-
-
דרקון להמחשה
אתמול סיימתי את טרילוגיית הקוסמים (The Magicians) של לב גרוסמן בתיאום ראוי עם סיום העונה השביעית של משחקי המרטין. ומכיוון שאני גיק שכותב לגיקים ומדובר בשני אירועים רבי משמעות לגיקים (גם אם לא מתקרבים לרמת הגיקיות של הקיקסטרטר של פטריק רותפס, שזה סוג של המכה של החנבצים), חשבתי שזה זמן להתעכב ולחשוב עליהם בקול רם.
מצחיק, לפי שמונה שנים הייתי צריך להסביר מה זה משחקי הכס. היום אסביר מי הם הקוסמים: זו טרילוגיה שנכתבה ממש בשנים האחרונות, שהגיבור שלה הוא קוונטין משהו, נער גאון למדי מברוקלין שנשאב לאוניברסיטה של קוסמים (שלא דומה להוגוורטס כלל) בשם ברייקבילס. העלילה מתרחשת לסירוגין בכדור הארץ ובעולם דמיוני בשם פילורי, שהוא פרודיה על נרניה.
הפוגה מס' 1: אם אתם לא יודעים מה זה נרניה, אז זה העולם הדמיוני שבו מתרחשת העלילה של "האריה, המכשפה וארון הבגדים" וששת הספרים שנכתבו אחריו. אם אתם עדיין לא יודעים על מה אני מדבר, אז בשלב הזה אני כבר לא בטוח שאפשר לעזור לכם.
הפוגה מס' 2: הספר הראשון של הקוסמים תורגם לעברית על ידי גיא הרלינג-פישר. אני רוצה להגיד על זה משהו. כבר עשרים שנה אני מתקשה מאוד מאוד מאוד לקרוא פנטזיה בעברית. איכשהו, כל ניסיון לתרגם עולם דמיוני לעברית נתקל בזוויות חדות ובארגז כלים תרגומי מוגבל. ובהרבה מאוד מקרים, גם בחרא של מתרגמים.
התרגום של גיא הרלינג-פישר, לעומת זאת, הוא בית ספר גבוה לתרגום פנטזיה. אני מקווה בכל לב שכל מתרגם של פנטזיה לעברית, כולל המנוסים שבהם (ואולי: בעיקר המנוסים שבהם), יילך לקרוא את העבודה של גיא: לא כל יום תזכו לראות תצוגה מרהיבה כל כך של רוחב אופקים, סקרנות, חריצות ועושר לשוני. את ההמשכים קראתי באנגלית, שהיא כאמור, "שפת האם" שלי בכל הנוגע לפנטזיה. הגרסה העברית נותנת להם פייט רציני ביותר.
ההתחלה של הקוסמים היא חתיכת תצוגת תכלית של כתיבה. מעט מאוד פעמים נתקלתי בספר שעשה לי כזה חשק להמשיך לקרוא כמו העמודים הראשונים של הקוסמים. ההכרות הראשונית עם הגיבורים היא מפגן תכלית נהדר של כתיבה, ואתה רוצה מפגנים כאלה בכתיבת פנטזיה. מרטין הוא כזה: סופר עם כישורי כתיבה עילאיים. גם פטריק רותפס. אבל לא רבים הסופרים שיכולים. הז'אנר הזה הוא הרבה פעמים בית לסיפורים טובים בהרבה מהסופרים שמספרים אותם.
אבל הקסם של הקוסמים הולך ומתמעט ככל שהזמן נוקף. הסיבה לכך, היא שהיכולת האגבית לצחוק על חננות (כמוני) והאופקים הרחבים של הסופר לא מחפים על החוסר של חוט עיקרי בעלילה. פנטזיה טובה לוקחת אותך ממקום אחד למקום אחר. היא יכולה להיות מסע מצפון לדרום, ממזרח למערב, היא יכולה לנוע במעגל: להתחיל עם עולם בנקודה X ולסיים בנקודה Y, אבל לקוסמים אין את זה. לקוסמים יש במקום זה נקודות משען שעליהן מנסה גרוסמן להניף עולם.
ונכשל.
הוא נכשל כי קישור לעולם המושגים של החנבץ המודרני (שכולל, נגיד, את נרניה, הארץ התיכונה [שר הטבעות], ווסטרוס, חולית ואמבר. ואליס אי אפשר בלי אליס.) אינו תחליף אמיתי לעלילה טובה, לדמויות מלאות ועגולות, לסיבות ותוצאות, למהלך סביר של עלילה; חוש הומור הוא לא תחליף לדרמה, ולמען האמת, אתה לא ממש יכול לבנות טרילוגיה על דחקה. הקונספט הזה מעייף כל אחד. אפילו חובבי פראצ'ט.
טוב אולי הם יכולים לשאת את זה.
אבל לא, ההשוואה לא במקומה. אני לא מכיר אותו מספיק, אבל אני יודע שכשפראצ'ט כותב אקדח במערכה הראשונה, האקדח הזה יירה מאוחר יותר. האקדחים של גרוסמן הולכים לאכול פיצה במערכה השלישית ואז דופקים את הראש עם ספירט מהמזווה של סבא. או שהם סתם נעלמים. והעלילה שלו נוטה לתפניות לא מוסברות, כמו מצבי רוח של טינאייג'רית. ואולי אפילו התפניות דווקאיות כמו מצב רוח של טינאייג'רית. לא יודע.
הקוסמים: למתעניינים – יש גם סדרת טלוויזיה
גרוסמן לא לא מעניין. אני מצאתי בו, לראשונה, פנטזיה מילניאלית: מודעת לעצמה, מנסה לשדר אדישות, היפסטרית עד האוזניים ועוד קצת, חיובית ביחס שלה לסמים, אלכוהול ומשככי מציאות, רגישה לתיכנות, למתמטיקה ופילוסופיה ומנסה בכל מאודה להיראות אינטליגנטית (והרבה מאוד פעמים מצליחה). כמות ההערות בצרפתית ובלטינית הזכירה לי שוב את "זוכרת, פריז בשנה שעברה", של השלושרים, ולא תמיד מצאתי אותן מיותרות (גם אם הן דרשו ממני לשתף את גוגל יותר מכפי שהייתי מעדיף).
ואולי העניין הכי מעניין בנרניה המילניאלית של גרוסמן הוא הבנאליות שלה (הספרים על פילורי שמוזכרים שוב ושוב כרקע לעלילה הם אינפנטיליים באופן מופגן) והשעמום שבה, לעומת הטרגדיה של החזרה ממנה. רובכם לא קראתם את הקוסמים, אבל רבים מכם קראו על נרניה: תחשבו על המלך הרם פיטר ועל סוזן היפה שחוגרת איזה קרן נצחית על ירכה (הו, ירכה!) יוצאים על סוסים לבנים מקר פרוול במסע ציד מפואר אחרי איזה איל אגדי, ומוצאים את עצמם בחזרה בבית באנגליה, שם הם סתם עוד שני ילדים.
איזה אנטיקליימקס מזוין זה בטח היה בשבילם, הא?
כשקראתי, חשבתי על אשליית הקביעות. זו שדומיננטית כל כך כשכואבות השיניים, וזה מרגיש כאילו הן יכאבו לתמיד. וגם על אנחת הרווחה המוחלטת שבאה כשזה עובר סוף סוף. האם יש אשליית קביעות כזו גם בעולם של אושר מוחלט (עולם שהוא מן חנות ממתקים מהחמישיה הסודית, נגיד), וכמה מחריד הכאב כשנשלל ממך האושר המוחלט הזה?
ואולי זה פשוט עובר לגמרי, ואחרי רבע שעה אתה כבר לא באמת זוכר כמה כאב לך קודם.
פילורי היא טפשית וצבעונית ואידיוטית כמו ערוץ טלוויזיה לילדים בני שנתיים, אבל החזרה מפילורי לעולם שלנו היא הדאון המוחלט (לפעמים הספרים האלה נשמעים כמו מקראה לסטלן. את רוב הסמים לא ניסיתי, אבל את הגישה הזאת לסמים אני מכיר מצוין מהרוקנרול.). איכשהו, הגיבורים מתאוששים מהקטסטרופה הזו פעם אחר פעם.
כאבי שיניים נשכחים מהר.
כאמור, בסופו של דבר הטרילוגיה נופלת על העובדה שאין בה תחושת תכלית. אין בה מהלך של דברים מהתחלה או סוף, והיא נשמעת בסך הכל כמו אחר צהריים של בני נוער משעממים שנודדים בין רעיון רנדומלי אחד לאחיו. זה הזכיר לי שאיפשהו בנרניה היה פרק שקראו לו "איך כולם היו עסוקים מאוד" (אני כמעט בטוח שלא המצאתי את המשפט הזה ולקחתי אותו משם). ובנרניה אכן יש תמיד מטרה: להכניע את המכשפה, לסיים את החורף, למצוא את הנסיך. כאלה. לקוסמים אין שום דבר כזה. ואחר צהריים של תיכוניסטים משועממים שמחפשים אקשן, איך להגיד את זה בזהירות – הם לא מחזיקים טרילוגיה.
==
שלושה פרקים לתוך העונה השביעית של משחקי הכס, כמו שאני מפהק ובולע את חולון, חשבתי שזה נורא מצחיק שהסדרה המופתית של ג'ורג' מרטין הפכה לשושלת, או היפים והאמיצים. האמת היא שלא האשמתי בזה את אף אחד. כלומר, את אף אחד חוץ ממרטין.
מרטין עשה את הבלתי נסלח: הוא התחיל לכתוב סאגה מושלמת, המשיך לכתוב אותה, שיפר וליטש – ואז ירד מכל העניין. תכלס, עברו 17 שנה מאז שקראתי על חתונת הדמים. אם יש חוזה אחד בין כותב של סדרה לקוראים שלו, מרטין הפר אותו. ואם יש מאה חוזים כאלה, הוא הפר את כולם.
אני די בטוח שמרטין ימות לפני שהא יגמור לכתוב את שיר של אש וקרח, והאמת? מגיע לו. מגיע לו להיזכר לנצח בתור "הסופר שלא גמר".
אז מה הפלא שהתסריטאים של משחקי הכס תקועים? כבר שנתיים אין להם את הדיאלוגים של מרטין, את הטאץ' הגאוני שלו, את ההומור, את החוש המלודרמטי, את היכולת להפתיע, את הרצח בעיניים. הם צריכים לעשות את הכל לבד. ובינינו, לא משנה איזה תסריטאי גאון אתה – אתה לא ג'ורג' מרטין, אז אתה לא יכול לכתוב את זה כמוהו.
וככה, את העונות שבהן הכל צריך לקרות, העונות שבהן המפגשים מתרחשים והקונפליקטים מתבררים, שבהן הסודות נחשפים והחרבות נפגשות, צריך לכתוב בלי מרטין. עומדות שתי דמויות זו מול זו – כל שתי דמויות, תבחרו אתם: סרסי מול ג'יימי, ג'ון מול דנאריז, סנסה מול אריה – ולא יודעות מה להגיד זו לזו. כמו בובות בתאטרון בלי בובנאי שימשוך בהן, כמו שתי אחיות שנפרדו במלחמה לפני שמונים שנה: יש להן כל כך הרבה מה להגיד, אבל הן לא יודעות איך.
וכל העניין הזה נמשך לאורך העונה הזו: שוב ושוב, אתה רואה אותם נפגשים, טיריון וג'יימי לניסטר, סנסה ובראן, דנאריז וג'ורה, כל מפגש כזה (ועוד רבים אחרים) הוא שיא של קונפליקט, הוא רגע לרזולוציה וקתרזיס – וטראח! מפגן של אימפוטנציה. הם בוהים, הם מגמגמים, הם מסבירים, הם מבהירים, הם מתנצלים, הם מתמללים את עצמם לדעת – ואף אחד לא מזיין בסוף הערב בבאר. ככה זה כשהסופר שלך יורד על בקבק העראק ה-9,572 ב-17 שנה במקום לכתוב את התסריט כמו בן אדם תרבותי.
ואחרי שאמרתי את כל זה, ואחרי החרפה של הפרק השישי שהזכיר לי תירוצים של בן 16 שמצאו אותו משכשך בתוך באנג ("אני מכין שמן מנוע משאריות של טונה!"), צריך להגיד שהיו רגעים של טלוויזיה גדולה מהחיים ופתרונות יצירתיים נהדרים ואפילו כתיבה מעולה, במיוחד בפרק האחרון של העונה.
ואחרון אחרון חביב, בהיותי גיק שעדיין כועס שלקחו ממנו את הבלעדיות הגיקית על ווסטרוס, אני נוטה כעת להסכים עם רבים אחרים, וחושב שמשחקי הכס מותחת למקומות חדשים וקיצוניים מאוד את אמנות הטלוויזיה, ושהערך והנפח של של אפיזודה בסדרת טלוויזיה מעולם לא היו עשירים כל כך בעיני. אני חושב שהטלוויזיה של היום (ושל 2019) פוסעת בצעדים גדולים מאי פעם, ומציעה ערך גדול מאי פעם – והרבה מאוד מזה בזכות משחקי הכס.
ככה זה כשעוברים דרך הארון לעולם אגדות סודי: האפשרויות הן בלתי מוגבלות.
אבל תסלחו לי בבקשה אם לפעמים אני מעדיף את ווסטרוס של 2010 על זו של היום. בכל זאת, היו אז הרבה פחות פקקים.
הגעתם והגעתן עד כאן? מגיעה לכם תמונה של אמיליה קלארק. ומצורף גם ההוא. לאלה שמעדיפים כאלה.
גומרים הולכים 