחרי אחרון: כל העניין הזה של לכתוב על תקליטים שאני אוהב נולד שוב באקדמיה למוזיקה של האוזן בר. לא מזמן ראינו, זוגתי ואני, את אורי משגב מדבר על אבי רואד. נהנינו נורא, וקצת קינאתי בו, כי הוא נהנה הרבה יותר. אז אולי אולי, הפרויקט הזה הוא תולדה של הקנאה המאוהבת הזו.

5 ביולי 2012, ברוס ספרינגסטין בהופעה, פאריז

מוקדש לאלירז*

1. שאלתי את עצמי לרגע למה אני כותב את הפוסטים האלה. הרי הם לא מעניינים אף אחד. כמה קוראים שלי אוהבים את ספרינגסטין? שישה? שבעה? וגם הם קצת רוצים שאמות (קנאה מובנת לחלוטין בנסיבות הנוכחיות.) אז מה הקטע?

ואז נזכרתי במשהו שכל כותב צריך להגיד לפעמים: שיזדיינו הקוראים שלי. אני לא כותב בשבילם. אני כותב בשבילי.

(במקרה שלכם, לכו להזדיין ותיהנו מכל רגע. בכל זאת, למה לבעוט בדלי?)

2. ניסיתי לספור. זו הפעם השמינית או התשיעית שלי בפאריז. לא הייתי באייפל (אבל הסתכלנו מלמטה בשנה שעברה.) מה שכן תמיד אני רוצה לעשות, זה ללכת לבקר את הקבר של ג'ים מוריסון. הפעם הוא במרחק הליכה מהדירה שלי.

כל החיים אני יודע שבית הקברות נסגר מוקדם. בחמש, או בשש במקרה הטוב, מה שכמובן לא הפריע לי להגיע לשם בעשרה לשש. הייתי עסוק. ידעתי שאאחר, אבל החלטתי שלנסות צריך. וזהו, זו התרומה שלי לתיירות הפעם. אחרי זה זה רק אני והמחשב, וההופעות האלה, שבעצם בכלל מפריעות לי לכתוב.

אז סליחה ג'ים. אל איי וומן היה אחד מהתקליטים האלה, שהולכים עם בן אדם הרבה זמן. גם הוא וגם הרבה דברים אחרים, אבל זה קבר, אתה מבין. אני בטוח שאתה לא היית הולך לבקר בקבר של עצמך. מקסימום עובר בסביבה ומשתין בהצדעה.

3. נגיד שאתם אוהבים מוזיקאי. מאוד אוהבים. והוא מפורסם להחריד, וההופעות שלו ידועות כאירועים אפיים. כל מוזיקאי, כן? כל אחד שמתאים לכם לתיאור הזה: ניל יאנג, יו טו, רולינג סטונז. שיהיה פאקינג קובי פרץ מצידי.

עכשיו, תארו לכם שאתם אוהבים במיוחד שני שירים שלו (אתם אוהבים הכל. נורא אוהבים. אבל אלה שני שירים של חסד נעורים. מיוחדים להפליא, למרות שהם אולטרה מוכרים. סטרוויי טו הבנים כאלה. יש מעריצים שיגידו שהשירים האלה כבר יצאו להם מכל החורים.)

ועכשיו תתארו לעצמכם שאתם נוסעים לחו"ל לראות את האמן הזה, פעם אחר פעם, והולכים להופעה ועוד הופעה ועוד הופעה ועוד הופעה – והבן זונה לא מואיל בטובו לשיר את ה"הפרח בגני" שלו ולו פעם אחת.

אז אתמול ספרינגסטין שר את ת'אנדר רואד. אני יכול למות בשקט. תזרקו לי אבן על הקבר כשהוא יואיל ויעשה את בקסטריטס, כי לזה עוד לא זכיתי.

4. הקטע הזה מיועד לשישה או שבעה שבאמת אוהבים את ברוס. האחרים יכולים לדלג לסעיף הבא. אני אעלב, אבל במידה.

כשאתה הולך להופעה של ברוס אתה יודע למה לצפות. יש עשרה או חמישה עשר שירים שיהיו בהופעה: מהתקליט הנוכחי ומהסטנדרטים של הטור הזה. ויש את ווייטינג און א סאני דיי ודה רייזינג ובורן טו ראן שיהיו ביי הוק אנד ביי קרוק. היתר פתוח לפרשנויות. יש לו חמישה או עשרה שירים להפתיע את הקהל. ותמיד תקבל איזה צ'ופר בדמות שיר מעט שכוח, או פחות מבוצע, או משהו שאתה אוהב במיוחד. וחוץ מזה עוד כמה סטנדרטים שמתחלפים ושבטוח תאהב נורא. למשל, בערב נתון הוא כמעט תמיד יבצע את בובי ג'ין או נו סורנדר. רוב הסיכויים שהוא יעשה את בדלנדס בחמש מכל שש הופעות, ואת ביקוז דה נייט. כאלה. תפסתם, נכון? ומי שהולך לראות אותו מכיר את זה.

בטור הזה יש דברים שאני מאוד מאוד אוהב. מלבד החמישה-שישה שירים שהוא יבצע מהאלבום הנוכחי (שניים מהם אני מאוד אוהב. עם היתר אני מסתדר היטב), הא יעשה גם שירים שאני משוגע עליהם בכל הופעה – ספיריטס אוף דה נייט למשל, ומיי סיטי אין רואינס, שתמיד רציתי לראות בהופעה. אה, וכמובן דנסינג אין דה דארק ו-10th avenue freeze-out בהדרנים. כלומר, אין הופעות רעות בסיבוב הזה (כאילו יש לו הופעות רעות).

בהופעה הראשונה בפאריז היו ממתקים מקסימים. היה אינדיפנדנס דיי על הפסנתר וג'וני 99 ודה פרומיסד לנד, היה סנדי ובובי ג'ין ודארקנס (!). היה דה ריוור. היו שלוש שעות מדהימות. באמת, הכי טוב שיכול להיות.

5. גם הקטע הזה מיועד לאוהבי ספרינגסטין. אתם לא רואים את הכותרת של הפוסט? ראבאק! סליחה, כן? אבל אולי כדאי שתישארו, לפחות לפתיח.

ההופעה של אתמול לא היתה בפועל. היא לא קרתה. היא כמו איוב: משל. סיפור על הופעה. משהו שאתם קוראים עליו בכתבות על ההיסטוריה של הרוק אנ רול. לא יכול להיות שכל זה קרה בפועל.

ההופעה הזו, שלא היתה, כן? נמשכה שלוש שעות וארבעים דקות. והנה קטע מרתק: מי שמכיר את ספרינגסטין טיפ טיפונת מצוין, ידע אחרי השיר הראשון שהפעם זה משהו מיוחד. אחרי השיר השלישי זה כבר היה היסטורי אין דה מייקינג. לגמרי יכולת להרגיש את זה. השיר הרביעי היה דאון באונד טריין. זה מסוג השירים האלה של ספרינגסטין שאתה שומע, ואתה נפרד מהגוף שלך. נוסע למקום אחר, שהוא טוב מכדי להיות אמיתי. ומאוחר יותר היו something in the night וקנדיז רום (פעם שלישית שיוצא לי לשמוע את זה בהופעה), אינסידנט (גם כן פעם שלישית. הצטרפות מקרים בלתי נתפסת למדי) ו-I'm going down (איזה שיר אלוהי) ורייסינג. והממזר התיישב על הפסנתר ועשה את פור יו לבד, בגרסה השקטה. כל החיים אתה יושב מול הקטעים האלה ביו טיוב ואומר: למה אני אף פעם לא רואה את זה כשזה קורה?

אתמול ראיתי את זה. וכל זה לפני שהבן זונה הזקן הואיל בטובו ושר לי את ת'אנדר רואד. כן, לגמרי לי.

אז אתם מבינים? ההופעה הזאת לא קרתה. לא יכול להיות שכל זה התרחש. זה אוטופי מדי. מכירים את הקטעים שהוא עושה שלום לאמא בקהל? נכון הם קורים רק ביו-טיוב? אז זהו, שגם זה קרה אתמול.

6. הנה קטע: בפעם הראשונה שהלכתי לראות אותו זה היה בלונדון. הקהל של ספרינגסטין תמיד ידידותי. אפילו בפאריס. אבל בלונדון הוא ידידותי במיוחד. אולי כי הם שותים כל כך הרבה בירה לפני ההופעה. שם הבנתי שיש המון אנשים שראו המון הופעות שלו: אחד מספר לי שזו השישית, אחד מספר שזו ההופעה העשירית שלו. אחרת רואה אותו מהסבנטיז והפסיקה לספור, אבל מונה אותן בקלות, תאריכים, מקומות.

הכרטיס שלי להופעה הראשונה בפאריס היה במקום מחורבן. אתמול הוא היה הרבה יותר טוב, וגם שיפרתי עמדות ועמדתי ממש מעל הבמה. אולי זה כי לא הייתי למטה עם כל המכורים – פעם אסביר למה. לא בפוסט הזה. רמז: זה קשור בעיקר לעניין קטן ומוזר שיכונה כאן בשם הקוד "פיפי" – אבל אתמול הבנתי שאני כבר כמו כל הוותיקים האלה. אני יודע מתי להרים את הידיים, מתי לצעוק מה. אנשים בקהל מסתכלים עלי כדי לקבל את הקיו של איפה לקפוץ ואיזה שיר יש עכשיו.

זוכרים באייטיז שהיו שרים "שלום, שלום, שלום (היי!) שלום חנוך"? ושתמיד היה מישהו בקהל שידע לצעוק את ה"איפה?!" (אצלה בדירה) בתפסתי ראש טוב על הבר? אז ככה אני אצל ספרינגסטין. עוד דוגמא: מכירים שאתם מבקרים בבית כנסת ומשתוממים איך הקבועים יודעים את כל המילים ואת כל התנועות ואת כל ההסבות לימין ואת כל הניעות? ככה. פאקינג גרופי. אני חושב שזה לא כל כך מכובד.

7. אני תמיד הולך לראות אותו לבד. אלה תמיד מבצעים לוגיסטיים מורכבים, וזוגתי לא ממש בעניין. זה רועש מדי. תוסיפו לזה את המיזנתרופיה הקלה שלי, ותבינו למה אני יוצא מההופעות האלה נפוח מהתרגשות ומאדרנלין, בלי אף אחד לחלוק אתו את זה.

אתמול דווקא כן פגשתי מישהי שאני מכיר. מגיל שנה! והיא היתה מרוגשת ומלאת אדרנלין כמוני. וזה היה כיף גדול, לשבת אחרי זה ולשתות בירה ולהיזכר. וזה שהיא הזכירה גם את אבא שלי, בכלל היה לי בונוס.

הפוסט הזה כבר ארוך נורא, ובכל זאת אגיד עוד משהו, ששלומית העלתה אתמול: זה שנשים אוהבות אותו זה ברור. אבל איך זה שגברים כל כך אוהבים אותו? היא סיפרה לי על סטנד אפיסט שמספר שאם לאשתו היה רומן עם ספרינגסטין הוא היה טופח לה על השכם, מזמין אותה לבירה ומבקש ממנה פרטים. צחקתי בלי סוף.

אשר לי, אני כן הייתי זורק את מיק ג'אגר מהמיטה שלי. אבל לספרינגסטין הייתי מביא בירה ומדבר איתו כל הלילה. אשתי הבינה את זה עוד לפני – כאילו חסרות לה נקודות זכות – שכמה גיבורים יש לאדם מבוגר בחייו? ואם יש לך גיבור, אז תיהנה ממנו עד הסוף. ומי הגיבורים שלי? אירווינג, שהוא כנראה חתיכת נאד נפוח, מרקס, שכבר הגיע לגיל 85, אמאדו זצוק"ל, ג'ון לנון הי"ד. מי נשאר לי?

ספרינגסטין נשאר. תודה לאל.

לרקורד ולמען הרגעת הרוחות: את אשתו לא הייתי זורק מהמיטה. גם בחורות לא אמורות להיראות ככה בגיל שישים.

8. אחרון ודי, תודות גדולות.

לאלירז שבתחילת הפוסט, אני מקווה לתת לך משהו לקרוא תוך חודשיים-שלושה.

לשלומית: איזה עולם מופלא זה שבו זכינו לחוות את כל זה קצת ביחד.

לננסי, שחולקת אתי את האהבה הזאת: פעם עוד נצליח לראות אותו ביחד. ולא, לא בג'רסי. או ברצלונה או דבלין (או אירופה או ספרד).

ולאלה, שלעולם לא יהיו די מילים להודות לה. תרגישי טוב מותק, ותנשקי את הילדים שלי בשבילי. תיכף אני חוזר.

*שיזדיינו הקוראים, אבל כל כותב צריך קוראים שתמיד שם, ושגם יגידו לו שהוא בסדר לפעמים, כשהוא רוצה להטביע את עצמו בדלי. אז עוד תודה אחת. גדולה גדולה. 

4 ביולי 2012, ברוס ספרינגסטין בהופעה, פאריז

פרולוג ארוך מדי (שש בערב)

1. אני אוהב אותו כי הוא מזכיר לי שעבודה קשה היא לפעמים לא רק הדרך, אלא הפרס, ושלא עבור האחרים אתה עובד. שבסוף הערב זה אתה והמלאכה שעשית, העייפות והזיעה והגאווה והאדרנלין. אלה לא רק תחנות בדרך, אלא גם היעד. וצריך לזכור את זה כל יום כי רב העמל ורגעי החסד צרים הם ודלים ומועטים. רגע הם כאן ורגע אינם. ועכשיו, כשאני כותב את זה שעתיים לפני, טוב לי לכתוב. ואולי יום אחד אעלעל בדפים הצהובים האלה שאני מקליד באיטיות מביכה על הטלפון שלי – ואזכור שהייתי מאושר.

יש לכתוב פרולוג כעת, כי האיש לא עוצר תוך כדי, והוא אדיש לגמרי לזכרונות שלך שעכשיו הם מתהווים ועוד רגע יהיו לאבק. יש להספיק עכשיו, שהרי תיכף לא יהיה זמן.

2. אולי זו בכלל תהילת עבר להתפלש בה. אולי אלה רק ידיים מושטות אל הסבנטיז בגעגועים שיודע רק מי שהזדקן כבר, שיודע שכל הטוב הזה כבר מאחוריו, אם אי פעם היה שלו. כל כך הרבה שערות לבנות יש כאן, ופימות וכרסים ועור מידלדל ורגלי עורבים שחורצות את הדרך מקצה העין אל המקום שפעם היו בו בלוריות ורעמות.

כמו רבים מאוהביו אני לא מעריץ אלא מאמין בכנסיה שלו. ורק הספק המכרסם של האתאיסט עודו תוחב אצבע בגב החסיד, תוהה ושואל ומתכחש ומשיג ומפגיע. שמישהו יסתום לי את הפה בבקשה. תיכף יטיף המטיף ותענה המקהלה והקהל יחרה יחזיק אחריה. ושיחנקו הצדקנים והאפיקורסים. לכאן באים עם אמונה או שלא באים בכלל.

3. עזבו אתכם משטויות. כל זה מתכנס למוזיקה. לשירים שהכי אהבתי אי פעם: לראן טו יו של בראיין אדאמס (הו, הבושה! כמה התרגשתי בקיסריה ב-87'!) לווד'רינג הייטס, להפצעות של דייויד בואי ולייף און מארס בחיים שלי, לג'וקרמן ולהוריקן, ללייק א רולינג סטון ומיי בק פייג'ס, לאיינג'י ורובי טיוזדיי, לגרייסלנד ואמריקן טיון, לסאמת'ינג סו רייט על פי אנני לנוקס, ללילות ארוכים עם טום ווייטס ולנשים שמתלוננות על מוזיקת הסקס שלי (הבן אדם אכן חורק וחורץ כמו משור), לביטלס ולדון מקלין, לסיימון וגרפונקל, לאפטר דה גולד ראש של ניל יאנג, לבלק של אדי ולמיי גירל של קורט. לדה ריוור, הו דה ריוור. לת'אנדר רואד שבגיל 32 לימד אותי לאהוב מחדש. כמה אנשים, כמה שירים, לימדו אתכם לאהוב מחדש עם אישה ושני ילדים, בלי לבגוד באיש ובדבר?

4. יש שירים שלו – ולא מעט כאלה – שאני מתאמץ לא ללמוד בעל פה. ותודה לאל על כל התאים האפורים המתים. הכל כדי ללכוד את ההתרגשות מהחדש והמוכר פחות. הכל כדי להישאר מאוהב. הם מתמעטים והולכים, השירים האלה (יימח שמם של התאים האפורים המתפקדים), וכל פעם שאני מבחין שהנה, תיכף ישירו המילים את עצמן מעצמן, אני מפסיק להקשיב. רק לא לאבד את הקסם הזה, את רסיס הנדודים שנשטתה ונשתהה כאן, למרות הגיל והקמטים. לזכר האהבות האבודות והמשחקים המכורים.

הנה, נפתחו השערים. הנה, אני הולך להופעה של ספרינגסטין. עם שמנים וצולעים וחתיארים. הנה, שוב, הפעם הראשונה שלי.

הופעה

5. כשברוס התחיל לבצע את רקינג בול (Wrecking Ball) – ואני מתכוון לשיר, לא לתקליט – לא התלהבתי במיוחד. זה היה ב-2009, בהופעות שהוא נתן בג'איינטס סטדיום רגע לפני שהרסו את האיצטדיון. מהשיר לא התלהבתי, אבל מההופעות שהוא נתן שם (תודה לאל על יו-טיוב) כל כך התלהבתי, שקניתי כרטיס להופעה במדיסון סקוור גארדן. ואז עוד כרטיס, לעוד הופעה באותו מקום.

יצא לי מאורע היסטורי. הוא ניגן שני תקליטים מלאים – ביום הראשון את דה וויילד, דה אינוסנט אנד דה אי סטריט שאפל, תקליט ליודעי חן, ישן ישן, מהימים שלפני בורן טו ראן, ועם חברים אחרים בלהקה. ביום השני הוא ביצע את דה ריוור, התקליט הכפול. ואם זה נשמע ארוך, אז תארו לעצמכם כמה ארוך זה היה אם הוא פתח עם שלושה שירים לא מהתקליט, וסיים עם עוד כמה, אחרי הסוף של התקליט.

אני מאריך. סליחה. בכל אופן, הוא ביצע אז את רקינג בול. פעמיים. לא התלהבתי. ובכלל, לא התלהבתי מהמדיסון סקוור גארדן ומהקהל האמריקאי, שבא "to be entertained". פחח. קהים ומפונקים, האמריקאים.

וכשהוא הוציא תקליט שקוראים לו רקינג בול, באמת שלא התלהבתי. לבסס תקליט שלם על שיר מחורבן? נו באמת.

אז זהו, שאחרי ששמעתי את רקינג בול עוד שלושים פעם, הפכתי למאמין, כהרגלי. ספרינגסטין יותר חכם ממני. הוא יודע מה אני אוהב עוד לפני שאני יודע. וכשהוא ביצע הערב את השיר הזה, ממש בפתיחה, זה היה עוד פעם האהבה הראשונה ההיא. ואם שק הדמעות שלי החליט לעשות ממני סיסי לכמה דקות, נו, שוין. תודה לאל, בשלוש שעות הופעה של ספרינגסטין גם גדלות השערות בחזה.

זו היתה ההופעה הכי טובה שראיתי. וזה מוזר, כי ההופעות של ספרינגסטין לא אמורות להשתפר, ושום דבר לא אמור להיות טוב כמו ההופעה הראשונה (19 בדצמבר 2007, לונדון. סחבק בכה כמו בלוטלי כשגילה שההורים שלו לא מאיטליה.) ועדיין, אין דברים כאלה. לא יכול להיות שראיתי ושמעתי את מה שראיתי ושמעתי היום.

ויש גם את מה שמרגישים. שלא רואים או שומעים או מריחים. את הניע העצבני של האוויר, ואת האנרגיה הזו, שעצורה מסביב. בגדרות האולם לא כדאי לנגוע, כי הכל אוצר חשמל סטטי בכמויות מסחריות. אתה נוגע והאצבע מתפוצצת. וגם האנשים ככה, להוטים בכל מאודם, עם מבט מטורף או מאושר בעיניים, נעים ונדים כמו ברסלבים באומן. האיש, מסתבר, הוא בטריה. ויש לו די כוח כדי להטעין אולם של אנשים, המון המונים שבאים לשם כדי לספוג את כל הכוח המתפרץ הזה.

עזבו, מה אני מבלבל לכם את המוח. אני לא בטוח שאפשר להבין רוק אנד רול בלי לראות את ספרינגסטין. או שבטח אפשר ואני סתם מתנשא, או סתם מתנהג כמו חסיד אקסטטי. אבל זה מה שאני. אז למה שאתנצל עכשיו?

6. אחרון חביב: היום (כבר אתמול) היה ארבעה ביולי. והוא התיישב ליד הפסנתר כדי לשיר את אינדיפנדנס דיי, שיר שמספר על יחסי אב ובן, מהסוג שאינו ניתן לאיחוי. כמה הפתיעו אותי המילים – הלוואי שהייתי שוכח אותם, אבל זה לא עובד. מה שנטמע, נטמע לתמיד. כמה הפתיע אותי לגלות שאני כותב על דברים שהוא כתב לפני יותר משלושים שנה.

ואבא היה אומר: אם להעתיק, אז רק מהטובים ביותר. אסלח לעצמי לפיכך.

7. בפעם שעברה שהייתי בפאריז, יצאתי מכאן עם רעיון לרומן. אולי פעם עוד אכתוב אותו. הפעם הגעתי עם משהו שמזכיר מאוד חצי רומן. אולי כשאצא מכאן כבר יהיו שני שלישים ממנו. וככל שאני רוצה לשבת עכשיו ולכתוב, ובטח ובטח לעשות כן מחר בבוקר, איך לעזאזל ממשיכים אחרי המפגן הזה של היום?

אפילוג

8. אה, כן. גם מחר יש הופעה. עדיף ללכת לשתי הופעות רצופות. ככה, הכאב של הפרידה שמלווה כל שיר בהופעות באמת נפלאות, מתכהה קצת עם הידיעה שגם מחר יש. ומחר אמנם מרגש פחות, אבל משלים את הטעינה עד למסע ההופעות הבא. שהרי אחרי זה יש להתאפק שנתיים או שלוש.

עניין אחר לגמרי, או לגמרי לא: נפל בעריכה (קטע שלא ייכנס לרומן)

ומתי אתה חוצה את הגיל שבו מתחיל כל געגוע ללחלח את זווית העין? לא רק זכר אהבה ישנה ראשונה או ערגה לאב ואם שאינם, כי אם כל בדל זיכרון: ילד מהכיתה המקבילה ופני נערה שלא ידעת את שמה, תמונת מחזור מצהיבה, מתפוררת וקרן שמש שהזהיבה את אמתך בחצר. מתי כל אלה הופכים לאגלים של נוסטלגיה?

או שמא אין זה גיל שיש לחצות אלא סף רגישות, שמעברו האחד הקהים והגסים ומצידו האחר משורר ואומן. הא! הלוואי! הלוואי שאין אלה שיני הזמן ששורטות בך והופכות אותך לשק דמע נוח לזלוג, אלא נפש תמה שנחשפה ונתגלתה פתאום, וצרבה בך נהורות והפרידה אותך מן החשוכים.

ואולי זה הרגע שבו שכחת די. שבו סאת סבלותיך מאז נתמלאה ונסתתמה ונאטמה מפניך, וכל שדעתך מגעת הוא זגוגית ראווה מתעתעת, שמחווה את האהוב והנאווה, ומכריתה את הכואב והשורף והחותך. ונותרות מכל אלה רק טיפות קטנות, טללי רואין, שהם יד ותל ליגון שנשתקע ונתכסה. מצבות מרגשות לצער שהיה ואינו עוד.

ועכשיו יש לקום מההרהור הזה בחופזה, להניח אותו שיתייבש הדיו וידהו האבחנות ויתפוררו לאבק, כי היומיום אינו יודע רחם, וזו שמחכה עכשיו לאביה בגן, מה לה ולכל ההבל הסנטימנטלי הזה? היא רוצה אבא. ולגינה! וקרטיב! והיא שמחה לקראתך ועולצת ופטפטנית כציפור ואין בה את אורך הרוח ואת עומק האכפתיה לכל מילותיך, והיא כולה תום ואור וחום ואושר ופטפוט וכבר נושאות אותך הרגליים אליה, ושרעפיך נאחזים זה בזה בסרבנות של עולים לגרדום, מחזיקים חזק חזק את זיז הסלע מפני התהום הפעורה, והנה הנה הם מתפקעים להם ואינם.

ובדרך, המילים מסרבות להכיר במפלתן, והן שבות ומתקרבות ומתאוות זו לזו ומגששות וניגעות בדממה, מתנחשלות ומתגבהות בכל צעד שמתקרב אל הגן ומתרחק מן המקלדת, כמו אלף רומאואים ויוליות שיודעים את סופם ונאחזים זה בזו לשברירו של רגע, בטרם ייגדעו ויישכחו ויתערבלו עם פסיכיאות וקופידונים ואבלרים ואלואיזות ושמוליקים וזהרות. אולי יידעו זו את רעותה ואולי רק ישתוקקו למבט חטוף או ללטיפה. הן באות זו בזו וגואות למשפטים של שחוק ושל דמע ושל תקוה ושל ייאוש, רק כדי להתפוגג מן הדמיון ולהישכח עוד בטרם היו.

גל נאנח. הוא אוסף את שאריות נוצותיהן, המעט שהותירו, רץ ומלקט מילים מן הרוח, שברירי משפט ופתותי מלל, וכורך בהם והולם ונועץ ומבריג בשארית של נשימה, שיר מתרונן בו על אלה שעודן וזעקת אימה אילמת נזעקת מסרעפתו על אלה שכבר אינן. הוא אוסף ומרכיב ומשלב ובונה והן הולכות ושבות ונערמות. ושבה ומפעפעת לה דמעת זיכרון על כל המילים שהותיר בצאתו ובקחתו וביושבו בגינה ובשובו יד ביד עם הקטנה הזו ששפתיה דובדבן וריסיה חוטים של זהב. הוא בא אצל המקלדת ושופת בה את שארית הפליטה הזו, של מילים שאינן עוד, נסוכות דוק של כאב על זכר אחיותיהן שגזו.

(לכו תדעו. אולי כן ייכנס)

מחשבות בסיסיות על אהבה

טוב, אז ברוס ספרינגסטין הוציא תקליט חדש. מי שנחשף קצת לבלוג הזה בשנתיים האחרונות יודע שבשבילי זה ביג דיל.

למרבה האימה, טרם קניתי את התקליט. יש לי תירוץ, אני חושב: זכיתי בתקליט בתוכנית של 88FM! פעם ראשונה בחיים שאני זוכה משהו. אולי גם הפעם הראשונה שאני מנסה. אז כאמור, עוד אין לי את התקליט, אבל אני מקווה לקבל אותו בימים הקרובים.

אתמול קראתי משהו שבן שלו כתב על ספרינגסטין בהארץ. זוגתי הזהירה אותי שזה לא אוהד, ואכן, זה היה מניפסט של "למה אני לא אוהב את ספרינגסטין". קראתי בעניין ובהנהון, וסיכמתי ב"על טעם ועל ריח".

אני כותב את הפוסט הזה ושומע בה בעת את ההופעה שספרינגסטין נתן לפני כמה ימים. אז במסגרת הזו אני גם שומע (שוב) את השירים החדשים, שעוד לא שמעתי מספיק. האמת היא שעוד לא נפלתי על התחת. והאמת היא שלא אכפת לי. אני אוהב את ספרינגסטין. אני לא אוהב הכל, אבל אני אוהב אותו. עם כל הלב. והפוסט הזה הוא עוד ניסיון להסביר את זה, ואולי גם להסביר לעצמי משהו על אהבה.

יש לי חבר שאני מאוד אוהב, ששונה ממנה באופן קיצוני. בכלל, הוא טיפוס קיצוני: הוא אוהב או שונא. הוא בעד או נגד. ההתייחסות שלו, כמעט לכל דבר בעולם, היא פרו או אנטי. בחור מרתק, ואחד האנשים עם הכי הרבה תשוקה ואינטגריטי שראיתי מעולם.

והוא אוהב אותי, אז הוא עושה מאמץ לשמוע את ספרינגסטין, שלא תמיד דיבר אליו במיוחד. לפני כמה ימים הוא סיפר לי על המשפט הזה שספרינגסטין אומר בזמן האחרון, ש"העבודה שלי היא למדוד את הפער בין החלום האמריקני למציאות האמריקנית".

"זה משפט יפה", אמר לי החבר שלי.

"זה חרא של משפט, אחי", אמרתי לו. "זה משפט של מישהו שמנסה להסביר את מה שלא תמיד צריך להסביר. מישהו שמחפש הצדקה". מוזיקה מסבירה את עצמה. להסביר אותה, לנסות להכניס בה סדר והיגיון, זה ביקורת אמנות. למה שמיים כחולים זה יפה? למה צחוק מתגלגל של ילדה בת ארבע וחצי ממלא אותי באושר? ככה, לעזאזל. מה אכפת לי למה?

ואחרי שהייתי רוחני, אעשה את מה שאמרתי שאסור, ואסביר למה אני אוהב את ספרינגסטין. אולי כבר כתבתי את זה בעבר. בטוח כבר כתבתי את זה בעבר. אז מה? ככה זה באהבה, אתה נהיה רפטטיבי.

מה ספרינגסטין מייצג עבורי? למה יש לי פוסטר שלו במשרד מעל הראש? למה הוא האחד שאליו אני פונה בחיפוש אחרי מוזה?

אז ככה, הגמד משורר בחסד. כותב שאין כמותו. יש שורה מטרידה כזו של אנשים, כמו בוב דילן ופול סיימון וג'ון לנון ומאיר אריאל. אנשים ששרים את המילים שלהם, אבל שהמילים שלהן שרות בעצמן. אפילו בלי המוזיקה (ולא משנה כמה המוזיקה של סיימון ולנון מופתית או גאונית). אנשים שהמילים שלהם יחיו לתמיד, בין אם הן מנציחות תקופה או תחושה או את רוח האדם. ספרינגסטין שם, בשורה הזאת.

וזה מעניין, כי הבן אדם פלצן. בטח ספרינגסטין המבוגר של המאה ה-21, זה שכבר קיבל את כל הכבוד והפרסים והכסף שמוזיקאי יכול להתפלל אליהם. הבן אדם מלא בתחושת שליחות, ואנשים עם תחושת שליחות הם מסוכנים, כמו קצין עם מפה ורעיון. הם יורים את החיצים שלהם ומסמנים מסביב את המטרה. ועדיין, עכשיו מתנגן ברקע The Rising, שיר שהוא המניפסט של המתים במגדל התאומים. ואפילו שם, הבן אדם כותב קסום, מופלא.

אבל כשהוא לא חדור בתחושת השליחות האנאלית של השנים האחרונות, ספרינגסטין הוא נפש חופשית, מלאת אהבה ותשוקה ו(מה לעשות)חוש טבעי לצודק ולנכון ולליברלי. הוא ווינר בכל רמ"ח אבריו, אבל הוא כותב תמיד את הלוזרים הגדולים, ברגישות ובאהבה ואפילו בצניעות. ואלוהים יודע כמה קשה לספרינגסטין להיות צנוע. הבן אדם מלא בעצמו כמו נפוליאון קטן. אפילו אביב גפן יכול לקחת אצלו שיעורים.

אני אוהב אותו גם בגלל התשוקה הזו, האמונה הבוערת, המסנוורת, שהוא צודק. כמו איזה נביא מזוין עם עיניים מטורפות. התשוקה הזו היא מה שמוציא את הצרידות מהקול הכל כך מיוחד ועדין שלו. התחושה הזו היא מה שסוחט את הצלילים המחרידים והיפהפיים מהגיטרה שלו.

להבדיל מרבים מאוהביו,  אני לא שומע את ספרינגסטין הרבה שנים. אני בכלל טיפוס שאוהב את פול סיימון ומתי כספי. אני זוכר שכשרק התחלתי להקשיב לו נון-סטופ, לפני שש או שבע או שמונה שנים, אמרתי לאשתי (המזועזעת) שיש משהו מאוד מאוד מקולקל במוזיקה הזו. כאילו עובר שם משהו לא נכון לאורך כל הקו המוזיקלי. אפילו בבורן טו ראן. וחשבתי שהמקולקל הזה הוא נפלא ומקסים ומיוחד. זה לא הנקי שאני רגיל ואוהב, של מוצרט ושל באך ושל סיימון ושל סשה ארגוב. זה תמיד נשמע כמו מכונת כביסה שנופלת לך על הג'יפ בקסבה של שכם. והרעש הזה הוא אמיתי אמיתי והכי כן שיכול להיות.

ויש את עניין האמריקאיות, שכל כך מסקרן אותי תמיד. אם אמרתי עד עכשיו שספרינגסטין הוא אמיתי, הרי שאמריקה באמת מייצגת בעיני בהמון מקרים את כל מה שמקולקל ומזויף. סלינג'ר אומר את זה בקול רם, ואפשר לשמוע את זה גם אצל פיצג'ראלד והמינגווי. טרומן קפוטה מצלם את זה נהדר. בזמן האחרון קראתי ביחד עם כל ישראל את סטונר, וגם שם יש את הציור המדויק הזה של כל מה שחולה בנפש האמריקאית.

עכשיו, קחו את האמריקנה הזו ואת החלום האמריקאי, ונסו להגיד את האמת בחספוס ובחן ובקול רם ולא מתבייש, ועדיין להישאר פטריוטים עד האוזניים. והרי האמריקאים לא יכולים להיות פחות פטריוטים מזה. ספרינגסטין מצליח ללכת על הקו הדק והמוזר והמטריד הזה, שגם מספר על כל מה שמחורבן באמריקה, וגם מצליח להמשיך לאהוב אותה בכל הלב. והבן זונה עושה את זה בתוך עטיפה מאוד מאוד אפשרית לעיכול. זה לא הלו קיטי או דובוני אפת לי. ספרינגסטין הוא יותר כמו בוב ספוג ופמילי גאי וג'ימי מקנאלטי וסטרינגר בל.  אול אמריקן מהמסד עד הטפחות, אבל אללה איסטור, כמה לכלוך!

החבר הקיצוני שלי, ההוא שכתבתי עליו קודם,  לא אוהב את הביטלס. "מה הם אמרו, בעצם? מה הם חידשו לעולם?", הוא מתריס. "האנשים האלה היו יותר פופלריים מישו אבל לא תרמו כלום לאנושות. מאידך, תראה את ג'ים מוריסון.  זה אחד שבא לביקור קצר, והשאיר אחריו משהו אמיתי, אותנטי, צודק, צועק, מיוסר, אותנטי".

אני לא מסכים עם אף מילה. אני אוהב את הביטלס וגם הדורס, אבל לא את הכל. ת'כלס, הביטלס משעממי אותי לפעמים, וגם להם יש שירים פחות טובים. גם לדורס. אבל זה לא משנה. אתה לא חייב לאהוב הכל, עם כל הגוף ועם כל הנשמה כל הזמן. מספיק לאהוב מספיק. הרי כשאנחנו מאוהבים עד האוזניים אנחנו לא יצורים מי יודע מעניינים או קוהרנטיים.

ספרינגסטין מעצבן אותי לפעמים כשהוא מתנהג כמו משיח, או כשהוא מלא בעצמו מדי. הוא מרגיז אותי גם כשהוא עושה ביצוע לא מספיק ידידותי לסביבה של The River. כל זה לא משנה לי באמת, כי כשאני לוקח את הכל הכל ביחד: את ההתלהבות והמילים והכוונה והמאמץ האינסופי לתת את כל מה שיש לו ואת היכולת לספר את הסיפור כל פעם מחדש, מזווית מרתקת ומטרידה, וגם את הבלדות הגדולות האלה, שמפלחות את הנשמה, זה פשוט מספיק לי. זה אפילו יותר ממספיק לי. זה מספיק כדי להיות הנישואים המוזיקליים שלי. לא יודע אם זה לנצח. ההתחייבות לאשתי ולילדים זה כל הלנצח שאני מבטיח, אבל נראה לי שזה לעוד הרבה מאוד זמן.

משהו מוזיקלי קטן ודל

קודם כל וידוי קטן: אני לא יודע לכתוב על מוזיקה. המקום הלא ורבלי החמקמק הזה נמלט כל פעם שמתקרבת אליו המקלדת שלי. אני מקיש ומקיש ומקליד, והוא בשלו: פה ופורח חליפות. רגע הינו, רגע אינו. כמו "הנה הנה הנה" של מתי כספי ואהוד מנור. עולה עולה ונמלט ולא שב.

ואחרי הגילוי הנאות הקטן והמצ'וקמק הזה: פוסט.

מקום מרגש, היכל התהילה של הרוקנרול. דווקא קטן ואינטימי ולא איזה יצירה ארכיטקטונית מאז'ורית. אם אני זוכר נכון אפילו יורדים כמה מדרגות מהרחוב בוילג' לכניסה. באותה מידה זה היה יכול להיות פאב או חנות מזון לחיות בית, אבל מרגע שנכנסת פנימה, יש בו משהו מהמקדש. שורר שם שקט מוזיאוני מופתי, ורק האוזניות שנותנים לך בכניסה מפרות אותו מדי פעם באיזה השתוללות פיט בונית או גיטרה הנדריקסית או צרחה לנונית.

לא יודע איך זה קרה, אבל זאת המוזיקה שגדלתי עליה. סיימון וגרפונקל והביטלס וקאנטרי ג'ו אנד דה פיש (!) וקנזס: שילוב מוזר ומטריד של קלאסי ושל מזדמן, של חול ושל קודש, של יהלומים ושל חרא, של אבבא ושל בוב דילן, של לד זפלין ושל ניק קרשו, של הבי ג'יז ושל פרינס.

אז כשאני נכנס למקום כזה, הוא מזיז בי משהו ראשוני. ואפילו שאתה כבר גדול וציני ומתוחכם ורואה שזה בסך הכל עוד מפעל אמריקאי מסחרי מהוקצע, אתה מוחה דמעה ומסנן "שימותו האמריקאים האלה. זה לא חוקי לעשות מפעל אמריקאי מסחרי ומהוקצע מרגש כל כך".

הייתי שם לפני שנתיים. היתה שם תערוכה של ג'ון לנון, עם תווים שלו ואיורים שלו ומילים שלו ותמונות שלו וקליפים שלו וז'אקט שלו וגיטרה ופסנתר. ובכל פינה שהתיישבת בחדר הזה, התנגן שיר אחר. ההתרגשות מהטכנולוגיה כמעט מבלבלת במקומות כאלה, אבל המוזיקה מרגשת יותר. והפסנתר! פסנתר בשר ועץ. של לנון! הו!

אבל עם כל האהבה הראשונית והנצחית שלי ללנון, רוק אנד רול זה בשבילי זה מישהו אחר. ובכלל, האהבה הכי הכי גדולה שלי היא כבר לא הביטלס. בוגד בוגדני שאני.

כי מתישהו בדרך עזבתי את אנגליה ועברתי לאמריקה. כמו לנון. והביטלס והסטונז ולד זפלין התבלבלו לי בתוך פול סיימון וג'ניס ג'ופלין ודילן ודון מקלין, ואחר כך גם פרל ג'אם וכל יתר הסיאטל ההם של הניינטיז. וכשנפגשתי בפעם השלישית או  הרביעית בחיי בספרינגסטין, הוא ארז לי את כל אהבתי הישנה לרוק אמריקאי לתוך משהו חדש ויוקד. כמו נישואים שניים. שניים ואחרונים למדי.

אז כשנכנסתי לחדר של ברוס ספרינגסטין שם ברוק אנד רול הול אוף פיים בניו יורק, במקום שאינו כאן, ושבו ספרינגסטין הוא איקונה מהרמה של דילן וג'ון לנון, הלב שלי יצא לפרפור חדרים מאושר. ירדתי ברמפה מתונה, ולפני שראיתי את הפריט הכי גדול במוזיאון, השברולט הישנה שלו, ששימשה אותו באצע שנות השבעים, התחילו להתנגן המפוחית והפסנתר של Thunder Road.

והצלילים האלה לוקחים אותי כל פעם בחזרה הביתה. לבית הרחב הידיים ולאופקים הרחוקים הרחוקים של ניו ג'רזי ושל נברסקה ושל ויומינג ושל ניו מקסיקו. הצלילים החרישיים האלה שמקדימים את דלת ההזזה הנטרקת שבתחילת השיר, שלוקחים אותי לבית הדמיוני שלי, שמעולם לא היה שלי, ומחזירים אותי לילדות הדמיונית החליפית, שספרינגסטין הוא הבורא שלה. למקום שבו הארץ גדולה והאפשרויות מוגבלות, למקום שבו חלומות מתנפצים ושבים ונחלמים. למקום שהוא לימבו רחב ידיים וכואב ויפהפה של החמצות ושל אהבות אבודות, של מכוניות מתקלפות ושל צירים חלודים. מקום שהוא הנרניה הבוגרת והעצובה שלי. רק שלי.

אז יום הולדת שמח, מיסטר ספרינגסטין. מעטים הביאו לי כל כך הרבה אור לחיים האלה. תודה, ורק תישאר כאן עוד הרבה הרבה זמן.

דרך ארוכה הביתה (תרגום)

לפני כמעט ארבע שנים ברוס ספרינגסטין הוציא תקליט. קראו לו Magic, וזה התקליט שהשפיע עלי יותר מכל תקליט אחר בחיי. תקליט ששינה את חיי מקצה אל קצה.

התקליט הזה היה כתב מחאה חריף ונוקב נגד ממשל בוש, נגד פשיטת הרגל המוסרית של אמריקה, נגד אובדן הערכים הבסיסיים של האמריקאי העובד. נגד יחסי ציבור.

ואני הייתי יחצ"ן.

אני זוכר את זה כמו אתמול. קניתי את התקליט ברעננה, ושמעתי אותו פעמיים עד הבית. פתחתי את הדלת ואמרתי לאשתי שזהו, הגיע הזמן לסגור את משרד היחסי ציבור שלנו. אנחנו לא יכולים יותר לשרת את המערכות הכלכליות הרקובות ולטעון שרק עשינו מה שאמרו לנו. ומה עם מוטורולה? ופעילות ההיי-טק של האחים עופר? וחצי מקרנות ההון סיכון במדינה הזאת? ועוד 20 לקוחות? "שיסתדרו".

ומה יהיה איתנו? ממה נחיה? "נסתדר".

למחרת הודענו על סגירת המשרד.

מאז אני אומר פחות או יותר מה שמתחשק לי, גם אם זה לא נעים ללקוחות שלי. ואני יותר לא מוכר את נשמתי לשטן.

כלומר, לפחות לא בריטיינר.

נזכרתי בשיר כאן למטה בעקבות התגובות האחרונות לפוסט הקודם שלי. יואב אבני ביקש שלא אערבב את ספרינגסטין עם אתי אנקרי (צודק יואב, סליחה. הנה ספרינגסטין סולו). מגיב אחר, שאני לא מכיר, דיבר על הזחיחות של בעלות בתים שמדברות על השוכרים שלהם, שמצויים במאהל.

הדרך הארוכה הביתה בשיר הזה, היא הדרך בחזרה אל עצמנו, אל כל מה שהיה יקר וחשוב ואידאלי לפני שהתבהמנו. הוא נכון לאמריקה, והוא נכון גם לנו. אז תרגמתי. הדגשתי בית קצר, שהוא הלב של השיר, הלב של התקליט, הלב של הדברים שאני מנסה לזכור.

דרך ארוכה הביתה

בליל אמש עמדתי בדלתך

מנסה להבין מה התקלקל

את רק הנחת דבר-מה בידי – ונעלמת

יכולתי להריח את הירוק העמוק של הקיץ

מעלי זרחו אותם שמיים

ומרחוק יכולתי לראות את העיירה שבה נולדתי

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

ובעיירה עברתי ליד המכולת

והסַפר ברחוב הדרומי

הבטתי בפניהם

כולם היו זרים גמורים

בית הפלמ"ח על הגבעה

עמד שקט לבדו

המסעדה היתה מנותצת ונעולה

ועליה רק שלט, "לא פה"

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

כאן יש לכל אחד שכן

ולכל אדם חבר

וכל אחד ימצא סיבה להתחיל מחדש

אבי אמר לי: בני, הבט היטב

נולדת במקום מקסים

שמאמץ אותך אליו בחיבוק

איש לא יחנוק כאן, ואיש לא ייוותר לבדו

והדגל שלך מתנופף מעל בית המשפט

משמעו דברים מוחלטים:

מי אנחנו, מה שנַעֳשה – וגם מה שלא

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

אמצע הלילה ואמצע החיים

אני לא יודע למה, אבל תמיד נראה לי שיש המון אנשים שנולדו במזל תאומים.

מוזר, אני יודע. במיוחד לנוכח העובדה שמזלות לא ממש מעניינים אותי. נדרשת ממני מחשבה של ממש כדי לגלות מהם המזלות של הילדים שלי. אני, אגב, קשת. אני יודע כי מקועקע לי קנטאור על הכתף, והוא אוחז בקשת. וגם כי אמא אמרה לי. משובת נעורים של בני 19, אין עליה מחילה, אז הקעקוע האידיוטי הזה ייוותר מרוח שם, לפחות עד שיהיה לי מספיק כסף למחוק אותו.

ובחזרה לתאומים: מזלם של ההפכפכים הנפלאים. רבים מחברי הטובים נולדו במזל תאומים. חלקם כבר אינם חברים קרובים. חלקם אפילו מת. התאומים המקוריים גם הם מתים בחלקם. קוראים להם "דיוסקורים", והם מוזכרים אי פה אי שם ברקיע המיתולוגיה. הם היו בניה של לדה, האחד מזרע זאוס ותאומו מזרעו של בן תמותה.

קראו להם פולוקס וקסטור, ובגלל אבותיהם השונים, הם התברכו בכמה תכונות פיזיות שונות. החשובה שבהן היתה חיי הנצח – אלה שהוקנו לפולוקס ואלה שלא ניתנו לאחיו, קסטור (ולשוחרי האיליאדה: זה לא הקסטור ההוא מטרויה, אלא אחד אחר לגמרי). כשקסטור מת וירד שאולה, הלך פולוקס אצל אביו זאוס והתחנן להישאר עם אחיו, ומאז הם כמו פרספונה, חלק מהזמן בשאול – והיתרה בשמיים. יש חוקרים שאף טוענים כי הדיוסקרים הם שטבעו את הביטוי הצה"לי המפורסם "שבוע-שבוע".

ואני נזכר בכל זה בימים האלה ממקומו של האדם שכבר אינו צעיר כשהיה (נו, שוין, אל תתחכמו. אני יודע שאתה אף פעם לא צעיר כשהיית). ותיכף תיכף דופק לי בדלת יומולדת 40, ואין לך זמן טוב מזה לעשות משבר אמצע החיים, בטח ובטח אם גם אסור לך לעשן תוך כדי שאתה מהרהר במר גורלך. וכך, כמו תאומים, אני רק בן 40, ולפיכך אין אני מת לגמרי. עם זאת, כמו תאומים, אני בן 40, ולפיכך קצת מת בחלקי.

אז אני נשען על ספרינגסטין ידידי, ששר יפה כל כך על היומיום שחובק אותנו אליו ללא רחם, ועל הבטחות שכבר לא נקיים. על האהבות האבודות ועל המשחקים המכורים כולם. ואני מביט ימינה אל הפוסטר שלו שעדיין מתנוסס על הקיר לימיני, כדי להיזכר שכל זה לא נגמר. זה בקושי התחיל.

ואז שוב אני יוצא לדרך. מחר תזרח השמש והאפלה תיעלם מהחלונות / נתראה בארץ התקוה והחלומות.

(השורות האחרונות הן מהשיר שכאן למטה)

איך לא סגרתי את החשבון בפייסבוק

בסוף הדברים ובתחילתם נשאלת השאלה למה כל זה טוב? פייסבוק, טוויטר, הבלוג הזה. למה זה טוב? למה אדם צריך לאוורר את התודעה שלו על בסיס כל כמה ימים או שעות או דקות, וחמור מזה, למה לכל הרוחות הוא זקוק לתגובות? אם אתה רוצה לאוורר את התודעה, תאוורר אותה. אתה לא באמת צריך לקבל 30 לייקים כדי שתהיה לך תודעה מאווררת.

ומילא זה, לא יודע אם קיימת איפשהו אנרגיה יצירתית, אבל אם היא קיימת ומחולקת במנות מוגבלות, הרי שהבלוג הזה, ואחיו בפייסבוק בטוויטר, אין להם רחמים. הם חולבים את האנרגיה הזו ללא רחם, מבלי להתחשב במאגרים עתידיים. הכל כדי לאוורר את הפאקינג תודעה. או, חשוד מזה, הכל כדי לקבל קצת תשומת לב או אהבה או כבוד או פירגון, או תקראו לזה איך שאתם רוצים.

בימים האחרונים אני שוב רץ על השורה הנהדרת הזו מתוך "ההבטחה" של ספרינגסטין:

Thunder Road, Billy and me we'd always say

Thunder Road, we were gonna take it all and throw it all away

ולמה לא? למה לא לזרוק את כל זה לעזאזל? את כל החברים מפייסבוק והעוקבים בטוויטר והבלוג הזה, שהוא התשה לא קטנה בפני עצמו. לזרוק את הסיסמא ולהוריד את המים. יש לי נטייה להקשיב לספרינגסטין. כבר עשיתי את זה פעם.

למשל, בסוף ספטמבר 2007, יצא תקליט שלו בשם Magic, שאני מאוד מאוד אוהב. זה היה תקליט מחאה קשה וחריף. ובשיר הנושא של התקליט הוא שר:

Trust none of what you hear

And less of what you see

זה היה שיר על השקרים שמאחורי משטר בוש האפל, ועל הניווט התקשורתי המהוקצע שאיפשר את כל הרוע ההוא. כששמעתי את זה הייתי עדיין יחצ"ן. ויחצ"ן מוצלח למדי. היתה לי חברה של שישה אנשים עם קרוב לשלושים לקוחות ארגוניים. היינו חברת הבית של ההיי-טק הישראלי. כשטייקון היי-טק היה צריך משהו עם התקשורת בימים ההם, הוא היה שומע את המשפט "אתה צריך לדבר עם צפריר בשן".

שנאתי כל רגע, אבל עשיתי המון כסף וחיינו ברמה גבוהה להטריד. ואז שמעתי את השיר הזה, ולמחרת הלכתי למשרד, פיטרתי את כל העובדים וסגרתי את החברה. אני לא יכול להיות חלק ממשהו שאני שונא, וספרינגסטין הסביר לי את זה בדרכו הפשוטה והישירה.

ועכשיו עוד פעם השורה הזאת, של לזרוק את הכל לעזאזל. אפלו הפסקתי לכתוב בפייסבוק כמה ימים. יצא לי מכל החורים, הרעש הזה. עד שאישה חכמה אחת שאני מכיר אמרה לי הבוקר, אל תזרוק עוד פעם את כל מה שעשית. ואם יש אחת שיכולה לעמוד מול ספרינגסטין ואני עדיין  אקשיב לה ולא לו, זאת באמת הבחורה הזאת.

אז הנה, אני נשאר. גם כאן וגם ברשתות החברתיות, בגלל הבחורה הזאת שאני מספר עליה כל כך הרבה בדיחות. כי אם יש מקור לכל האנרגיה היצירתית הזאת, אז זאת כנראה היא. וכל עוד היא נשארת, אז גם האנרגיה עוד פה. לכו תדעו, אולי פעם ייצא מזה ספר.

(והשיר בשבילה. שלוש שנים היא גדלה בתור ילדה על המדשאות בפרינסטון, ניו ג'רזי, אז זה אפילו מתאים. כלומר, קצת מתאים, אבל היא אוהבת את השיר ואני אוהב אותה, אז נלך עם זה)

ההבטחה – תרגום

הנה, אני חורג מפרויקט טום ג'ואד שלי לטובת שיר אחר.

השיר הזה, שוב, אוצר את אמריקה בארבעה בתים. נקודות הרפרנס הרלוונטיות היא סרט בשם Thunder Road בכיכובו של רוברט מיצ'ם מ-1958. השם הזה ניתן לשיר אחר של ספרינגסטין, אולי המפורסם ביותר שלו. כתבתי פעם פוסט סיפור לפי השיר ההוא. Thunder Road הוא שיר אופטימי על הבטחה. The Promise הוא סוג של המנון תשובה, על הבטחה מנופצת.

זה שיר על המבואות שיוצאים מניו ג'רסי, ועל המישורים הגדולים שבין לוס אנג'לס ומקסיקו. זה שיר על ריח הים וקריאות השחפים. זה שיר על שיכורים מיואשים ועל צירים חלודים. זה שיר על חברות ועל מכוניות מהירות. זה שיר על רמאים ועל מוסר כליות. זה שיר על הניצחון וטעמו המריר, זה שיר על חלומות קטנים וגדולים, ועל הפתטיות והמגוחכות שלהם, כשהם מונחים זה לצד זה. שיר שהוא הכי יפה והכי כואב והכי עצוב והכי מטריד שיש.

ואם לפעמים אני נשמע כמו בחור טיפה סרקסטי, אז הנה. הנה המשקפיים שלי. זה לא סרקזם. זאת אהבת אדם.

ההבטחה (תקשיבו לשיר. כדאי לכם)

ג'וני עובד במפעל, ובילי במרכז העיר

טרי עובד בלהקת רוק אנ רול

ומחפש את הסאונד המושלם

ולי יש עבודה קטנה בדרלינגטון

אבל בחלק מהלילות אני לא הולך

בלילות אחדים אני הולך לדרייב-אין, ובאחרים נשאר בבית

והלכתי בעקבות החלום כמו הבחורים האלה על המסך הגדול

נהגתי במכונית במורד הכביש המתרחק, בדרכים ללא מוצא ומראות רעים

וכשהתרסקה ההבטחה מימשתי כמה מחלומותי

את האוטו בניתי בעצמי

אבל הייתי צריך כסף אז מכרתי

חייתי סוד שהייתי צריך לשמור

אך השתכרתי לילה אחד וסיפרתי

כל חיי נאבקתי

במאבק שבו איש לא ינצח

כל יום החיים קשים יותר

בחלום שבו אני בוטח

דרך הרעם, הו מותק, כל כך צדקת

דרך הרעם, משהו גוסס על הכביש בלאט

ניצחתי פעם בגדול, הגעתי לחוף

אבל שילמתי מחיר גבוה

בתוכי הרגשתי שאני נושא רוחות מרוסקות

של כל אלה שהובסו

כשההבטחה מתרסקת אתה ממשיך לחיות

אך היא גונבת אי מה ממעמקי נפשך

כאילו האמת נאמרת אך אינה משנה דבר

משהו בך קופא

הלכתי בעקבות החלום במישורי דרום-מערב

בדרכים ללא מוצא ובבארים זולים

וכשהתרסקה ההבטחה הייתי רחוק מהבית

ישן במושב האחורי של מכונית שאולה

דרך הרעם, לאהבות האבודות וכל המשחקים המכורים

דרך הרעם, לצמיגים החורכים כבישים רטובים

דרך הרעם, בילי ואני תמיד אומרים

דרך הרעם, שנזכה בהכל ונשליך את זה לכל השדים

%d בלוגרים אהבו את זה: