ארכיון קטגוריה: עוד סיפורים

הריון

פגשתי אותה ביום שעברתי לגור בתל אביב, בדיוק לפני שנה. ההריון שלה עלה על גדותיו. היא נאנחה כשנסעה אתי במעלית, נשימתה כבדה, וחשבתי שבטח היום או מחר. חייכתי אליה כשיצאתי, והיא השפילה מבט והמשיכה מעלה, אל הקומה שמעלי.

אחרי ימים אחדים פגשתי אותה שוב. כבר היה אוגוסט, והיא היתה חיוורת כסיד כשנכנסה לבניין. אמרתי לה משהו על הלידה המתקרבת, מחייך בידידותיות שכנית, אבל היא שתקה שוב וחמקה ממבטי.

בלילה ההוא שמעתי אותה זועקת. חשבתי רק רגע לפני שיצאתי אל גרם המדרגות. השעה היתה 11. לא דופקים על דלתות בשעות כאלה, אבל חשבתי שהיא ודאי יולדת, ואולי אין מי שייקח אותה לבית החולים. מיהרתי במדרגות ודפקתי על הדלת שלה. "גברת", צעקתי בלחש משלא ענתה, "גברת? את צריכה עזרה". אין קול ואין עונה.

המשכתי לדפוק עד שהדלת נפתחה. היא נראתה כמו תאונה: צבע לבן חולני, נשימות מהירות, שורקות, גונחות, דואבות. דם זרם במורד שוקה ונקווה לרגליה. "אל ת-בוא ל-כאן יו-תר אף פ-עם", הטיחה בי את הברותיה בכאב. וטרקה.

למחרת שוב ראיתי אותה במדרגות. החיוורון אותו חיוורון והבטן אותה הבטן. התחלתי להתנצל, אבל היא נתנה בי מבט מצמית שהותיר את דברי בפי. כמו כולה מצווה עלי "אל תדבר אתי" בשתיקה רועמת, ואני הנהנתי בשתיקה משלי ונמלטתי משם.

בלילה שוב שמעתי את הצעקות, אבל הבלגתי. וכך גם למחרת, ובכל לילה ולילה לאחר מכן. וכל יום בארבע, שבתי וראיתי אותה ואת כרסה העצומה, מתנדנדים אל הבניין ועולים במעלית, בחיוורון מתים ובשתיקת אלמים. לא נכנסתי איתה למעלית יותר. הסבל והזעם שלה היו יותר מדי בשביל היציאות השגרתיות שלי מהבית. לא יכולתי לשאת עוד את השתיקה הגונחת והזועמת שלה המפלחת את אוזני בצפיפות המעליתית.

לילה אחד נותרתי ער עד מאוחר, ובשעות הקטנות ירדתי לחצר הבניין, חוטא בעוד סיגריה. עוד אני יושב ומתרווח ולוגם מהבירה שלי ושואף את שאת הרעל שהקציתי לעצמי, וקול דפיקה עמום נשמע על הדשא מולי. מיהרתי וקמתי, מגושם כבן 40 שאיבד את החן וגמישות הנעורים, וחיפשתי מסביבי את פשר הדפיקה, עד שמצאתי שקית זבל בצבע ירוק אטום באמצע הדשא. סיננתי איזו קללה על השכנים שירדו מהעצים, וחזרתי אל הסיגריה שלי. אחר כך, בדרך חזרה הביתה חשבתי לרגע אם להשליך את השקית לפח המרכזי, אך עצלתי למיטתי.

עוד כמה לילות עברו, ושוב ירדתי לעשן, ושוב ישבתי והתרווחתי, ושוב נשמעה הדפיקה המבהילה שהקפיצה אותי ממושבי. היבטתי למעלה, מחפש את הזבלן של הבניין, אבל הוא כבר לא היה בחלון. בלב המדשאה שוב שכבה שקית זבל ירוקה, אטומה.

הפעם כבר אספתי את השקית. היא היתה כבדה, והכילה חפץ אחד, נוקשה ורך ומחליא. חשבתי לרגע להסתכל מה יש בפנים, אבל חסתי על עצמי ולא פרמתי את החוט שקשר את השקית. זרקתי אותה בגועל לפח המרכזי ומיהרתי הביתה, לבי מבשר רעות.

באותו לילה מיעטתי בשינה. החפץ החם בשקית הירוקה, כבד כחתול או כלבלב, הדיר שינה מבין עיני. חשדתי בשכנה האיומה והמוזרה, שכבר שבועות מחשבת להתפוצץ וגונחת ונאנקת בדירה מעלי. חשבתי שאולי השליכה חתול תועה מאדן החלון, או אולי תרנגולת שלמה שהתקלקלה.

למחרת סיפרתי לשכנה אחרת על המקרה. היא שמעה אותי והנהנה ועצמה את עיניה בכאב ושתקה רגע ארוך. "כן, היא אמרה לי. כולנו מכירים כבר את שקית הזבל של שתיים בלילה. כולנו מכירים אותה ואת הרכות המחליאה שלה". ואז, באקט לא מובן של קירבה לא תל אביבית, היא לפתה את ידי בידיים רועדות ואמרה לי בדחיפות: "שלא תפתח את השקיות האלה, אתה שומע? שלא תפתח אותן ושלא תדבר עליהן!"

הבטחתי שבסדר, לא אפתח, ונמלטתי משם, ובאיזו דווקאיות ילדותית וטפשית גמרתי אומר בלבי שהלילה כן אפתח את שקית הזבל המסתורית של שתיים בלילה. "יש מעללים שפשוט אי אפשר להסכין עמם", פסקתי בלבי. השכנה הביטה בי עולה הביתה וידעה שלא אשעה לעצתה. אולי נדה בראשה בצער מאחורי, וכאבה את כאבם של הלא מקשיבים. אינני יודע, שכן לא היבטתי לאחור.

באחת בלילה ירדתי למטה עם סיגריה ובקבוק וויסקי, והתיישבתי לחכות. הרחוב השקט שלנו האזין לקולות המכוניות המאיצות בשדרה הסמוכה, ליללות האוטובוסים, לזעקות החתולים, לצווחות הנערים ולצחוקי הנערות. החצר שתקה והמתינה, המתינה ושתקה. ואני עישנתי ושתיתי.

בשתיים ורבע נפתח החלון, והרף אחד אחר כך נשמעה הדפיקה, והשקית הירוקה נחתה מטרים ספורים ממני. נעצתי בה מבט שיכור וזועם ומפוחד ולגמתי עוד לגימה אחת, אוזר מעט אומץ. פסעתי את הצעדים הבודדים קפוא שד, רכנתי – וקרעתי את השקית.

התינוק שבצבץ מתוך הניילון היה מת לגמרי, צווארו שבור ולחיו מרוטשת. התיישבתי על הדשא, אספתי אותו אלי באימה, מיילל בפחד, וערסלתי אותו בחיקי. "תינוק", בכיתי בהיסטריה. "תינוק מת. מי זורק תינוק מהחלון לכל השדים והרוחות?"

ישבתי שם דקות אחדות, התינוק המת בזרועותי, עד שקמתי באבחת החלטה וכמעט קרסתי שוב בשכרוני. עמדתי עוד רגע, ועליתי עם התינוק למעלה, לדירה שלה. הלמתי על הדלת כקלגס, חוזר והולם, עד שפתחה.

היא נראתה כמו מכשפה שנפלה ממטאטא. חיוורת כאילו אין ולו נים אחד בפניה, שערה דבוק למצחה וללחייה, כתפיה שמוטות ורגליה מחשבות לקרוס. "זרקת אותו!" היטחתי את התינוק המת אל חזה. "רצחת אותו! התינוק שלך מת! רוצחת! מטורפת! רוצחת", גיהקתי, הלום אלכוהול ואימה, ופרצתי בבכי.

היא הטילה את הגופה בחזרה אל חיקי. "תסתכל עליו", אמרה לי בלחש. "הוא נולד מת. הוא פגום. הוא לא מושלם", וסבה וחזרה אל תוך הבית, מותירה אותי בפתח. הסתכלתי על הפגר הקטן שבידי, מביט בפניו לראשונה, וראיתי שהיא צודקת. לתינוק היו נחיריים באמצע הפנים, ללא אף, ושפתיו היו דבוקות זו לזו ברצועת עור חיוורת. לא היו לו פה לפעור או אף לנשום דרכו.

נכנסתי אחריה אל תוך הבית, והצחנה היכתה בי. היא קרסה בפינת הסלון, על מחצלת קש מטונפת מקיא וצואה ושתן ושיליה. היא ישבה שם בלב הטומאה הזו, מובסת, ממלמלת ללא פשר. הרהיט היחיד בסלון עמד בקצה החדר, הרחק הרחק ממנה: עריסת תינוק. עריסת עץ יפהפיה, ממורקת עד כדי זוהר, ובה שמיכה וחיתולים ומשחה לישבן ואפילו דובי קטן. בצד אחד של הטרקלין ישבה היא, בלב הגהינום, ומצידו האחר שכנה העריסה, בפיסת גן עדן.

עוד אני בוהה, ולהרף אחד ראיתי את אבריה נתקפים רטט חד. היא אחזה שני מוטות שהיו לצידה, וכל גופה היטלטל בעוצמה. עוד היא נתקפת ברעד העז הזה, החלה ביטנה שבה ותופחת. היא נרעדה עוד רגע אחד ולאחריו נשמטה, גבה אל הקיר, ידיה אוחזות במוטות עוד מעט, בטרם ייפלו לצידיה, והיא כל כולה סמל הפריון, ובטן הריון בשלה ועגולה נחה בין רגליה הפשוקות, מחכה לקריאה.

"עכשיו אתה יודע", אמרה בשארית כוחותיה. "עכשיו אתה יודע", ונרדמה על ערימת הטינופת בפינתה. ישבתי שם עוד דקות אחדות, תינוק נכה מת בזרועותי, עד ששבתי וירדתי למטה. החזרתי אותו לשקית וקשרתי את השקית הקרועה – והשלכתי את התינוק המת אל פח האשפה.

הפסקתי לישון. הייתי יורד בכל לילה, שיכור כלוט, וממתין לתינוקות הנופלים מהקומה החמישית, וכל לילה בשתיים בערך הם היו נוחתים למרגלותי, מרוסקים ומתים. ובכל לילה הייתי קורע את השקית, ומוצא בהם פגמים איומים. תינוק אחד נולד ללא רגליים. בתינוק אחר היה פעור חור ענק במרכז הבטן, כאילו היה בייגלה תינוק. היו תינוקות ללא אברי מין, ותינוקות ללא מוח, תינוקות ללא פנים ותינוקות משוספים לאורך ולרוחב, תפורים בפיסות עור, שגם הן נקרעו לעתים בנפילה, והותירו בידי המיוסרות חצאי תינוקות מרוסקים. הייתי קורע את השקית ובוהה בהם, ואז משליך אותם לפח. יום אחד מצאתי ברחוב מזרון זוגי, וגררתי אותו ללב המדשאה שלנו, במקום בו נחתו התינוקות. כדי לבלום את הנפילה. זה לא עזר. כל התינוקות היו מתים. מתים ופגומים.

בסוף לא יכולתי עוד להמתין שם למטה לתינוקות הנופלים. עליתי אליה לפנות חצות ודפקתי בדלת. היא לחשה מבפנים שאלך, שלא אשוב עוד, אבל אני המשכתי לדפוק. היא פתחה, מיוסרת כתמיד, ונכנסתי פנימה. "אני רוצה לעזור", אמרתי. היא שתקה וגררה את עצמה לסלון, מתעלמת מקיומי, וקרסה בפינה שלה, שהיתה נקייה יותר עכשיו, אך מצחינה כמאז.

אחרי דקות אחדות היא התרוממה על רגליה לתנוחת כריעה, אחזה במוטות, קימרה את גבה, והחלה מייללת. יללות שקטות וארוכות ואיומות. יללות של סמטאות חשוכות וחיות פרא. יללות שקטות של מפלצות מספרי ילדים. היא ייללה ובכתה וייבבה, גבה שב ומתקמר באינטרוורלים תכופים והולכים, פניה קרועות בייסורים, רגליה רועדות ואצבעות ידיה מלופפות סביב המוטות. לבסוף זעקה עוד זעקה אילמת אחת, והתינוק החליק מתוכה במהירות לא טבעית. היא שלחה יד ואחזה אותו בעדינות מיומנת, הביטה בו בענייניות, והושיטה יד שנייה אל שקית הזבל.

"למה?" שאלתי בשקט.

"כי אין לו בית חזה", אמרה. "אין לו עצמות בין הכתפיים למותניים. הוא מת". היא קשרה את השקית והושיטה לי אותה, ואז התפנתה ללדת את השיליה בלחיצה אחת אחרונה, לפני שנחתה כשק באמצע ערימת ההפרשות שלה, עצומת עיניים ומנוצחת. "לך מכאן", חרק קולה. "לך מכאן וקח אותו ואל תחזור", ולא הביטה בי אפילו פעם אחת.

אבל אני חזרתי. חזרתי לביתה לילה לילה, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש. והיא המשיכה וילדה מדי לילה, והרחם המיוסרת שלה שבה והתמלאה. כל לילה. כל לילה.

ערב אחד נקראתי למילואים ולא באתי. חזרתי הביתה בשעת הלידה, מותש מהאימון הגופני ומקולות הירי. השעה היתה אחת ורבע אחר חצות, ואני הדלקתי סיגריה אחרונה לפני שאשוב ואעלה למשמרת אצלה.

ועמדתי שם למטה מחפש את המצית, כששמעתי דפיקה חזקה מתמיד. דפיקה מלווה בקול עצמות מתפצחות ונאקת כאב מוכרת עד זרא. הרמתי את מבטי לאט, שקט וחרד ויודע, ומולי שכבה השכנה ההרה שלי על גבה ונאנחה. ניגשתי אליה, התכופפתי ואחזתי בידה, והיא הביטה בי בפנים העייפות שלה, ובעיניה הכבויות, שלפתע דלק בהם ניצוץ אחד אחרון. היא נדרכה בעווית, נאנחה אנחה אחרונה ונאספה אל בניה.

הסתכלתי עליה מוטלת שם, נחה סופסוף, בקמטים שסביב פיה ועיניה, בלחייה הקמוטות ובבטנה המיוסרת, וראיתי אותה שלווה. שקטה, נינוחה ורוגעת, ואז נדרכתי אני. זינקתי על רגלי ופרצתי לבניין, גומא את המדרגות בדרך לקומה החמישית שתיים-שתיים ואחר כך שלוש-שלוש. דלת הדירה היתה פתוחה. התפרצתי אל הסלון הטמא שלה, שדה הקטל של כל ילודיה. וממול, בעריסה הנוצצת הבוהקת, שכבה תינוקת יפהפיה, בריאה ומושלמת.

1-2-3, ניסיון (סיפור)

"אני אשאר בבית, מותק. תבלי. אוהב אותך", אמרתי וניתקתי. והיא לא חזרה. גם היום.

כבר חמישה חודשים אנחנו גרים ביחד, בדירה הזו שיש בה כבר די הרבה ממנה. ממני יש את הלפטופ שלי ואת החיבור לאינטרנט ואת המנוי לערוצי הספורט בטלוויזיה. אני מתהלך בין השולחן שלה והשטיח של האמא שלה והכלים שהיא בחרה באיקאה, וזה בסדר. נכון שאני הרבה יותר בבית, אבל מה זה משנה. אישה צריכה להשאיר את טביעת הרגל שלה. וגבר צריך חיבור לאינטרנט ומחשב, וגוף חם לשכב איתו לפני השינה וקצת הערצה לפעמים.

חמישה חודשים ביחד, וכבר די נחמד אם היא לא חוזרת בערב, ולא צריך להכין סלט או לתלות לה תמונה או להתכרבל מול איזה ריאליטי. אני שונא טלוויזיה. היא טובה לכדורגל. כל היתר קצת מיותר בשבילי.

אז הלכתי למטבח כדי לארגן לעצמי משהו לאכול, וחזרתי שלוש דקות מאוחר יותר עם בירה. בירה זה אוכל לגיטימי לגמרי כשאין אישה בבית שצריך להאכיל. אני ובירה ופייסבוק וטוויטר זה סידור מצוין, חשבתי.

"ז"ל רודף ז"ל ונקבר", צייצתי בשביעות רצון עצמית מסויגת. אני לא משוגע על משחקי מילים, אבל כשאין לי שום דבר שנון אחר לומר, אני משתמש בהם ובמוזיקה ישראלית. ככה אף פעם לא נגמרים לי החומרים. ראיתי את הפרגון חוזר אלי בגלים מהרשת החברתית, קשקשתי עם עוד אחת מהעוקבות המפרגנות שבודקות לפעמים אם אני עדיין תפוס, והלכתי למחשב שלה להוריד סרט.

אני לא גאה בקטע שלי עם קומדיות רומנטיות. זה לא משהו שאתה רוצה שיידעו עליך, הישיבה המיותרת  הזו מול תסריט שכבר ראית בכל הווריאציות האפשריות, אבל היי, אף אחד לא מושלם. וגם לי מותר להיות לפעמים לא כל כך מגניב כשאין אף אחד בסביבה. אז הלכתי למחשב שלה, זה שיודע את כל הסיסמאות של ההורדות. ובדרך לדפדפן, כמו שאני סוגר את הפייסבוק שלה שפתוח על המסך, אני רואה "מותק מתי את מגיעה" ממישהו שאני לא מכיר, ועוד "מותק מתי את מגיעה" בלי סימני פיסוק ועם אייקון של לב.

לפני שחשבתי הקלדתי תשובה לדואר האלקטרוני של פייסבוק "אני בדרך", וההוא עונה לי תוך שניות "חם עלייך!!" מאיר. פאקינג מאיר. חם על מורן. מורן שלי.

לא יודע אם החסרתי פעימה. תמיד כותבים "החסרתי פעימה". אולי כן. אולי החסרתי פעימה. אולי החסרתי שלוש. אני זוכר רק את הקור הזה, שצרב לי פתאום את הסרעפת. כאילו מישהו השליך אותה למים קפואים באמצע החורף. ואת הזיעה שיורדת לאט לאט מהעורף, חוליה חוליה, מטמאה במגעה את כל עמוד השדרה שלי. אחר כך באה צמרמורת, ופתאום מצאתי את עצמי יושב מול המסך. מול מאיר שמתכתב עם מורן, שיש לו כושר ביטוי בכתב של ארמדיל מגמגם ושערות מתחת לגרוגרת, ושחם על מורן שלי. המורן ששאלה אם גם היום אני לא יוצא איתה לפני שהפטירה "טוב" ויצאה. לא יודע לאן.

משהו מתוק

כשאתה ילד, הכבוד והאהבה שתקבל מהחברים שלך מצויים ביחס הפוך לצורך הגלוי שלך באהבה. ככל שתיראה כמי שמבקש אהבה, כך תקבל במקומה את אחיה שתום העין, הלעג, ועמו זלזול, בוז ודחייה.

אבל מה הילד מבין בכל זה? הילד רק מנסה לשרוד. את היום, את מחר. על מחרתיים הוא לא חושב. איך אקבל אהבה מחר, הוא תוהה בינו לבינו. בעצם, איך לא אקבל מכות. איך לא אקבל לעג ומבטים מתנשאים. אהבה אולי תבוא אחר כך. כרגע אסתפק בלא-שנאה.

הילד מתגנב לחדר הוריו וחוטף את ארנקו התפוח של אביו, שאוהב להיראות קצת עשיר. הוא מונה את השטרות, גובה את עמלתו וטומן אותה בכיס נסתר בילקוט. לאט לאט נרגע לבו הדוהר. את המבט האשם הוא נועץ בספר עד שזה לוקח אותו משם, ומחליף את האשמה בסקרנות ובאושר של האותיות והמילים.

למחרת, בדרך לבית הספר, הוא פוקד את המכולת ומוודא שאין שם מבוגרים מוכרים שיחשדו במעשיו. כשהשטח נקי הוא מבקש עשרה חטיפי שוקולד. עשרה! "בעצם תן לי גם עשרה כאלה", הוא אומר למוכר ברוחב לב. החנווני מכיר אותו. יש בקרים של 20 חטיפי שוקולד ויש בקרים של  שמונה חפיסות שוקולד. יש בקרים של במבה ויש בקרים של ביסלי. החנווני שולח ידיים עייפות מעל כרס משתפלת ומונה את החטיפים ומקנא בילד הדקיק הזה, שיכול לאכול קילו שוקולד ולחזור מחר דקיק כתמיד.

לפני הצלצול הראשון הילד כבר מחלק את החטיפים. אחד לספי ועוד אחד לחברה, שלו, דנה. אחד לזהר ועוד אחד לחברה שלו, יעל. אחד למיקי ואחד לנערתו. אחד לזה ואחד לזו. יש הרבה זוגות בכיתה ה1.

לפעמים יש מי שמבקש ממנו חטיף, והוא תמיד נותן. יש מספיק. די חטיפים לאהבה. אחד לאלון ואחד לחברה שלו, ורד. ועוד אחד לאמיר ואחד לחברה שלו. אחד לחנן. אחד לאבשי. ועוד ועוד.

אבל גם החטיפים לא מגנים עליו ביום שזעמו מתפרץ. הוא כועס ונפגע ומקלל. למחרת, שבים הוא וחטיפיו לכיתה ואל חרם קטן. הוא פונה אליהם והם שותקים. הוא מתבדח והם נועצים בו מבט שקט מלא תוכחה, או מתלחשים ומסתלקים. גבות גבות הם מסתלקים, לא רואים אותו יותר. אולי בעצם באותו יום אין חטיפים? ואולי ילדי ה1 מתגברים על היצר ומשמרים את זעמם במחיר של פינוק מתוק. הוא נועץ בחטיפיו אבל אין להם אלא שתיקה מתוקה עבורו.

בימים הקרובים יתפוגג החרם בזכות ממתקיו. "אחד לך ואחד לחברה שלך". אבל יש מי שממשיך ומחרים. בתחילה עשרה ואחרי יומיים רק שישה ואחרי שבוע שלושה מחרימים בלבד. אלון אחד, עמיר אחד, גיא אחד. טובי בנינו. יפי בלורית ותואר, רהוטים וספורטיביים. בניהם ובני בניהם של פרופסורים ורופאים. מלח הארץ והים האטלנטי.

והחרם נמשך. עוד שבוע ועוד שבוע. עוד חודש ועוד אחד. גם בכיתה וו השלושה לא מדברים איתו יותר. וגם אחר כך, כעבור שנים. לא נותר כל זכר לחברות ביניהם, ונותרו רק אחים לחרם. הם ושתיקתם הצודקת. המוכיחה. המתנשאת. המתריסה. המשפילה. המגמדת. המזכירה שאין הוא אלא מכרסם נדרס. הוא וממתקיו. ואם מתו מאז 100 פעם בייסורים, עוד לא סבלו די.

לו לפחות היו נענים ולוקחים להם חטיף.

ערגה

שפרה שואפת בעדינות מהסיגריה שלקחה מחברתה. עדיין היא חוששת מהעשן שמגיח אל חלל הפה וממלא את ריאותיה במתיקות מעופשת, אבל לפעמים היא כבר מרגישה נועזת ומתוחכמת. כמעט כמו החילוניות שמעבר לכביש, שצוחקות בקול ונדות זו אל רעותה במקל העשן שבין אצבעותיהן כאילו תמיד היה שם. ששואפות עמוק וחזק ולובשות את המבט שבע העיניים הזה בקצה כל יניקה.

היא מביטה סביב בחשש. אין כאן איש מהיישוב שלה בשומרון, ודבר הסיגריה לא יגיע אל אבא או אמא או אחות או שכנה רכלנית. רק את החשש שיראו היא עוד נושאת עמה בכל פעם שהיא שבה משם.

היא מיישרת את חצאיתה קלות בציפורניה הקצרות והמעוצבות. אתמול העזה למרוח עליהן לק שקוף. איש אינו רואה, אך היא מביטה אחורה אל עוד גדר שפרצה בדרך, מי יודע לאן. היא שוב מגניבה מבט אל הצד השני של הכביש, אל החילוניות מחדרה ומנתניה ומקיבוצי הסביבה. כמה היתה רוצה מעט מקלות הדעת הזאת, מהצחוקים הרועמים ומהמבטים החודרים, מהקולות המתפנקים והציפורניים האדומות.

הן חוזרות לעוד שיעור לפני סוף היום שבו יתפזרו הביתה. היא חולקת דירה עם אחת מהנתנייתיות, ענת. ענת אינה יפה, אבל יש לה זוג שדיים שמגיחים בחוצפה ממחשוף עמוק, וג'ינס צמוד ועקבים קטנים והחלטיים, שנוקשים בזעם כבוש כשהיא נכנסת. יש לענת גם אלון ועמי ורותם שבאים ולוקחים אותה ומריחים את צווארה, ולפעמים אחד מהם גם נשאר עד הבוקר. ופעם היה גם רביעי. שפרה לא זוכרת את שמו.

את ידיו היא זוכרת. את השיערות השחורות והמסעירות על זרועו, ואת הוורידים המשתרגים חליפות בין כף למרפק. את תפוח קיבורתו ואת משולש הכתף ואת שכמותיו המשורטטות יפה. ואת פעימות ליבה הדוהר היא זוכרת, כשגילתה כי היא בוהה מרחוק ביד הגברית כל כך.

שפרה רוצה להסתכל ישר בעיניים ולומר את שעל ליבה. היא רוצה לצחוק בקול רם ולקלל רגע בעגלונית נתנייתית משובחת. היא רוצה את אורן, בנו של רכז הביטחון ביישוב, שינגן לה על גיטרה קצת רוצי שמוליק, ויאמר לה בסוד דבר תורה שלא אומרים אצל שולחן אביו. והיא רוצה גם את היד ההיא, שראתה אז מאחור. רוצה את כפה של אותה היד, על ידה שלה ועל לחי ועל ירך ועל שד. רוצה לטעום מעט מהמותר ועוד מעט מעט מן האסור. ואולי עוד קצת.

והכי הכי שפרה רוצה לפשוט את החצאית הארוכה ואת החולצה הכבדה, ולהחליף אותן לערב בג'ינס ובסוודר. ולנעול גם היא פעם אחת את המגפונים החומים והכעוסים של ענת, ולשמוע את הקלאק קלאק האמיץ הזה עם כל צעד מצעדיה. ולדעת לאן ללכת מכאן.

זנגביל, גרביל, ארמדיל וקרוקודיל

הגיבור הגדול של נעורינו היה יעקב חוביזה. הוא היה מלך הכיתה הבלתי מעורער, וזה למרות שכל חולצותיו היו דהויות ובלות, ומכנסיו היו מחייכים תמיד את חיוכה העצוב של תופרת דלת אמצעים או את טלאי תלאותיו.

חוביזה היה כדורגלן על. בגיל שמונה, כשעוד היינו בועטים ורצים כעדר אחרי הכדור, היה הוא נוטל אותו ברגליו וחולף על פני כל ג2, מהתל ביורם הגבוה ובנחום הממושקף ובסמי הסובייטי גורליצקי שאבא שלו היה אסיר ציון משוחרר בלי שיניים, ועובר ביניהם, ספק נופל ספק רוקד, עד שהיה מגיע עם הכדור מול אסף "סקיקי" בן טולילא, ובועט לו בעוצמה לחיבורים, או סתם מגלגל לו בן הרגליים.

בקיץ היה מזמין אותנו אליו, למרות שגר בדירת חדר וחצי עם שמונה אחיותיו, הוריו וארמדיל קשיש שקראו לו משה סוכריה. היינו נכנסים מהשמש הקופחת אל הדירה הקטנה, שהיתה חמה עוד יותר, מברכים את הבנות, ומותירים את מבטינו על אחותו שרית תגמור בחוץ, שהיתה לובשת חולצות חושפניות וקוראת בז'ורנאלים של עיצוב. קראו לה תגמור בחוץ כי היתה צורחת על חוביזה אחרי ששטף את הסלון, לסחוט את הסמרטוט בחוץ, וככה נדבק לה הכינוי.

כשגדלנו קצת היינו יוצאים לקראת שלוש מהבית של חוביזה ונעמדים עם גרעינים ובירות וסיגריות ברודוויי מאה מנטול ביציאה מאסותא, ונטפלים לאחיות בסוף המשמרת. עוד לא היו הטרדות מיניות, אז היינו יושבים שם וצוחקים שיבואו לקחת שכטה מהברודוויי שלנו, והן היו מסתכלות עלינו בעייפות ומחכות לנהג מונית שלהם, דוד משאית, שקראו לו ככה כי פעם היה נהג של מכסחת דשא, אבל כשהתפוצץ לו הפילטר אוויר במזגן, נשבע שלמכסחת הדשא הוא לא חוזר יותר – וקנה מונית מהחיסכון של אמא שלו, שהיה קבור בבלטות.

אחר הצהריים היינו הולכים למגרש לשחק כדורגל. חוביזה כבר היה כוכב גדול ועלה בהרכב הראשון של בית"ר ראשון ששיחקו בליגה ב' דרום. בסוף הוא פרש מכדורגל כדי להתגייס לתותחנים, ונהרג במלחמת יום כיפור. אחר כך הלך להיות סוכן ביטוח.

פגשתי אותו שבוע שעבר בשוק, מחפש ליזול לצחצח את הקשקשים של הארמדיל שלו משה סוכריה, שכבר בן 43 אבל עדיין קם בבוקר מוקדם כמו טרזן והולך להפחיד את המחלקי עיתונים. דיברנו על הימים היפים, והיה ממש כמו פעם, כשהיינו צעירים, עד שהכריע אותו הראש צב – והוא רץ לחפש שירותים.

ורק כשחזרתי הביתה נזכרתי שעוד פעם שכחתי לשאול אותו למה קוראים לו חוביזה.

טיול (חלק 1)

 אני פוקק בקבוק בירה שלישי, יופח איזו יפיחה המלווה את אדי האלכוהול הנוטשים את הבקבוק הנצור, משתרע כאילו אל ההשתרעות הזו ביקשתי כל ימי. אין לו לגבר קולות יפים ונעימים מקולו של פקק הנחלץ מבקבוק בירה, כאילו זועק אליך מכף ידך: עכשיו זה אתה! עכשיו זה הזמן שלך. עכשיו זה הזמן שבו לא נשאלות שאלות ולא נתהות תהיות ולא נשתקות להן שתיקות. לא לא, עכשיו זה זמן של שתיקה גברית תמימה, שאין מאחוריה דבר, שאין מאחוריה דלת מוגפת של זעם שיתפרץ מתישהו, כשתשכח לך לרגע ותושיט יד תמימה אל הידית, זו הכאילו תמימה שמאחוריה הר געש. לא לא. עכשיו זה זמן השקט. שקט שלוח ממעל, מאלוהי הגברים הנשואים, מאלוהי האבות הדאובים.

ולא חולף לו רגע מההתרגעות הזו, מהנס הקטן והקצרצר הזה של קיצו של שבוע שנושק לתחילתו של אחר, ואני שומע את זעמה מתרגש עלי מאחורי. זעם לא חייב להיצעק או להיצרח או להיזרק או להיות מוטח. לא לא. הזעם המוחלט, הגולמי, הוא שקט. אפשר לשמוע אותו בנשימתה. לפעמים הוא בא בשאיפות כבדות ועמוקות ולפעמים בנשיפות קצרות רוח ורדודות, כמעט שורקות.

אוחזת בעקבו של זעמה באה היא, ואמרה, כמו משום מקום, "אתה יודע מה? פשוט לך. לך קיבינימט. לך תמצא את אושרך באיזה פאב או אשרם או איזה געגוע רומנטי פתטי לנערות זהובות ערווה. לך. קח את הרגליים שלך, את האוטו שלך, את הדכאונות שלך ואת הבדיחות שלך, ותעוף לי מהעיניים לאיזה יומיים-שלושה. אני לא רוצה לראות אותך, אני לא רוצה לשמוע ממך, לא אכפת לי מה אתה עושה, ואם הפנטזיה שלך היא לשכב עם יאק טיבטי, מצדי תיסע לטיבט. אני צריכה קצת שקט ממך, ואולי גם אני צריכה חלומות בצבע וריח אחר משלך.

אמרה וירדה למטה לעשן. השאירה אותי לקלח את הבנים. כל כך אופייני. אז קילחתי וחיבקתי וסיפרתי ועשיתי את כל הדברים המעייפים האלה שלוקחים ממך את הזמן שפעם היה שלך ושבעצם הגדיר אותך ואת מה אתה רוצה לעשות כשיש לך הזמן שעכשיו אין לך. עשיתי שוב את כל הדברים האלה שאני הכי שונא, ושמרכיבים את הלהיות אבא של שעות הערב, את האושר הגדול והמופלא והנדיר והמיוחד והחד פעמי הזה של לגדל ילדים, שמוציא לי את החשק לחיות. כשחזרה אחרי שעה עם חצי בקבוק קאווה, לא אמרתי לה דבר. רק לקחתי את המפתחות ועפתי משם.

(המשך בפעם אחרת)

שלוש דמויות

ובכן, הדמויות! שלוש דמויות יש לנו: סטודנט, רקדנית וצייר. כעת, מקלדת, אם לא יקשה הדבר, אמרי עליהן כמה מלים, על שלוש האבודות הללו, המתגוללות בקצווי העיר, מחפשות את מקומן.

הסטודנט: הוא הצופה המאוהב, טוב לב וטוב מבט, שברגעים אלה ממש באים החיים ועושים מעשים בו ובאמונותיו הקטנות; מקשיחים את עצמותיו ומחדדים את קצוותיו ועושים אותו לכועס והמריר שיגדל להיות.

אבל למה להקדים את המאוחר, שהרי הסטודנט שלנו מאוהב! ולא בסתם נערת כפר או חנוונית או אחות או פקידה. הסטודנט שלנו מאוהב ברקדנית. רכת עיניים וחולמנית, הוא רואה בה אחות אסורה לסודותיו הכמוסים, למאווייו, וכן, גם לתאוות הגוף. הוא ממתין לה בקצה המסע שלה, שלו ובטוח וסבלני, ויודע הוא בבטחון רב שבוא תבוא.

ארוכת גב ותכולת מבט, הוא מביט בה טופפת על קצות אצבעות כאיילה אצילית ונוגה. הוא צופה בה יוצאת את חדר החזרות ארוזה בטריינינג מהוה, שמאחסן את כל דקותה ועדינותה כשק, ועדיין מותיר אי פה אי שם אי רמז על על הרזים והאוצרות שארוזים בתוכו.

הוא רואה אותה מוחטת אף ומנגבת את עיניה מבלי משים, חושב לעצמו "כמה מרגשים הם הנימים הדקים המרקדים במורדות נפשה האצילית!" ודאי היא מתגעגעת לאיזה חלום על סלון וינאי או ארמון איטלקי, אל מחזרים עזי מבע ומלכים מעתירי חסד, שיוצאים מגדרם למראה. ודאי חולמת היא על האביר שלה, שמחכה בסוף איזה חזרה, להושיט לה יד ולעזור לה במעלה המדרגות התלולות ביציאה מחדר החזרות, וכבר הוא כמעט כמעט קם, אבל נזכר שאך סטודנט חולמני הוא – ושב אל ערגונותיו העצובים, המאושרים.

הרקדנית: הרקדנית מתגעגעת להוא שהלך בוקר אחד. כך סתם, בלי לומר דבר של חסד או של כעס או של פרידה. רק אמר שהוא הולך ולא ישוב עוד, והלך ולא שב עוד. ההוא חי אתה בקיטון שלה, שהיה של שניהם, והיה מחבק אותה ואוחז את ידה ומלטף, לפני שאט אט הפך להוא ששותק ולא אומר דבר. להוא שמכונס בעצמו ובמחשב שלו ובספריו ובענייניו, שהיה נושא אליה עיניים לפעמים ומופתע מנוכחותה, כאילו אינו מכירה כלל.

היא יוצאת למועדון של שתייה וריקודים, ושם היא מניעה את גופה עם הבאסים הכבדים שמרעישים את עצמותיה. היא טועמת טעימות קצרות ומרירות מהמשקה שלה, ומדליקה עוד ועוד סיגריות. בזווית עינה היא רואה את הגברים שבוחנים אותה, גם את הסטודנט. היא אינה מכירה אותו, ורק חושבת כמה חבל שהביישן ביישן כל כך, ולעולם לא יצליב את מבטו בשלה. ערב ועוד ערב הוא יושב שם וצופה בה בזהירות, לא להיתפס, ואין הוא קם ועושה מעשה. רק יושב ושותה מהבירות הגדולות האלה, ולפעמים מהין לפתע ומניע את ראשו לקצב התופים, רק לרגע! ואז חוזר ולוגם ומביט בכוסו ובוחן אותה בזהירות של מרחוק ושל לא לגעת.

האחרים דווקא ניגשים אליה וזועקים באוזנה איזשהם דברים שאנשים אומרים במקומות מעין אלה. אף פעם לא הבינה איך אפשר לדבר כאן, אבל היא מהנהנת ומחייכת, ולפעמים גם היא מהינה והולכת עם מי מהם.

הצייר: הצייר, חברו הטוב של הסטודנט, שוכב עם הרקדנית. טוב, לא בדיוק שוכב אתה. הוא מזיין את הרקדנית. אין היא רוצה שישכבו אתה ואף הוא לא רוצה לשכב אתה. הוא חופן והופך ונוגח ונסוג חליפות, ומשקיע שם את כל אונו לכמה רגעים ושוכח. אבל רק לכמה רגעים.

הוא שוכח את ידיו הרכות ומכחולו המלטף ותנופת זרועו ועינו הבוחנת, ואת שתיקתם של כל אלה אל מול הבד. הוא שוכח את כל הסיפורים שאין לא לספר, את כל אותם צילומי הרגע שחומקים בין אצבעותיו מדי לילה, כשהוא עוצם עיניים. הוא שוכח את האמירות הגדולות שאין הוא רוצה לומר. הוא צייר ורק לצייר הוא רוצה, אבל אין לו מה לצייר, וכך הוא הולם את עלבונו ואת שכרונו ואת אין אונו אל תוך בובת החרסינה העצובה הזו, שגונחת את שתיקתה ועונה באגנה את יגונה, ושב והולם אל תוכה ואין לו דבר להביא אל פי המערה, ורק צלליהם צוחקים לו מקיר החדר כאילו אין דבר עוד מלבדם.

והסטודנט? הסטודנט שב הביתה בחושך אל געגועיו, ומקווה שמחר מחר יאזור סוף סוף מעט כוח ואולי יישיר מבט. אולי מחר.

חברה טלפונית

הבחורה היפה שמעשנת לידי על ספסל המעשנים המדוכדכים בגלובס לא יודעת לעשן. מכירים את האנשים האלה, שכל האינטרקציה שלהם אם הסיגריה מסגירה איזשהו היעדר אינטימיות אצבעותי? מחסור מוחלט בקואורדינציה ניקוטינית? כזאת. ועוד קצת. והיא יושבת שם על הספסל הבאמת מדכדך הזה, שנטוע מול מעלית. יושבי הספסל ונוסעי המעלית נידונים למבטים קרועי עיניים כל פעם שדלת המעלית נפתחת, ושני הצדדים נלכדים זה בעיני האחר. וכמובן, ברגעים הדרמטיים החוזרים הללו היא מקפידה לאפר על החליפה שלה.

ומילא העניין של הסיגריה. יש איזשהו חן במעשנות שלא יודעות לעשן. כאילו הן עושות את זה כדי לרַצות מישהו. וזה הולך יפה עם המעטפת שלה, אבל מה זה לכל הרוחות הבגדים האלה? כל כך גלובסי. בחורה צעירה, נראית פיצוץ, לובשת איזה חליפת עסקים דה לה שמעטה שגורמת לה להיראות חשובה ומתוקתקת וגורמת לסביבה חוסר עניין בתחת המשובח שלה. ויש לה תחת משובח, רואים את זה לפי הישיבה.

ויש גרוע גם יותר מהחליפה: השיער שלה קצר מדי, ומשוך לאחור באיזה ברילנטיניות איטלקית. לך תדע, אולי זו האופנה בעמק הסיליקון או בהרצליה פיתוח או בסיטי של תל אביב, כל החליפת לא-יודע-כמה חלקים והג'ל בשיער הזה, אבל, באלוהים, הייתי מעדיף אותה בג'ינס או חצאית. ושתעיף את הסיגריה הזאת לכל הרוחות.

אחרי כמה ימים היא שוב צצה במערכת, הפעם מאחורי הראש שלי. מדברת עם עורך אחר. אינטליגנטית למופת. ולמרות שהיא עוד פעם בחליפת עסקים מזוינת, לזכותה ייאמר שהיא עשתה טובה והראתה קצת רגליים. תודה לאל. היא מדברת עם ההוא שמאחור איזה עשרים דקות. אחר כך אנחנו יורדים ביחד במעלית. אפילו לא מילה. זונה סנובית.

אני חוזר אחרי כמה דקות למערכת ושואל את העורך ההוא על הבחורה החצאית. "בא לך עליה", הוא שואל אותי באיזה חברמניות של לשבור עליו בקבוק. "לא. סתם לא מכיר". ואם עוד פעם תשאל אותי עליה אני מוריד לך לום בברך, אידיוט.

אחרי חצי שנה אנחנו יוצאים ביחד. השתקנית מהמעלית מתגלה כפטפטנית בטלפון. קיבלתי אותה ביחד עם המדור שנתנו לי לערוך. בדיקה מקיפה של עשרות שיחות בוקר מעלה שלה ולי אין כלום במשותף. נאדה. כמה אני סמרטוט, ככה היא מאורגנת על עצמה. ומה עבר עלינו שהחלטנו ללכת למסיבה של העיתון ביחד, רק אלוהים יודע.

וכאילו לא מספיק שכל המערכת מדברת עלינו אחרי המסיבה הזאת, אני גם מטומטם מספיק כדי להיכנס איתה למיטה. כאילו לא הבהבו כבר כל נורות האזהרה שזה לא טוב למדור שאני עורך, זה לא טוב לקריירה, זה לא טוב לה וזה לא טוב לקרמה. אבל כמה אני מלא בתובנות, ככה אני חרמן. אז הנה, עכשיו יש לאידיוטים מהמערכת משהו לדבר עליו. על אמת

הבחורה בחליפת העסקים, החברה הטלפונית, תקועה לי בחיים. לא לבלוע ולא להקיא. כל פעם שהשכל שלי אומר לי שדי, וכל פעם שיצר הנעורים שלי רוצה החוצה, וכל פעם שמעט טוב הלב והמהוגנות שנותרו לי צועקים לי באוזן שמספיק כבר, אני מסתכל לה בעיניים ורואה הבטחות לא ממומשות. אני צועק לעצמי שאלה ההבטחות שלה ולא שלי, ושדי כבר ושאלה החיים שלה, אבל אני מספיק חרא כדי להתקשר אליה שיכור בשתיים בלילה. וכן, היא ערה מספיק ומבולבל דיה כדי לבוא ולקחת אותי לדירה המג'ויפת שלי ולהתחיל עוד פעם מחדש. כמה אינטליגנטית, ככה נטולת שיקול דעת.

וככה אנחנו סובבים את ימינו ולילותנו. פעם כן ופעם לא, והרבה פעמים די, אוהבים מפוחדים ופרודים מאוהבים, לוקחים עוד נגיסה אחרונה מאיתנו, לפני שייגמר. ותיכף תיכף זה ייגמר והבדידות תבוא על מקומה בשלום.

או שלא.

(והנה, אני כותב את זה ביום הנישואים ה-11 שלנו. מזל טוב מותק. אני כבר מזמן די בטוח שזה לא הולך להיגמר)

דרמה קטנה

פעם בשבוע או שבועיים היתה נכנסת, בלי להתקשר או להודיע, פשוט דופקת בדלת וצצה ונושקת על לחיו, או משרבבת לשון להוטה ודוחפת אותו לחדרו וחובטת את הדלת מאחוריה. ותמיד היתה מעירה שמה שהוא צריך בבית הזה זה אישה.

"אישה תכניס לך כאן סדר. תיתן איזשהו טאץ' ביתי במקום הזה. תדגיש את הטוב והיפה ותסתיר את המוזנח והמכוער. אתה צריך אישה תומר. אתה צריך מישהי שתיתן לך ולבית שלך אהבה. כמו כלב שצריך מישהו שיוציא אותו, ככה גם אתה צריך מישהי שתעגל לך את הקצוות החדים של החיים שלך."

"אבל מעיין", היה אומר לה, "אני מדבר איתך, אני מבלה איתך, אני יוצא איתך, אני מזדיין איתך ואני חולם עלייך. איפה בדיוק יש לי מקום בחיים לעוד אישה חוץ ממך?"

"אני", הייתה מסתכלת לו בעיניים ברצינות תהומית, "אני סתם פנטזיה. אני משהו שלא יקרה. אני תוקעת אותך במקום ומחרבנת לך את החיים וממלאה לך אותם בתקוות שווא של דברים שלא יקרו לעולם. אתה צריך לשכוח אותי. אתה צריך לנעול את הדלת ולא לתת לי להיכנס. אתה צריך להעיף אותי מכאן עכשיו ולא לתת לי לחזור לעולם. אתה צריך לא לענות לטלפונים שלי."

"אבל את לא מתקשרת."

"אני רוצה אבל לא מעזה. אני פוחדת שיש כאן מישהי. שנשבר לך ממני ואתה לא רוצה לראות אותי יותר. אני פוחדת שקמת בבוקר והחלטת שאתה לא מוכן לאכול את החרא הזה יותר. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי אותך. אתה לא מבין, תומר, כמה לכלוך וזיוף יש בחיים שלי. אתה לא מבין את הפקולטה המזוינת הזאת. אתה לא יודע מה זה להתמודד בתחרות ההתספורת והגאדג'ט והאוטו והדייט האינסופית הזאת. ומילא אם זה היה נשאר בפקולטה, אבל זה זולג לעיתון, ואם אני נראית לא נכון או נמצאת אם האנשים הלא נכונים, יש לאמא שלי מה להגיד. ואם יש לאמא שלי מה להגיד אז גם לאבא שלי יש מה להגיד. ואני הרי הפרינססה של אבא, ואבא צריך להיות מרוצה מהפרינססה שלו."

"בקיצור, את לא מתקשרת."

"אני אתקשר. לא, אני לא אתקשר. אתה לא רוצה שאני אתקשר. עדיף שלא אתקשר. רק זה חסר לי, שתישאר עכשיו בבית ותחכה לטלפונים שלי כאילו ייצא מזה אי פעם משהו. לא, אני לא רוצה שתחכה לי תומר. זה לא מגיע לך. אתה צריך אשה בחיים ובבית שלך."

היא היתה אומרת ומתחילה לסדר אחריה. קודם היתה פולשת למטבח ומשתלטת על הכיור והכלים והשיש, ומשם אל פינת האוכל, משפשפת ומבריקה, ואז, מצוידת במטאטא ואחר כך במגב, משתלטת על הסלון והמטבח והחדר. והוא היה נשרך אחריה וחוטף פריטים מידיה ומשיב אותם למקומם, ומתקומם שהיא לא עוזרת בית וזה הבית שלו ושתפסיק לעשות לו בלגן, כי גם ככה היא עושה לו בלגן בחיים, ובסוף היא היתה מסדרת את המיטה שאך לפני זמן קצר הופרה שלוותה, ומתמוטטת אליה בדמעות, והוא אחריה, וכל טקס הסדר הזה היה נגמר בעוד התפלשות בשרים בין הסדינים המתוחים לרגע של מיטתו.

ככה הם הכירו?

כמעט אהבה אורבנית

עדי רוכסת את מגפיה עד הברך וקמה באנחה. היא מותחת את חצאיתה מעט, מביטה במראה בביקורתיות, רגע מפתה, פוסקת שפתיים ורגע בוֹשה, חסודה. היא מורחת עוד מעט ליפסטיק על שפתיה, ממצמצת וצובטת, חוטפת את התיק הקטן שלה ואת האייפון ונחפזת החוצה.

ערן מכפתר עוד כפתור אחד במעלה החולצה שלו ומתחרט, ושב ופותח את כל הכפתורים. הוא זורק חצי מבט בראי בדרך למחשב, מרענן שוב עוד מסך ועוד מסך כאילו איזה פיה תתעטש תיכף ותפתח לו את הצ'אקרה של האהבה ממבט ראשון עם טאץ' של פורנו, אבל הפיה ממאנת, והוא נאנח וסוגר את המחשב, תוחב טלפון וארנק למעיל העור ויוצא.

עקביה נוקשים במעלה קינג ג'ורג', בואכה אלנבי, כשעדי מצטרפת אל הזנב הארוך של בלייני הלילה. היא עוצרת לקנות שתי סיגריות. משלמת, מתחרטת וקונה קופסא שלמה. באלנבי היא פונה ימינה וצועדת עוד מאה מטר. כשגבר מביט בה היא משפילה מבט ומרחיבה את צעדיה. אין חשש. הרחוב הומה דיו כדי למנוע תקלות, אבל עדיף לנתק מגע לפני שההוא יתחיל לדמיין שקרא משהו. היא מגיעה לדלת המוכרת ודוחפת פנימה אל ענן העשן.

הוא מגיע דרך בן יהודה, חולף על פני הסופרמרקטים הפתוחים של התיירים וחלפני הכספים שעוד עובדים בערב חמישי. הוא עוקף מוקשים שהותירו כלבי העיר ומתעלם באדיקות מהקבצנים והמטורפים הנצחיים הגודשים את דרום הרחוב. לקראת אלנבי נעלמים חלונות הראווה, והוא נזהר מנהגי המכוניות הקטנות והנוצצות שנכנסים לחניונים בחריקות בלמים. באלנבי הוא פונה שמאלה, מתעלם גם מהמון התיירות הקטן בצדו המרוחק של הרחוב, פוסע עוד צעדים אחדים ופותח את הדלת הכבדה והמוכרת ונכנס.

עדי שואלת איפה יש מאפרה. "אסור לעשן כאן", מחייך אליה הברמן כשהוא מדליק לה את הסיגריה. כאילו אם ייכנס פקח הכל ידרסו את בדליהם ועקבות העבירה ייעלמו מאליהן, היא חושבת. כאילו אם נעצום את העיניים מספיק חזק או נפגיז את האוזניים מספיק, ייעלמו הקבצנים והעבדים שבשכונות שמסביב; אם ניראה מספיק אינטליגנטים ומתוחכמים ישלים התואר את עצמו; אם אהיה מספיק מפתה וחיננית ואלגנטית ייכנס לכאן איזה כוכב הוליוודי מקומי וייקח אותי לדירת השרד הבאוהאוסית שלו וידבר את על טריפו ועל האחים כהן ויהיה מספיק קשוב וג'נטלמני לשכב אתי בדיוק כשלא אוכל לחכות יותר. וגם אם יהיה סטודנט מרושש לספרות זה בסדר, היא חושבת, ובתנאי שיהיה עדין וארך רוח.

ערן משתעל ומשפשף את עיניו מדמעות ועשן. הוא חוכך אם לנסות לעשן אבל ההיסטוריה משכנעת אותו שיש לו דרכים הרבה יותר פוזיטיביות להביך את עצמו מזו הכרוכה בניקוטין ועשן בגרון והבחילה והסחרחורת שהם מביאים איתם. הוא מביט בגבוהה שממול על שערה השטני וההבטחה לשדיים לבנים וחלקים שמתחת. היא מחזירה לו מבט חקרני משלה והוא משפיל עיניים, מקלל את האימפוטנציה החיזורית שאוחזת אותו כל פעם שיש אולי איזה בדל של סיכוי.

היא שואפת ומביטה בו שוב בהתרסה, לא מאמינה במתירנות המתפרצת הזו שדולפת לה מהעיניים, ומקללת את הוודקה. שקופה שקופה, אבל מפשיטה ביסודיות את מנגנוני ההגנה והשיפוט הבסיסיים שלה. היא מדליקה עוד סיגריה ומעשנת בעצבנות ומגלה שהביישן הנאה שם מואיל בטובו להביט שוב בזהירות תחת סבך גבותיו, לפני שהוא נמלט לשירותים. היא נאנחת והולכת לשבת לידו.

כשהוא חוזר ומתיישב ומזהה אותה לידו הוא נדרך בבעתה, מתנצל בגמלוניות שמאופסנת ונשמרת לרגעים המבטיחים והמביכים ביותר שהוא יודע. הוא מביט בה, הפעם ממרחק של שני מְצַחים, והיא שוב מישירה מבטה ואין לו לאן להימלט מההחלטיות הזאת. הוא נתקף שיעול היסטרי ומבקש ממנה סיגריה אבל מצליח לשמור על מעט בינה ולא מדליק.

הפיות והמלאכים שמעל אלנבי שומעים פתאום איך הזמן עוצר ומחכה להחלטתם, אבל הם עייפים ומשועממים. הפיה מביטה על השניים למטה ונאנחת וחוזרת אל השש-בש, והמלאך מצידו נוחר בבוז ושב אל משחק הרשת שלו. 25 מלאכים מכל אירופה מנסים לחסל ביחד דרקון חדש במשחק הזה, אז הזוגות הנחמדים בפאריס ובתל אביב ובלונדון ובברלין יצטרכו להסתדר בעצמם. וממילא רוב הזמן הם מתעלמים מכל מה שהמלאכים אומרים.

עדי וערן שוב מביטים בעיניים בלי אומר, עטופים בבדידות ובחלומות מביכים על רגליים יחפות מול שקיעה ודוגי סטייל בג'אקוזי, על רעות ושיתוף ודירת שלושה חדרים בסוקולוב ומישהו לקנות לו משהו עם הקופונים המזויינים של ללין. הם מביטים לזה לזה בעיניים. יחד. והכי לבד בעולם.

%d בלוגרים אהבו את זה: