ארכיון קטגוריה: שירים

בוא אתי לתג מחיר

קח מקל, קח בן גביר
בוא אתי לתג מחיר
בוא ופתח נא ספריי טרי
נרסס מסגד ערבי

כי שוטרת שעוצרת שמאלני וחובטת בפועל
כי שוטרת, כן שוטרת
כי שוטרת כי שוטרת תוותר
כי שוטרת תוותר
ותביט למקום אחר
כן שוטרת תוותר

קח מקלע, ומחסנית
בוא אתי לתג מחיר
בוא נקרע עוד ערבוש
שיידעו פרס עד כוש

כי תקשורת מתעלמת מהרוגים בבילעין או אבו טור
כי תקשורת, כן תקשורת
לתקשורת לתקשורת אין סיפור
כי תקשורת, כן תקשורת
לתקשורת אין סיפור
(שידור חוזר של מה קשור)
לתקשורת אין סיפור

הך בגר, שרוף בציר
בוא אתי לתג מחיר
בוא נרצח רועה זקן
מחסנית בו נרוקן

כי העם אשר נזכר עכשיו ברבין – בכיכר, ברחובות
כי ישראל, כן ישראל
כי ישראל שכחה את המקורות
כי ישראל, כן ישראל
שכחה את המקורות
(מסתפקת בנרות)
שכחה את המקורות

קח כספים, טף, רכוש
בוא נברח מהייאוש
בוא נברח, ניתן קפיצה
לגלות, לכל תפוצה

כי השקט ששרף את המסגד ורצח את הרועה
כי השקט כן השקט
כי השקט הו השקט כה מטעה
כי השקט, כן השקט
שעשה אותך לגביר
(אז בוא אתי לתג מחיר!)
קטל ציון, רומם עמיר

אשתי ואני, אנו צמד יונים

אשתי ואני, אנו צמד יונים
אני לה צרה והיא לי כינים
אני ואשתי, תמיד אנו יחד
קורא לה למיטה, היא ננעלת במקלחת.

אשתי ואני כמו הוטו וטוטסי
אני קורא לה נשמה והיא קוראת לי מוצי
אני ואשתי יעקב ועשו
היא אומרת "תמות", אני לא נעלב.

אשתי ואני גרמניה וצרפת
היא קוראת לי בחום, אני יורד למקלט
אני ואשתי לא יכולים בנפרד
היא לי הפרעה ואני לה מטרד.

אשתי ואני זה מאז ולתמיד
לעתים בשוגג ולרוב במזיד
אני ואשתי זה בטוב וברע
היא לי יעל ואני לה סיסרא.

זמר תשובה לשר חוץ מולדובי

לאיראן, לאיראן, שם נטוסה בן קט

שם כור מאיים ואנטישם אנטיפט

איראנה איראנה נרבה קילומטראז'

עד שערי עיר המוות, הלא היא נתנז

משערי ים תיכון על פרס נעוטה

ונכה עיר גרעין, כן! נפציץ בניחותה

אטום נכלה, נשמיד צנטריפוגה

ונשוב ונחגוג עם קוויאר ובלוגה

 —

למען תדע כל אם באיראן

את שם אלוקים ואת שם ליברמן

וביבי יקים כבוד העם הנרמס

ויבלוס וילעס כל דפני וקונטס

 —

וינפח ביבי חזהו של כל רוויזיון

ממש כמו דנה באותו אירוויזיון

ויידעו העמים, מחבש עד סיביר

שלנו הסגולה, לעם הכביר

 —

ויפוצו אויבינו מעזה, מכיכר

וייפלו על ברכיים ברוטשילד ובנכר

ויאמרו אז הכל, "צדק צדק קיבלנו"

ואנחנו נאכל את כל מה שבישלנו

 —

ואם אז יקומו צרינו כמאז

מביירות, מדמשק (אולי מנתנז)

וישיבו לפתחנו פצצה ומחבל

אז הכל כרגיל בתולדות ישראל

הבלדה על דוקטור איןלישקל

(יש לזמר לפי "אליפלט" לאלתרמן וארגוב, ולסלוח לי הקטון על דריסתי על אדמת הקודש הזו)

נזמר נא את שיר איןלישקל

ונגידה כולם "כמובן",

כאשר עוד קרא הוא מיץ פטל

לא היה לו אף גרוש על ישבן

חברים וקולגות ריכלו אז

ורטנו "זו פשוט מהומה!"

איןלישקל שכיר ללא אופק

אין לו אופק ואין לו תקומה

אם לוקחים מידיו את הצ'קים

אז שולף המטומטם מזומן

וקונה לו שני קילו של סטייקים

וביצה וגבינת פרמז'ן

וכולם בחנות, כך פתאום

מציעים לו אז משהו לטעום

בלי כל פנסיה, או השתלמות

קופת גמל, כרטיס חברות

ללא אופציה, דמי נסיעה

איזה אג"ח או תיק מניה

כי סביב כפסנתר ותופים

אז תזמורת של ג'ז מזייפת

לא נפריש לך, זה לא מתאים

איזה אפס אתה איןלישקל?

 —

בן 20 ומלא אידאלים

הוא השלים פסיכומטרי, בגרות

רפואה כאחד הסטודנטים

אז הלך הוא ללמוד (איזו שטות)

וכיוון שמלא בשליחות הוא

וחולים יש ודאי לתקן

התמחה איןלישקל באולקוס

ואבצס של עני וזקן

 —

וכשביקש לאכול פת של לחם

הוא גילה: ארנקו התרוקן

התרוקן הוא ואין בו לוּ שקל

לא מטבע, לא שטר, פרוטה אין

 —

ואמרו אזרחים זה מוזר

שהדוקטור כל כך ממורמר

בלי כל פנסיה, או השתלמות

קופת גמל, כרטיס חברות

ללא אופציה, דמי נסיעה

איזה אג"ח או תיק מניה

וסביב כפסנתר ותופים

אז תזמורת של ג'ז מזייפת

לא נשלם לך, אין כל תקציב

איזה אפס אתה איןלישקל?

אחרי זמן, הו הביטו זה פלא!

אט ניגש אליו ראש ממשלה

ופנה הוא למר איןלישקל

שנטש ושקל הגירה.

"אנא דוקטור" אמר לו אז ביבי

נא חזור אל חולה וגוסס

קח שני שקל ויאללה חביבי

גש רפא גם אולקוס גם אבצס


ואנחנו עומדים ללא הגה

מביטים ושותקים ותמהים

אם מלכות הרופא היא רומסת

מה עושה היא לסתם עניים?

אלמנה ויתום וגם גר

עובד זר ופליט מהגר

בלי כל פנסיה, או השתלמות

קופת גמל, כרטיס חברות

ללא אופציה, דמי נסיעה

איזה אג"ח או תיק מניה

כי סביב כפסנתר ותופים

אז תזמורת של ג'ז מזייפת

אם תמשיך לצעוק אולי נאמין

איזה אפס אתה איןלישקל?

והגבר הזה הוא אני

היום, אחרי שהורדתי את הקטנה בגן, ובעודי שב הביתה דרך רחוב דה-האז, היכתה בי ההכרה שאני עדיין חי בעולם של "והילד הזה הוא אני". אז שרבטתי לעצמי כמה שורות על העניין הזה.

שירות לקוחות
אני כבר לא מפחד ללכת לאיבוד
אני כבר יודע את הדרך הביתה, מנתניה, באר שבע – אפילו מלוד
ורק מקום אחד נשאר כמו איבוד של פעם (יותר או פחות) –
כשאני מתקשר לשירות לקוחות.
מין
כשאשתי אומרת שהיא רוצה מין
בהתחלה אני קצת לא מאמין
רק כשהיא יוצאת באופן בהול אני נזכר
שהיא בכלל שוכבת עם יששכר
שפתיים
כשהילדה צורחת "אבא אני רוצה סוכריה"
אני יודע שאני בבעיה
ובגלל זה לפני שיוצאים מהבית (בערך בשתיים)
אני מדביק לה את השפתיים
קקי
כשאני דורך על קקי ברחוב דה האז
אני חלילה לא נשבז
במקום זה אני רץ לרחוב שאול
כי שם תמיד אני דורך על שלשול.
בלונדינית
אם אני פוגש בלונדינית ולברדור
אז אני מגרד לו מאחורי האוזן בנחת
אבל בעצם אני מתכוון
ללטף לה את התחת.
(יש גם שיר אחד שבו מתחרזים חרוז חפוז ועכוז, אבל החלטתי להשאיר אותו לפעם אחרת.)

מארש עם סגולה

אני כוסית מטומטת, אני כוסית מטומטמת

על ב.מ.וו חולמת, ונעל מהממת

אני כוסית בלי טיפה של מוח או תבונה

שונאת את הגויים, יוקדת אמונה.

אני עארס מהגהינום, אני עארס מהגהינום

מזבל את הכנרת, חוצה באור אדום

אני עארס מהשכונה, אני עארס מהמגדל

ימותו הערבים ומי אתה בכלל?

אני ישראלי יפה, אני ישראלי יפה

אוכל רק עשבים ולא שותה קפה

אני ישראלי מקסים, בטריקו וסנדל

רק בלי החרדים, וגם בלי המפד"ל.

אני אל"מ בקבע, אני אל"מ בקבע

אני איש של ערכים וביטחון וטבע

אני אל"מ בקבע, עם דם על הידיים

עם פנסיה מגיל שמונה וכולכם על הזין.

אני ארץ אבותינו, אני ארץ אבותינו

עם ביטחון ודגל, וגבול בולם שונאינו

אני ארץ אבותינו ואין עוד מלבדי

וזאב בעור של כבש, ונמר טורף עוד גדי.

שנה טובה לטייקון הנדיב

(הבלוג מתנצל עמוקות על פרץ היצירתיות הלא מוסבר של הימים האחרונים. תיכף זה ייפסק, ואם לא אז אשתי תירה בי במקום. שנה טובה)

עם פרוץ הסתיו ולזכר אביב
ולרגל ראש השנה (שהוא חג כה מגניב)
ובפתח העתיד הנפלא, המרהיב
זה הזמן להודות לטייקון הנדיב

תודה לעשיר שתורם לבית חולים
תודה למליאן משמח אומללים
תודה ליו"ר המביא איתו אור
תודה לפריץ ששקלים פה השפריץ
תודה לאדון, למנכ"ל ולגביר
על תרומה ונדבה, בכפר ובעיר

תודה לכם תשובה ונוחי, תודה לכן שרי, זהבית
על גמ"ח, על מתן בפרהסיה, על שי ועל דרור ותשורית
ותודה גם לעופרה ושרגא, וגזי ומוזי ונוני
על כל שקל וגרוש שנתתם, במלחמתכם הנחושה בעוני
הלוואי שבשנה שבדלת תתנו ותתרמו קצת פחות
הלוואי קצת פחות מהצער, ובמקום זה יבואו שמחות

רק הצעה קטנה לסדר, יש לי כאן מעברי פי הפחת
שבמקום שתמשיכו לתת, תוותרו הפעם על הלקחת
שתגבו השנה קצת פחות, שתורידו מעט המחיר
שתקצצו אך מעט השוליים, ותסתפקו רק ברווח סביר

הלוואי שבשנה הנפתחת ברון
תוותרו במקוריות על בצע ממון
הלוואי לו לרגע תראו ההמון
ותמחלו אך פעם על איזה מיליון
ובמקום לגרוף עוד ועוד עושר
תפיצו השנה מעט יושר.

זמר סוף המהפכה

זהו שיר למהפכה שלי ושלך
זמריר לתחריר שעזב את העיר
המנון לאסון המתקרב בששון
מזמור לצינור שנכנס מאחור
שירה לתקוה שהיתה ועזבה.

זהו זמר ישן, לעלה, לשושן
שעלו ופרחו וקמלו וצנחו
זה חרוז לששון הגמוז, החפוז
שעלץ ועלז
שמוזמז ובוזבז
שהיה וכעת הוא גנוז.

זהו שיר על תקוה שנותרה עזובה
על מעמד של ביניים שפס מן העין
זו המיה לאוכלוסיה, זהו רון להמון
שחזרו לביתם, שהניפו דגלון
של כניעה, של שיתוק של אפסיים
של חוטבי עץ ושל שואבי מים.

זה פיוט של יושבי הסלון
זהו זמר ליום זיכרון
ונותרו רק דכדוך וצקצוק
ותלונה ויפחה ופיהוק
וחתיכה של עוף מהשוק
ועוד ארוחה של חג.
ופוק.

הורה בסטיליה

צאנה צאנה צאנה צאנה הבנות ומחאנה. צאנה הרחובה, השדרתה הכיכרה. צאנה והישרנה עיניכן, זעקנה זעקות שבריכן, צאנה ומחאנה מחאתכן: מחאת קוטג' ביוקר, מחאת פשיזם על הבוקר, מחאת דיור בחסר, מחאה עכשיו, שתיים בעשר!

בואו בנים, בואו בנים, שאו רעמותיכם וזקנים הפרועים אל אור הסמארטפון ואל אפלת השלטון. הרימו קולכם בנים חסונים, הטילו מוראכם! קראו קריאה וקרעו קריעה: על רופא עני, על שתיקת האני, על איווט הראשון ועל ביבי שני. זעקו זעקה גדולה ונוראה על ילד סודני זול ועל שקל עברי יקר, על אסון האתמול, על אובדן המחר.

צאו צעירי עיר ופלך, יפי בלורית ותואר ונפש והעלו שוועתכם ירושלימה, מצפון ודרום ומימה. ואולי ייפתח איזה צוהר מחוקק או מבצע, ויישמע קולכם וזמרתכם הנוהרת תאיר את פני האטומים אך לרגע, ותפתח פתח בליבם ותתגנב אל קרבם – ויהפכו את עורם ויעשו תפקידם – לדאוג לכם, צעירים וצעירות, להיות שלוחיכם שם בעיר שחוברה לה יחדיו, להילחם מלחמותיכם ולבנות את ביתכם.

אך זכרו, בנים ובנות, יוקדי העיניים ומישירי המבט, שבחשכת מגדלים, בעלטת וילות בקיסריה ובהרצליה, בארמונות השלטון ובטירות הממון, מביטות עיניים לועגות בידיכם הפצועות ובכיסיכם הקרועים, ומניעות את פיוניהן אנֵה ואנַה. רגע אתם זועקים זעקת הקוטג', וכבר הם, מפלבלי העיניים, אצים בלעגם הקר ומניחים את דעתכם, ועוד רגע קט ואתם שוב בכיכר אל מול חוק חרם, וכבר ילטשו עיניים אל כיסכם המופקר ויעלו שכר דירתכם, ועת תבכו מרה את גורל הדירה, וכבר הם שבים ומעלים את מחיר הביצה, החלב והלחם, עושים עצמם מטים שכם, בועטים הבטחות ללא זכר – ושבים אל הסחר, המכֵר.

גיבורי הרחוב, הכיכר, היתה ארצכם לנכר, וקורעים אדוניה קרע קרע, את יפי תפארתה מעליה. חולקים הם את שלך ושלַך, מצקצקים ש"צריך" ו"מוכרח". ומוסיפים עוד חוק וגזירה – לחלש המעט, המירע, ולהם הכבד והטחול – והיום, המחר והכל. עוד יוסיפו ועוד יתעמֵרו, פסיעתכם הקטנה עוד יצרו – עד שלא תיוותר גם לבנה, מחלום השיבה לשכינה, רק עיטים, נשרים ודורסים, ומתחת אתם, ננסים.

עורי ציון התנערי, אל רחוב וכיכר ואל מרי, עד ישוב החלום אל ידייך, עד ישובו לדור בין כתלייך – החירות, השוויון, האחווה, מני דן ועד קצה ערבה.

לפעמים צריך לכתוב שיר

שואלים אותי מה אני רוצה לכתוב, ואני אף פעם לא יודע לענות. אז הנה, דוגמא: אפילו שאמצע יום עבודה, לפעמים צריך עשר דקות כדי לכתוב שיר. קחו, תלחינו.

נסענו כבר רחוק, חזרנו חזקים

נשארנו כאן בלילה, עוד רגע חבוקים

הלכנו אל החושך, נשרפנו מהחום

הגענו עד הסוף, ושבנו עד הלום.

 

אני ואת, אנחנו, הפכנו כבר אחד

אני ואת ביחד, הלב שלי בצד

אני ואת אחד, אז מה נשאר ממני?

אני ואת ופחד, ורק אני אינני.

 

בחג אנחנו שנינו, וילדים וגם הורים

בחול, שלובי רגליים, זרועות וצווארים

אני עם התסביך, ואת עם הגיטרה

אני כותב שירים, את מלחינה ושרה.

 

אני ואת, אנחנו, הפכנו כבר אחד

אני ואת ביחד, הלב שלי בצד

אני ואת אחד, אז מה נשאר ממני?

אני ואת ופחד, ורק אני אינני.

 

בלילה את נרדמת, אני סופר סודות

חולמת על דרקון, אביר ואגדות

את נאנחת חרש, מגששת אט אלי

אני מצטנף אל רז, חורץ אט את כתלי.

 

אני ואת, אנחנו, הפכנו כבר אחד

אני ואת ואת ביחד, הלב שלי בצד

אני ואת אחד, אז מה נשאר ממני?

אני ואת ופחד, ורק אני אינני.

 

נסענו כבר רחוק, חזרנו חרבים

נשארנו רק עוד רגע, קשים וכואבים

הלכנו אל החושך, נשרפנו מהחום

הגענו עד הסוף, לא שבנו –

אתא יום.

%d בלוגרים אהבו את זה: