Tag Archives: החדש של ספרינגסטין

מחשבות בסיסיות על אהבה

טוב, אז ברוס ספרינגסטין הוציא תקליט חדש. מי שנחשף קצת לבלוג הזה בשנתיים האחרונות יודע שבשבילי זה ביג דיל.

למרבה האימה, טרם קניתי את התקליט. יש לי תירוץ, אני חושב: זכיתי בתקליט בתוכנית של 88FM! פעם ראשונה בחיים שאני זוכה משהו. אולי גם הפעם הראשונה שאני מנסה. אז כאמור, עוד אין לי את התקליט, אבל אני מקווה לקבל אותו בימים הקרובים.

אתמול קראתי משהו שבן שלו כתב על ספרינגסטין בהארץ. זוגתי הזהירה אותי שזה לא אוהד, ואכן, זה היה מניפסט של "למה אני לא אוהב את ספרינגסטין". קראתי בעניין ובהנהון, וסיכמתי ב"על טעם ועל ריח".

אני כותב את הפוסט הזה ושומע בה בעת את ההופעה שספרינגסטין נתן לפני כמה ימים. אז במסגרת הזו אני גם שומע (שוב) את השירים החדשים, שעוד לא שמעתי מספיק. האמת היא שעוד לא נפלתי על התחת. והאמת היא שלא אכפת לי. אני אוהב את ספרינגסטין. אני לא אוהב הכל, אבל אני אוהב אותו. עם כל הלב. והפוסט הזה הוא עוד ניסיון להסביר את זה, ואולי גם להסביר לעצמי משהו על אהבה.

יש לי חבר שאני מאוד אוהב, ששונה ממנה באופן קיצוני. בכלל, הוא טיפוס קיצוני: הוא אוהב או שונא. הוא בעד או נגד. ההתייחסות שלו, כמעט לכל דבר בעולם, היא פרו או אנטי. בחור מרתק, ואחד האנשים עם הכי הרבה תשוקה ואינטגריטי שראיתי מעולם.

והוא אוהב אותי, אז הוא עושה מאמץ לשמוע את ספרינגסטין, שלא תמיד דיבר אליו במיוחד. לפני כמה ימים הוא סיפר לי על המשפט הזה שספרינגסטין אומר בזמן האחרון, ש"העבודה שלי היא למדוד את הפער בין החלום האמריקני למציאות האמריקנית".

"זה משפט יפה", אמר לי החבר שלי.

"זה חרא של משפט, אחי", אמרתי לו. "זה משפט של מישהו שמנסה להסביר את מה שלא תמיד צריך להסביר. מישהו שמחפש הצדקה". מוזיקה מסבירה את עצמה. להסביר אותה, לנסות להכניס בה סדר והיגיון, זה ביקורת אמנות. למה שמיים כחולים זה יפה? למה צחוק מתגלגל של ילדה בת ארבע וחצי ממלא אותי באושר? ככה, לעזאזל. מה אכפת לי למה?

ואחרי שהייתי רוחני, אעשה את מה שאמרתי שאסור, ואסביר למה אני אוהב את ספרינגסטין. אולי כבר כתבתי את זה בעבר. בטוח כבר כתבתי את זה בעבר. אז מה? ככה זה באהבה, אתה נהיה רפטטיבי.

מה ספרינגסטין מייצג עבורי? למה יש לי פוסטר שלו במשרד מעל הראש? למה הוא האחד שאליו אני פונה בחיפוש אחרי מוזה?

אז ככה, הגמד משורר בחסד. כותב שאין כמותו. יש שורה מטרידה כזו של אנשים, כמו בוב דילן ופול סיימון וג'ון לנון ומאיר אריאל. אנשים ששרים את המילים שלהם, אבל שהמילים שלהן שרות בעצמן. אפילו בלי המוזיקה (ולא משנה כמה המוזיקה של סיימון ולנון מופתית או גאונית). אנשים שהמילים שלהם יחיו לתמיד, בין אם הן מנציחות תקופה או תחושה או את רוח האדם. ספרינגסטין שם, בשורה הזאת.

וזה מעניין, כי הבן אדם פלצן. בטח ספרינגסטין המבוגר של המאה ה-21, זה שכבר קיבל את כל הכבוד והפרסים והכסף שמוזיקאי יכול להתפלל אליהם. הבן אדם מלא בתחושת שליחות, ואנשים עם תחושת שליחות הם מסוכנים, כמו קצין עם מפה ורעיון. הם יורים את החיצים שלהם ומסמנים מסביב את המטרה. ועדיין, עכשיו מתנגן ברקע The Rising, שיר שהוא המניפסט של המתים במגדל התאומים. ואפילו שם, הבן אדם כותב קסום, מופלא.

אבל כשהוא לא חדור בתחושת השליחות האנאלית של השנים האחרונות, ספרינגסטין הוא נפש חופשית, מלאת אהבה ותשוקה ו(מה לעשות)חוש טבעי לצודק ולנכון ולליברלי. הוא ווינר בכל רמ"ח אבריו, אבל הוא כותב תמיד את הלוזרים הגדולים, ברגישות ובאהבה ואפילו בצניעות. ואלוהים יודע כמה קשה לספרינגסטין להיות צנוע. הבן אדם מלא בעצמו כמו נפוליאון קטן. אפילו אביב גפן יכול לקחת אצלו שיעורים.

אני אוהב אותו גם בגלל התשוקה הזו, האמונה הבוערת, המסנוורת, שהוא צודק. כמו איזה נביא מזוין עם עיניים מטורפות. התשוקה הזו היא מה שמוציא את הצרידות מהקול הכל כך מיוחד ועדין שלו. התחושה הזו היא מה שסוחט את הצלילים המחרידים והיפהפיים מהגיטרה שלו.

להבדיל מרבים מאוהביו,  אני לא שומע את ספרינגסטין הרבה שנים. אני בכלל טיפוס שאוהב את פול סיימון ומתי כספי. אני זוכר שכשרק התחלתי להקשיב לו נון-סטופ, לפני שש או שבע או שמונה שנים, אמרתי לאשתי (המזועזעת) שיש משהו מאוד מאוד מקולקל במוזיקה הזו. כאילו עובר שם משהו לא נכון לאורך כל הקו המוזיקלי. אפילו בבורן טו ראן. וחשבתי שהמקולקל הזה הוא נפלא ומקסים ומיוחד. זה לא הנקי שאני רגיל ואוהב, של מוצרט ושל באך ושל סיימון ושל סשה ארגוב. זה תמיד נשמע כמו מכונת כביסה שנופלת לך על הג'יפ בקסבה של שכם. והרעש הזה הוא אמיתי אמיתי והכי כן שיכול להיות.

ויש את עניין האמריקאיות, שכל כך מסקרן אותי תמיד. אם אמרתי עד עכשיו שספרינגסטין הוא אמיתי, הרי שאמריקה באמת מייצגת בעיני בהמון מקרים את כל מה שמקולקל ומזויף. סלינג'ר אומר את זה בקול רם, ואפשר לשמוע את זה גם אצל פיצג'ראלד והמינגווי. טרומן קפוטה מצלם את זה נהדר. בזמן האחרון קראתי ביחד עם כל ישראל את סטונר, וגם שם יש את הציור המדויק הזה של כל מה שחולה בנפש האמריקאית.

עכשיו, קחו את האמריקנה הזו ואת החלום האמריקאי, ונסו להגיד את האמת בחספוס ובחן ובקול רם ולא מתבייש, ועדיין להישאר פטריוטים עד האוזניים. והרי האמריקאים לא יכולים להיות פחות פטריוטים מזה. ספרינגסטין מצליח ללכת על הקו הדק והמוזר והמטריד הזה, שגם מספר על כל מה שמחורבן באמריקה, וגם מצליח להמשיך לאהוב אותה בכל הלב. והבן זונה עושה את זה בתוך עטיפה מאוד מאוד אפשרית לעיכול. זה לא הלו קיטי או דובוני אפת לי. ספרינגסטין הוא יותר כמו בוב ספוג ופמילי גאי וג'ימי מקנאלטי וסטרינגר בל.  אול אמריקן מהמסד עד הטפחות, אבל אללה איסטור, כמה לכלוך!

החבר הקיצוני שלי, ההוא שכתבתי עליו קודם,  לא אוהב את הביטלס. "מה הם אמרו, בעצם? מה הם חידשו לעולם?", הוא מתריס. "האנשים האלה היו יותר פופלריים מישו אבל לא תרמו כלום לאנושות. מאידך, תראה את ג'ים מוריסון.  זה אחד שבא לביקור קצר, והשאיר אחריו משהו אמיתי, אותנטי, צודק, צועק, מיוסר, אותנטי".

אני לא מסכים עם אף מילה. אני אוהב את הביטלס וגם הדורס, אבל לא את הכל. ת'כלס, הביטלס משעממי אותי לפעמים, וגם להם יש שירים פחות טובים. גם לדורס. אבל זה לא משנה. אתה לא חייב לאהוב הכל, עם כל הגוף ועם כל הנשמה כל הזמן. מספיק לאהוב מספיק. הרי כשאנחנו מאוהבים עד האוזניים אנחנו לא יצורים מי יודע מעניינים או קוהרנטיים.

ספרינגסטין מעצבן אותי לפעמים כשהוא מתנהג כמו משיח, או כשהוא מלא בעצמו מדי. הוא מרגיז אותי גם כשהוא עושה ביצוע לא מספיק ידידותי לסביבה של The River. כל זה לא משנה לי באמת, כי כשאני לוקח את הכל הכל ביחד: את ההתלהבות והמילים והכוונה והמאמץ האינסופי לתת את כל מה שיש לו ואת היכולת לספר את הסיפור כל פעם מחדש, מזווית מרתקת ומטרידה, וגם את הבלדות הגדולות האלה, שמפלחות את הנשמה, זה פשוט מספיק לי. זה אפילו יותר ממספיק לי. זה מספיק כדי להיות הנישואים המוזיקליים שלי. לא יודע אם זה לנצח. ההתחייבות לאשתי ולילדים זה כל הלנצח שאני מבטיח, אבל נראה לי שזה לעוד הרבה מאוד זמן.

%d בלוגרים אהבו את זה: