פקקטה חללים

הכי גרוע זה חללים שהתפקששו. מילא שהם לא יפי בלורית ותואר. נו, כמה אפשר? אבל הם גם לא מושלמים. היית מצפה שאם אתה כבר מקבל חלל, אז הוא ייהרג בהסתערות, או בדיוק כשהוא מטפל בחבר הפצוע שלו, או שייפול על רימון כמו חלל תרבותי.

אבל האמת היא שאין חללים כאלה. אין חללים מושלמים. אצל רוב החללים משהו התחרבן. אני זוכר שאבא שלי סיפר לי על החלל הראשון של יום הכיפורים, שנמחץ בין שתי משאיות תובלה בימ"ח ליד צומת גבעתי. אני אגיד את זה עוד פעם: נמחץ בין משאיות תובלה בימ"ח ליד צומת גבעתי. לא כל כך הירואי, נכון?

טוב, בואו נחפש ביחד, אולי ביחד נמצא קצת מנשרים קלו, מאריות גברו:

נמחץ. הירואי? לא כך כל, הא?

בין משאיות תובלה. הירואי? לא יודע. לא נראה לי.

בימ"ח. מה, מה הירואי בימ"ח? קופסאות שימורים מנוילנות בוואקום? ימ"ח זה ההיפך של הירואי.

בצומת גבעתי. לא תל פאחר, לא תעלה, לא גבעת התחמושת, לא במיתלה, לא בפעולות התגמול, לא בארץ המרדפים, לא בגזרת דמור או בסלוקי. בפאקינג צומת גבעתי. אמצע הדרך בין קריית גת לאשקלון. ההירואי היחיד בין קריית גת לאשקלון, זה לנסות לאכול שם פלאפל. זאת כל הגבורה שאפשר להראות בכזה מקום.

אז תגידו, זה כולה הרוג אחד. מה, מה אתה עושה ממנו דוגמה? מה עם הנופלים בגבעת התחמושת, בעמק הבכא, בחווה הסינית, בבופור? מה עם החיטה צומחת שוב? אלה גיבורים, לא ככה. אלה חללים מושלמים! כל חלל, לתפארת מדינת ישראל. נפלו בגב ישר ונשק מדוגל, מסתערים ומצדיעים ביחד. לא ככה?

לא, לא ככה.

אין חללים מושלמים. זה תמיד חרא וחתיכות בשר מעופפות וקללות ובכי ומעיים נשפכים. למות במלחמה זה גועל נפש. אפילו דודי בלסר, אם היה מת במלחמה, היה הופך במקרה הטוב לכבד קצוץ.

וכל החללים האלה, כל הזהרה ושמוליקים ומנשה התימני ואליהו חרמון, כולם מתים במיץ של הזבל. לזה מתפוצץ רימון ביד וזה טובע במים, זאתי מתרסקת עם מטוס. ויש עוד מלא קונצים למות במלחמה. יש את החולים ויש את אלה שהולכים בתאונות דרכים. יש את התאונות האידיוטיות של קנה טנק שמצודד קצת יותר ואת ההתהפכויות של הנגמ"שים, יש את הדלתות הכבדות של הנגמ"ש מוחצות את טובי בחורינו, ויש את האלה שנרדמים ליד הנגמ"ש או הטנק ומה שנשאר מהם זה פיתה.

חושבים שזהו? איזה, עוד לא התחלתי בכלל. יש את אלה שעולים על מטען ולא נשאר מהם כלום ואת האלה שבעטו במימיה ועפה להם הרגל, יש את ז'אנר המדממים למוות שנכבים לך לאט לאט מול העיניים ויש את אלה שחוטפים כדור בראש. תגידו לי אתם, מה הירואי בלקבל כדור בראש וליפול לתעלה?

ויש כמובן את אלה שנהרגים מאש כוחותינו. אלה דווקא כן מתים בקרב. כמו הרוגים טובים. זה מכדור וזה מרסיס פגז וזה מרסיס מרגמה וזה מוולקן. זה מהפצצה מהאוויר וזה מהסתערות רכובה. הם נושאים בליבם כדורי עופרת ורסיסי מתכת, וכולם נורו עליהם מאחור. הם ערופים ושרופים, מרוסקים וקטועים וקטומים, והכל הכל מירי של חבריהם. בצבא, כל אחד יודע, נמצאים החברים הטובים ביותר.

ויש את המתאבדים. אלה, אפילו חברים הם לא צריכים בשביל למות.

אז אולי אולי, בכל תולדות הגבורה, אולי דווקא יש אחד שנורה בחזהו כשהוא מסתער על האויב המחופר. אבל אם עבר לו במשהו בראש בשניות האחרונות, שם בלי אוויר לנשום, כשהידיים כבדות כבדות מהיישור המקורב והברכיים חבוטות מהפזצט"א והלב חרד מול לועות הקלאצ'ים שניבטו מנגד, הוא בטח חשב לעצמו "ססעמק, מה אני עושה פה לבד?"

חללים הם כמו ילדים. לא "הילדים של כולנו". ילדים אמיתיים. הם כמו משפחות. לא משפחות מפרסומת. משפחות בשר ודם.

אין חללים מושלמים, כי אין ילדים מושלמים ואין משפחות מושלמות. האמת, אפילו אבל מושלם אין. כל אחד בוכה על עוד משהו. על המריבה האחרונה והמיותרת עם החלל הפרטי. על הפעם ההיא שיכולתי להתחשב אבל בחרתי שלא. על הכעס ועל המריבות ועל השכחה או ההסכנה וההשלמה. על הסכין שהותיר בגבו של האהוב. על הבגידה שלפני המוות או אחריו. אין חללים מושלמים ואין אבל שאינו מוכתם.

תזכרו את זה. תזכרו את זה טוב טוב ביום האסתטיקה הלאומי הזה, שבו כל גיבורינו החתיכים לובשים א' צנחנים וירכית ומחייכים את שיניהם הצחורות לנצח. זיכרו את האימה של עמוד שנופל על נערה, את הזיעה הקרה שהיא התחושה האחרונה של גבר צעיר לפני שהוא קרע לגזרים, את הפחד, הצרחות, הבכי, הקללות, הדם, הסוגרים הפתוחים, המעיים השפוכים. תזכרו באמת.

או שגם השנה, כמו תמיד, תשתתפו בטקס. "היום יותר מתמיד". אל תשכחו לבכות מהשירים היפים. כמה יפים הם השירים! המשיכו להגן "על רגשותיהם של מי שאיבדו הכל".

והכינו את הנער הבא לעולה.

על מתי והתזמורת

תחשבו רגע, ירדנה ארזי, אפרים שמיר, חנן יובל. שלושתם על במה אחת. מה הפוטנציאל? האמת, לא משהו (ויסלח לי אפרים). כולה שני יוצמחים וזמרת שלא עשתה לבד שום דבר מעניין.
 
ובכל זאת, שלושתם על במה אחת, ופוף! בטח אחד הרגעים הכי חשובים במוזיקה העברית. אז תגידו, נכון, זה כי אלתרמן ורוזנבלום ואתה יודע מה קורה כששמים שניים כאלה ביחד. זה הכל עולה ביעף ושב נקטע בילל וכל זה.
 
אבל אני חושב שהיה שם עוד מישהו.
 
היה גם זיקו גרציאני.
 
וזיקו, זיקו היה ממזר גדול. היתה לו רגל שמאל אימתנית והוא היה מביא איתו את הנשיפה והמיתרים והפאתוס. את כל הציונות לדעתי הוא סחב בתיק הצד שלו. שמעתי הבוקר את יעלה ויבוא בדרך לבריכה. גם גידי, תגידו מה שאתם רוצים, הוא לא זמר גדול. אפילו לפני שהיה צרוד. אבל יעלה ויבוא? אוהו!
 
אני אוהב את כל הזמרים האלה. כולם עשו דברים גדולים לבד וביחד. אבל יש זמרים ויוצרים יותר גדולים מהם. הרבה הרבה יותר גדולים.
 
נגיד, מתי.
 
ותשים את מתי עם תלמורת פזהרמונית, ונהיה לך, ובכן, נהיה לך הואה גדול.
 
כשהודיעו שמתי והפילהרמונית, אז שאלתי את גיסי, שהוא גם כן כמוני, סאקר של קונצרטנטה דה לה שמעטה ומצילתיים ונשיפה ומיתרים, וקנינו כרטיסים שניים והתייצבנו הערב בהיכל התרבות עם השמנה והסלתא והצוקאהרה, כמו שני ציונים זקנים, לראות על מה המהומה.
 
ההוא (מתי, לא גיסי), נכנס עם הגיטרה ועם האיך זה שכוכב אחד לבד מעז, אבל אני שמרתי על פאסון. כי אולי ראיתי צנחנים בוכים, אבל גיסי הדוקטור ואני, אנחנו מחטיבת הנח"ל (הוא הרופא החטיבתי. אני הפצוע). אצלנו לא בוכים.
 
אבל בשיר השני מתי התחיל את היומיום אני הולך למעונך, ואנוכי, בלי יותר מדי טקס בישבן, התחלתי לבכות כמו פקידת לשכה במוצאי שבת, כמו שמן בלי פחמימה, כמו מתנחל בערב של שוברים שתיקה. ונזלו ונזלו הדמעות, כמו שמן מפיאט 124, כמו טחינה מחצי מנה סביח.
 
וההוא ממשיך. ותקשיבו, אני כבר הייתי באנא עארף כמה הופעות שלו. פעם אפילו ישבתי על הבמה בערד והוא הריק עלי בשביל באמצע שביל בצד. הייתי בארץ טרופית יפה בגיל שש, בהופעה בערד כשהוא חזר לארץ, בזאפה, בשוני, ברידינג, ים, ים של הופעות. אני כבר יודע למה לצפות.
 
אז ההוא ממשיך. כמו כירורג, הוא פותח לי את החזה ואת הבטן ומוציא ככה בזהירות את הלב ואת הריאות והכליות והטחול והסרעפת, ומסדר אותם שם יפה יפה על הבמה בין טרומבון לקרן יער, בין כינור לויולה, בין טובה לצריח – ושר. את כל השירי פסנתר האלה שלו, וזה כאילו הוא מפזר מלח על כל החתיכות שלי והן נמסות שם, כמו חשופיות, עד שצפה לי הנשמה החוצה – וגם היא מטפטפת.
 
הבנתם, כן? בכיתי כמו גלעד ארדן בתחקיר משטרה. כמו זהבה גלאון ביציע של לה פמיליה. כמו בוז'י במחזור.
 
כי ככה מתי. לא משנה בן כמה אני ולא משנה בן כמה הוא, הוא אצלי שם מהעריסה, מחזיק לי את היד ומגדל אותי. כמו שכתב פעם אהוד מנור, "ואיתך לא אפסיק לקשקש, ואנחנו כבר בני ארבעים וחמש".
 
והיום שוב, כמו תמיד, הוא לקח את ידי בידו ואמר לי. ושר לי את כל הלא חלמתי שתלכי ממני והמה קרה לילד שדיבר אל כוכבים וריסק אותי לרסיסים ואיחה אותי עם האהבה היפה והמצחיקה שלו.
 
והבנתי את זה שוב. הוא כבר לא זמר, או גיטריסט נפלא, או מוזיקאי מחונן מדי, או מלחין גאון. הוא כבר בתוך הנקבוביות, בכדוריות הדם האדומות, בלימפה, באוויר שבריאות. הוא כבר כל כך עמוק מתחת לעור ובתוך הלב, שאם תוציאו אותו, אני כבר לא אהיה אני, אלא מישהו אחר.
 
בסוף בסוף הוא אסף אותי בחזרה, סרעפת וטחול וכל זה ותפר אותי יפה יפה עם הנה הנה הנה ומקום לדאגה והלך הביתה. וכמו שאני מוחה כפיים ומוחא דמעות וקצת שבור מזה שזהו, חשבתי לעצמי שאיזה מזל שממש ממש בקרוב אני צריך ללכת אליו שוב לטיפול, כי גם היום, כמו תמיד איתו, השארתי אצלו עוד חתיכה מהנשמה.

פוסט גיקים: הסדרה שכולכם תתמכרו אליה ב-2019

לגיבור של סדרת הטלוויזיה שכל העולם ידבר עליה ב-2019 או ב-2020 קוראים קוות'. הוא ג'ינג'י, הוא מבריק, הוא סטודנט באוניברסיטה של מכשפים ואני עוצר עכשיו כדי לחסוך מכם ספוילרים בעוד שלוש שנים. אבל תזכרו: כשהתחלתם לראות את משחקי הכס ידעתי בדיוק מה יקרה לכם. אז ב-2019 או 2020 יקראו לזה "שם הרוח" או "רשומות קוטל המלך", ואתם תהיו מכורים לחרא הזה כמו שמתמכרים רק לסדרות הכי טובות שיש.

"שם הרוח", הספר הראשון בטרילוגיה, יצא בעברית לפני שש שנים בערך. מאז יצא ההמשך, All wise men fear או "פחדיו של האדם החכם" (אני תמיד מעדיף לקרוא באנגלית) ואני מחכה לחלק האחרון של הטרילוגיה כבר שלוש או ארבע שנים. בקיצור, הקריאה האחרונה של זה, שהסתיימה היום, היא הטיול השלישי שלי בעולם של קוות'. ההמתנה פה היא ארוכה ארוכה. יש רמזים, עם זאת, שהשנה או בשנה הבאה ייצא הספר האחרון.

אוקיי, קלפים על השולחן: פטריק רותפס שכתב את זה הוא פשוט סופר יוצא מן הכלל. ליגה בפני עצמו. מי שהתרגל במשך המון זמן לקרוא פנטזיה גנרית בנאלית, עם סופרים גנריים בנאליים ונטולי יכולת כתיבה של ממש צפוי כאן להפתעה ספרותית שאין דברים כאלה. אני אוהב את ז'ורז' אמאדו ואת גרסיה מרקס ואת דאגלס אדאמס ואת ג'ון אירווינג. רותפס הוא כזה סופר. לא איזה ז'אנריסט.

הוא כותב אפילו יותר טוב ממרטין, ומרטין הוא סופר אדיר.

אחד הדברים שמייצר עומק לאפוסים פנטסטיים הוא היסטוריה. ההיסטוריה לא כתובה כולה, אבל היא נמצאת בתוך הסיפור, ונותנת הקשרים וסיבות לדברים שקורים. בהרבה סדרות ההיסטוריה גם כוללת נבואה, שהופכת גם היא לציר מרכזי בעלילה.

למי שזוכר, גאנדאלף ואלרונד מספרים סיפורים להוביטים בדרך. הגמדים מספרים לבילבו על ההיסטוריה של מוריה ושל ארבור. ליער האפל יש היסטוריה, לפנגורן, לנקרת הלם, למורדור כמובן. כולם מוזכרים כחלק אינהרנטי מהסיפור. לגלדריאל ולאלרונד יש טבעות ספציפיות על הידיים. לטבעות האלה יש ערך היסטורי ברור ומובהק. לנאזגול יש עבר. תפסתם את הפרנציפ. טולקין היה כל כך יסודי בכתיבת ההיסטוריה, שהיא מחזיקה ספרים כמו הסילמריליון וסיפורים לא גמורים.

גם מרטין ככה. כולם מכירים את ההקשר של המלך המטורף, אאיריז, למה שמה שמתרחש בארץ התיכונה וגם מעבר לים. הקרבות בטריידנט, המוות של רייגר ושל ליאנה, הם ממש המנואלות שמניעות את העלילה, אבל זה רחוק מלהיות הכל. אפשר למצוא ברשת עצי משפחה של עשרה דורות אחורה של בית טרגריין, וגם לבתים האחרים יש היסטוריה עשירה. ויש היסטוריה אפילו יותר רחוקה, של "האנשים הראשונים" ו"ילדי היער". לדרקונים יש היסטוריה, לארצות הרחוקות רחוקות, אשאי וואלריה שהיתה ואינה.

הסיבה לכל הסיפורים הלא מסופרים או מסופרים למחצה הזו, היא כאמור, הקשר ועומק: הסיפור לא מתחיל עכשיו. הסאגה שמסופרת עכשיו היא רק עוד שיא אחד בהיסטוריה האנושית (או העלפית, או הדרקונית).

גם אצל רותפס יש היסטוריה. העולם שבו צועד קוות' היה שם מזמן ויש לא היסטוריה ארוכה, לצד עוד מארגים שנותנים המון המון נפח: שפות למשל. וכסף. וחוקים ברורים ומובהקים של מותר ואסור, שמי שעובר עליהם עומד בפני החוק. זה לא טולקין, זה לא מרטין, אבל זה שם.

המקום שבו רותפס כותב את הז'אנר מחדש הוא הפולקלור. הסדרה הזו היא הרבה יותר מסיפור לינארי. רותפס הוא הרבה יותר האחים גרים מזה. הוא מספר סיפור כמעט בכל פרק. ובספר השני בסדרה יש 150 פרקים. יש סיפורי מוסר ומשלים, יש אירועים היסטוריים, יש את עולם הפיות ונקודות ההשקה שלו לעולם האמיתי. יש סיפורים על הירח, על אבני הדרך הגדולות והעתיקות, סיפורים על צוענים ומלכים, על דרקונים, על בת האיכר, היתום, מסדר האבירים העתיק שנעלם כלא היה.

כל כך הרבה סיפורים!

וזה כתוב טוב שזה למות. לא איזה ג'ורדן או סנדרסון שרק עורמים עוד ועוד מילים. המון המון תבונה יש אצל רותפס. ושכבה פילוסופית מהודקת. והקשרים מתמטיים וכימיים (זה בסדר, לא באמת. רק מדברים על זה). ויש היגיון מאחורי כל קסם וז'אנרים מגוונים של קסם. ויש פוליטיקה של אקדמאים ועורמת רחוב של יתום עני. ולכל נס וקסם שמתרחש יש הסבר מאוד מאוד הגיוני. כזה שגם סבתא שלכם תבין. מעיף את המוח.

הסיפור אדיר ורותפס מספר נהדר, אבל הוא לא חף מבעיות. אני לא מאלה שחושבים שאלף עמודים זה יותר מדי, אבל אני כן יכול לזהות טעויות בדרך שבה הוא ממלא את אלף העמודים האלה. הוא סובל ממחלה של כותבי פנטזיה אחרים: התאהבות בקו עלילה משני עד לרמה שהוא לוקח מהסיפור העיקרי. קוות' מדלג מהרפתקה להרפתקה, ואחדות מהן ארוכות כל כך, שהמוטיבציה המרכזית קצת הולכת לאיבוד. התוצאה היא שבספר השני, נשאר לו מעט מדי זמן ומקום להשלים את קו העלילה המרכזי, והוא עושה את זה בחיפזון. חיפזון חינני אמנם, אבל שגיאת הקצב ברורה.

כל כך ברורה, שאני משוכנע שהיא מה שמעכב את הוצאת הספר השלישי. כי רותפס משתפר ומתחזק ותופס תאוצה במהלך הספרים שלו. כשאתה הטולקין הבא, אתה חייב ללמוד מהטעויות של עצמך.

אז יום אחד קוות' יהרוג מלך על המסך שלכם (קוראים לזה "רשומות קוטל המלך", אז זה ספוילר סביר, מה גם שזה עוד לא קרה). למחרת כל העולם ידבר על זה. גם אתם. אבל תזכרו שידעתם את זה הרבה הרבה לפני כולם, כי אני הייתי מספיק חנון כדי לקרוא את זה קודם ולספר לכם.

מתנה אפקטיבית – מדריך קצר

אני שונא להתחיל ככה פוסטים, אבל יאללה שיהיה: כ-ו-ל-ם אוהבים מתנות. מתנות זה נעים, מתנות זה טעים, מתנות זה מפתיע ולכולנו מגיע. אפילו אנשים ששונאים מתנות אוהבים מתנות.

אבל איזה מן חוכמה זה לקבל מתנה מן המניין? נגיד, איזה בובוניירה או ערכת שי או ספר. החוכמה, במתנות, זה לבקש. מה לבקש? להורות! נגיד, אני מעוניין בבקבוק וויסקי מיושן, או בתיבת סיגרים מפונפנים, או בשבוע בסן מוריץ. בשבילי. בשביל הילד. אולי איזה משהו קטן בשביל האישה.

וגם כן, לא חוכמה לבקש מתנות מכל אחד. יש לאתר מיליונר, מיליארדר, אם אפשר. ואולי אפילו שניים או שלושה. או עשרים. בציון ובניכר, ברחוק ובקרוב. ולהוציא רשימה.

הנה, עשו ככה:

אתה, אם אפשר, תארגן לי חליפה, מעוצבת שתהיה, יוקרתית ויפה

ואתה, בשקט ובתבונה, סדר לי בבקשה דירת פאר. לשנה.

וממך אבקש רק אחת לשבועיים, מחלקה ראשונה ליחיד. או לשניים

ואתה, מתוקף חברותינו רבת השנים, תארגן לי בבקשה מעטפת מזומנים

וכעת, כל שנותר לי ולמשפחתי

זה רק לארגן מין יועץ משפטי

שיבהיר לרביב ובכלל לאומה

שלי זה מותר וזו סתם מהומה.

ואם לא יספיק היועץ המשפטי

נתארגן על מפכ"ל, רב-שוטר אמיתי

שיחקור ויגלה כל רזי האמת

ויגיד "זה בסדר", לא צריך שום שופט.

אבל אם חלילה גם הוא יקרוס

אל דאגה – נימלט במטוס

כי זכרתי בזמן, מימימה ימים

לקבל גם מטוס מטובי התורמים.

ועד שתחליטו על עוד כתב אישום

אני כבר לא כאן (ודברו עם האו"ם).

אדוני השופט

21-12-2016-08-26-00

אז זהו אדוני השופט, שאני לא בן אדם אלים. באמת אלוהים בחייאת אדושם. יד על נמלה לא תראה אותי מרים. חבר באגודה להגנה על הארמדיל, סחבק. באלוקים. מוציא תמסחים למרעה. לב שלי מלא באהבה.

וגם כן בני אדם אוהב אדוני השופט כמו שאני אוהב את הילדים שלי. כמו שאני אוהב סלט חצילים במיונז כבודו בחייאת האמא שלי שתזכה לחיים ארוכים וטובים וטלויזיה 86 אינץ' אמן. באמת, מעביר זקנות את הכביש סחבק, עד שהן מתעלפות. ומתנדב בבתי יתומים. משכנע מתאבדים לתרום אברים לחברה להגנת הטבע! מרוב האהבת אדם כבודו, נהייתי זכיין של קופיקס והכל אני מוכר בארבע שקל. את מי שאתה רוצה תשאל.

ובאלוהים, כבודו, אני לא כזה. אני לא! נשבע לך בכל היקר לי ובסטטיק וירדנה ארזי שרציתי להפסיק. נשבע! אבל כמה שניסיתי, לא הצלחתי לא הצלחתי לא הצלחתי להפסיק לדפוק לבוז'י את המדפסת לפנים לפנים לפנים.

סיפור אמיתי על המורה שאני

לקראת הסדנה שלי הערב, סיפור אמיתי:

אני זוכר, כשרק התחלתי ללמד, נכנסתי יום אחד לסדנה, ובאמצע הכיתה עמד בריון קשקשים, גירבץ, עישן, אכל שניצל תירס ודפק מוחטות.

ניגשתי אליו ואמרתי לו: אתה חכם, אתה מוצלח ואני אהפוך אותך לכותב שאין דברים כאלה.

דפק לי ראסיה לפנים ושבר לי את האף.

אחרי שבוע עוד פעם נכנסתי לכיתה, ועוד פעם אני רואה אותו עם גופיית סבא לבנה, מפצח גרעיני אבטיח, מפליץ ומוריד מוחטות של מרלבורו אדום. ניגשתי ואמרתי לו: אתה חכם, אתה מיוחד, אצלי אתה תכתוב כמו דוד אבידן. כל מה שאני זוכר, זה את האגרוף שלו מתקרב אל הפנים שלי לפנים. אחרי זה הכל נהיה שחור.

בשבוע השלישי נכנסתי לכיתה והוא שם את הכסא שלו לידי. אמרתי לו "אתה ח…" סגר לי את הפה ואמר: "אף מילה או שאני שובר לך את כל השיניים." וזה היה סוג של התקדמות. גם בשבילו וגם בשבילי. אחרי זה אני לא הצקתי לו באינספיריישנלס והוא לא קרע אותי במכות. וגם הביא מוחטות רק בפח.

עד סוף השנה הצלחתי להתקדם איתו. הוא לא כתב כמו אבידן, אבל למד את האלף-בית. וגם לא הסתבך בעבירות אלימות קשות מדי.

רק סמים ורכוש.

בסוף השנה הוא ניגש אלי ושאל, "המורה, איך ידעת שככה תהפוך אותי לבן אדם? איך האמנת בי כשאף אחד מהמורים וההנהלה והמשטרה והמשפחה לא האמין בי?"

הסתכלתי לו עמוק עמוק בעיניים, גאה ומאושר מהבן אדם שהוא הפך להיות, ואמרתי לו את האמת: "חשבתי שאתה מישהו אחר."

לעמוד הסדנה היום: http://tsooff.co.il/sadna/

לעמוד סדנאות ינואר: http://tsooff.co.il/sadna/sadnaot/

כתיבה אפקטיבית – סדנאות בחיפה ובבאר שבע

%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%9d
אהלן אהלן,
סחבק גאה, מבסוט ומאושר עד קצוות המכנסיים לספר שבחודש הבא מגיעות סדנאות הכתיבה האפקטיבית החצי יומיות גם לחיפה (19.1) ולבאר שבע (23.1).
בקרוב יהיה גם תאריך חדש לסדנה באזור המרכז בסוף ינואר, ויעלו עמודי הרשמה מסודרים. מי שמעוניין להירשם או לקבל עדכונים שוטפים יכול לשלוח לי אימייל ל-bashanpr@gmail.com ואצרף אותו לרשימת התפוצה הנהדרת שלי, שכוללת גם טיפ כתיבה שבועי – ממתק שאין דברים כאלה.
ומי שרוצה לבוא לסדנה של יום ג' הקרוב, 13.12 בבני ברק – מוזמן להירשם כאן.
נ.ב: התלמידים שלי מתים עלי.

שנה (ויומיים) למותו. נזכרים ביוסי

אני זוכר את הלילה ההוא שבו פגשתי את יוסי שריד בפעם האחרונה.

היה לילה חשוך, קר ורטוב. ולא קר כמו היום, כן? היה קר על באמת. קר של מארב חוצה קו אדום בלבנון. כולנו היינו עם ארבעים קילו ציוד על הגב ובלי נעליים, שלא נעשה רעש. יוסי הצטרף אלינו כי הוא פשוט היה בסביבה והיה דיבור שהפעם דופקים את החוליית חיזבאלונים שהיתה מתגנבת עד לבינת ג'בל ודופקת לנו את הפאקו רבאן דיוטי פרי שהצדלניקים היו מוכרים לנו.

בקיצור, כמו גבר גבר, יוסי בא אלינו, הציג את עצמו, ובגלל שהיה זבל שמאלני נתנו לו את הררנ"ט, שזה פק"ל של הומואים וכוסיות וגמדים.

וככה יצאנו לדרך. הנגמשים הקפיצו אותנו עד בנת ג'בל, ומשם המשכנו ברגל מסודרים כמו טווס צה"לי סטנדרטי, רק של נחלאים, זאת אומרת, עם ארבע במבות פתוחות בכל רגע נתון.

הלכנו מאחורי המ"מ שלי, שהיה מסוגל להתברבר אפילו בתוך החדר אוכל קצינים של מחנה 80, ובמקום להגיע לנקודה של החוצה קו אדום, חצינו את הגבול הסורי 140 קילומטר משם, ופגשנו את הדעאשניק הראשון. קראו לו ז'אן-לואי המרסק, כי הוא היה מפצח הפקאנים הכי טוב במזרח התיכון מאז שנפלה האימפריה העותמאנית.

בקיצר, ישר ראינו שהוא דאעשניק. בגלל הזקן. וגם בגלל שישב על ערימה של ראשים של עיתונאים בריטים. יוסי סימן לכולנו לרדת במקום, הלך ודיבר איתו על שלום ועל אחוות עמים ועל דילים של הכל כלול באנטליה, ובסוף התחבק איתו כאילו הם אחים, ודפק לו כדור בראש.

כזה היה יוסי. בן אדם של מעשים.

לעולם לא אשכח איזה ריח יצא לו מהנעליים כשחזרנו.

הסברה

הסברה אני מבין בסך הכל. הסברה זה כדי שלא יבואו הרבה הרבה גרמנים ופולנים ואוקראינים ויהרגו כמה שיותר יהודים. את זה אני מבין לגמרי. ואני אולי שכחתי מה זה להיות יהודי, אבל מה זה להיות יהודי בשואה אני עוד זוכר משום מה. בתאים הקטנים אני זוכר, ובכל פעם שאני מסתכל על קליפות תפוחי אדמה (לזרוק או לא לזרוק?)
אז אני מבין הסברה. להסביר להם שאנחנו בסדר, זה לגמרי הגיוני.
מצד שני, להסביר לעצמנו שכדור חי שהכניס לוחם למחסנית של כדורי גומי "השתרבב" לשם – את זה אני לא מבין. לשקר קצת לפריץ? נו, בסדר. אבל להסתכל לעצמך במראה ולשקר? לא יודע.
אני מבין הסברה. באמת שאני מבין. חשוב שהגויים ימשיכו לשמור עלינו מגויים אחרים ולתת לנו כסף ורובים ומכונות ירייה. מבין. לגמרי הגיוני.
מצד שני, למה שני אנשים שבועטים בראשו של אדם שחור במשך שעה וחצי מואשמים ב"הריגה" וככאלה שלא התכוונו לרצוח בדם קר אדם רק בגלל צבעו ומוצאו – את זה אני לא מבין. עוד פעם אני אומר. לקרוץ מאחורי הגב של הגויים זה בסדר, אבל ככה להכניס את כל הפנים לעווית של טיקים בלתי נשלטים כדי לטעון טענה כזאת? זה אני לא מבין למה.
הסברה זה חשוב. זה טוב ויהודי שיש הסברה. אבל מה יהיה עם המציאות לעזאזל?

זה לא הייתי אני

נתינים,

אני רוצה להביע צער מעמקי לבי על לכתו ללא עת של רביב, ולגנות בכל פה את מוציאי דיבתו והמסיתים, ובראשם נפתלי.

גם אם לעתים רחוקות ביותר לא ראינו עין בעין, תמיד כיבדתי את רביב ועבודתו החשובה, ומצאתי אותו עיתונאי ראוי ומשפיע.

אני שוב רוצה לגנות את המסיתים ואת האספסוף שעשה בו שפטים. משטרת ישראל תמצא כל אחד ואחד מהם ותזהיר אותם קשות.

שרה רעייתי ואני מרכינים ראש ביום הקשה הזה, ומזכירים לכם שוב שכולנו אחים. חוץ משמאלנים וכלבים.

מלככם האהוב,

בנימין

%d בלוגרים אהבו את זה: