"אתה יודעה מה הבעיה שלך?" היא שואלת אותי ומתפנה לענות: "הבעיה שלך זה שאתה חרמן. חרמן מהתחת. כל כך חרמן אתה, על הכל, ששום דבר לא מספיק לך. כשאנחנו מזדיינים יש לך מבט של 'מה, זהו?' על הפנים שלך. כשזה מלוכלך אתה מרגיש מלוכך ורוצה נקי, וכשזה נקי אתה רוצה מלוכלך. אתה כל הזמן רוצה. אתה חי מלרצות".
החיים זה לא סרט. זה לא נגמר אחרי שעה וחצי, עם המבט הזה של דסטין הופמן, שמחייך שם כמו ג'ריקן קרוע. יושב עם הבחורה שלו במושב האחורי של האוטובוס אחרי שהוא ניצח את העולם. אם הגמד היה חי בעולם האמיתי, הוא היה שואל את עצמו ואותה מה אוכלים עכשיו לארוחת ערב. ואיפה נגור? ובמה נעבוד? ולמה הילד שלי לא הכי טוב בחוג שלו בשח? ככה החיים האמיתיים נראים.
אז בטח שאני חרמן. ודואג. ממה נאכל לארוחת ערב ומלמה הילד לא הכי טוב בחוג בשח. וגם כן חרמן על המדריכה בחוג שח. לך תהיה מרוצה כשיש מחר. כל יום יש מחר מזוין. וזה שזיינת היום, איך זה עוזר לך מחר? וזה שהצלחת היום, איך זה עוזר לך מחר? וזה שהרווחת היום, זה רק נותן לך רף יותר גבוה מחר.
בגלל זה אני ככה, יושב בצד. ובגלל זה אני גם לא בא בדרישות. שיזדיינו הדרישות. כשאני בא בדרישות אומרים לי כמה זה עולה. עדיף לשבת כאן בצד, לא להתערב בסכמה הגדולה של היקום, ולחכות שמשהו יבוא. משהו בטח יבוא, לא? נו, שיבוא כבר!
בואו בנים, בואו בנים, שאו רעמותיכם וזקנים הפרועים אל אור הסמארטפון ואל אפלת השלטון. הרימו קולכם בנים חסונים, הטילו מוראכם! קראו קריאה וקרעו קריעה: על רופא עני, על שתיקת האני, על איווט הראשון ועל ביבי שני. זעקו זעקה גדולה ונוראה על ילד סודני זול ועל שקל עברי יקר, על אסון האתמול, על אובדן המחר.
צאו צעירי עיר ופלך, יפי בלורית ותואר ונפש והעלו שוועתכם ירושלימה, מצפון ודרום ומימה. ואולי ייפתח איזה צוהר מחוקק או מבצע, ויישמע קולכם וזמרתכם הנוהרת תאיר את פני האטומים אך לרגע, ותפתח פתח בליבם ותתגנב אל קרבם – ויהפכו את עורם ויעשו תפקידם – לדאוג לכם, צעירים וצעירות, להיות שלוחיכם שם בעיר שחוברה לה יחדיו, להילחם מלחמותיכם ולבנות את ביתכם.
אך זכרו, בנים ובנות, יוקדי העיניים ומישירי המבט, שבחשכת מגדלים, בעלטת וילות בקיסריה ובהרצליה, בארמונות השלטון ובטירות הממון, מביטות עיניים לועגות בידיכם הפצועות ובכיסיכם הקרועים, ומניעות את פיוניהן אנֵה ואנַה. רגע אתם זועקים זעקת הקוטג', וכבר הם, מפלבלי העיניים, אצים בלעגם הקר ומניחים את דעתכם, ועוד רגע קט ואתם שוב בכיכר אל מול חוק חרם, וכבר ילטשו עיניים אל כיסכם המופקר ויעלו שכר דירתכם, ועת תבכו מרה את גורל הדירה, וכבר הם שבים ומעלים את מחיר הביצה, החלב והלחם, עושים עצמם מטים שכם, בועטים הבטחות ללא זכר – ושבים אל הסחר, המכֵר.
גיבורי הרחוב, הכיכר, היתה ארצכם לנכר, וקורעים אדוניה קרע קרע, את יפי תפארתה מעליה. חולקים הם את שלך ושלַך, מצקצקים ש"צריך" ו"מוכרח". ומוסיפים עוד חוק וגזירה – לחלש המעט, המירע, ולהם הכבד והטחול – והיום, המחר והכל. עוד יוסיפו ועוד יתעמֵרו, פסיעתכם הקטנה עוד יצרו – עד שלא תיוותר גם לבנה, מחלום השיבה לשכינה, רק עיטים, נשרים ודורסים, ומתחת אתם, ננסים.
עורי ציון התנערי, אל רחוב וכיכר ואל מרי, עד ישוב החלום אל ידייך, עד ישובו לדור בין כתלייך – החירות, השוויון, האחווה, מני דן ועד קצה ערבה.
(לאנה, הקטנה שלנו, יש היום יומולדת מספר ארבע. לרגל האירוע, אני מעלה לכאן משהו שכתבתי לפני כמה חודשים)
אחרי שבוע של גשם, שבו לא הולכים גינה וכמעט לא יוצאים החוצה, הילדים הם קצת כמו מפגינים מצרים בככר א-תחריר, ואני כמו מובראכ בארמונו: יודע שדיני נחרץ, אבל מסרב להודות בתבוסה.
– רוצים מונופול?
– לא!
– יופי. גם אני לא. אני שונא מונופול. זה משחק קפיטליסטי. וגם ביטול זמן. אני יכול לעבוד במקום ולהרוויח מיליונים.
– אבל משעמם לנו.
וככה זה חוזר על עצמו, שוב ושוב, שעה אחרי שעה. אף פעם לא נגמר להם המשעמם לי, ולי לעולם לא תהיה תשובה מספיק טובה בשבילם, כי ממילא אין לי כוח לזוז.
ומילא הגדולים. איתם זה ככה כבר שנים. אבל היהלום שלנו, הנסיכה הקטנטונת והמשגעת של אבא ואמא, מצליחה להאפיל על כולם במנחוס חסר תקדים, מבוקר עד ליל, יום אחרי יום.
– רוצה לקום אנוצ'קה?
– לא!
– את רוצה לישון עוד קצת?
– לא!
– אז בואי, אבא יצחצח לך שיניים.
– לא!
– רוצה לצחצח לבד?
– לא!
– אז לא נצחצח שיניים.
– אני רוצה לצחצח שיניים!
ועוד ועוד היא ממשיכה. אני משאיר אותה בגן ונמלט על נפשי, רק כדי לחזור לאחר צהרים של פורענות.
– ילדים, אבא יורד לעשן, תשגיחו על אנה.
– אוף!
– אוף אתם בעצמכם. זאת האחות שלכם. תהיו נחמדים.
– אוף!
– אנה, רוצה ללכת לשחק בחדר של האחים שלך?
– לא!
– (אוף!)
אני שוקל לבקש מאמא שלה לשים עליה עין, אבל פוחד מתאקל גם אתה, אז בסוף אני פשוט דוחף אותה עם הרגל לחדר של הגדולים ונמלט. מה שעובד עם החתול צריך לעבוד גם עם הילדים, לא?
עשר דקות אחר כך, כשאני שב, היא יושבת על הרצפה, מרוצה גם אם מתלוננת, והאחים הגדולים שלה דבוקים למיטותיהם ומתחננים שאקח את מכאן את המפגע.
– אולי תספרו לה סיפור?
– תספר לה אתה סיפור!
– אבל אתם האחים שלה!
– אתה האבא שלה!
הם מפנים אותה החוצה עם כף הרגל וטורקים לנו את הדלת בפנים, מה שמשאיר אותי שוב, לבד בחושך, עם המטרד. היא מסתכלת עלי במבט עוין ומזהה את אמא שלה יוצאת מחדר האמבטיה.
– אמא, אבא לא נחמד אלי!
– רוצה לבוא קצת לאמא, מתוקה שלי?
– לא!
– יופי, אני הולכת. את תקועה עם אבא. ושיהיה לכם בהצלחה.
אני נשבר סופית ומציע לילדה סוכריה על מקל. ההיא משיבה בחיוב לשם שינוי, ומתרכזת בסוכריה. דקה. משזו עוברת, הילדה מגישה לי את הסוכריה.
"אני אשאר בבית, מותק. תבלי. אוהב אותך", אמרתי וניתקתי. והיא לא חזרה. גם היום.
כבר חמישה חודשים אנחנו גרים ביחד, בדירה הזו שיש בה כבר די הרבה ממנה. ממני יש את הלפטופ שלי ואת החיבור לאינטרנט ואת המנוי לערוצי הספורט בטלוויזיה. אני מתהלך בין השולחן שלה והשטיח של האמא שלה והכלים שהיא בחרה באיקאה, וזה בסדר. נכון שאני הרבה יותר בבית, אבל מה זה משנה. אישה צריכה להשאיר את טביעת הרגל שלה. וגבר צריך חיבור לאינטרנט ומחשב, וגוף חם לשכב איתו לפני השינה וקצת הערצה לפעמים.
חמישה חודשים ביחד, וכבר די נחמד אם היא לא חוזרת בערב, ולא צריך להכין סלט או לתלות לה תמונה או להתכרבל מול איזה ריאליטי. אני שונא טלוויזיה. היא טובה לכדורגל. כל היתר קצת מיותר בשבילי.
אז הלכתי למטבח כדי לארגן לעצמי משהו לאכול, וחזרתי שלוש דקות מאוחר יותר עם בירה. בירה זה אוכל לגיטימי לגמרי כשאין אישה בבית שצריך להאכיל. אני ובירה ופייסבוק וטוויטר זה סידור מצוין, חשבתי.
"ז"ל רודף ז"ל ונקבר", צייצתי בשביעות רצון עצמית מסויגת. אני לא משוגע על משחקי מילים, אבל כשאין לי שום דבר שנון אחר לומר, אני משתמש בהם ובמוזיקה ישראלית. ככה אף פעם לא נגמרים לי החומרים. ראיתי את הפרגון חוזר אלי בגלים מהרשת החברתית, קשקשתי עם עוד אחת מהעוקבות המפרגנות שבודקות לפעמים אם אני עדיין תפוס, והלכתי למחשב שלה להוריד סרט.
אני לא גאה בקטע שלי עם קומדיות רומנטיות. זה לא משהו שאתה רוצה שיידעו עליך, הישיבה המיותרת הזו מול תסריט שכבר ראית בכל הווריאציות האפשריות, אבל היי, אף אחד לא מושלם. וגם לי מותר להיות לפעמים לא כל כך מגניב כשאין אף אחד בסביבה. אז הלכתי למחשב שלה, זה שיודע את כל הסיסמאות של ההורדות. ובדרך לדפדפן, כמו שאני סוגר את הפייסבוק שלה שפתוח על המסך, אני רואה "מותק מתי את מגיעה" ממישהו שאני לא מכיר, ועוד "מותק מתי את מגיעה" בלי סימני פיסוק ועם אייקון של לב.
לפני שחשבתי הקלדתי תשובה לדואר האלקטרוני של פייסבוק "אני בדרך", וההוא עונה לי תוך שניות "חם עלייך!!" מאיר. פאקינג מאיר. חם על מורן. מורן שלי.
לא יודע אם החסרתי פעימה. תמיד כותבים "החסרתי פעימה". אולי כן. אולי החסרתי פעימה. אולי החסרתי שלוש. אני זוכר רק את הקור הזה, שצרב לי פתאום את הסרעפת. כאילו מישהו השליך אותה למים קפואים באמצע החורף. ואת הזיעה שיורדת לאט לאט מהעורף, חוליה חוליה, מטמאה במגעה את כל עמוד השדרה שלי. אחר כך באה צמרמורת, ופתאום מצאתי את עצמי יושב מול המסך. מול מאיר שמתכתב עם מורן, שיש לו כושר ביטוי בכתב של ארמדיל מגמגם ושערות מתחת לגרוגרת, ושחם על מורן שלי. המורן ששאלה אם גם היום אני לא יוצא איתה לפני שהפטירה "טוב" ויצאה. לא יודע לאן.
לחלומות יש עיצוב של מגזין. כאילו איזה מעצב בן זונה בא ונכנס לך לראש וצייר את הקווים של האישה הנכונה והבית הנכון והאוטו הנכון. והילדים הנכונים וכל מה שבא עם זה. לאוכל שאתה מתאווה אליו יש טקסטורה ומראה של ז'ורנל או פלייר או חלון ראווה, וריח אין לו, כי איך כל המראות הבוהקים האלה קשורים לריח של הפז'ואדה של הדודה שלך?
אתה חולם על בת זוג. זו שתנעץ את לועה בפיך ותיתן לך לטעום מהתות הוורוד ורוד הזה, בעיניים עצומות, קרועות בתאווה אליה, לקחת ולאסוף אותה אליך ולחדור אליה ולהיטמע בה, לטעום אותה נקבובית נקבובית, בזעם כבוש ובעדינות מלטפת. לגעת לא לגעת ולטלטל את חלומותיה ולבעול בעוצמה גברית שהיא מתאווה אליה, זועקת עוד ועוד וחורצת את גבך וגונחת את שמך, בתענוג, בכאב, בגעגוע.
אבל עם המגע אובד הגעגוע, ואתה נותר רק עם הבשר ותעתועיו ומכאוביו וסיפוקו. עם העיניים האוהבות, המתאוות, הכועסות, המאשימות, המתעבות. וכבר אינך מתגעגע אל מה שיהיה אלא אל מה שהיה, אל מה שתמיד רצית שיהיה.
ובמאוויים האלה לרכוש, ליקר, לחומר, מי בכלל רואה את ערימות הכביסה ואת הכיור העמוס עד גדותיו ואת פח הזבל המסריח שמחכה לבעליו שילווה אותו לסיבוב. והרי המאפרה של שלום חנוך היא כל כולה ציפייה לירדנה ולְמשיח, וירדנה לא באה, ואתה נותר לבד עם הטינופת המצחינה והמתועבת במרכז השולחן. המכונית האדומה מהפוסטרים לובשת בחייך את המראה המאופק של רכב הליסינג הקופסתי, התאום הזה של שכניו מימין ומשמאל.
וכל החיים האלה הם על יד החלומות. חלומות מחורבנים וחסרי טעם על צורה ועל מראה ואף פעם לא על תוכן. חלומות שהכל בהם נוצץ ומבריק ואדיש למציאות. ואפילו אם לרגע נראה לך שהנה הנה, החיים שלך יצאו מסרטון פרסומת בערוץ המסחרי, ההנה הנה הבא מביא אתו את המבט החמוץ הזה, והאכזבה בעיניה, שמתחלפת להשלמה שאתה זה מה שיש, ועם זה ניסע לאילת ונרקוד מקרנה.
ומה אם נזרוק את כל זה לפח ונתחיל מחדש? ומה אז? המכונית האדומה תרקום עור ובוכנות? הדירה היוקרתית תחפון את ישבנך בידה המעוצבת אדריכלית? ובר תפסע לה מעדנות מתוך המסך ותעסה את כתפייך החסונות? ואז? אז מה? הכיור, לא יתמלא? והעיניים האוהבות שלה, הן לא יתרוקנו?
כשיוני מתגנב לו לרווח שבין העור לחולצה, אני שב ונזכר באבא. הרבה חודשים יש לו, לאבא שלי, אבל יוני, חודש הולדתו השני, הוא אולי המובהק ביותר. יוני ואוקטובר. אבל ימיו של אוקטובר בו יבואו. כעת, להווה.
ההווה שהיה פה רק כרגע ועדיין מטיל מעט צל הווה לפני שיהיה לאפר עבר, לקח אותי ואת יוצאי חלצי לככר רבין, ללטף מעט ספרים בעינינו. אין לך חגים נהדרים מחג הספר הזה! ללכת מעדנות בין הדוכנים, לשטוף בעיניים רעבות עטיפות מכשפות עין, ללחוץ יד מיובלת לספרים שכבר קראת מכבר ולהחליף מבטים יודעי דבר עם הקוראים המקצועיים האחרים ואנשי הדוכנים. להריח את הדפוס המתקתק וללטף כריכה דקיקת מותן. הו! חג הספר!
על מי אני עובד? אין לך ימים נוראים מחגי הספר האלה, עם שלושה קצרי רוח, קלי רגל וחסרי שמץ מצפון, מצווחים על רעב ועל קרטיב ועל ספר ועל פאזל. רגע ישנם ורגע מתאדים אל האין, מותירים אותך מוקף סרטים מהגהינום, עד שהם שבים אחרי דקות חרדה ארוכות, נושאים בידיהם הפעוטות את מה שנותר מנעוריך ומשלוות הנפש שלך – ושואלים מתי מגיעים כבר.
ועוד אני נאבק בכל היגון ההורי הזה על 80 אחוזי לחותו, לפתע ניבטת אלי תזכורת, הישר מתערוכת המעצבים שבלב הככר. ניבטת ומחייכת, נמתחת ורוקעת: רגל. מלוא הרגל רב פאר, מירך, דרך ברך, עדי שוק ועקב וכף רגל. ארוכה, שותקת, מנותקת.
—
האם אי פעם היתה תלויה פרוטזה על אחד מקירות ביתו? ודאי היתה, שהרי זכרונות אינם נטפלים כך סתם אל כתליהם של בתים שננטשו. מישהו תלה את הזיכרון הזה שם, כדי שייזכר בחיוך חמוץ מתוק.
ואיך מוצאת עצמה אותה רגל ביונית על קיר? התשובה קלה היא. 17 שנה חלפו מהכנתו של זוג הפרוטזות הראשון של גבי ועד הכנת הזוג האחרון. משמע, הראשונה היתה פרוטזת בננה של מוטורולה, בעוד האחרונה פרוטזת אייפון 5. נאס"א היא האמונה על רבים מהחומרים שבאים אצל הרגליים החלופיות הללו, וכך, כל ארבע שנים, כשמחליפים פרוטזות, עוברים לדורות הבאים, ונועלים על גדם את הדרעק החדש שהביאה אפולו ממאדים, או את החומרים החדשים שסוננו משאריות חייזרים שנחתו במדבר של יוטה.
וכך נותרות עמנו כל אותן פרוטזות של פעם. זכרונות עגומים של עבר מפואר ופרימיטיבי. פרוטזות של ציונות ומאבק, של מרד בגטו, של סכין בין השיניים, של סלע קיומנו. נותרות איתנו כל רגלי העבר האלה שנשאו אותו עד להווה ההוא של סוף שנות התשעים, כתלים מערביים של קדושה גפית, נותרות ולועגות לאחיותיהן הסינטתיות, המבריקות, הקפיציות והמהודרות, אלה שנשאו אותו עד שלא רצה עוד.
והוא? הוא נועל את פרוטזותיו – מכסים לסירי גדמיו – ומלהטט בהן. פעם הוא מבקש פרוטזה גבוהה יותר ופעם מהירה יותר. פעם יציבה יותר ופעם אירודינמית, לא עלינו. ואכן, הולך הוא ומשתנה עם גפיו הסינטתיות: פעם נמוך ופעם גבוה, פעם מהיר ופעם איטי, פעם יציב ופעם אקסטרים. ורק בלילה בלילה, כשפושט הוא את כל הטכנולוגיה הביונית הזו, נותר האיש השווה מיליונים נכה ועגום. ליצן עצוב וקצר.
—
אחרי דקות ארוכות של חיפושים בהולים, הטלפון שלי מצלצל. אחותי הטובה שוב מצאה את הילד שלי. הילד השב והנעלם. ואני מרחיב את צעדי ושב אל אסופת ששת הילדים שלה ושלי, ומחבק אותו חיבוק קצר וכועס, ולא מסתכל יותר על הרגל הבודדה ששוכבת שם, כמו תלויה ממעל, ונואמת את נאום העבר המפואר של כל הפרוטזות הזקנות שאיש אינו לובש עוד.
בשלושת הימים הראשונים, יאמר לכם כל בר דעת, אתם מתייסרים בגהינום של ההתמכרות הפיזית, אבל מרגע שהם חולפים ואין ולו רמז לניקוטין בגופכם – או אז אתם במאבק אחר לגמרי – ההתמכרות הרגשית: הניתוק שבין קפה לסיגריה, בין קולה לסיגריה, בין אחרי ארוחה לסיגריה, בין סביח לסיגריה, בין מין עם ארמדיל לסיגריה, בין סיגריה לסיגריה, בין כסה לעשור לסיגריה, בין הבתרים לסיגריה. תפסתם את הפרנציפ.
וגם זה עובר אחרי 21 יום, ואז, חברים, אתם חופשיים מזה לנצח נצחים ועוד קצת. בחיים לא תרצו ולו שאיפונת מהבוער המסריח המטונף הממכר והממית הזה. לא לא, ההיפך הוא הנכון. אחרי 21 יום תהפכו לשגרירים של צלילות הריאה ותבונת הגוף ובריאות הנפש וזחיחות הדעת. תהיו לאברום בורגים קטנים שרצים מרתונים תוך שהם מעיינים בעיתון הבוקר ובה בעת מטגנים סביח ללא שמן. הכל הכל יהיה מאחוריכם.
ובכן, כאמור, חלפו עברו 21 הימים. אני שמח לספר שהכל נכון. צודקים כל המטיפים. ההתמכרות מאחורינו. אין לי שום חשק לסיגריה. ואני רוצה למות.
חוץ מזה שיקרתי, אבל רק טיפה: אני מת לסיגריה. אבל אני מרגיש נפלא! (ורוצה למות.)
(הפוסט המיותר הזה הוא בסך הכל ניסיון להקליד משהו קוהרנטי באורך של יותר מ-140 תווים. אולי אולי יבואו אחריו עוד פוסטים. ואולי לא. בכל אופן, יש רגעים של נחת ורווחה מול ההפסקה מטופשת הזו, ובאופן משעשע הם הרגעים שבהם אני רץ. 3.5 ק"מ. כל יומיים. עוד שלוש שעות יה מניאק.)
אני פוקק בקבוק בירה שלישי, יופח איזו יפיחה המלווה את אדי האלכוהול הנוטשים את הבקבוק הנצור, משתרע כאילו אל ההשתרעות הזו ביקשתי כל ימי. אין לו לגבר קולות יפים ונעימים מקולו של פקק הנחלץ מבקבוק בירה, כאילו זועק אליך מכף ידך: עכשיו זה אתה! עכשיו זה הזמן שלך. עכשיו זה הזמן שבו לא נשאלות שאלות ולא נתהות תהיות ולא נשתקות להן שתיקות. לא לא, עכשיו זה זמן של שתיקה גברית תמימה, שאין מאחוריה דבר, שאין מאחוריה דלת מוגפת של זעם שיתפרץ מתישהו, כשתשכח לך לרגע ותושיט יד תמימה אל הידית, זו הכאילו תמימה שמאחוריה הר געש. לא לא. עכשיו זה זמן השקט. שקט שלוח ממעל, מאלוהי הגברים הנשואים, מאלוהי האבות הדאובים.
ולא חולף לו רגע מההתרגעות הזו, מהנס הקטן והקצרצר הזה של קיצו של שבוע שנושק לתחילתו של אחר, ואני שומע את זעמה מתרגש עלי מאחורי. זעם לא חייב להיצעק או להיצרח או להיזרק או להיות מוטח. לא לא. הזעם המוחלט, הגולמי, הוא שקט. אפשר לשמוע אותו בנשימתה. לפעמים הוא בא בשאיפות כבדות ועמוקות ולפעמים בנשיפות קצרות רוח ורדודות, כמעט שורקות.
אוחזת בעקבו של זעמה באה היא, ואמרה, כמו משום מקום, "אתה יודע מה? פשוט לך. לך קיבינימט. לך תמצא את אושרך באיזה פאב או אשרם או איזה געגוע רומנטי פתטי לנערות זהובות ערווה. לך. קח את הרגליים שלך, את האוטו שלך, את הדכאונות שלך ואת הבדיחות שלך, ותעוף לי מהעיניים לאיזה יומיים-שלושה. אני לא רוצה לראות אותך, אני לא רוצה לשמוע ממך, לא אכפת לי מה אתה עושה, ואם הפנטזיה שלך היא לשכב עם יאק טיבטי, מצדי תיסע לטיבט. אני צריכה קצת שקט ממך, ואולי גם אני צריכה חלומות בצבע וריח אחר משלך.
אמרה וירדה למטה לעשן. השאירה אותי לקלח את הבנים. כל כך אופייני. אז קילחתי וחיבקתי וסיפרתי ועשיתי את כל הדברים המעייפים האלה שלוקחים ממך את הזמן שפעם היה שלך ושבעצם הגדיר אותך ואת מה אתה רוצה לעשות כשיש לך הזמן שעכשיו אין לך. עשיתי שוב את כל הדברים האלה שאני הכי שונא, ושמרכיבים את הלהיות אבא של שעות הערב, את האושר הגדול והמופלא והנדיר והמיוחד והחד פעמי הזה של לגדל ילדים, שמוציא לי את החשק לחיות. כשחזרה אחרי שעה עם חצי בקבוק קאווה, לא אמרתי לה דבר. רק לקחתי את המפתחות ועפתי משם.
הכל כמותי בחיים האלה: בן כמה אתה, כמה אתה מרוויח, כמה חברים יש לך בפייסבוק, כמה עוקבים בטוויטר, כמה צפיות יש לבלוג שלך, כמה לקוחות יש לך, כמה אתה רץ בשבוע, כמה כפיפות בטן, כמה יצא המשחק של ברצלונה וריאל, כמה מחזורים לסיום, כמה פעמים היית בארה"ב, כמה עולה האוטו שלך, כמה ליטרים יש לך במנוע, כמה נסעת, כמה שליטים ערבים נפלו השנה, כמה זמן עד האינתיפאדה, איזה מספר האינתיפאדה הזאת לעזאזל.
ובכן, כמה אני רוצה לחרבן.
רק האושר החמקמק, רק לו אין מספר. כלומר, לא משנה כמה פעמים בלילה, אלא מה אתה מרגיש כשנעצמות לך העיניים. ולא חשוב כמה עלה הסושי כשאתה רואה את הגבות של הילדה שלך מתרוממות בהשתוממות של סלמון ווסאבי וסויה. (עוד!) ולא משנה כמה סרטים ראיתם ביחד או כמה ימי כיף עשיתם כבר, כי "אבא, היום זה היום הכי טוב בעולם". ולא משנה כמה חיבוקים קיבלת מהקטנה, כי כל העולם כולו עכשיו כאן בין הזרועות הפעוטות האלה.
גומרים הולכים 