כזה קטן, כזה גדול

פאריס אף פעם לא היתה מקום קל לאנשים כותבים. אף פעם לא היתה מקום קל. מכל אבן, מכל גדר, מכל מרפסת, מכל כובע שמוט בנון-שלנט צרפתי מזדיין, רובצות באיזה מנוחה אסטריקסית האו-טו-טו אלפיים שנות של היסטוריה מתועדת, ומביטות בך באדישות של "נו, אז מה יש לחדש לנו? אנחנו, שראינו כבר הכל? שראינו גאלים ורומאים ומלכים ומדיצ'ים וגיליוטינות והוגו וסארטר ונאפוליון והמינגווי ובורחס ומארקס ועוד מאות כמוהם. מה יש לך להוסיף לנו? כלום, הא? ככה חשבנו".

ואחרי הבירור הקצר הזה, שהעיר העתיקה הזאת עושה איתך כל פעם שאתה יוצא מהבית לקנות איזו חתיכת באגט, הם כולם מתכנסים להם לנון שלנט הצרפתי הכל כך מקומם הזה. האבן, הגדר, המרפסת, הבארט השמוט, חוזרים למנוחתם האריסטוקרטית.הם לא אנטישמים. הם יותר גרועים מאנטישמים. הם לא שונאים אותי. אני פשוט לא מעניין אותם. בשקל אני לא מעניין אותם.

 Merde!

לא פלא, אם כן, שמהמראה ניבטים לי פתאום רק כרס וקמטים וכשלונות. אני אנתיטזה קטנה, אותנטית ולא מעניינת בעליל לכל זה. אני מונומנט למה שפריז הינה ואני איני: אתנטיתזה לכל ההוד, לכל ההדר, לכל תבונת הדורות והמאות והעידנים, למים שסובבים את שני האיים שבלב העיר הזו כבר אלפי שנים. מי אני לכל אלה? לו לפחות הייתי אבן, שנשחקת עם העיר ומימיה באיזה תהליך משותף. אפילו זה איני. רק פיסת אדם מבוגרת מדי, שאפילו הפוטנציאל שלה זקן מכדי לרמות את עצמו.

ארבעים שנה. ארבעים שנה לעזאזל, ומה עשית? אפילו לרדת לאיזו מערה ולשתוק שבועיים-שלושה לא היה לך הדיגניטי. כלום. גורנישט. נאדה. חיית חצי חיים, הולדת שלושה ילדים וחוץ מזה? יוק! יש אנשים שאפילו הגרבוץ שלהם משאיר חותם משמעותי יותר מארבעים השנים שלך. אתה עובר ברובע הלטיני ליד המלון שבו כתבו בורחס ואוסקר ווילד, וממלמל לעצמך במבוכה ש"כן, גם אני קיבלתי תשע בחיבור", ואפילו את הצל שלך אתה לא משכנע.

—

הפוגונת: אל תשאלו אותי איזה רחוב. אל תשאלו אותי איזו מסעדה. אל תשאלו אותי איזה מוזיאון. אל תשאלו אותי איזו תערוכה. אל תשאלו אותי איזו מנה, איזה ספר, איזה מחזה ואיזו הצגה. אני לא יודע, לעזאזל! אנשים חוזרים מקפה ועוגה בביסטרו וכותבים 3000 מילה, אני יודע. אני, אם לוחצים עלי, אומר שהיה טעים. אנשים כותבים מדריכים על כל רחוב וסמטה ופינה, ואני, באלוהים, לא יודע איפה הייתי לפני 20 דקות.

אולי זו אבחנה של פרה חולבת, אולי זו היכולת שלי להבחין בפרטים, שמאפשרת לי, לפרקים, להבדיל בין ריבוע למשולש. אולי זה חוסר תשומת לב, ואולי זה כושר ביטוי פתטי. לא יודע איפה הבניין הזה. לא יודע איפה הרחוב הזה. לא זוכר מה אכלנו במסעדה, ולא זוכר מה אבא שלך מסר כשהוא התקשר ארבע פעמים אחר הצהריים.

רוצים המלצות על פאריז? בסדר, עלי. סעו לפאריז! מומלץ!

(עכשיו, ברשותכם, יהודי חוזר לפוסט שלו)

—

כשאני מביט בראי, אני רואה  40 שנים שלא יחזרו, כמו זוג רגליים שנגדעו. אני נשאר, אבל מי שהייתי נשאר מאחור. אני איזו מחצית – לא בהכרח מחצית טובה – של השלם שפעם היה אני.

מיה שואלת איך זה שאני ילד למרות שאני כבר לא ילד (כי זה מה שאמא שלה אומרת לה לפעמים על אבא שלה), ואני מסביר לה בעייפות שאני לא באמת ילד. שלמרות כל הבדיחות המצחיקות שאני מספר לה, והדברים הדביליים שאני עושה, שאף אבא אחר לא מעז לעשות, אני בעצם גדול.

את מבינה בובה, לפני שאני מספר סיפורים מצחיקים וחושב מחשבות מצחיקות, אני חושב אם את רעבה ואם אחותך צריכה פיפי ולמה האח שלך נראה מודאג. ורק במה שנשאר לי יש מחשבות מצחיקות וילדותיות. אני ילד רק אחרי שאני גומר להיות מבוגר.

וכשאני גומר להגיד לה את זה אני רואה אותי מציץ לרגע בין הקמטים ומאחורי הכרס. ורואה גם את הפוטנציאל של 40 השנה הבאות. פאריז, מצידה, מתמתחת בבוז חתולי אורבני ומגחכת לעברי במבט של העיר שראתה הכל, אבל הפעם זה לא עובד לה, כי אני כבר יודע – שארם צרפתי או לא – גם בתוך פאריז יש פולניה זקנה, ולעזאזל כל הנון שלנטיות המעושה שלה. כשאני אסובב לה את גבי, היא תשב לבד בחושך ותחכה שאשוב.

לא אלתרמן, לא ז'נה, לא ברל, לא מוריסון.

אני.

הורה בסטיליה

צאנה צאנה צאנה צאנה הבנות ומחאנה. צאנה הרחובה, השדרתה הכיכרה. צאנה והישרנה עיניכן, זעקנה זעקות שבריכן, צאנה ומחאנה מחאתכן: מחאת קוטג' ביוקר, מחאת פשיזם על הבוקר, מחאת דיור בחסר, מחאה עכשיו, שתיים בעשר!

בואו בנים, בואו בנים, שאו רעמותיכם וזקנים הפרועים אל אור הסמארטפון ואל אפלת השלטון. הרימו קולכם בנים חסונים, הטילו מוראכם! קראו קריאה וקרעו קריעה: על רופא עני, על שתיקת האני, על איווט הראשון ועל ביבי שני. זעקו זעקה גדולה ונוראה על ילד סודני זול ועל שקל עברי יקר, על אסון האתמול, על אובדן המחר.

צאו צעירי עיר ופלך, יפי בלורית ותואר ונפש והעלו שוועתכם ירושלימה, מצפון ודרום ומימה. ואולי ייפתח איזה צוהר מחוקק או מבצע, ויישמע קולכם וזמרתכם הנוהרת תאיר את פני האטומים אך לרגע, ותפתח פתח בליבם ותתגנב אל קרבם – ויהפכו את עורם ויעשו תפקידם – לדאוג לכם, צעירים וצעירות, להיות שלוחיכם שם בעיר שחוברה לה יחדיו, להילחם מלחמותיכם ולבנות את ביתכם.

אך זכרו, בנים ובנות, יוקדי העיניים ומישירי המבט, שבחשכת מגדלים, בעלטת וילות בקיסריה ובהרצליה, בארמונות השלטון ובטירות הממון, מביטות עיניים לועגות בידיכם הפצועות ובכיסיכם הקרועים, ומניעות את פיוניהן אנֵה ואנַה. רגע אתם זועקים זעקת הקוטג', וכבר הם, מפלבלי העיניים, אצים בלעגם הקר ומניחים את דעתכם, ועוד רגע קט ואתם שוב בכיכר אל מול חוק חרם, וכבר ילטשו עיניים אל כיסכם המופקר ויעלו שכר דירתכם, ועת תבכו מרה את גורל הדירה, וכבר הם שבים ומעלים את מחיר הביצה, החלב והלחם, עושים עצמם מטים שכם, בועטים הבטחות ללא זכר – ושבים אל הסחר, המכֵר.

גיבורי הרחוב, הכיכר, היתה ארצכם לנכר, וקורעים אדוניה קרע קרע, את יפי תפארתה מעליה. חולקים הם את שלך ושלַך, מצקצקים ש"צריך" ו"מוכרח". ומוסיפים עוד חוק וגזירה – לחלש המעט, המירע, ולהם הכבד והטחול – והיום, המחר והכל. עוד יוסיפו ועוד יתעמֵרו, פסיעתכם הקטנה עוד יצרו – עד שלא תיוותר גם לבנה, מחלום השיבה לשכינה, רק עיטים, נשרים ודורסים, ומתחת אתם, ננסים.

עורי ציון התנערי, אל רחוב וכיכר ואל מרי, עד ישוב החלום אל ידייך, עד ישובו לדור בין כתלייך – החירות, השוויון, האחווה, מני דן ועד קצה ערבה.

ירדנה לא באה

לחלומות יש עיצוב של מגזין. כאילו איזה מעצב בן זונה בא ונכנס לך לראש וצייר את הקווים של האישה הנכונה והבית הנכון והאוטו הנכון. והילדים הנכונים וכל מה שבא עם זה. לאוכל שאתה מתאווה אליו יש טקסטורה ומראה של ז'ורנל או פלייר או חלון ראווה, וריח אין לו, כי איך כל המראות הבוהקים האלה קשורים לריח של הפז'ואדה של הדודה שלך?

אתה חולם על בת זוג. זו שתנעץ את לועה בפיך ותיתן לך לטעום מהתות הוורוד ורוד הזה, בעיניים עצומות, קרועות בתאווה אליה, לקחת ולאסוף אותה אליך ולחדור אליה ולהיטמע בה, לטעום אותה נקבובית נקבובית, בזעם כבוש ובעדינות מלטפת. לגעת לא לגעת ולטלטל את חלומותיה ולבעול בעוצמה גברית שהיא מתאווה אליה, זועקת עוד ועוד וחורצת את גבך וגונחת את שמך, בתענוג, בכאב, בגעגוע.

אבל עם המגע אובד הגעגוע, ואתה נותר רק עם הבשר ותעתועיו ומכאוביו וסיפוקו. עם העיניים האוהבות, המתאוות, הכועסות, המאשימות, המתעבות. וכבר אינך מתגעגע אל מה שיהיה אלא אל מה שהיה, אל מה שתמיד רצית שיהיה.

ובמאוויים האלה לרכוש, ליקר, לחומר, מי בכלל רואה את ערימות הכביסה ואת הכיור העמוס עד גדותיו ואת פח הזבל המסריח שמחכה לבעליו שילווה אותו לסיבוב. והרי המאפרה של שלום חנוך היא כל כולה ציפייה לירדנה ולְמשיח, וירדנה לא באה, ואתה נותר לבד עם הטינופת המצחינה והמתועבת במרכז השולחן. המכונית האדומה מהפוסטרים לובשת בחייך את המראה המאופק של רכב הליסינג הקופסתי, התאום הזה של שכניו מימין ומשמאל.

וכל החיים האלה הם על יד החלומות. חלומות מחורבנים וחסרי טעם על צורה ועל מראה ואף פעם לא על תוכן. חלומות שהכל בהם נוצץ ומבריק ואדיש למציאות. ואפילו אם לרגע נראה לך שהנה הנה, החיים שלך יצאו מסרטון פרסומת בערוץ המסחרי, ההנה הנה הבא מביא אתו את המבט החמוץ הזה, והאכזבה בעיניה, שמתחלפת להשלמה שאתה זה מה שיש, ועם זה ניסע לאילת ונרקוד מקרנה.

ומה אם נזרוק את כל זה לפח ונתחיל מחדש? ומה אז? המכונית האדומה תרקום עור ובוכנות? הדירה היוקרתית תחפון את ישבנך בידה המעוצבת אדריכלית? ובר תפסע לה מעדנות מתוך המסך ותעסה את כתפייך החסונות? ואז? אז מה? הכיור, לא יתמלא? והעיניים האוהבות שלה, הן לא יתרוקנו?

מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים

מאחורי הקלעים זה המקום להיות בו. מאחורי הקלעים השמלות נוצצות, המשקאות צלולים והעקבים דקים וארוכים. מאחורי הצללים דקיקות פוגשות חטובים, נבונות נוגעות באמותיהם של פיקחים, גבוהות רוכנות אל אוזנם של נמוכים.

מאחורי הקלעים מתכנסים הכל אל שירותים בוהקים, ועושים בהם מעשים שלא ייעשו, רק כדי לצאת מהתאים בורקים יותר, חריפים יותר, מתוחכמים יותר. מאחורי הקלעים מתגשמים חלומות ומתממשות פנטזיות ואפילו סיוטים לובשים בשר ודם וחומר סיכה.

מאחורי הקלעים מקשיבים למילים היפות, הטובות, הנכונות, שמשמיעים הפִּיות המהוקצעים, הרהוטים. הכל מטים אוזן, תולים מבטים, נותנים את הדעת אל דברי הדובר המדובר, ולא שוכחים להעיף איזו הצצונת מרוחקת אל ישבן מעוצב או אל מחשוף עמוק או אפילו מחוך נסתר לא נסתר.

חלומות מתגשמים מאחורי הקלעים. חלומות מתגשמים.

ומאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים, עולם כמנהגו נוהג. מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים הפחד נותן יד למצוקה ומתיידד עם החרדה, ושלושתם מהדסים להם שלובי ידיים בואכה כל האסתטיקה המהוגנת יותר או פחות.

מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים מציץ פצעון מתחת לאיפור, ונפרם חוט בגב השמלה. מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים קרסול מתעוות וננקע, ולצידו שוכב על הגב עקב סיכה שבור שאיש לא יושיע. מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים, העייפות והבחילה, הדכדוך והכהות מביטים זה בזה בעיניים ריקות ויוצאים לעוד סיבוב אחד של הבל חסר תוחלת, במערבולת שאיש אינו יודע מתי החלה או מתי תסתיים.

מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים התקווה כבר מזמן מתה, וגופתה נטמנה בבטון עם התמימות. מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים יוצאים לעוד מסע אחד שאין בו תוחלת. שיש בו רק בדידות וצמא עיוור למה שלא היה אף פעם ולא יהיה לעולם.

אמצע הלילה ואמצע החיים

אני לא יודע למה, אבל תמיד נראה לי שיש המון אנשים שנולדו במזל תאומים.

מוזר, אני יודע. במיוחד לנוכח העובדה שמזלות לא ממש מעניינים אותי. נדרשת ממני מחשבה של ממש כדי לגלות מהם המזלות של הילדים שלי. אני, אגב, קשת. אני יודע כי מקועקע לי קנטאור על הכתף, והוא אוחז בקשת. וגם כי אמא אמרה לי. משובת נעורים של בני 19, אין עליה מחילה, אז הקעקוע האידיוטי הזה ייוותר מרוח שם, לפחות עד שיהיה לי מספיק כסף למחוק אותו.

ובחזרה לתאומים: מזלם של ההפכפכים הנפלאים. רבים מחברי הטובים נולדו במזל תאומים. חלקם כבר אינם חברים קרובים. חלקם אפילו מת. התאומים המקוריים גם הם מתים בחלקם. קוראים להם "דיוסקורים", והם מוזכרים אי פה אי שם ברקיע המיתולוגיה. הם היו בניה של לדה, האחד מזרע זאוס ותאומו מזרעו של בן תמותה.

קראו להם פולוקס וקסטור, ובגלל אבותיהם השונים, הם התברכו בכמה תכונות פיזיות שונות. החשובה שבהן היתה חיי הנצח – אלה שהוקנו לפולוקס ואלה שלא ניתנו לאחיו, קסטור (ולשוחרי האיליאדה: זה לא הקסטור ההוא מטרויה, אלא אחד אחר לגמרי). כשקסטור מת וירד שאולה, הלך פולוקס אצל אביו זאוס והתחנן להישאר עם אחיו, ומאז הם כמו פרספונה, חלק מהזמן בשאול – והיתרה בשמיים. יש חוקרים שאף טוענים כי הדיוסקרים הם שטבעו את הביטוי הצה"לי המפורסם "שבוע-שבוע".

ואני נזכר בכל זה בימים האלה ממקומו של האדם שכבר אינו צעיר כשהיה (נו, שוין, אל תתחכמו. אני יודע שאתה אף פעם לא צעיר כשהיית). ותיכף תיכף דופק לי בדלת יומולדת 40, ואין לך זמן טוב מזה לעשות משבר אמצע החיים, בטח ובטח אם גם אסור לך לעשן תוך כדי שאתה מהרהר במר גורלך. וכך, כמו תאומים, אני רק בן 40, ולפיכך אין אני מת לגמרי. עם זאת, כמו תאומים, אני בן 40, ולפיכך קצת מת בחלקי.

אז אני נשען על ספרינגסטין ידידי, ששר יפה כל כך על היומיום שחובק אותנו אליו ללא רחם, ועל הבטחות שכבר לא נקיים. על האהבות האבודות ועל המשחקים המכורים כולם. ואני מביט ימינה אל הפוסטר שלו שעדיין מתנוסס על הקיר לימיני, כדי להיזכר שכל זה לא נגמר. זה בקושי התחיל.

ואז שוב אני יוצא לדרך. מחר תזרח השמש והאפלה תיעלם מהחלונות / נתראה בארץ התקוה והחלומות.

(השורות האחרונות הן מהשיר שכאן למטה)

משהו קטן על טוויטר, ג'ודי מוזס וערוץ 2

בערב שבת עשיתי משהו שאני לא עושה אף פעם: הדלקתי את הטלוויזיה כדי לראות כתבת חדשות בטלוויזיה. למה? כי הכתבה היתה על טוויטר, מקום שאני שורץ בו לא מעט בשנה האחרונה.

אני מודה ומתוודה, לא הצלחתי לראות את הכתבה עד תומה, בעיקר כי הכתבת השכילה לעשות את הלא יאומן: לגרום לטוויטר להיראות בדיוק בדיוק כפי שהוא – רק להיפך. הכתבת, לא זוכר את שמה, הצליחה לקחת את המקום הווירטואלי הכי חכם, הכי מצחיק, הכי מתקדם, הכי פחות בנאלי במקומותנו, ולהפוך אותו לכתבה על ג'ודי מוזס, שהיא, ובכן, הכי חכמה, הכי מצחיקה, הכי מתקדמת, הכי פחות בנאלית במקומותנו – רק להיפך.

באמת, אני מנסה להעביר את הפוסט הזה בלי לכתוב דברים רעים על הגברת הראשונה של הלא כלום בישראל, אבל טוויטר שאני מכיר הוא ההיפך המוחלט מציוצים על מצב הציפורן והאימון האישי של ג'ודי. בטוויטר שאני מכיר יש אירוניה מזוקקת, סרקזם חד, ציניות חריפה, הומור יבש, מר, גס ומטורף. בפיד שלי בטוויטר מדברים האנשים הכי חכמים, הכי מצחיקים, הכי ליברלים, ובערוץ 2 משדרים כתבה על ג'ודי, שאפילו כשהיא כבר מצייצת משהו לעניין, הוא נבלע בתוך המיית הכלום שלה.

טוויטר הוא יופי של מקום להיות בו, ולא כדי לעקוב אחרי ג'ודי או אסי עזר או סלב דרג גימל אחר. טוויטר הוא יופי של מקום כדי לשמוע את הרחש של האינטלקטואל הישראלי הצעיר והבועט, את הליברל המיוסר, את התל-אביבי האינפנטילי ואת ליצני החצר, שפזורים לאורכו ורוחבו של המרחב הווירטואלי המצומצם הזה.

בטוויטר תשמעו את האמת מההפגנה האחרונה, תשמעו על ההרצאה הכי שווה בעיר רגע לפני שכולם יודעים עליה, תשמעו על צו איסור הפרסום של מחר בבוקר ותחדדו את הסרקזם שלכם עם טובי המוחות בסביבה.

וחוץ מזה, בר רפאלי מעלה תמונות שחבל לכם על הזמן.

הדרך הקלה להפסיק לעשן

אני, אני נגד שטחיות. ולכן, החלטתי לנתח את הסיטואציה בפרספקטיבה היסטורית. יעני, רטרוספקטיבה. לא יודע. נדמה לי. לא משנה, מה שחשוב זה להימנע מפתרונות קסם ולהתמקד בחשיבה לעומקם של הדברים, כולל ניתוחם בראי העבר.

אז בקיצור, אם לשים דברים נכוחה, הרי שאני מת לסיגריה. וכשאני אומר מת לסיגריה אני מתכוון לא סתם מת, אלא מת עם פוטנציאל לזומבי שמפרק כל מה שמתקרב אליו. ולא סתם זומבי אלא חתיכת זומבי נגטיבי. ואני מתכוון לזומבי נגטיבי בלי פרספקטיבה היסטורית, כן? אחד שקודם יורה ואחר כך חושב. בעצם לא חושב אחר כך. רק יורה עוד פעם.

וזה בסך הכל בסדר, כל המצב הזה. זה נורמלי. חמישה ימים ללא עישון. יהודי צריך להיתקל באיזה קיר ראשון ומטריד, ולהתמודד איתו.

"אל תדאג, עשר דקות וזה עובר. תשתה מים".

זין זה עובר בעשר דקות. אני פה כבר ארבע שעות מרביץ לעצמי עם לומים ולא עובר. רק מתמנחס והולך, הולך ומתמנחס. ושתיתי ג'ריקן. לא עזר.

ולא תגידו זה איזה צורך בלתי נשלט בניקוטין, בטבק, ב-43 מסרטנין ותקילין, תקילין ומסרטנין ומעשננין ומתפננין. לא. שום דבר. מה שחסר לי זה העישון. יעני, להכניס עשן, להוציא עשן, להכניס עשן, להוציא עשן. מכירים טרקטור? ככה. חסר לי לעשות כמו טרקטור. נורמלי, לא ככה?

זהו. נראה לי שאני הולך לחפש לי בעיר הגדולה סיגריה ללא טבק. וללא ניקוטין. וללא כלום גם. סיגריית כלומין נטולת מינֵי מין. במחיר מופקע. כזאת שתגרום לי להרגיש ולו לרגע כמו טרקטור. ג'ון דיר קטן וירוק ומטרטר ומחרחר ומשתעל ומשתנק ומפייח ומכייח ומתייפח ומתפחם ומתנחם. אם תראו אחד כזה, אולי זה אני.

אה, ואשר לכותרת, אז הדרך הקלה להפסיק לעשן היא למות. וגם אחרי זה אתם לא בטוחים אף פעם. שתדעו.

כמה

הכל כמותי בחיים האלה: בן כמה אתה, כמה אתה מרוויח, כמה חברים יש לך בפייסבוק, כמה עוקבים בטוויטר, כמה צפיות יש לבלוג שלך, כמה לקוחות יש לך, כמה אתה רץ בשבוע, כמה כפיפות בטן, כמה יצא המשחק של ברצלונה וריאל, כמה מחזורים לסיום, כמה פעמים היית בארה"ב, כמה עולה האוטו שלך, כמה ליטרים יש לך במנוע, כמה נסעת, כמה שליטים ערבים נפלו השנה, כמה זמן עד האינתיפאדה, איזה מספר האינתיפאדה הזאת לעזאזל.

ובכן, כמה אני רוצה לחרבן.

רק האושר החמקמק, רק לו אין מספר. כלומר, לא משנה כמה פעמים בלילה, אלא מה אתה מרגיש כשנעצמות לך העיניים. ולא חשוב כמה עלה הסושי כשאתה רואה את הגבות של הילדה שלך מתרוממות בהשתוממות של סלמון ווסאבי וסויה. (עוד!) ולא משנה כמה סרטים ראיתם ביחד או כמה ימי כיף עשיתם כבר, כי "אבא, היום זה היום הכי טוב בעולם". ולא משנה כמה חיבוקים קיבלת מהקטנה, כי כל העולם כולו עכשיו כאן בין הזרועות הפעוטות האלה.

מכתב מאב זקן לבנו הקטן

תקשיב לי עכשיו ותקשיב טוב, כי תיכף כל זה יילך, יתפוגג, יהיה לאד, לאוד, יהיה כלא היה, ואולי לא היה כלל, שהרי אם היה, היכן כל זה כעת כעת? אז תקשיב לי עכשיו טוב טוב, כי זה עוד כאן.

החיים הם גלידה וסקס וחיבוק של ילד וצחוק של תינוקת שתיכף כבר הולכת לטרום חובה, ובעצם היא כבר לא תינוקת. החיים הם אפילו לא כל אלה, אלא רק החשק לזה. החיים הם הפער בין מה שיש לך למה שאתה רוצה, בין החלומות שלך להתגשמות שלהם, בין התאוות הקטנות והבינוניות שלך, שגם הן תוצרים של יתר מדי טלוויזיה ושלטי חוצות, לאיפוק הפולני הזה שזורם לך בעורקים, שלא יכול לראות אותך נהנה. החיים הם התקווה שלך שכל זה יהפוך למשהו גדול ואמיתי וחודר וטוב ושכולם יאהבו את זה. החיים הם הציפייה הדרוכה, החרדה האיומה שזה לא זה, שזה רק עוד רגע מרגש אחד, שבסופו כולם מתרגשים לרגע כי זה נורא מרגש, או שכולם צוחקים לרגע כי זה נורא מצחיק, ואז עוברים הלאה, ומה שיצא לך מבין הידיים הוא לא יותר מאד אחד ונשכח, אוד עשן, היה כלא היה, היבהב לרגע ונדם.

אמא שלך ואני, ילד, אנחנו תוצר של מפגשים רעים שהתנקזו לכדי עוד מפגש רע אחד, שבו הזרעים שלי התגברו על המכשלות שבדרך והביצית שלה הרימה ראש לרגע לשמע זעקתם, ונכונה הפעם, באיזה איבחה של רחמים, לקלוט אחד. אני לא רציתי אותך, ילד, ואלמלא אמא שלך רצתה לשרוט פעם אחת את שכבת החיים שלה ולראות מה יש שם מתחת, הרי ממילא לא היית כלל. אז אל תודה לי. נשארתי בגלל המצפון ההוא, שאין לי ולו דבר, ושמחליט את החלטותיו ומוריד אותן עלי כאילו הייתי עוד פיון בשדה השחמט שלו. אז עברתי למשבצת של אבא, כי ככה הוא החליט.

החיים הם געגוע. געגוע ארוך וממושך למה שהיה פעם, לפני שעוד היית, למה שהיית פעם ולמה שתהיה, ובעיקר למה שלא תהיה אף פעם. נוסטלגיה דו קוטבית שבמרכזה אין האונים שהוא אתה. געגוע לשפתיים אדומות ובשרניות שלוחשות את שמך ומושכות את חולצתך מעליך, לסקס קצר וזועם על הכיור או על מכונת הכביסה, ללילה של אהבה, לחוסר הבושה שלו ושלה, לשריטות עדינות על הגב, למפגשים חטופים מלאי תאווה, שאין בהם מקום למילים או לספקות, והם רק אתה והיא וזרועות וצווארים, ללא תודעה.

החיים הם תשוקה להיות האיש הזה שקם ועושה, שקודח ומתקן ויושב וכותב ועונה ומגיב ויוצא ופוגש ושב ומבצע ויוצא וצוחק ומעז וגוהר ויונק את לשד החיים. האיש הזה שלידך ושמולך ושאינו אתה, שמאחורי העיניים המתבוננות שלו יש גם ידיים שעושות וגוף שחי חזק ומהר ועד הסוף.

החיים שלי, ילד, לא היו כאלה. החיים שלי קרו לי, ונתתי להם לזעזע אותי ולטלטל אותי ולגרוף אותי במערבולותיהם ובסערותיהם, ולטרוף אותי אל חופיהם. הייתי צעצוע שנפל ממכולה גדולה, ששחה בימים רבים ונשטף אל חופים אינספור, אבל לא בחרתי. לא בחרתי אף פעם. אז תקשיב טוב טוב לסיפור שלי ילד, כדי שכל זה לא יקרה לך, או אולי כדי שאתה תקרה לכל זה במקום.

היש של עכשיו; האין של תמיד

אהא, דף לבן, איה היית? ואם היית, כאילו היה לי מה לעשות אתך באלה הימים. לא לא, אנחנו שוב בדו קרב מבטים מצמית, אלא שככל שנוקפות השניות והדקות אני מגלה שאין לי סיכוי של ממש מול הלבן הלבן שלך.

כי הרי, ממילא החיים בשולי הרשת החברתית הם שורה של מחשבות שהוקלדו בטרם הבשילו, הפכו לאיזה רסס טקסטואלי מלעיג ושקעו לתהום הנשייה של הסטטוסים והציוצים לשעבר. השורות הטובות שלי הן כמו הבעלים של ג'ודי ניר-שלום-מוזס. אף אחד לא יזכור אותם כשתבוא השורה הבאה.

החיים על סף התהום הטקסטואלי הזה נקרעים כל העת בין הצורך להיות מוכר וידוע ומוערך ובין הרצון ליצור. בין הלהתענג על המשפט הנהדר והפרטי שלך לבין הלרוץ לספר לחבר'ה בשביל עוד לייק או ריטוויט. הציוץ והסטטוס מלעיגים הכל, ובעיקר משטחים את הפסקה לכדי כמה תווים דלילים וקולניים שכל תאוותם לעשות עוד כמה גלים, להפריח עוד איזו שממה קטנה של נפש לדקות אחדות, לפני שיבוא הארבה ויותיר אותה חרבה לעוד דור אחד לפחות.

יכולת ההשמעה המיידית הזו, כך נראה לי לפעמים, מותירה אותי מיותם מאיזשהו דבר של ממש להגיד. המלל שלי הוא רצף קטן של בלוקים שמתפזר לכל רוח הרבה לפני שאני שב ומורח עליו מעט טיח כהכנה לשורה הבאה. וכל שורה כזו – ובטח הטובות שבהן – שנגרעת מהמלל הגדול שלי לטובת תשומת הלב המיידית, נעלמת ולא שבה יותר.

ממש כמו הפסקאות האלו.