Tag Archives: אבא

מכתב מאבא

כשאתה בן 35 נגמרות לך הרגליים, בני, החיים לפתע ארוכים יותר, והכל. אבל ממש הכל, הופך לטקס. נגיד, כשאתה מתעורר באמצע וצריך ללכת לשירותים, אתה לא יכול ללכת, שהרי הרגליים נגמרו. אז אתה שומר את השלפוחית ככה קרוב קרוב אצלך ומתאפק, אבל אתה יודע איך זה, התעוררת ואתה צריך להשתין. השינה כבר לא תשוב.

אז אתה מסובב יד ועוד יד ומתהפך, ובכזו התהפכות מתאפקת אתה מוצא את עצמך על ידיים וברכיים, ושולח יד ארוכה ומושך אליך את העגלה, זו שאנשים רגילים קוראים לה "כסא גלגלים", ומניח על צידי העגלה את אותה יד ואז עוד יד, ומניף את עצמך על הידיים ומסתובב, עוד פעם, מתנשף, על התחת, והנה אתה יושב!

וכעת אתה מתגלגל לאיטך אל דלת החדר, והולם מעט במשקוף השרוט ובגב היד קלופת העור, מאינספור מלחמות עם משקופים – ואתה מחוץ לחדר. הידד. אין עוד הרבה לעשות. עכשיו יש רק להתקוטט עם עוד דלת ועוד משקוף, ועוד חבטה קטנה אחת בגב היד המיובלת ורבע סיבוב של העגלה, ואתה מול האסלה.

והשלפוחית, הו, זו שתמיד קטנה מדי יימח שמה, היא מחכה ומחכה ודוחקת ומצעקת, אז לא נותר לך אלא להפשיל את התחתונים, ככה, בעודך יושב על העגלה, והנה אתם שניים: אדם קצר ושפול תחתונים, יגע, מיוזע ומתנשף – ומולו אסלה.  ועכשיו: לכוון ולהשתין, באיזו קונקרטיות מיושבת.

(אם אתה רוצה להשתין – תשתין, אל תדבר!)

אבל הזיקפה, יימח שמה, מה תעשה איתה? ככה, ישוב לך זקוף מול האסלה? אתה עושה מה שאפשר, ואם יש שלולית קטנה או גדולה ליד האסלה או מאחוריה, מה אתה כבר יכול לעשות? הטבע קרא את קריאתו, ואתה עשית את כל שיכולת לעשות כדי להיענות. ואם העגלה מחליטה להשאיר אחריה איזה פס שתן בניחוח חריף, שעולה במעלה הגלגל ומלכלך את הידיים הדואבות, אז ככה זה בחיים, ילד. ככה זה. זה הטקס. הרבה טקס.

ועכשיו, את כל הדרך בחזרה למיטה. לא סיפור. ואולי אולי החלומות הרעים ממלחמות ויריות ורימונים ופיצוצים, וריחות עשן ואבק ואש ושריפה וזעקות וצרחות ובכי ונאקות, אולי כל אלה יחכו הלילה בצד ויתנו לך לישון איזה שינה קטנה וקצרה של אדם ושל רגליו הקצרות. אולי.

כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, בני, אתה מגלה לפתע המון מדרגות. העולם שלך לא עגול ילדי, אלא פלטה שטוחה, מרובת מפלסים ומדרגות ומדרכות גבוהות, נטולות רמפות. עולם של מישורים עקומים שאיש עם רגליים לא ייתן דעתו או שריריו אליהם. העולם הוא הצעד הבא, המפלס הבא, המדרס הבא, המדרך הבא.

כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, ילד, העולם הוא שורה של עצירות מתנשפות וגדמים שניטעים עמוק עמוק בתוך רגליים תותבות מחומרים מתוחכמים. העולם הוא עצב קטן וחצוף שחבוי במורד השוק, שתר אחרי המשכו שאיננו, אחרי עקב וקשת כף רגל ואצבע וציפורן חודרנית שהיו שם. העצב מוכן להישבע שהם היו שם! והם עדיין מזעקים מתוך האין וקוראים לו, אל אותו עצב זעיר, יתום.

כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, בני, אתה נקטע מכל האנשים היפים שהולכים על המדרכה. מישבנים מהודקים ומשדיים מזמינות, מעיניים כחולות וירוקות וחומות שרק לפני רגע עדיין קרצו לך, אתה נגדע משערות גולשות וממותניים צרות ומירכיים לבנות ומשוקיים ארוכות. הו, שוקיים ארוכות! עבורן, ילד, אתה נכה. אתה כבר לא כאחד האדם. אתה הטרגדיה, העצב, כל הפחדים כולם בעטיפה קוהרנטית ושפויה וחכמה וטובת עיניים, שרק מדגישה את הרגליים האלה שאינן. שנגמרו.

כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, בני הטוב, עלם שלי, אתה רחוק רחוק מהאדמה, ולא תשוב אליה יותר עד שתשוב אליה. כמו מטיל ברזל שנשען על שדה מגנטי הפוך, אתה משתאה תחילה כשאינך יכול לגעת בכל יתר המטילים שמוטלים שם למטה. ואתה מנסה ומתאמץ ומשתנק, אבל המגנט ההפוך הארור ממשיך להפריד בינך לבין אחיך, והוא אינו נח אף פעם, ונותר שם חוצץ. לעולמים.

ואולי, בני הגבר, אולי, כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, אולי אתה בכלל מלאך מבולבל שעף בגובה נמוך מדי, מחפש לו מקום בעולם הזה שהיה שלו ושאינו שלו עוד. אז אתה לא כל כך טוב בזה, בני, אבל אתה מנסה.

עד שאינך יכול עוד.

(מחר, 26 באוקטובר, ימלאו 12 שנה למותו של אבא שלי, גבי בשן, שהיה אדם מצוין שניסה וניסה, אבל החיים היו קשים לו מדי, לא תמיד באשמתו. אני זוכר אותו בהרבה אהבה והרבה הרבה געגוע.)

אבא ובן – יומולדת

ב-28 ביוני יש לי יופי של סיפור לספר למחרת בבית הספר. קצת יותר מדי קצוות פתוחים בשביל סיפור פשוט וחלק, אבל איך שלא הופכים את זה: אחלה סיפור.

אבל יש בעיה אחת שלא אצליח לפתור: אני כבר לא חוזר לבית הספר השנה. יש עוד יומיים של לימודים, אבל אין מי שידאג לילדים בבית, אז הם לא הולכים לבית הספר. הגדולה נשארת בבית החולים עם אמא, ליד הדלת של טיפול נמרץ. הקטנים, שזה אני ואחי, נוסעים לקיבוץ. "שהקיבוץ ודודה איה וסבתא ישגיחו עליהם".

בדרך לקיבוץ, לפיכך, אני מתחקר את דודה איה, כדי לסגור את הקצוות הפתוחים של הסיפור שלא אספר מחר בבית הספר:

"הוא עלול למות?" איה שותקת. "ואם הוא לא ימות, עלולים לקצר לו את הרגליים עוד יותר? נגיד, עד התחת?" איה חושבת שלא. "ואיך הוא יסתדר בלי רגליים? מה, הוא יישאר על כסא גלגלים? כן, אומרת איה, וגם ירכיבו לו רגליים תותבות, שכולם קוראים להן פרוטזות. "פרוטזות", אני הופך את המילה החדשה על לשוני. היא עוד תתפוס חזק אצלי בבית.

ויש לי עוד המון שאלות. כאלה שאיה יודעת לענות עליהן וגם כאלה שלא: ואיך נסתדר? איך הוא יילך לעבודה? ואיך הוא ינהג באוטו? הוא ימות? הוא עלול למות? מתי נדע אם הוא ימות? ביני לביני אני מעט מאוכזב שהוא לא נהרג, אבל גם נכה צה"ל זה לא רע. לא חלל, נכון, אבל נכה, בלי רגליים, זה סיפור חזק.

ומה, אני ממשיך, הוא יהיה כמו הקבצנים האלה בתחנה המרכזית? אנחנו נהיה עניים? גם ככה היינו עניים, אבל אף אחד לא העניק לי מעולם את מתנת הידיעה שאני עני. הייתי צריך ללמוד את זה לבד, ואתה מבין שהיית עני רק אחרי שאתה מפסיק להיות. ובכל אופן, רכבת המחשבות שלי לא מתעכבת על עוני: איך הוא יסתובב בבית? ומי יטפל בו? ומי יטפל בנו? והוא לא ייצא יותר לטיולים? ומי יאלף את הכלבים אם אין לו רגליים? ומי יוציא את הזבל?

הרבה שאלות יש לי, והדרך מחיפה לקיבוץ שליד שדרות ארוכה נורא. במיוחד כשאתה עדיין מהקטנים, בקושי בן עשר וחצי. והדרך הזאת אפילו עוד יותר ארוכה כשבראש שלך מתנוססת התמונה של אבא בצבע לבן. לבן של מוות. לבן שאין בו מקום לשום צבע אחר. אבא קצר ולבן שלא מצליח לחייך. שלא יכול אפילו להגיד לך "בן". אבא שעוד לא מת, אבל אולי תיכף כן ימות.

לפני שאני נרדם אני חושב שאם הוא ימות אז הוא היה גיבור, אבל גם אם הוא לא ימות אז אתה צריך להיות די גיבור כדי לאבד ככה שתי רגליים. אבל לשבת ככה בתחנה המרכזית ולקבץ נדבות על כסא גלגלים זה לא גבורה גדולה. ואיך הוא יגיע לתחנה המרכזית? ומה הילדים בבית הספר יגידו אם הם יראו אותו מקבץ נדבות בתחנה המרכזית? הם יבואו אלי ליום הולדת? ואולי בכלל הם לא ירצו יותר לבוא אלי עם כזה אבא מפחיד שאין לו רגליים, אפילו אם הוא לא יקבץ נדבות בבית הספר? מי תהיה מוכנה להיות חברה שלי אם אבא שלי יקבץ נדבות בתחנה המרכזית?

באותו היום בדיוק 21 שנה אחר כך, אנחנו חוזרים לחדר הלידה. הפעם לאיכילוב. הטראומה של תל השומר עודה חקוקה בנו ובילד שנולד שם לפני שנתיים וחצי. הילד הגדולף שעכשיו, כשאני כותב את זה, הוא כבר בן עשר וחצי. גדול, אבל עדיין אחד מהקטנים.

הפעם אנחנו הולכים ללדת את אחותו. כלומר, היא הולכת ללדת אותה. אני הולך להיות שם.

הדבר הראשון שאני מרגיש בכניסה לחדר הלידה הוא החרדה מהלידה הקודמת ההיא, שארכה 14 שעות ונגמרה במכשירים בחדר הלידה, ואתי מחכה החוץ בנשימה עצורה. אני נזכר ורוצה סיגריה, אבל הדרך החוצה מחדר הלידה ארוכה, אז אני מתאפק. היא רגועה הפעם, ואחרי דקות אחדות שולחת אותי החוצה לעשן. רק כשאני מגיע החוצה, אני מגלה שאין סיגריות.

גם מחוץ לבית החולים אין, אז אני הולך עד אבן גבירול, וכשאני שואף אני מגלה שכבר עברו שעתיים, ואולי כבר נולדה לי בת וגם היא וגם אמא שלה יהרגו אותי. אני תופס מונית בחזרה לאיכילוב, ומגיע כדי למצוא את אשתי סוגרת את הרגליים חזק חזק, שלא תצא התינוקת כשהאבא שלה מעשן בחוץ. ככה זה, אפילו כשהתפקיד שלך הוא רק להיות, לפעמים אתה מתקשה בזה.

ארבע שעות אחרי שנכנסנו לחדר הלידה היא מחליקה החוצה, מהממת ומרוצה. בעוד שלושה ימים תהיה בת שמונה, והיא עדיין מהממת ומרוצה. רוב הזמן.

וגם אני מרוצה רוב הזמן מה-28 ביוני, היום שבו נולדה הילדה האמצעית של הבן האמצעי של האיש שנולד מחדש ב-28 ביוני. ורק חבל לי שהוא לא זכה לשזוף עיניים במהממת שנולדה ביום הנורא והנפלא הזה.

פרוטזות

כשיוני מתגנב לו לרווח שבין העור לחולצה, אני שב ונזכר באבא. הרבה חודשים יש לו, לאבא שלי, אבל יוני, חודש הולדתו השני, הוא אולי המובהק ביותר. יוני ואוקטובר. אבל ימיו של אוקטובר בו יבואו. כעת, להווה.

ההווה שהיה פה רק כרגע ועדיין מטיל מעט צל הווה לפני שיהיה לאפר עבר, לקח אותי ואת יוצאי חלצי לככר רבין, ללטף מעט ספרים בעינינו. אין לך חגים נהדרים מחג הספר הזה! ללכת מעדנות בין הדוכנים, לשטוף בעיניים רעבות עטיפות מכשפות עין, ללחוץ יד מיובלת לספרים שכבר קראת מכבר ולהחליף מבטים יודעי דבר עם הקוראים המקצועיים האחרים ואנשי הדוכנים. להריח את הדפוס המתקתק וללטף כריכה דקיקת מותן. הו! חג הספר!

על מי אני עובד? אין לך ימים נוראים מחגי הספר האלה, עם שלושה קצרי רוח, קלי רגל וחסרי שמץ מצפון, מצווחים על רעב ועל קרטיב ועל ספר ועל פאזל. רגע ישנם ורגע מתאדים אל האין, מותירים אותך מוקף סרטים מהגהינום, עד שהם שבים אחרי דקות חרדה ארוכות, נושאים בידיהם הפעוטות את מה שנותר מנעוריך ומשלוות הנפש שלך – ושואלים מתי מגיעים כבר.

ועוד אני נאבק בכל היגון ההורי הזה על 80 אחוזי לחותו, לפתע ניבטת אלי תזכורת, הישר מתערוכת המעצבים שבלב הככר. ניבטת ומחייכת, נמתחת ורוקעת: רגל. מלוא הרגל רב פאר, מירך, דרך ברך, עדי שוק ועקב וכף רגל. ארוכה, שותקת, מנותקת.

האם אי פעם היתה תלויה פרוטזה על אחד מקירות ביתו? ודאי היתה, שהרי זכרונות אינם נטפלים כך סתם אל כתליהם של בתים שננטשו. מישהו תלה את הזיכרון הזה שם, כדי שייזכר בחיוך חמוץ מתוק.

ואיך מוצאת עצמה אותה רגל ביונית על קיר? התשובה קלה היא. 17 שנה חלפו מהכנתו של זוג הפרוטזות הראשון של גבי ועד הכנת הזוג האחרון. משמע, הראשונה היתה פרוטזת בננה של מוטורולה, בעוד האחרונה פרוטזת אייפון 5. נאס"א היא האמונה על רבים מהחומרים שבאים אצל הרגליים החלופיות הללו, וכך, כל ארבע שנים, כשמחליפים פרוטזות, עוברים לדורות הבאים, ונועלים על גדם את הדרעק החדש שהביאה אפולו ממאדים, או את החומרים החדשים שסוננו משאריות חייזרים שנחתו במדבר של יוטה.

וכך נותרות עמנו כל אותן פרוטזות של פעם. זכרונות עגומים של עבר מפואר ופרימיטיבי. פרוטזות של ציונות ומאבק, של מרד בגטו, של סכין בין השיניים, של סלע קיומנו. נותרות איתנו כל רגלי העבר האלה שנשאו אותו עד להווה ההוא של סוף שנות התשעים, כתלים מערביים של קדושה גפית, נותרות ולועגות לאחיותיהן הסינטתיות, המבריקות, הקפיציות והמהודרות, אלה שנשאו אותו עד שלא רצה עוד.

והוא? הוא נועל את פרוטזותיו – מכסים לסירי גדמיו – ומלהטט בהן. פעם הוא מבקש פרוטזה גבוהה יותר ופעם מהירה יותר. פעם יציבה יותר ופעם אירודינמית, לא עלינו. ואכן, הולך הוא ומשתנה עם גפיו הסינטתיות: פעם נמוך ופעם גבוה, פעם מהיר ופעם איטי, פעם יציב ופעם אקסטרים. ורק בלילה בלילה, כשפושט הוא את כל הטכנולוגיה הביונית הזו, נותר האיש השווה מיליונים נכה ועגום. ליצן עצוב וקצר.

אחרי דקות ארוכות של חיפושים בהולים, הטלפון שלי מצלצל. אחותי הטובה שוב מצאה את הילד שלי. הילד השב והנעלם. ואני מרחיב את צעדי ושב אל אסופת ששת הילדים שלה ושלי, ומחבק אותו חיבוק קצר וכועס, ולא מסתכל יותר על הרגל הבודדה ששוכבת שם, כמו תלויה ממעל, ונואמת את נאום העבר המפואר של כל הפרוטזות הזקנות שאיש אינו לובש עוד.

אבא ובן – יום הזיכרון

אבא גדול יצא לאורנים קטן, וחזר אבא קטן מאורנים גדול. הלך עם ידיעה שלמה שהוא הולך אל מותו, ושב עם הבנה שלמה שמת הוא לא. וגם שלם אינו. בבית אומרים עד היום שאבא השאיר שתי רגליים בלבנון.

אבא שלי היה בחור גבוה וחזק. זו היתה המלחמה השלישית שלו. הוא היה רק בן 35, והיו לו כבר שלושה ילדים לא קטנים. אחד בן שמונה, אחת בת 13, ובתווך אנוכי. הוא חזר אל מסורו של אורתופד, שהשלים את מה שהחסיר הרימון שהעיף את הרגליים שלו לכל הרוחות. כשהנגר סיים נותרו שני גדמים מדרום לברכיים. עגולים, רכים ויפים, מתגעגעים לשוקיים

בתחילת יולי הוא עזב את רמב"ם ונשלח לשיקום בתל השומר, ושם נתנו לו למלא טופס שתובע את משרד הביטחון. הוא מילא, והוכר כנכה צה"ל ברמה המכונה "מאה אחוז פלוס". אם תרצו, במונחי הנסיכה הקסומה אפשר גם לקרוא לזה "mostly dead", אבל הוא נשאר בחיים.

*שותים כוסית ומפטירים "מרֶד" במבטא צרפתי כבד ובהסבה לימין*

והיה בזה איזה טעם קטן של אכזבה, בהישרדות הזאת. בכל זאת, בן לניצולי שואה, יפה, גיבור, אב לשלושה ילדים ציונים טובים. אם העולם הזה היה מה שהבטיחו לנו בספרים על מאיר הר ציון וב"מה אברך", הוא היה צריך למות ב-82. אולי היינו מחליפים לו את השם לאיתן אחרי מותו. אבל ככה זה בחיים, אפילו למות אי אפשר בעיתוי הנכון.

"תהיה חזק", אמרו לו העוברים בסך אצל מיטתו בשיקום בתל השומר. אז הוא היה חזק. עכשיו כבר אולי מותר לספר שהוא לא היה מי יודע כמה חזק, ודם החברים המתים שלו מ-67 ו-73 ו-82 זעק לו כל לילה מן האדמה. כמו רבים רבים אחרים משורדי המלחמות ההן, גם לילותיו שלו היו ספוני אימה, אבל בעצם למה לדבר על זה? הוא היה חזק.

עד 1999.

הילד האמצעי שלו הלך לצבא ב-1990. לנח"ל. נח"ל זה בסדר גמור. לא טייס, לא סיירת, לא צנחן, אבל פוטנציאל ראוי למות בעד ארצנו, ובכל מקרה המשך ישיר וצודק לשושלת הנוטרים המשחרים לטרף על גבולות הארץ ולפעמים גם מעבר לה, ונראים באמת פצצה במדי אלף.

צריך להגיד את האמת: לא הייתי כל כך טוב בזה. שלוש פעמים נקלעו היחידות שלי לקרבות. בפעם הראשונה לא התעוררתי (!!) למרות שמרגמה 81 ירתה מנגמ"ש ששכן בקושי חמישים מטר מהפריקאסט בו ישנתי, על גבול לבנון (בעצם, ישַנו במכולות כחולות של צים. אני כותב פריקאסט בשביל הפאסון ובשם אהבת המולדת וחיתוך הדיבור הנכון). בפעמיים שלאחר מכן, בבקעה ובחברון, כבר הייתי ערני יותר, ואפילו יריתי בחזרה. לא יודע אם פגעתי.

בימי הזיכרון המעטים שבין שנת הגיוס שלי לשנת מותו, בילינו מעת לעת ביחד. היינו מגיפים את החלונות ומדליקים את הטלוויזיה, שרים את השירים (שנינו ידענו את הכל בעל פה, נוטרים טובים שכמונו), בוהים בשמות, מחליפים חוויות ונזכרים בחברים. "בוא בוא, אבא", הייתי קורא לו. "תיכף יהיה השם של הבחור שהיה אתי בתיכון, שהיה בדובדבן ונהרג מירי כוחותינו. בחור טוב. חבר שלו עשה עליו וידוא הריגה".

וככה היינו יושבים, הוא ואני, כואבים את כאב כל האמהות, שותקים את שתיקת כל האבות, עורגים אל האלמנות הבוכיות (איפה ישנן עוד), מתפקדים כישראלים מהמניין ותוהים למה דווקא אנחנו שרדנו, באותו כאב מהול בבושה של מי שהצליח לחזור.

הוא, אני חושב, התבייש אפילו יותר. כל כך היה קרוב להפוך לחלל, להפוך לשיר. להיות לזיכרון מטושטש בפאתי ערגונותיהם של יתומים מתוקים – ואפילו בניסיון הזה, השלישי, נכשל. אני, כאמור, ממילא הייתי חייל לא יוצלח, וכך, למרות אכזבת השורד, איש לא באמת הופתע: הרי רק הטובים הולכים.

ב-99 העניין של הלהיות חזק היה קשה במיוחד, למרות העליות בנאסדק. אז אבא היה חזק עד בוקר אחד שבו הוא לקח אקדח ועלה לירושלים ותחב את האקדח בפיו ודפק לעצמו כדור בראש. וכשמת נכה צה"ל מן הדרג הבכיר המכונה "מאה אחוז פלוס", הוא הופך מיד לחלל צה"ל, כי ככה זה בצבא: אתה לא הולך עד שאומרים לך ללכת. ואם אבא שלי חלל צה"ל, הרי אני יתום צה"ל. לא בן של טייס. לא בן של קצין. לא בן של גיבור. אבל עדיין, יתום צה"ל.

 יתום צה"ל בלאי.

הממזר גם בחר בעיתוי מושלם להתאבדות. הספקתי לעשות מילואים אחרונים באבק ובחברון בשנת 2000, רגע לפני האינתיפאדה השנייה, ואחר כך נטשתי את היחידה – כי אני הרי יתום צה"ל. את חומת מגן והמלחמות האחרונות ראיתי בטלוויזיה: יתום.

ולא קל, לא קל לסלוח לו. לאיש שלא ידע למות בזמן, וגם לא ידע להיות מספיק חזק כדי לחיות. שאפילו כשהפך אותנו סוף סוף ליתומי צה"ל, הדביק לנו כוכבית. אבל אתם יודעים איך זה: אבא, אז סולחים.

וגם נורא מתגעגעים. ונורא מתגעגעים גם לימים שבהם הכל היה פשוט, ויכולנו לבכות ביחד על כל חללי המלחמות המזוינות שלנו, כמו חיילים טובים בצבא הדביק והמאוחד שלנו, שלא שואל שאלות כשהוא מרכין ראש.

אין אבא

החברה שלי מעצבנת אותי, ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה. אני לא בחור של חברות. כל ההתפלשות הזאת של היחסינו לאן דורשת הרבה יותר מדי רגשות, ואני לא בעניין של רגשות. אני בעניין של לבד, תודה, אל תיכנסו לי לוורידים. גם אני לא נכנס לשם.

כלומר, אהבה זה נהדר. ורומנטיקה וורדים ושמפניה ואמבטיות וכל החרא הזה. זה על הכיף-כיפאק. רק שאת הכווייה שלי כבר חטפתי לפני ארבע שנים, ונדמה לי שאני סופסוף מתחיל להתאושש. ומעט החברות שהיו לי מאז עוד לא נכנסו למקום הוורדרד ומעורר הבחילה הזה שקוראים לו הלב שלי. הנוכחית, אחרי חמישה חודשים ביחד עם הפסקה ארוכה באמצע, קצת מאיימת לטפס לשם. ולמרות שאין איתה שיחות יחסינו לאן, יש לה אותן בעיניים.

אז היא מעצבנת אותי. ועוד יותר מעצבן אותי שהיא מופיעה לי עכשיו באולם מקבלי הפנים. אני חוזר משלושת הימים המיותרים ביותר בהיסטוריה של פריז. לעולם על תסכימו לנסוע לוועידות האידיוטיות האלה של מיקרוסופט אם יש לכם חברה. הדבר היחיד שאפשר לעשות שם זה למצוא זיון קונטיננטלי, אבל אני לא עושה את זה לחברות שלי. אז באמת לא היה שם כלום. כלום חמישה כוכבים, אבל כלום.

בדרך לתל אביב אני עושה לה פרצופים שהיא נדחפת לי לפינות של החיים למרות שלא חילקתי הזמנות. היא מציצה עלי מההגה וסופגת בשקט, ואומרת לי שאנחנו נוסעים להורים שלי.

"אנחנו לא נוסעים להורים שלי."

היא שותקת, עוזבת את הדרך הביתה לתל אביב ועולה על כביש ארבע בדרך לאבן יהודה, רק כדי להוציא ממני את החרא העצבני שצועק עכשיו "למה לעזאזל פנית? לא שמעת אותי?"

"שמעתי, אבל אנחנו נוסעים להורים שלך."

"למה?"

"כי אמא שלך ביקשה."

כאילו לא מספיק שהחברה הזאת, שעשתה כבר את שלה, אני חושב, עולה לי על העצבים, אני צריך עכשיו להתחשב במה שרוצה האמא שלי, הכוהנת הגדולה של הנשים שנכנסות לי מתחת לעור.

"אז היא ביקשה. אני רוצה ללכת הביתה. אני עייף, אני עצבני וממש אין לי כוח לראות את אמא שלי עכשיו."

"תקשיב, צופי: אני לא אמורה להגיד לך את זה, אבל אבא שלך נעלם. בגלל זה אנחנו נוסעים לאבן יהודה."

"נעלם," אני אומר, ושומע את הנקבוביות של הזיעה הקרה מחייכות במורד הגב שלי.

"נעלם אתמול."

אנשים בני 53 לא נעלמים. בטח לא האיש הזה, שיודע בדיוק איפה הוא נמצא. אם הוא נעלם, סימן שהוא החליט להיעלם. והציפייה החרדה הזו למשהו רע שיקרה, שמקננת שם מאז ומעולם, מצקצקת את ה"אמרתי לך" שלה.

"טוב," אני אומר ושותק. החברה האומללה שלי מניחה יד על ברכי ונוהגת את שארית הדרך בשתיקה. אני מכוון אותה הביתה ונכנס, מתעלם ממנה.

בבית כבר יש אנשים, והם ניגשים אלי ומביעים את צערם. אני לוחץ ידיים בשתיקה מופתעת. מסתבר שאנשים לוחצים לך את היד ומצטערים שאבא שלך נעלם. ורק אחרי כמה דקות אחי הקטן ניגש אלי ולוחש לי שכבר מצאו אותו בירושלים. ושזהו. ואז עוד אנשים ניגשים אלי ומשתתפים בצערי, אבל הם לא שורטים בכלל את קיר הבטון שמקיף אותי. אפילו את החיבוק של אמא שלי ושל אחותי הבוכה אני לא מרגיש.

אחרי הדקות האלה אני מסתובב אל החברה שלי שקלעה אותי לתוך הצרה הזו, ומבקש ממנה שתיקח את הדברים שלה ותעוף לכל הרוחות, אם לא קשה לה. היא שותקת ומחבקת אותי ואומרת שאתקשר אם אני צריך והולכת עם מבט היחסינו לאן שלה ומתאפקת לא לבכות את הבכי שלה באמצע בכיים של אחרים. היא מאוד מתחשבת, ואני באמת מרגיש כמו חתיכת חרא. אבל זה בסדר, אני לומד. מותר לך להיות חרא כשאתה באבל.

אבא ובן – בוקר וצהריים

אז זה ככה: יש מישהו בדלת. השעה שש בבוקר. יש מלחמה בלבנון. אבא בלבנון. לפיכך: או ש-1) אבא מת וזה מישהו מקצין העיר, או ש-2) אבא נפצע וזה מישהו מקצין העיר או ש-3) לשכנה שוב נגמר הסוכר.

אני, בכל אופן, עייף. ובכלל, אני רק בן עשר וחצי, אז שמישהו אחר יפתח בבקשה את הדלת. זה לא עניין לילדים, ולילדים יש זכויות. כמו למשל, לישון בבוקר עד שמעירים אותם. ואני מתכוון הורים שמעירים, לא שכנים ולא קצין העיר.

אמא פותחת. הבית ישן, ורק אני מקשיב בריכוז עם עין אחת. מסקנות: לא שכנה. קצין העיר. לא מת. פצוע. משהו ברגליים. הכל בסדר. תעירו אותי בבקשה בשעה של בני אדם.

אחרי שעה מעירה אותי השכנה. לא השכנה שאין לה (בעצם יש לה) סוכר. השכנה מהבניין ממול. ההיא מהקיבוץ. קוראים לה ז'ילדה. והיא שולחת אותי לבית הספר במבטא ברזילאי כמו שאני אוהב. "אמא כבר נסעה לרמב"ם, ואתם תיסעו אחר כך. נסיעה ארוכה ארוכה. אחרי בית ספר. צ'או".

–          צ'או ז'ילדה.

היום בבית הספר אני בחור חשוב. אבא שלי נפצע בלבנון. לא יודע אם קל או קשה. משהו ברגליים.  נראה לי שבסדר. בהפסקה מתגודדים מסביבי החבר'ה, ובשיעורים נכנסת מדי פעם המנהלת ומסתודדת עם המורה בכניסה, שתיהן מציצות עלי. אני מאוד מרוצה מעצמי. המנהלת מתעניינת בי, ואפילו לא עשיתי שום דבר רע.

ב-11 באה חברה אחרת של אמא, עם מונית, ואוספת אותי ואת אחַי לנסיעה הארוכה-ארוכה. בדרך נעצור בכל מיני פנקייקים, והיום מותר לנו משהו טעים בכל הפסקה, ויש לחברה של אמא ולנהג סוכריות ומסטיקים בשבילנו. אנחנו נוסעים את שלוש השעות בלי להקיא, ומתאספים עם נהג וחברה וסבא וסבתא ודוד ובנות מקצין העיר בכניסה לאיזו מחלקה.

–          איפה אמא?

–          אצל אבא.

–          איפה אבא?

–          מתאושש מניתוח.

–          כדור ברגל?

–          לא בדיוק.

–          מתי נראה אותו?

–          תיכף. תקשיבו, ילדים..

כשאני נכנס, אני כבר יודע מה מחכה שם, אבל לא באמת. אמא, חיוורת כסיד – שאריות חייה מפרפרים פרפורים אחרונים בידיה – כבר הסבירה שזה לא משהו קטן. אבל אולי זה אני שעדיין קטן, והדרמה נראית פחות דרמטית. טוב בסדר. אין חלק תחתון. יש חזה, וידיים, וכתפיים, וראש. יש אבא. שלם. די שלם.

אבל כשאני נכנס, יש אבא קצר. אבא באורך שלי, ואני רק מטר וארבעים. ובדרך כלל יש לי אבא גבוה וחזק. עכשיו יש לי אבא עם חתימת זקן סבוכה, עיניים כהות ואדומות ששקועות עמוק עמוק בחוריהן, ועור לבן לבן. לא לבן לבקני. לבן שמצצו ממנו את לשד צבע הגוף, ואחר כך שאבו ממנו את הדם עורק-עורק, וריד-וריד, נים-נים. נים-לא-נים הוא שוכב שם, ספק פוקח עין, מנסה לחייך מעט עם העיניים ושב ושוקע, אבל קודם עוד לוחץ לי את היד. לחיצת ילדה חלושה.

האבא החזק שלי קצר. הוא נגמר באמצע המיטה, רגע מתחת לברכיים, ובמקום שבו היו רגליים יש עכשיו שמיכה שמונחת במבוכה על הסדין. ללא גפיים שיפרידו ביניהם. ללא כפות רגליים או שוקיים. רק שני עיגולים חתומים ונפוחים שאינם מספרים על כל מה שהיה פעם ארוך ויפה וגאה ושלם. פעם לפני 14 שעות.

בברך שלי, בין ירך לשוק, יש רצועה זערורית ובוגדנית. קוראים לה מיניסקוס והיא כנראה קרועה למדי. הברך הזו למודת סבל. פיקתה נסדקה פעם, וכל כולה סחוסים מגוידים ועייפים ממשאה של המרגמה על הגב לפני 20 שנה ומשנות הכדורסל והכדורגל העליזות. הברך המחורבנת כואבת, אבל לי זה נראה טבעי למדי. וחוץ מזה, מתחת יש שוק וכף רגל.

ובכפות הרגליים שלי, הבוהנים מכוערים ומצולקים ומנותחים שוב ושוב, ומהן צומחות פרא ציפורניים עקשניות ודוקרניות וקשות כעצם, ומתחפרות שוב ושוב בבשר הרך והאומלל שמחפה עליהן. ממש כמו אצל אבא שלי. וכמו אצל סבא שלי. וכמו אצל הבן שלי, המסכן הקטן. אוטוטו בן עשר וחצי.

וזה כואב נורא, אבל אין לך כאב נעים יותר מהכאב של רגל שישנה.

ואין לך כאב כואב יותר מאבא שאיננו.

(היום יום הולדתו ה-64 של אבא שלי, גבי בשן, שכתמיד, חסר עד מאוד)

אבא ובן – פגישה

בלילה חלמתי שאני יושב באיזה מקום בצפון העיר, אולי איפה שהיה אוסישקין. זו היתה ספריה כזו, או מקום להרצאות, שבו אנשים שיש להם אייפדים ואייפונים מחליפים כל מני דברים. אולי ספרים ואולי סרטים ואולי בולים. אני לא זוכר מה הם החליפו בדיוק, אבל אני זוכר אותם נכנסים, והם היו בפירוש נורא מגניבים. באמת. היה כיף לא רגיל.

ישבתי שם עם אורי גוטליב ועם בחורה ישראלית-אמריקאית שפגשתי שם ושהציגה אותי בתואר my current best friend. וזה היה נורא מוזר, כי אני זוכר בפירוש שאני המצאתי את הכינוי הזה. אולי אמרתי לה שאני החבר הכי טוב הנוכחי שלה כדי להפיג לה איזו בדידות או איזה צער. אינני יודע. אני רק יודע שהיא נראתה מרוצה כשישבה שם מימיני ודיברה עם חברה, וגוטליב היה מרוצה כשישב שם משמאלי וקיבל משלחות של אורחים. דיברנו דרך המכשירים השטוחים והיפים שלהם עם כל מיני אנשים שהיו בדרך, וסיפרו לנו סיפורים מעניינים, ואני קלטתי אותם באייפדים של גוטליב ושל הבחורה האמריקאית וגם על הפינה של המשקפיים שלי, מכסים אותם במין מצב חצי שקוף כזה, שבו הם קרובים לי ללבן של העין וגם לא מסתירים את האנשים האחרים והמגניבים שמסביבי.

היו שם גם המון אנשים שלא הכרתי אבל הכרתי בכל זאת. מפייסבוק ומטוויטר. הם כל הזמן ניגשו אלי וסיפרו לי שאני נורא מצחיק, ואני ישבתי שם ליד גוטליב, שהוא באמת נורא מצחיק, והוא הסתכל עלי במין מבט מצחיק כזה שאומר: "אתה? מצחיק?" ואני הסתכלתי עליו במבט מתנצל שאומר "טוב, זה הם אמרו שאני מצחיק. אני סתם יושב פה לידך".

ולתוך כל המהומה המוזרה הזו הגיעה פתאום גם אחותי. יש המון נחמה באחותי. גם כי אני אוהב אותה באופן מוחלט כל כך, וגם כי אני זקוק לעוגן כשאני מחוץ לבית. רוני הגיעה וישר התחילה להתחבר ולהתנשק עם כל מיני אנשים, ולדבר איתם כי היא מכירה אותם באמת, לא רק מפייסבוק, ובין לבין היא אמרה לי שתיכף אבא יגיע. הוא שכר מנכ"ל חדש לחברה שלו והוא בדרך.

והיה לי הרבה יותר נוח, לעמוד ככה מאחורי אחותי שמדברת עם אנשים, ולפעמים אפילו זוכרת להכיר לי אותם באיזה נימוס שאין לנו מהבית. היה לי נוח, כי אני מתכנס אל עצמי במקומות ההומים האלה, שבהם אני לא ממש מכיר אף אחד, ומעדיף להתבייש בשקט ולא להפריע את שלוות הציבור. כל המחשבות המצחיקות שלי אוספות את הזנב ורצות להתחבא בפינה. אני מתיישב באיזה צד של קצה ויושב בשקט עד שקשה לי כבר להיות לבד, ואז אני יוצא החוצה לעשן לבד בשקט, כדי להירגע. ואם במקרה פונים אלי ומדברים אתי ואומרים לי שאני נורא מצחיק ושאני current best friend, אז אני מנומס ונחמד וסימפטי, אבל אני מרגיש כאילו מטפסות לי נמלים מהנעליים במעלה הרגליים, ואיך שמפסיקים להגיד לי את הדברים האלה אני מהנהן במבוכה והולך לשבת בשקט בצד כדי לא להפריע.

אז עמדתי מאחורי אחותי. היא גם קיבלה יפה את האנשים שניגשו אלי. היא היתה מנומסת ונחמדה וידידותית, וככה היה נעים להם לגשת, ואני הייתי נחמד גם בחיים האמיתיים ולא רק כשאני בטוויטר ובפייסבוק. ופתאום נורא חיכיתי לאבא שיבוא. וכשאחותי נמצאת אז אני גם חושב לעצמי שתל אביב כל כך נהדרת ושפוגשים המון אנשים ושכשאחזור הביתה אספר לאלה כמה היא הפסידה וכמה תל אביב נהדרת וחיה ותרבותית וקוסמופוליטית, ואחרי כמה דקות שבהן היא שוב הכירה אותי לסופרת וחצי משורר ושני צלמים ורבע דרמטורג, והסכימה עם שני אנשים שהם חייבים להכיר את אשתי, יצאתי החוצה לחכות לאבא. לא יודע איפה. אולי זה היה באוסישקין.

ובאמת, אחרי כמה דקות, הוא הגיע. הוא הלך ברגל, מתנודד בהליכה הלא יציבה שלו. איכשהו הוא אף פעם לא למד ללכת על הפרוטזות, וגם אם יצא להליכה של קילומטר או שניים, הוא נראה ספק נדחף ספק מידרדר מחד, ומאידך בכל צעד, בכל הנפה של הפרוטזות שלו, כאילו הוא מרים את העולם מעל כנו רק כדי להטיל אותו שוב, נטול נשימה, עם הנחת הרגל על הארץ ותחילתה של הפסיעה הבאה.

אבל הפעם הוא הופיע מאיזה סיבוב ובאיזו ירידה קטנה, אני לא חושב שיש סיבוב וירידה כאלה באוסישקין, אבל לכו תדעו, הרי אני לא באמת תל אביבי. ובמקום העמל הרגיל של הנפת כל רגל, הוא רץ כמו ילד שיורד מגבעת חול. ילד שלא יכול לעצור עכשיו ולכן משלים את הירידה בצעדים גדולים וארוכים כל הדרך למטה, שם בטח יבלום במישור.

לאבא שלי אין רגליים. יש לו פרוטזות שעשויות מחומרים שפותחו בנאסא. כמו הציפוי של המחבת והבפנים של המזרון. הוא לא באמת יודע לרדת גבעת חול בריצה. וגם אתם, אם במקום רגליים היו לכם פרוטזות ממזרונים וממחבת, לא בטוח שהייתם מסוגלים ללכת עליהן, בטח לא לרדת בריצה מגבעה. אבא שלי גם שוקל יותר מדי, אז הוא אכן פתח צעדים גדולים והושיט ידיים קדימה לנפילה, ואז, בדרך נס, הצליח לדלג מהכביש אל המדרכה ובלם את עצמו בשתי ידיים על הגדר הכחולה של בית הספר.

התמרון הזה לא עלה יפה, ואחרי שאחז בגדר בשתי ידיו, נחבטו בה גם פניו והוא קינח בנפילה לא מחמיאה במיוחד. הוא צריך להיות בן 64 עכשיו, האבא שלי, אבל הוא עדיין נראה בן 53, עם תלתלים חומים – כמעט ג'ינג'ים – ארוכים מדי לגבר בגילו, ומשקפיים של חוכמה ושפם מטאטא להסתיר רגשות. וכל אלה פגעו בגדר והתגלגלו עכשיו על המדרכה. לאבא שלי אין כמעט שערות שיבה. לי אולי יש כמה. אי אפשר לדעת עם צבע השיער שלי. אבל כשראיתי אותו רץ ופוגע ככה בגדר, בטח הרווחתי כמה שערות שיבה.

רצתי אליו, למרות הרצועות המחורבנות בברכיים שלי. אני נזהר אפילו בהליכה בימים אלה, אבל אתם יודעים איך זה: אבא שלכם נופל, אז אתם רצים. אתם לא שואלים את עצמכם אם אתם רוצים לרוץ או חושבים האם זה עלול להזיק לרצועה הקרועה. אתם רצים כי אבא שלכם נפל, ואתם הילדים הגדולים וההורים שלכם בדיוק עברו לגיל הזה שגם הם באחריותכם. ולאבא שלי אין רגליים, אז הרי לכם אחריות כפולה ומכופלת. אז רצתי. חמישה או שבעה צעדים בסך הכל, אבל עדיין מרחק שמצדיק ריצה.

היה לו מבט המום בעיניים כשהגעתי אליו. אחת מהשיניים הקדמיות שלו נפלה והוא דימם מהפה או מהשפה. פחדתי שגם שבר עצם בשורש כף היד מההתנגשות עם הגדר, אבל הוא לא התלונן או נאנק. רק נראה כמו איילה שנלכדה באורות של רכב עובר. לעזאזל עם הדימוי המחורבן הזה. אי אפשר להימנע ממנו. זה תמיד איילה או ארנב או חתול, והם תמיד נלכדים באורות של איזה רכב. זה פשוט דימוי אפקטיבי, שמתאר התרחשות ומבע בצורה כל כך מדויקת ואמינה, לכל הרוחות, שנורא קשה להימנע ממנו.

כשהרמתי אותו, במין חיבוק דובי וחזק ולא יציב, כמו שמנסים להעמיד בול עץ, הוא סיפר לי משהו על זה ששכר מנכ"ל חדש לחברה שלו, שעולה לו המון כסף. שהוא מפסיד המון כסף בימים אלה. לא הבנתי למה הוא צריך מנכ"ל. גבי בשן בע"מ היה עסק של עובד אחד. אבל לא היה אכפת לי, כי חיבקתי אותו חזק. הוא שאל אותי למה אני מתייפח והסברתי לו כמה נבהלתי כשראיתי אותו נופל, ותך כדי בדקתי את כפות הידיים שלו, שהיו משופשפות מהנפילה. שיחקתי עם כפות הידיים שלו כדי לראות שלא שבר שום דבר, והוא לא התלונן, רק עמד שם וסיפר לי על העסקים שלו ושאל איך אני ואם רוני כבר הגיעה. היד לא נשברה, אבל אני לא הצלחתי להפסיק לבכות, אפילו שאנשים יצאו לראות מה קרה וניגשו אלינו בגלל כל השריטות והדם.

וכל זה היה נורא מוזר. כי אני די בטוח שאין מקום כזה באוסישקין, שבו אנשים עם אייפונים ואייפדים מחליפים ספרים או בולים. וגם אם יש, לי אין לא אייפון ולא אייפד. וגם את אורי גוטליב אני לא מכיר ואין לי חברה אמריקאית נוכחית. אבל כל ההיקרויות הלא סבירות האלה דווקא היו בסדר, כי סוף סוף פגשתי את אבא שלי. וגם זה מוזר, כי באמת כבר הרבה מאוד זמן שאין לי אבא.

אבא ובן – רגליים

הרגליים נגמרות לי תמיד מוקדם מדי. אני עוטף גדם בכף יד גדולה. אגרוף אחד מתחת לכל ברך. זה כל הרגליים שנשארו. כדור עטוף בתפר ישר. תפוח אדמה גדול ועגול ומדויק, שאפשר לטעת אותו לתוך שוק וכף רגל עשויים משאריות של נאס"א. כשמכניסים את הגדם לתוך הפרוטזה, אפשר לשמוע סוויש שכזה, כמו מיסב שהגיע ליעדו. אני מביט בפרוטזה ומהרהר בהוראות ההפעלה שהיו מצורפות אליה לו הייתי מזמין אותה בדואר. "עטוף את מיסב הגדם בגרב אחת דקה ובגרב צמר עבה נוספת, ודחוף אותה בכוח אל הלוע הכדורי שבתקרת הפרוטזה. כשתשמע את ה'סוויש', הגדם מצוי במקומו. כעת סגור את הסקוטשים ולבש מכנסיים ממעל להידוק נוסף. מזל טוב! הפרוטזות שלך מוכנות כעת לפעולה".

אני מרגיש את השוקיים שאין לי. שוקיים ארוכות ויפות. בדיוק כמו של צפריר שלי. ארוכות ארוכות, שהסתיימו במפרק יציב וגיד אכילס בריא וכפות רגליים במידה 44, רמז לגודלם של הבנים שלי. שרירי תאומים עגולים ויציבים ובריאים. כאלה שלקחו אותי עד למקום השני בארץ בריצת 1,500 מטר לנוער. "חשוב לרוץ מהר אבל צריך גם חוש מידה", אני חושב לעצמי. הרי ההוא שהגיע למקום הראשון בריצה ההיא לא ידע להפסיק לרוץ. פעם שעט במעלה צפון הגולן ולא עצר עד שהגיע לשבי הסורי. רק אחרי חודשיים החזירו אותו הביתה. "אתה מבין, צפריר, לרוץ הרבה ומהר זה חשוב, אבל אין בזה תועלת אם אין חוש מידה. חוש מידה מכניס כל יכולת לסד הפרופורציונלי שלה. כמו המכתש של הפרוטזה, שבנוי בדיוק בצלמו של הגדם המיסבי שמחכה לו שם למעלה".

היה נהדר לרוץ עם הבנים; לשחק אתם כדורגל. שני שדים גבוהים ויפים ובהירים ומהירים, ועדיין לא יכלו לתפוס את אבא במאוצים בחוף, או לעצור את הבעיטות החזקות שלו בכדור. כמה חבל שהרגליים נגמרו מוקדם כל כך, ולא זכו להפסיד בתחרות ריצה אחת לתומר, או במשחק כדורגל לצפריר. כמה חבל שנגמרו מוקדם כל כך.

צפריר כבר בן 39. הוא יושב על המיטה וגורב גרביים ונועל את האסיקס המיוחדות לריצות ארוכות. הוא בוחן את הציפורניים המעוותות בכפות הרגליים. שני בהונות מנותחים שוב ושוב, כדי להציל את עצמם מזעם הציפורניים החודרניות. הוא בוחן את הציפורניים ונאנח. "עוד שנתיים עד הניתוח הבא". ירושה לא זורקים, אתם יודעים.

הוא מופתע כל פעם שהגרב עוטפת את אמצע השוק, את כדור השריר הכבד, זכר לימי הכדורגל והכדורסל והכדורעף. הוא מעביר אצבע על השערות העבותות שבמעלה השוק, ונוגע בעור וחובק את השריר. הוא מביט בעצם השוק הארוכה ובגיד האכילס הדואב ובכפות הרגליים הגדולות מדי שלו, ושואל את עצמו מתי מסתיימת תקופת ההשאלה, ואיך זה שכל הרגל הזו עדיין פה. מצמיד אגרוף לברך, ומתחת אין תפר. השוק נמשכת ומתכנסת אל מפרק ואל כף רגל, והכל בשר ודם. לא פלסטיק ולא סיליקון ולא שאריות של חלליות. הכל עוד פה. הפיקדון עוד לא הושב, למרות שגיל 35 כבר עבר לפני ארבע שנים. למרות שלעולם לא ישוב עוד ללבנון.

גבי יושב על מיטת חדר המלון ועוטף את הגדמים בידיו, שיכור, הוא מתנדנד על המיטה כמו נחום-תקום קצר, פלג גוף עליון ארוך ומרכז כובד קצר, כבד. מריאן פיית'פול נותנת פס קול צרוד למעטפת שכולה סנטימנטליות. תמיד היה סנטימנטלי מדי. הוא צוחק בקול לנוכח מחשבה שיום אחד יהרהר בנוסטלגיה על הרגע הזה. זה סוף הנוסטלגיה.

הוא לוקח עוד לגימה מהברנדי הזול החביב עליו ועוד שאיפה מהסיגריה. הוא מביט בחור הקליע העגול והקטן בלב המיטה, ודוחף את אצבעו פנימה. החור עדיין חמים ומנחם. כשאתה רץ למרחקים בינוניים, רגע לפני הסוף, השרירים והלב והריאות עושים יד אחת נגדך וצועקים לך שזהו, עכשיו זה הזמן להפסיק. מכאן כבר אי אפשר להמשיך. אבל הוא כבר רץ במסלול הזה, והוא יודע להגיע עד סופו. הוא נאנח ובוחן שוב את נקב הקליע במזרון, ומעביר את מבטו אל לוע האקדח.

פרוסות

תגיד, למה אתה לא יכול לפרוס להם פעם אחת פרוסות לחם כמו בן אדם נורמלי. למה זה תמיד דק כמו נייר או עבה כמו התנ"ך. ולמה אתה לא יכול לפרוס אותן ישר? זה לא מסובך, הנה, אתה רואה? הקשה מסביב באותו רוחב סביב כל הפרוסה. זה לא פיצוח אטומים, אתה יודע. תסתכל על הפרוסה הזו, נראית כמו איזה תבליט של קרתגו ביום רע עם איזה מכה איומה שהיא קיבלה מהרומאים בפינה הצפון מערבית. אני באמת לא מבינה את זה.

וככה זה כל יום. כל יום. קם הבן אדם בבוקר, מכין לה קפה, מעיר את הילדים, מכין להם סנדוויצ'ים, וזאת טוחנת כאילו עתיד ילדינו כולו תלוי ברוחב הפרוסה. כל יום. וכאילו זה לא מספיק, גם הם מתלוננים כמו איזה ערימה של זאבים שמריחים דם, ולמה הסנדוויץ' שלו יותר גדול משלי ולמה אני תמיד מקבל את הנשיקה ולמה ולמה ולמה.

כשהוא חוזר מאמריקה, יש לו בין המזוודות גם קופסא גדולה. מה זה? היא שואלת, אבל הוא לא עונה, ומותיר את הקופסא ארוזה יפה בפינה למטה, מונחת על הדיפ-פריזר שלו. אורבת לרגע הגדול שלה.

אחרי יומיים, היא בעבודה והם בבית הספר והוא הולך למכולת וחוזר עם עשרים ככרות לחם לבן וחבילת שקיות.

הוא פורק את הככרות על השיש, צולע למטה וחוזר עם הקופסא. מתוכה הוא מוציא, לבן ובוהק, את מיטב הטכנולוגיה היפנית של 1985: פורס לחם חשמלי. הוא מכוון את הסכין לרוחב אצבע, בודק שזה אכן העובי הנכון לפרוסה, מניח את כל הככרות על השיש המבריק שלה, לוקח נשימה עמוקה ויוצא לדרך.

הוא פורס בחמת זעם, פרוסה ועוד פרוסה, ככר ועוד ככר. הנשיקות נערמות בכיור, והוא פורס ופורס. עוצר מדי פעם כדי לארוז חבילות של ארבע פרוסות בשקית אוכל ולקשור בעדינות, וחוזר ופורס. הפירורים עפים לכל עבר, באים בעיניו ובריאותיו ובשיש המבריק שלה ועל הבלטות מרוחות הלובן שלה, והוא פורס ופורס כאחוז טירוף.

כשהוא מסיים, המטבח מזכיר נגרייה, נסורת לחם בכל פינה, מכסה את השיש ואת מרגלותיו, עשרות נשיקות מתרככות אט אט בכיור והלבן הבוהק של הפורס החשמלי הוא כבר חום פירורים מותש.

הוא אוסף לתוך סל את 40 או 50 השקיות, בכל אחת ארבע פרוסות ברוחב אצבע, ושב ומהדס את צעדיו הכבדים למטה, אל הדיפ פריזר. הוא מסדר את השקיות בטורים על מדפי הדיפ פריזר, חוזר למעלה ונושף כמה נשיפות נחרצות על הפורס שלו. אחרי שהוא דופק אותו בעדינות על השיש ומעביר עליו סמרטוט לח, הוא נוטל את הפורס הנקי משדה הקרב המטבחי ומניח אותו בפינת שיש מרוחקת.

בדרך לחדר העבודה הוא מנער מבגדיו את פירורי הלחם, מביט סביב ויודע שמחכות לו צרות גדולות כשהיא תשוב מהעבודה. אולי הילדים יחלצו אותו, הוא מהרהר, מתיישב על המקלדת שלו, ומחייך לעצמו: רק חכי שתראי את הפרוסות.

%d בלוגרים אהבו את זה: