ארכיון תג: הרהור

על מה אני מדבר כשאני לא סותם את הפה

ובכן מילים, היחלבו נא! פנו מקום בקצות אצבעותי לבאות אחריכן, והתפקדו נא על הוורד הלבן הלבן הזה. השחירוהו, צועדות בסך, כחיילים קטנים וממושמעים הנשטפים מני אצבע אל עלה. לימין, שור! או משהו.

עת לכתוב! לכתוב לכתוב! ואין מכשולים לכתיבה, לא לא. אין דבר העומד בפני הכותב ואצבעות הזהב שלו, אפילו החלל הזה שהולך ותופס לו עוד ועוד נתחים בקודקודו של הכותב, אפילו הוא לא יעמוד בדרכה של הכתיבה היקרה, הקדושה, התרפויטית, הזאת שאין בלתה, הזאת הבוראת לה מציאות כאן ועכשיו על הנייר (הלבן הלבן הזה כבר אמרנו?) אפילו שורת ההבל הרצה לה לפני מילותינו הקדושות – ואתם לא מבינים בכלל כמה דברים אידיוטיים רצים לי בראש, באמת. עוד לא דגדגתם את זה – אפילו לה לא ניתן מדרס על הדפים האלה ולא ניתן לה לחסום את הוד מעלתה הכתיבה. זו שהיא בתולה וכלה וייעוד ותור לביטוח לאומי. הו, לא!

–          ואם אין לי מה לכתוב?

–          זין עליך, תכתוב בכל זאת!

–          אבל אין לי מה לכתוב.

–          אז תכתוב שעה קודם.

(ויפה שעה אחת קודם)

כמה מילים על נוסטלגיה

אני לא מבין אנשים שאינם סנטימנטלים. אנשים שקמים בבוקר כשרק מטרותיהם לעיניהם. מעולם לא הבנתי את זה. בגיל 11 התגלגלתי מצחוק כשחשבתי כמה הייתי סנטימנטלי בגיל ארבע.

העולם המודרני, הכלכלי, העסקי, הקפיטליסטי, מותח איזשהו קו דק וארוך בין תאוות הבצע לבין הפחד. תרשו לי להתנער מהקונספציה הזו. אני מבין את החרדה. החרדה היא חומר טוב. החרדה שהדברים לא יסתדרו, שלא ייכנס כסף, שלא נסתדר. אני מבין גם את החלומות באספמיה על לוטו וטוטו, על אקזיט, על דוד עשיר ומסתורי בניו יורק או בלונדון או בסאו פאולו, כמו ההוא מתקוות גדולות של דיקנס או מאבא ארך רגליים. באמת שאני מבין.

אבל אני לא מבין איך קמים בבוקר בלי געגוע. איך קמים בלי איזשהו עקצוץ להיא ששרה ”אני לא יכולה בלעדיך", לתינוקת החייכנית הזו שמשתרעת לכל אורך האמה. אלוהים! אני זוכר את עצמי לוחש לה "אל תגדלי! בבקשה אל תגדלי", מכוסה באבקת נוסטלגיה טרם זמנה, מתגעגע להווה בעת התהוותו. איך אפשר בלי רגעים כאלה? ואיך אפשר שלא לראות שאין ביניהם לבין כסף דבר?

אני זוכר את אלה ואותי טועמים ממרח כבד אווז שטבועה בו תאנה. את הניצוץ בעינינו. את הסשימי הראשון שלנו ביחד. אני זוכר אותה צועדת מעדנות מסביבי, בערגה ובפחד של לא להטריד את מנוחתו וכן להבקיע את חומותיו. את הניגירי עם ביצת השלו וביצי הסלמון בקיוטו במונטיפיורי. איתה בשבעה של אבי, ובלעדיה, ביום חתונתנו.

אני זוכר חברה שמשאירה את כל מיטלטלי בדלתה כשהיא מכניסה אותי פנימה לשתות איתה בירה. כאילו אומרת לי "עכשיו אתה רצוי. אבל עכשיו ורק עכשיו, ועתיד אין לנו". אני זוכר בלונדינית צעירה רוכנת על כוס התה שלה בדמעות, אומרת לי שלא תאהב לעולם כפי שהיא אוהבת אותי, ומספרת שתיכף אחיה יבוא לקחת את הארגזים המסודרים שלה. אני זוכר נשיקות של געגוע על מדרגות הסנטר, אני זוכר נערה עם חבר גוהרת לעברי לאור ים המלח המחשיך, טועמת אותי כטעם חולף. עוד טועמת וכבר מתגעגעת.

אני זוכר את השחרחורת עם העיניים העצובות שטורפת את שפתי בבר תל אביבי חשוך, את בני מדווש ומגלה שאבא לא מחזיק את האופניים, אני זוכר מפיקה ברדיו רוכבת על אברי, סוחטת אותו בגניחה מאושרת, ואת עצמי חושב לעצמי "שרק תלך כבר". אני זוכר את עצמי יושב על אדן החלון ברחוב יהודה הלוי של אמצע שנות התשעים, שומע את אורפאו נגרו בפורטוגזית במערכת החדשה שלי, שעלתה הרבה הרבה יותר מדי, ומרעישה עכשיו את כל הבלוק שבין מאז"ה לנחמני. אני זוכר את הבחורה מ"הפוך" עוד לפני שהיה "הפוך", מוכרת למטה בפיצוציה, תולה בי עיניים רעבות, מחכה שתיגמר כבר המשמרת שלה.

אני זוכר את הצער ואת הבדידות, ואת העיניים הטובות והעצובות והאוהבות של אבי. אני זוכר את גלית ואותי בכיסא נוח בבריכה בקיבוץ, בעיניים בורקות ובתוליות שדבר לא נגלה להן עדיין. אני זוכר איך הפכתי לכוכב ואיך הועם זוהרי. אני זוכר את שערי הצהוב הארוך ארוך מלטף את גבה של לילך. אני זוכר אותה נאנחת אנחה עמוקה מאורגזמה, אנחה של אושר ותקווה לבדידות שאולי תתפוגג סופסוף. לעולם נקווה שבדידותנו תפוג.

ואם לא הייתי קם עם כל אלה כל בוקר, איך הייתי כותב את כל זה? איך הייתי עובר את כל עמל היומיום הזה? אין בזכרון הזה לא פחד ולא תאוות בצע. רק מלוא הבטן ערגה ותמימות ואהבה. ובלי כל אלה, מי אני בכלל?

(והשיר שברקע, בשבילי, גם הוא התגלמות הנוסטלגיה. איזשהו ציר שנזדקק מתוך געגוע פלמ"חניקי אמריקאי, שתמיד משאיר אותי דומע מאושר ומגעגוע)

דבריו של הכותב אל מילותיו

בואו ואגיד לכם דבר על עצמי: איני אדם חזק. למען האמת, לא פעם אני סבור שאני נרפה לחלוטין. אין בי כוח לחצות את שדה הבוקר המעיק, רווי הילדים ומאוויהם המוזרים, הקצב המשונה שלהם וברבורם האינסופי; יום העבודה אף הוא, ואולי בעיקר הוא, כנטל וכצנינים בעיני, וכל מילה שאני מעמיס על הקבצים הלבנים, הנוצצים, יש בה מעשה חציית ים סוף. אולי בכלל אני ענק, שכן, לא פעם, אני אכן חוצה את ים סוף, הלוך וחזור, ומעמיס עוד מילה ועוד מילה – ודאי כמה אלפים בודדים מדי שבוע – אבל, המאמץ! הכאב! השכשוך האינסופי במי האפסיים של האני שהוא לא הולדתה של כל מילה, אלא ההימנעות ממנה, אלה ודאי אינם מסימניהם של הענקים, אלא של הולכי הבטל. הנה, כעת חיה, עוד המלים הללו נערמות אחת אחת על המסמך הזוהר שכאן לפני, וכבר זועקים לי מני מטרדים של אהבת הקהל ומתנפצים לחופי וקוראים לי להניח לנייר הזה ולהשתכשך באורם – והכל כדי להימנע.

והוא, הו הוא! הוא רוצה את דמי כאן על הנייר. הוא רוצה את נשמתי שתישפך קלד קלד, מקש אחרי מקש, שתדמם את הלבן המסמכי הזה לכדי ארגמן זוהר. הוא רוצה ורד של בתולים אבודים על סדין המסך בכל נייר שיוצא מבין אצבעותי. הוא רוצה שנשמתי תדבר אליו. הוא רוצה שלא הדמיון שלי ולא להטוטי המלים שלי – שגם אותם אני מאלץ לפסוע אט אט במעלה הדפים האלה (או שמא במורדם?) – אלא שעצם רוחי תיחקק כאן.

אני מביט בעיניו, שיש בהן חום ואור, גאווה ותבונה, צער ועליצות ויותר מכל יש בהן תאווה, והן לי כחיה טורפת שנשטפה אל חופי ואת בשרי היא מבקשת. האש מפצפצת לה בעליזות עוד גזע (בוחלטולטים, קראנו אחי ואני לגזעים הללו בילדותנו. בוחטולטים! איזו מילה נפלאה!), ומרעיו דוחקים בו שייתן עוד אי מה מהתשוקה שמפעפעת בו, והוא רותח וגולש מכליו ורוצה עוד ועוד ועוד.

ואני, על ישי ועל איני, על מילותי המצלצלות והמנגנות והחמות והמגונות, אני הופך עצמי בעצמי ואומר לי: מאין תביא לו את כל היש הזה כשכל שיש לך הוא אין? איך תגרור את החולשה ואת הצער והאת הרחמים העצמיים ואת ההסתפקות הזו בידייך ותביא לו פירות של זהב משדות ההֶספֶרידות, ועודך משרך רגליך במעלה עוד יום, עוד ארוחת צהריים, עוד שיעורים בחשבון ובתורה ובשפה, עוד אמבטיה ועוד ארוחת ערב, עוד סיפור ועוד לגו על הרצפה. איך, כשאינך יכול לחצות את שדה הבור של יומך, עוד תרהיב רהב ותלהטט איזה קונץ מאצל איזה שרוול נסתר, שיתאחד ויתמזג ויסחרר ויטיל אותו על גבו ועל גחונו, מרוצה ורוצה עוד. והרי שוב הוא רוכן אליך ואומר שלא! לא די בזה, צריך עוד! ומי אתה הכותב?! ומי הוא המכותב?! והאם אתם חולקים את יצועיכם בלילה או נפגשים לשוח באיזו שדירה של ערב או מתגודדים בכניסה לאיזה בית של מרזח ושל פשיטת אברים לאה.

לא! אסור לך להביט לאחור. מה לך כי תלך ותקרא ותחזור ותשכתב ותגיה! לא! משימתך כעת היא לחצות עוד עמוד, להשחיר עוד דף, להוסיף עוד מילה ועוד מילה לאש הבעירה הרוטטת, שיהיה מרוצה, מעשה שטן, כאיזה לוציפר בעיבי כבשנו. חסרה לך המילה כעת? אז מה. המשך הלאה, הלאה. חצוב את דרכך בסלע, אל איזו אורגזמה מתמשכת, טנטרית, פועמת, מרהיבה שלא תותיר בו נשימה.

מכתב תשובה ליועץ פנסיוני להוט

כשהאקסית שלי מתקשרת, היא צריכה שאני אכתוב לה עבודה. אני בא עם הלפטופ ומנשק אותה בלחי ובצוואר, ומתיישב ומתחיל לקרוא. היא מביאה משהו לשתות, ושואלת אותי על החיים שלי ועל החברה שלי. שעתיים אחרי שאני מתחיל לכתוב כבר אחת בלילה, אז היא מוצצת לי. אבל לא לי היא מוצצת. היא מוצצת לעבודה על הסוציאליזציה. למחרת היא תרד לתימלול של הראיונות עם התלמידות האתיופיות, ומחרתיים היא תיתן לביבליוגרפיה לגמור לה בפה. תמיד הסתדרנו ככה, אני ורבאלי והיא אוראלית.

תיכף אתם תמחאו מחיאות כפיים סוערות, אבל מה זה יעזור לנשמה שלי, שמסתוככת לה מאחורי איזה באובב שלעולם אינו עבה מספיק, שנדרסת ונרמסת על קו הייצור שלכם? הנה, קחי את העבודה שלך. כשאכתוב לך את הדוקטורט תקבלי בתחת.

פעם הייתי מהלך בשדות של דגדגנים רוטטים, עם שיער בלונדיני שמגיע עד שם ועם מבט עצוב בעיניים. תאמינו לי, גן עדן זה חרא של מקום. רק בדידות יש שם, ורק עוד קצת להשיג, לזיין, לכבוש. בסוף כל ההתערטלות הזו אין כלום מעוד איזה וי מזוין באיזה יומן וירטואלי.

כשאתה בן ארבעים, אתה כבר לא רק כל מה שתהיה, אלא גם כל מה שלא הספקת להיות ולא תהיה לעולם. כל הנובלות שלא כתבת וכל המיליונים שלא הרווחת; כל המקומות שלא נסעת אליהם, כל הבנות שלא שכבת איתם. ואם לא עכשיו, אימתי? אם לא תבלע את כל מה שיש לעולם להציע, אז איך תעשה את זה אחר כך? אז פשוט שבו ותסתכלו. או שבו ומחאו כפיים והשליכו מטבע לנרתיק הכינור. ואם זה לא מצחיק אתכם, אז סתמו את הפה והמשיכו הלאה. אין פה שום דבר בשבילכם, ולכם בטח ובטח אין שום דבר בשבילי.

%d בלוגרים אהבו את זה: