Tag Archives: געגוע

כמה מילים על נוסטלגיה

אני לא מבין אנשים שאינם סנטימנטלים. אנשים שקמים בבוקר כשרק מטרותיהם לעיניהם. מעולם לא הבנתי את זה. בגיל 11 התגלגלתי מצחוק כשחשבתי כמה הייתי סנטימנטלי בגיל ארבע.

העולם המודרני, הכלכלי, העסקי, הקפיטליסטי, מותח איזשהו קו דק וארוך בין תאוות הבצע לבין הפחד. תרשו לי להתנער מהקונספציה הזו. אני מבין את החרדה. החרדה היא חומר טוב. החרדה שהדברים לא יסתדרו, שלא ייכנס כסף, שלא נסתדר. אני מבין גם את החלומות באספמיה על לוטו וטוטו, על אקזיט, על דוד עשיר ומסתורי בניו יורק או בלונדון או בסאו פאולו, כמו ההוא מתקוות גדולות של דיקנס או מאבא ארך רגליים. באמת שאני מבין.

אבל אני לא מבין איך קמים בבוקר בלי געגוע. איך קמים בלי איזשהו עקצוץ להיא ששרה ”אני לא יכולה בלעדיך", לתינוקת החייכנית הזו שמשתרעת לכל אורך האמה. אלוהים! אני זוכר את עצמי לוחש לה "אל תגדלי! בבקשה אל תגדלי", מכוסה באבקת נוסטלגיה טרם זמנה, מתגעגע להווה בעת התהוותו. איך אפשר בלי רגעים כאלה? ואיך אפשר שלא לראות שאין ביניהם לבין כסף דבר?

אני זוכר את אלה ואותי טועמים ממרח כבד אווז שטבועה בו תאנה. את הניצוץ בעינינו. את הסשימי הראשון שלנו ביחד. אני זוכר אותה צועדת מעדנות מסביבי, בערגה ובפחד של לא להטריד את מנוחתו וכן להבקיע את חומותיו. את הניגירי עם ביצת השלו וביצי הסלמון בקיוטו במונטיפיורי. איתה בשבעה של אבי, ובלעדיה, ביום חתונתנו.

אני זוכר חברה שמשאירה את כל מיטלטלי בדלתה כשהיא מכניסה אותי פנימה לשתות איתה בירה. כאילו אומרת לי "עכשיו אתה רצוי. אבל עכשיו ורק עכשיו, ועתיד אין לנו". אני זוכר בלונדינית צעירה רוכנת על כוס התה שלה בדמעות, אומרת לי שלא תאהב לעולם כפי שהיא אוהבת אותי, ומספרת שתיכף אחיה יבוא לקחת את הארגזים המסודרים שלה. אני זוכר נשיקות של געגוע על מדרגות הסנטר, אני זוכר נערה עם חבר גוהרת לעברי לאור ים המלח המחשיך, טועמת אותי כטעם חולף. עוד טועמת וכבר מתגעגעת.

אני זוכר את השחרחורת עם העיניים העצובות שטורפת את שפתי בבר תל אביבי חשוך, את בני מדווש ומגלה שאבא לא מחזיק את האופניים, אני זוכר מפיקה ברדיו רוכבת על אברי, סוחטת אותו בגניחה מאושרת, ואת עצמי חושב לעצמי "שרק תלך כבר". אני זוכר את עצמי יושב על אדן החלון ברחוב יהודה הלוי של אמצע שנות התשעים, שומע את אורפאו נגרו בפורטוגזית במערכת החדשה שלי, שעלתה הרבה הרבה יותר מדי, ומרעישה עכשיו את כל הבלוק שבין מאז"ה לנחמני. אני זוכר את הבחורה מ"הפוך" עוד לפני שהיה "הפוך", מוכרת למטה בפיצוציה, תולה בי עיניים רעבות, מחכה שתיגמר כבר המשמרת שלה.

אני זוכר את הצער ואת הבדידות, ואת העיניים הטובות והעצובות והאוהבות של אבי. אני זוכר את גלית ואותי בכיסא נוח בבריכה בקיבוץ, בעיניים בורקות ובתוליות שדבר לא נגלה להן עדיין. אני זוכר איך הפכתי לכוכב ואיך הועם זוהרי. אני זוכר את שערי הצהוב הארוך ארוך מלטף את גבה של לילך. אני זוכר אותה נאנחת אנחה עמוקה מאורגזמה, אנחה של אושר ותקווה לבדידות שאולי תתפוגג סופסוף. לעולם נקווה שבדידותנו תפוג.

ואם לא הייתי קם עם כל אלה כל בוקר, איך הייתי כותב את כל זה? איך הייתי עובר את כל עמל היומיום הזה? אין בזכרון הזה לא פחד ולא תאוות בצע. רק מלוא הבטן ערגה ותמימות ואהבה. ובלי כל אלה, מי אני בכלל?

(והשיר שברקע, בשבילי, גם הוא התגלמות הנוסטלגיה. איזשהו ציר שנזדקק מתוך געגוע פלמ"חניקי אמריקאי, שתמיד משאיר אותי דומע מאושר ומגעגוע)

%d בלוגרים אהבו את זה: