סיפור אמיתי על המורה שאני

לקראת הסדנה שלי הערב, סיפור אמיתי:

אני זוכר, כשרק התחלתי ללמד, נכנסתי יום אחד לסדנה, ובאמצע הכיתה עמד בריון קשקשים, גירבץ, עישן, אכל שניצל תירס ודפק מוחטות.

ניגשתי אליו ואמרתי לו: אתה חכם, אתה מוצלח ואני אהפוך אותך לכותב שאין דברים כאלה.

דפק לי ראסיה לפנים ושבר לי את האף.

אחרי שבוע עוד פעם נכנסתי לכיתה, ועוד פעם אני רואה אותו עם גופיית סבא לבנה, מפצח גרעיני אבטיח, מפליץ ומוריד מוחטות של מרלבורו אדום. ניגשתי ואמרתי לו: אתה חכם, אתה מיוחד, אצלי אתה תכתוב כמו דוד אבידן. כל מה שאני זוכר, זה את האגרוף שלו מתקרב אל הפנים שלי לפנים. אחרי זה הכל נהיה שחור.

בשבוע השלישי נכנסתי לכיתה והוא שם את הכסא שלו לידי. אמרתי לו "אתה ח…" סגר לי את הפה ואמר: "אף מילה או שאני שובר לך את כל השיניים." וזה היה סוג של התקדמות. גם בשבילו וגם בשבילי. אחרי זה אני לא הצקתי לו באינספיריישנלס והוא לא קרע אותי במכות. וגם הביא מוחטות רק בפח.

עד סוף השנה הצלחתי להתקדם איתו. הוא לא כתב כמו אבידן, אבל למד את האלף-בית. וגם לא הסתבך בעבירות אלימות קשות מדי.

רק סמים ורכוש.

בסוף השנה הוא ניגש אלי ושאל, "המורה, איך ידעת שככה תהפוך אותי לבן אדם? איך האמנת בי כשאף אחד מהמורים וההנהלה והמשטרה והמשפחה לא האמין בי?"

הסתכלתי לו עמוק עמוק בעיניים, גאה ומאושר מהבן אדם שהוא הפך להיות, ואמרתי לו את האמת: "חשבתי שאתה מישהו אחר."

לעמוד הסדנה היום: http://tsooff.co.il/sadna/

לעמוד סדנאות ינואר: http://tsooff.co.il/sadna/sadnaot/

כתיבה אפקטיבית – סדנאות בחיפה ובבאר שבע

%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%9d
אהלן אהלן,
סחבק גאה, מבסוט ומאושר עד קצוות המכנסיים לספר שבחודש הבא מגיעות סדנאות הכתיבה האפקטיבית החצי יומיות גם לחיפה (19.1) ולבאר שבע (23.1).
בקרוב יהיה גם תאריך חדש לסדנה באזור המרכז בסוף ינואר, ויעלו עמודי הרשמה מסודרים. מי שמעוניין להירשם או לקבל עדכונים שוטפים יכול לשלוח לי אימייל ל-bashanpr@gmail.com ואצרף אותו לרשימת התפוצה הנהדרת שלי, שכוללת גם טיפ כתיבה שבועי – ממתק שאין דברים כאלה.
ומי שרוצה לבוא לסדנה של יום ג' הקרוב, 13.12 בבני ברק – מוזמן להירשם כאן.
נ.ב: התלמידים שלי מתים עלי.

שנה (ויומיים) למותו. נזכרים ביוסי

אני זוכר את הלילה ההוא שבו פגשתי את יוסי שריד בפעם האחרונה.

היה לילה חשוך, קר ורטוב. ולא קר כמו היום, כן? היה קר על באמת. קר של מארב חוצה קו אדום בלבנון. כולנו היינו עם ארבעים קילו ציוד על הגב ובלי נעליים, שלא נעשה רעש. יוסי הצטרף אלינו כי הוא פשוט היה בסביבה והיה דיבור שהפעם דופקים את החוליית חיזבאלונים שהיתה מתגנבת עד לבינת ג'בל ודופקת לנו את הפאקו רבאן דיוטי פרי שהצדלניקים היו מוכרים לנו.

בקיצור, כמו גבר גבר, יוסי בא אלינו, הציג את עצמו, ובגלל שהיה זבל שמאלני נתנו לו את הררנ"ט, שזה פק"ל של הומואים וכוסיות וגמדים.

וככה יצאנו לדרך. הנגמשים הקפיצו אותנו עד בנת ג'בל, ומשם המשכנו ברגל מסודרים כמו טווס צה"לי סטנדרטי, רק של נחלאים, זאת אומרת, עם ארבע במבות פתוחות בכל רגע נתון.

הלכנו מאחורי המ"מ שלי, שהיה מסוגל להתברבר אפילו בתוך החדר אוכל קצינים של מחנה 80, ובמקום להגיע לנקודה של החוצה קו אדום, חצינו את הגבול הסורי 140 קילומטר משם, ופגשנו את הדעאשניק הראשון. קראו לו ז'אן-לואי המרסק, כי הוא היה מפצח הפקאנים הכי טוב במזרח התיכון מאז שנפלה האימפריה העותמאנית.

בקיצר, ישר ראינו שהוא דאעשניק. בגלל הזקן. וגם בגלל שישב על ערימה של ראשים של עיתונאים בריטים. יוסי סימן לכולנו לרדת במקום, הלך ודיבר איתו על שלום ועל אחוות עמים ועל דילים של הכל כלול באנטליה, ובסוף התחבק איתו כאילו הם אחים, ודפק לו כדור בראש.

כזה היה יוסי. בן אדם של מעשים.

לעולם לא אשכח איזה ריח יצא לו מהנעליים כשחזרנו.

הסברה

הסברה אני מבין בסך הכל. הסברה זה כדי שלא יבואו הרבה הרבה גרמנים ופולנים ואוקראינים ויהרגו כמה שיותר יהודים. את זה אני מבין לגמרי. ואני אולי שכחתי מה זה להיות יהודי, אבל מה זה להיות יהודי בשואה אני עוד זוכר משום מה. בתאים הקטנים אני זוכר, ובכל פעם שאני מסתכל על קליפות תפוחי אדמה (לזרוק או לא לזרוק?)
אז אני מבין הסברה. להסביר להם שאנחנו בסדר, זה לגמרי הגיוני.
מצד שני, להסביר לעצמנו שכדור חי שהכניס לוחם למחסנית של כדורי גומי "השתרבב" לשם – את זה אני לא מבין. לשקר קצת לפריץ? נו, בסדר. אבל להסתכל לעצמך במראה ולשקר? לא יודע.
אני מבין הסברה. באמת שאני מבין. חשוב שהגויים ימשיכו לשמור עלינו מגויים אחרים ולתת לנו כסף ורובים ומכונות ירייה. מבין. לגמרי הגיוני.
מצד שני, למה שני אנשים שבועטים בראשו של אדם שחור במשך שעה וחצי מואשמים ב"הריגה" וככאלה שלא התכוונו לרצוח בדם קר אדם רק בגלל צבעו ומוצאו – את זה אני לא מבין. עוד פעם אני אומר. לקרוץ מאחורי הגב של הגויים זה בסדר, אבל ככה להכניס את כל הפנים לעווית של טיקים בלתי נשלטים כדי לטעון טענה כזאת? זה אני לא מבין למה.
הסברה זה חשוב. זה טוב ויהודי שיש הסברה. אבל מה יהיה עם המציאות לעזאזל?

זה לא הייתי אני

נתינים,

אני רוצה להביע צער מעמקי לבי על לכתו ללא עת של רביב, ולגנות בכל פה את מוציאי דיבתו והמסיתים, ובראשם נפתלי.

גם אם לעתים רחוקות ביותר לא ראינו עין בעין, תמיד כיבדתי את רביב ועבודתו החשובה, ומצאתי אותו עיתונאי ראוי ומשפיע.

אני שוב רוצה לגנות את המסיתים ואת האספסוף שעשה בו שפטים. משטרת ישראל תמצא כל אחד ואחד מהם ותזהיר אותם קשות.

שרה רעייתי ואני מרכינים ראש ביום הקשה הזה, ומזכירים לכם שוב שכולנו אחים. חוץ משמאלנים וכלבים.

מלככם האהוב,

בנימין

נתיב הבריחה

למי שתוהה, אני מורחק מפייסבוק בגלל שימוש במילים אסורות מתישהו בשנות השבעים. בקיצור, אני עובר על חומרים ישנים ואולי אעלה את חלקם לכאן. הנה אחד.

אה, כן, על הדרך: אתם מוזמנים לסדנת הכתיבה האפקטיבית שלי.

בואו לישראל, יהודים! פה טוב! פה אין ערבים, וכאן כולנו כולנו ערבים זה לזה. כאן, בארץ הקודש אין מוסלמים ואין ג'יהאד ואין מלחמות דת. נהפוך הוא, כל בוקר אנחנו בונים פה קצת את בית המקדש השלישי בדרך לבית ספר של הילדים.

פה, יהודים, אין "כושר היפר מרשה". פה הכל הכל כשר. בשופרסל כשר ובמגה כשר, ברמי לוי וביינות ביתן, באיי אם כשר ובפי אם כשר. בכולם כולם כשר. יקר אולי, אבל באבו-אבו-אבוה כשר. וגם מסריח, אבל אכבר כשר.

בואו אלינו יהודים. אין לנו פה בולנז'רי אבל יש לחם תושיה עם זיתים. וגם פטיסרי אין, אבל פיצוציות יש בלי עין הרע, עם קרמבו לכל יהודי. חבל שלא באתם לפי חודשיים, כשהוא עוד היה טרי.

בואו אלינו יהודים, בואו! יקר פה ועצוב פה ומדכא פה, אבל כולם כולם יהודים, וכולם כולם יסתכלו לכם על הכיס ועל האוטו ועל הכרס ועל הילדים ויגידו לכם שאתם צרפתים מלוכלכים, כי ככה זה פה: כולנו יהודים!

בואו יהודים, בואו ארצה! אנחנו אולי לא נירה בכם, לא נשחוט אתכם, לא נתנקש בכם ולא נרצח אתכם, אבל תסמכו עלי – אנחנו כבר נוציא לכם את החשק לחיות.

וכך נחסמתי מפייסבוק

בשבת, שודדי הגופות של פייסבוק איתרו שני קוקסינלים בטקסטים שלי מ-2010-11. נחסמתי ל-24 שעות.

הבוקר חיכה לי הפוסט המפליל הזה, והנה אני חסום לשלושה ימים נוספים. מכירים שאסור לכם להגיד מילה, אבל לא מעכשיו, אלא מ-2007? זה מה שקרה לי. וככה זה כשאתה עובד אלילים. האליל לגמרי יכול להתהפך עליך.

תמותו, פייסבוק. תמותו.

פוסט מפליל:

איך שאני קם אתמול באמצע של הלילה להשתין, אני פוגש את הבן שלי הקטן בדרך לשירותים. כזה חמוד, גמד, מטר שמונים. ולובש פינצטה, ארבע שפופרות משחת שיניים, טוסטר משולשים וחבילה של מרלבורו מנטול. "מה נהיה איתך?" אני שואל אותו. עושה לי, "כלום. מת להשתין." "טוב אבל מה אתה לובש?"

ההוא מתעצבן עלי. כל הזמן הוא מתעצבן עלי. ילדים בני 15, או שהם מתעצבנים עליך, או שתיכף הם יתעצבנו עליך. "מה נראה לך אני לובש?" הוא צועק. "אתה לא רואה? פינצטה, ארבע שפופרות משחת שיניים, טוסטר משולשים וחבילה של מרלבורו מנטול!" "אבל למה?" "אני מתחפש לבר רפאלי," הוא אומר לי, ועוד פעם אני מקלל שנתתי לו ללכת לבית ספר דמוקרטי. באלוהים, מרוב הפלורליזם שמה כולם קוקסינלים.

"אבל למה אתה מתחפש לבר רפאלי?" אני צורח עליו באמצע הלילה ומעיר את אמא שלו ואת הבנות ואת השכנים ואת הכלבים של השכנים ואת החולדות של הרכבת הקלה וגם כן את הסתם חולדות, לא של הרכבת הקלה.

"למה לא?" ההוא שואל אותי בתימהון של אהבל.

"כי היא בחורה!!" אני צורח. "היא בחורה ואתה ילד. ילד גמד, אבל גמד זכר קקמייקו!"

"בגלל זה זה תחפושת," הוא מסביר לי.

"אה," אמרתי לו. "וואלה". ולכולם מסביב אני אומר "תחזרו, תחזרו לישון לפני שאני מתעצבן". "ותגיד," אני שואל אותו, "למה בר לובשת פינצטה, ארבע שפופרות משחת שיניים, טוסטר משולשים וחבילה של מרלבורו מנטול? למה לא תלבש, נגיד, וישר של קורולה 2008 יד שנייה מרופא, חבילת קונצרטה 36 מיליגרם, מזרון יוגה בצבע אפור אדמה וחוט דנטאלי?"

"באמת אבא," עוד פעם הוא מתעצבן עלי. "מאיפה אני יודע כאלה דברים? תשאל את הבנות. ובחייאת דינאק, תן כבר להשתין."

— אוף טופיק — רשימת התפוצה הנשגבת של כתיבה אפקטיבית

אהלן, צהרים טובים ואביב מוריק לכל עוקבי, מוקירי, מלמדי ו-וויי וויי וויי. היום נפל דבר בישראל, נולד מוסד בכנען, בא לשכונה בחור חדש, הושק מוסד בציון, או במילים אחרות – אני יכול להמשיך עם המילים הנרדפות עד שייפלו לי השיניים. ת'כלס, נראה לי שהן כבר נופלות.

איפה הייתי? אה! היום התחלתי להוציא לרשימת התפוצה את טיפ הכתיבה השבועי ההו-כה מרגש ואוונגרדית שלי. אתם יכולים לשתף אותו, אתם יכולים להקפיץ אותו עם טופו, אתם יכולים לתת לי לייק אבל אל תצפו לקבל אחד בחזרה – ואתם יכולים לשלוח לי אימייל ל-bashanpr@gmail.com ולהצטרף לרשימת התפוצה שלי, מועדון שמקבל כל חבר באשר הוא, אפילו אוהדי בית"ר.

וחוץ מזה, תקראו ת'טיפ, אולי תלמדו משהו. מה רע?

יודעים מה הדבר השני הכי גרוע* שאתם עלולים לעשות בזמן שאתם כותבים?

הדבר השני הכי גרוע לעשות בזמן כתיבה הוא לקרוא את עצמכם תוך כדי.

לקרוא בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – זה אשכרה קטסטרוף. אתם ממש לא רוצים לעשות את זה. כשאתם קוראים בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – אתם מעקרים ומסרסים את עצמכם. אתם מפעילים את חוש הביקורת שלכם במצב טורבו, ובדיוק בדיוק כשצריך לכבות אותו.

אתם מבינים, כתיבה היא מלאכה שונה מיתר המלאכות. היא מיוחדת כי היא יותר מכתיבה: היא גם תהליך חשיבה. הרבה פעמים, כשאנחנו כותבים ללא עכבות ועיכובים מיותרים, אנחנו מגלים דברים חדשים, מדליקים נורות במוח המרופט והאפלולי שלנו, מוצאים תשובות לשאלות (לפעמים אפילו לשאלות שאף אחד לא שאל!) עולים על כיווני חשיבה חדשים ועוד.

בקיצור, כשכותבים בשקט, בלי להפריע, המוח והיצירתיות יוצאים במחולות. ואז, ממש לא כדאי שהמבקר הפנימי האכזרי יגיד למוח שיש לו שתי רגליים שמאליות. המבקר יכול לחכות בשקט בחוץ עד שיבקשו את דעתו. מחר או עוד שעה. יש לו תפקיד חשוב: הוא מסנן את הרע ומשביח את הטוב, אבל אל תתנו לו להתערב בכתיבה עצמה. אחרת, הכתיבה תישאר מדוכאת: משעממת, לא מקורית, בנאלית, רצופת קלישאות. אפילו אם היא נכונה לשונית, הרבה פעמים אין בה אפילו קליפה של ערך, כי הביקורת הפנימית שלנו הרגה את הכל.

אז כשאתם כותבים, אל תשכחו: לא לקרוא!

*הדבר הכי הכי גרוע לעשות כשכותבים הוא כמובן לנהוג. כן כן. לנהוג ולכתוב זה איום ונורא. לנהוג ולכתוב זה יותר גרוע מקינוח פרווה. זה רע לדקדוק, זה רע לכתיב וזה רע מאוד להישרדות. אל תכתבו ותנהגו. עדיף כבר לשתות ולנהוג. לפחות נהנים לפני שהכל מידרדר.

תזכורת 1: נרש מתם כבר לסדנת הכתיבה השיווקית האפקטיבית שלי? תכף תיגמר ההרשמה המוקדמת – ולכו תדעו, אולי כבר לא יישאר לכם מקום, לא עלינו. בקיצור, בואו. אתם מאוד מאוד רצויים.

תזכורת 2: לא טוב לכם טיפ כתיבה שבועי – אתם יכולים להיפרד מרשימת התפוצה. אני אשאר כאן לבד בחושך.

 שבוע נפלא,

 צפריר

052-7294433

http://tsooff.co.il/?page_id=2732

אין עוד מאבק

בואו נשים את האמת על השולחן. מדינה יהודית זה טוב. זה טוב ליהודים וזה טוב לציונות וזה טוב לממלכה. מדינה דמוקרטית? זה הרבה פחות טוב. העניין של הדמוקרטית, בינינו, זה עניין של שמאלנים אנטישמים שמומנו על ידי תומכים גרמנים, וחבל להוסיף על כך מילים מיותרות.
יהודית זה זה טוב, דמוקרטית זה ממש לא. בדמוקרטיה יש איזונים ובלמים, יש תקשורת, תקשורת שחותרת תחת הממלכה. תקשורת שבמקום לעודד, במקום להשליך פרחים על מלך קיסרי הסולטאנים וזוגתו היפה, רוצה לא עלינו לדווח דיווחי אמת ו(כסו את אוזני העוללים, אנא מכם) אפילו לבקר את השלטון!
אני אגיד את זה שוב: תקשורת. שרוצה. לבקר. את. השלטון. כאחרון הבוגדים, כזרע הסכינים בגב האומה, כגייסות תומכי האויב. לבקר את השלטון! התקשורת! אכן כן, צלמים בהיכל וחזירים מעופפים בקודש הקודשים. ככה זה עם דמוקרטים.
יהודית זה טוב, דמוקרטית זה ממש לא. בדמוקרטית, אנא מכם, כסו את עיני הפעוטות, בדמוקרטית קמות פעילות ומוחות נגד ראש הממשלה. כן כן, ישמור אותנו השם הטוב מלשון הרע. פעילות. קמות. וזועקות את שוועת מתיהן העולה מן האדמה המורעלת. וראש הממשלה? מה בסך הכל הוא ביקש? מעט פרגון ותו לא. מה הפלא שמאבטחיו של מלך מלכי המלכים, אדון עולמנו המנהיג הטוב, כמעט מפצחים את גולגולתה של זו המוחה. ואיך יכול אדם רגיל, אדם מן המניין, אדם ככל האנשים כולם, לקום ולומר את אשר על ליבו לפני ירום הודו הקדוש בנימין הוא, הראשון לשמו, הבורא המיטיב? מה זה פה? דמוקרטיה?
יהודית זה טוב. דמוקרטית? לא יודע. לא נראה לי. בדמוקרטית קמים אנשים מן הרחוב, אבק אדם. טיפוסים הזויים מן השמאל הקיצוני הבוגדני הנאציונל סוציאליסטי, מרצחים בני מרצחים ועוזריהם כגון זו, המופרעת שעומדת בראשה של מיליציית המשפט, ומוחים את מחאת הרשות השופטת, הבולמת ומאזנת (ורק לעתים רחוקות עד מאוד) את המחוקק והמושל. אכן כך, בת האשפתות הזו נושאת את קולה מול בת האלים איילת נוראת ההוד. ככה זה עם הדמוקרטים. לא משנה כמה תקטין אותם – דומה שלעולם הם לא יבינו את מקומם.
יהודית זה טוב. ביהודית האדמות הן אדמותינו, ואפשר לעכב ערבים בני עשר במשך שעות. כי יודע כל בר דעת, שילד ערבי, הרבה לפני שהוא ילד – הוא ערבי. יהודית זה טוב. ביהודית קמים מני רבנים ובני חכמים ויהודים אצילים כמו סמוטריץ' ואראל סגל ושפטל וחזן וביטן ומזוז, ומדי בוקר מספרים את סיפוריו נוראי ההוד של פרסאוס נתניהו, מנשרים קל ומאריות גבר, עת נישא על סנדליו המכונפות עד גדות הלימפופו, ושם התגבר על מיני שיקוצים כמו ערבים ורבין לפני שנפל על משמרתו, ורק מלכי מלכי היהודים, משיח בן בנציון נתניהו, רק הוא השכיל להרחיק מדברה, קלהארי וסהרה, ולהשיב את גופת אחיו הגיבור אל קבר ישראל.
ודמוקרטית? מה לנו ולדמוקרטית? בדמוקרטית נערכות בחירות במטרה לחמוס את השלטון מגאון גאוני הדורות ורעייתו הטובה. למזלנו, יש לנו מנהיג. מנהיג יהודי. והוא הוא שיגן עלינו מפני קונצרן העיתונות הגרמני דומון שאוברג ועוזריו הדמוקרטים. למזלנו, המנהיג כבר יסביר לנו את ההיסטוריה כהווייתה וכהבנתו, כדי שלא נקבל רעיונות מוזרים של דמוקרטים.
כי יהודית ונתיהוהית זה טוב. דמוקרטית הרבה פחות. והכל כשורה, הכל כשורה, אין עוד מאבק. וסוף סוף ניצחה היהדות.
אוהבים אנו את מדינת בנימין היהודית.

אבא ובן – ואין אבא

אני קורא מעת לעת את הטקסטים שכתבתי על אבא שלי ועלי, עלי ועל אבא שלי. והזכרונות שיש בהם הם דלים כל כך וחוזרים כל כך על עצמם. 28 שנה מהחיים היה לי אותו, וכמעט דבר הוא לא השאיר לי. תמיד אומרים על המתים שהם השאירו חור מאחוריהם, אבל עליו אני יכול להגיד בנחת שהוא הותיר יופי של חור גם בחייו. כמו נעדרות מתמדת שרק התחזקה כשהלך.
בשנים האחרונות אני שוב רץ, כמו בנעורי, ואי אפשר לי שלא לחשוב עליו רץ בנעוריו. גם הוא היה רץ מצטיין. ממש כמו אחי הקטן. וכתמיד אי אפשר לי שלא לחשוב על הרגליים שלו שאינן. כי גם הן, בדיוק כמוהו, נעדרות תמיד. עצם אינן הוא הסיפור.
נו ברור, איזה מין סיפור מספרות רגליים כשהן ישנן? רגליים, מה הסיפור? אבל רגליים שאין? הו! יש סיפור!
וכתמיד, הזכרונות החזקים ביותר מילדותי המוקדמת הם זכר הרגליים שלו. זכר ריצתו על חוף הים, משחק בכדורגל עם בניו הקטנים. כל כך נדירה הסצנה הזו, שהיא חקוקה במוחי ובלבי לתמיד. ואולי גם על רגלי, לכו תדעו. הווידאו הזה של הרגליים שלו נעות במהירות, כמעט נעלמות מרוב מהירות, והוא פונה אנה ואנה, מסתובב ומתרוצץ עם הכדור ברגליו, פעם בועט ופעם עוקף ופעם מרחף. והרגליים רצות רצות סביב, ארוכות ארוכות. כל כך מהר, שנראה לי לעתים שאני ביער של רגליים.
והוא בן 30 או 32 בסרטון הזה, שאיש לא צילם מעולם, למעט הזיכרון שלי, שמבקש נואשות מעט יש בתוך כל האין הזה. רק בן 30 או 32, יפה בלורית ושפם. כל כך צעיר וכל כך גבוה! גבוה כמו בני.
אבל הרבה יותר מכפי שאני זוכר את את יום ים הרגליים על חוף הים, אני זוכר את אינן, את העדרן. את הגדמים הקצרים, העצובים. מיסבים עבים ותפורים יפה מתחת לברך, מחכים לאיזה מכתש שיחבק אותם. גם אחרי שאתה מתרגל אליהם, מתיידד איתם, לומד לחיות איתם, יש לגדמים נוכחות כריזמטית מוחלטת שכזו, כמו מנהיג שנכנס לחדר ומרתק אליו כל מבט.
בטח שכחתי. הרי לא בהיתי בגדמים. התרגלתי אליהם והם היו חלק מחיי. והוא לא התבייש, חלילה. לא היה במה. הוא הסתובב בבית במכנסיים קצרים וכסא גלגלים. הגדמים היו שם, כמו רגליים רגילות לגמרי, רק בלי רגליים.
אבל מרגע שגם הם נעדרים, הם זועקים את העדרם, מנכיחים אותו. וממש כמותו, הם בעיקר אינם. פעם היה לי אבא, ופעם היו גדמים, ועבר מאז זמן רב כל כך, חיים שלמים כמעט.
וכבר איני מופתע שיש לי רגליים משלי, ושהן נותרו במקומן ואפילו מתפקדות בסדר. וכבר אין לי פנטומים על הגדמים שהיו צריכים להיות לי ולא היו מעולם.
וגם חלומות עליו כבר כמעט אין יותר. רק שירים, לפעמים.
כמו בשבת, כשהדודאים שרו את ה"ממדורות עשן עולה וצליל תופים נדם, נדם" ואת "שאו שלום אל אוהלינו במדבר" ואת "על תהום פסע גדודינו גם עבר", וכולם באוטו נאנחו איזה טיפוס זה האבא הזה ואפילו אלה אמרה לי שאני ממש ממש עתיק, ורק הבטן והעיניים והרגליים שלי זכרו את הרגליים של אבא, שפעם היו.
ואת אבא, שאולי בכלל אף פעם לא היה.
(היום, 17 שנה למותו)
%d בלוגרים אהבו את זה: