המתנגד הטוב

עכשיו, כשטרכטנברג כבר פה ומומלץ והופך לאט לאט מוועדה למיתווה מדיניות, מתגלים אבירי הדאגה לציבור בשלמותיהם המרשרשות, מצביעים נגד ונגד סעיף וסעיף – וחושפים את ישבנם השעיר לעיני הציבור.

כן חברת הכנסת מירי רגב, גם את. וגם ישבנך השעיר.

אני דווקא לא מדבר על דפני ליף ואנשי המחאה או על ארגוני הסטודנטים שהפנו את גבם לטרכטנברג. אני נוטה להסכים ולא להסכים עם אלה גם עם אלה (כן, אני יודע שזה נשמע טיפה אמביוולנטי. אני כתבתי את זה). מה זה מסכים ולא מסכים? מחד אני חושב שטרכטנברג וחיים שני זה לא מספיק וצריך עוד. מאידך אני סבור שצריך לקחת את ההישגים של כאן ועכשיו, ולהמשיך את המחאה תיכף, כדי להשיג את ההישגים הבאים. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב.

אני רוצה לכתוב על כל האנשים הטובים שמנסים "להגן" על הציבור מטרכטנברג. אני רוצה להזכיר את כל שליחי הציבור המצוינים שלנו, שצועקים עכשיו חמאס מעל הבמות שאנחנו סיפקנו להם. האנשים שלכאורה מנסים להגן עלינו מטרכטנברג, אבל בעצם, בשקט בשקט, מנסים לשמר את הסדר הקיים עד יעבור זעם, עד תתמוסס מחאה, עד שישקטו הככרות ויקופלו האוהלים.

אני מדבר למשל על החבר הנאמן של כולנו, אביגדור ליברמן, אביר בטחון ישראל הדואג לחלש, ליתום, לאלמנה ולגר. ליברמן ראש המפלגה מנמיכת התורכים, המזהיר מהסתות והמחוקק הדגול. ליברמן עומד בראש עדת מחוקקים שמחרימה את תורכיה, שמתנגדת להעברת מים שפירים לפלסטינאים, שמעלה את מחירי הדלק, שמתנגדת לדו"ח ששינסקי, שמספרת לנו שזו מחאה של מפונקים.

ליברמן וצאן מרעיתו, הרעה החולה שהביאו על עצמם ועל עצמנו מאות אלפי יוצאי ברה"מ, אולי האיש המסוכן ביותר לעתיד העם היהודי מאז אוסטרי משופם אחד, בא ואומר עכשיו שטרכטנברג זה רע. "שלא נתנו לנו זמן ללמוד". ליברמן הוא ממסמס במקצועו. הוא אלוף ישראל בלחכות שהדו"ח יישכח או שהפריץ ימות או שהכיכר תתרוקן. והוא זה שתמיד יצביע עם הטייקון ולא עם הציבור. הוא הוכיח את זה פעם אחר פעם: בששינסקי, בפערי השיווק של חברות הדלק. רמז לציבור הנאור: אם ליברמן נגד זה – אז אתם בעד.

אני מדבר למשל על ה"ה אלי ישי ויתר לוקקי עכוזו של הבור ועם הארצות הגזען הגאון יוסף עובדיה. הש"סניקים לובשי המחלצות ומטמטמי החרדים והספרדים כאחד, שכבר קרוב לשלושה עשורים עמלים יום יום, שנה שנה, על הקניית בורות ובהמתיות לציבורים גדולים והולכים של עם ישראל. האנשים הטובים שבמו ידיהם יעשו הכל כדי להנמיך את המונמכים ולהחליש את המוחלשים, רק כדי להאשים אחר כך מישהו אחר ולגרוף קולות בציניות חסרת בושה.

"אין התייחסות לשכבות החלשות", זועם ישי וזורה עוד ועוד חול בעיני הציבור האומלל שלו, וקורא למרעיו לצום עוד איזה צום ולהתפלל עוד איזה תפילה. ובאמת, מוטב שיתפללו, כי שליח הציבור שלהם לא ינקוף עבורם אצבע. לא הוא ולא יריביו האשכנזים (משה גפני וחבורתו) שמנסים למשוך אליהם את ההמלצות, ולמסמס אותן בוועדה, כמו שבן גוריון לימד אותם.

אני מדבר על מירי רגב. חברת הכנסת מירי רגב, שמתפרצת תחת כל מצלמת אייפון תועה ומיקרופון שיצא מסינק, כדי לצעוק ש"אין בשורה". מירי רגב אכן מייצגת משהו מאוד ישראלי: היא מייצגת בהמתיות סרת טעם ונטולת תוכן, שכוחה בריאותיה וזעקותיה ובסתימת הפיות ובצקצוק בור ונבוב. גם מירי רגב מתנגדת.

וכל הליברמנים והאלי ישיים והמירי רגבים האלה, הם לא מדברים בשם עצמם. הם אולי רצים ומצווחים בפני כל כתב פטפטן ומגיש קשקשן, אבל הם בעצם שלוחים של מישהו. אפילו אם הם לא יודעים של מי.

הם ודומיהם הם שלוחי ההון. ההון שכבר ידאג להם אחר כך: באיזה תרומונת או בתמיכונת או צילום משותף או הזמנה לדירקטוריון אחרי הקריירה. ולהון אין פנים. ההון הוא לא חיים או יוסי או משה, אלא המושכים בחוטים, המשפחות, השש, העשר, הארבע עשרה. אתם יודעים איך קוראים להון.

וההון לא מזמין אליו את איווט ואלי או מירי. הם יודעים לבד מה ההון רוצה. ממש כמו שהכתב הכלכלי במעריב יודע לבד מה נוחי רוצה, והכלבלב זב החוטם של פישמן יודע לבד מה בעל הבית רוצה.

וההון מתנגד, אז שלוחיו מתנגדים.

—

קטנה לסיום: טרכטנברג לא מספיק ודו"ח הריכוזיות לא מספיק. הדרך עוד ארוכה. ועדיין, ההמלצות של הוועדות הללו הן ראשי גשר. ואני מדבר על ראש גשר של תהליך חברתי. ראש הגשר הוא רק אמצעי ההבקעה: הבקעה של האטימות והאדישות של ההון והשלטון לסבלו של ההמון.

ההון והשלטון נלחמים את מלחמות האתמול בכלים של אתמול. בינתיים, אנחנו צריכים להמשיך ולהבקיע. וכמו שנתבקעו אתמול לראשונה חומות קטנות בדמות מחיריהם של מוצרי החלב ומשרותיה של יושבת ראש מכובדת אחת של שני תאגידי ענק, כך יימשך המאבק באמצעות ראשי גשר חדשים, שיבקיעו ויבקעו עוד ועוד חומות של אדישות, אטימות, לזות שפתיים ורוע לב.

ואחרי הנפילה הראשונה במשק החלב יבואו עוד ירידות מחירים. גם במשק החלב וגם בסקטורים אחרים. אחר כך יבוטלו עמלות וקומיסיונים בבנקים, ודמי מנוי וחבילות גזל בסלולר ובכבלים ובלוויין ובלו בדלק ומיסי קנייה ברכב. עוד ועוד חומות כאלה יתבקעו ויבוקעו, בקצב הולך וגובר. וטרכטנברג והריכוזיות הם כלים בהבקעה של חומות כאלה. בגלל זה הם טובים ובגלל זה אני בעדם.

קודם נדפוק את התורכי הזה. אחר כך את הבא. לכו תדעו, אולי בזה ליברמן יכול לתמוך.

לא סולח

השנה, לרגל יום הכיפורים, יש לי הצעה מהפכנית במיוחד: אל תסלחו.

אל תסלחו לזהבית כהן שהתפטרה הבוקר מתפקידה כיושבת ראש הדירקטוריונים של תנובה ופסגות. אפילו שבמסגרת המהלך שלה תנובה בחרה להוריד מחירים באופן קבוע ב-15%.

אל תסלחו לה כי זה מעט מדי ומאוחר מדי. אל תסלחו לה כי לפני שלושה חודשים היא עוד ידעה לעמוד מול המצלמות ולהגיד שאין לה שום כוונה להוריד מחירים השנה (ותגידו תודה שהיא לא מעלה מחירים).

אל תסלחו לה כי כבר חמש שנים שהיא מעלה מחירים ומעלה ומעלה ומעלה, כי "הביקוש למוצרים שלה קשיח". ככה היועצים אמרו לה. אל תסלחו לה כי כבר חמש שנים, אנחנו הפרה החולבת שלה.

אל תסלחו כי כבר שנתיים שמאז שהיא רכשה את פסגות, דמי הניהול שם רק עולים ועולים. ולא, פסגות זה לא קוטג' ולא רואים את המחירים בסופר. הברונים השודדים שולטים תמיד גם בכסף שלנו, כי משם אפשר לקחת עוד ועוד מבלי שנדע. את מה שזהבית עשתה לדמי הניהול שלנו בשנתיים האחרונות נרגיש רק בפנסיה. רמז: לא משנה כמה היא תתנצל, את גזל החיסכון הפנסיוני היא לא תחזיר לכם.

אז אל תסלחו לה.

ואל תסלחו לנוחי, שעוד לא מתנצל, רק מתפתל. אל תסלחו לנוחי שכל יומיים מגלה עוד סניף של שופרסל ששוחט את האוכלוסיות הכי חלשות שלו. האוכלוסיות בפריפריה הרחוקה, שבה יש רק סופר אחד. "סופרסל", קוראים לסופר הזה של נוחי (או שופרסל, אבל רק אם אתם מעשירון אחר), ובסופרסל הזה לא רואים אתכם ממטר. במיוחד אם אתם עניים, מסכנים ומוחלשים. להיפך, הסופרסל הזה רק ינצל את ההזדמנות וישלח את ידו עוד יותר עמוק אל הכיס הריק שלכם. ואל תשכחו לתרום ח"י שקלים למשפחות רעבות ביציאה, כן? נוחי רוצה לתרום.

אז אל תסלחו לנוחי ולשותפים שלו ממגה, דודי וייסמן ושרגא בירן. סליחה, המתחרים.

אל תסלחו גם לתשובה ולדודי וייסמן, ולצדיק בינו, שקורעים לכם את הצורה בתחתנת הדלק, וצוחקים כל הדרך אל הבנק כל פעם שממשלת ישראל מעלה את מחיר הדלק, ופערי השיווק שלהם צומחים עוד טיפ טיפונת, ותמיד יש להם איזה שר או יו"ר ועדה שישמור עליהם ועל הפערים שלהם. אל תסלחו להם ואל תסלחו לשליח שלהם בממשלה, האידאולוג עוזי לנדאו, שהכי דואג בעולם לעם ישראל. אבל קודם כל הוא מרפד את שליחי הציבור של העם, תשובה ודודי וצדיק.

ואל תסלחו לצדיק ולשותפים שלו בבנק, שרי אריסון וגליה מאור ומתיו ברונפמן והאחים עופר ומוזי ורטהיים. סליחה סליחה, למה אני אומר שותפים? מתחרים, ודאי שמתחרים! אל תסלחו להם, על דמי העמלה, ועל מס הבול ועל התיווכון ועל הקומיסיון. אל תסלחו להם על עוד אגורה ועוד אגורה בעמלות, שהפכו בעשור האחרון לעשרות מיליארדים שאתם שילמתם להם. אל תסלחו.

כי כל אלה ודומיהם, ויועציהם ועורכדיניהם ורו"חיהם וח"כיהם ושריהם וליברמניהם וברקיהם ונתניהוהם מצפים מכם לסלוח. "בכל שנה הם סולחים", הם לוחשים זה לזה בקוקטייל או בהרמת הכוסית, "אז גם השנה הם יסלחו".

שאלוהים יסלח. אני לא סולח.

אני לא סולח, גם אם הורידו את המחיר ב-15% וגם אם זהבית הולכת הביתה וגם אם יישמו את טרכטנברג ואת חיים שני. אני לא סולח על המאות והאלפים ועשרות האלפים שגנבו וגונבים ממני ומכם בכל יום ובכל חודש ובכל שנה. אני לא סולח לחברות הסלולר והאינטרנט והטלוויזיה הרב ערוצית ולרשתות בתי הקולנוע ולמונופול המלט וליצרניות המזון ולעשרות גופים אחרים, שמורידים אותי ומיליונים אחרים על ברכיהם כל יום, כל חודש, כל שנה.

אני לא סולח ולא מפסיק לצאת לרחוב ולהרים שלטים ולצעוק את שוועתי ירושלימה וימה ולמחות לכתוב את הניירות האלה. לא סולח ולא מפסיק, עד שלא יהיה יותר צורך.

שנה טובה לטייקון הנדיב

(הבלוג מתנצל עמוקות על פרץ היצירתיות הלא מוסבר של הימים האחרונים. תיכף זה ייפסק, ואם לא אז אשתי תירה בי במקום. שנה טובה)

עם פרוץ הסתיו ולזכר אביב
ולרגל ראש השנה (שהוא חג כה מגניב)
ובפתח העתיד הנפלא, המרהיב
זה הזמן להודות לטייקון הנדיב

תודה לעשיר שתורם לבית חולים
תודה למליאן משמח אומללים
תודה ליו"ר המביא איתו אור
תודה לפריץ ששקלים פה השפריץ
תודה לאדון, למנכ"ל ולגביר
על תרומה ונדבה, בכפר ובעיר

תודה לכם תשובה ונוחי, תודה לכן שרי, זהבית
על גמ"ח, על מתן בפרהסיה, על שי ועל דרור ותשורית
ותודה גם לעופרה ושרגא, וגזי ומוזי ונוני
על כל שקל וגרוש שנתתם, במלחמתכם הנחושה בעוני
הלוואי שבשנה שבדלת תתנו ותתרמו קצת פחות
הלוואי קצת פחות מהצער, ובמקום זה יבואו שמחות

רק הצעה קטנה לסדר, יש לי כאן מעברי פי הפחת
שבמקום שתמשיכו לתת, תוותרו הפעם על הלקחת
שתגבו השנה קצת פחות, שתורידו מעט המחיר
שתקצצו אך מעט השוליים, ותסתפקו רק ברווח סביר

הלוואי שבשנה הנפתחת ברון
תוותרו במקוריות על בצע ממון
הלוואי לו לרגע תראו ההמון
ותמחלו אך פעם על איזה מיליון
ובמקום לגרוף עוד ועוד עושר
תפיצו השנה מעט יושר.

זמר סוף המהפכה

זהו שיר למהפכה שלי ושלך
זמריר לתחריר שעזב את העיר
המנון לאסון המתקרב בששון
מזמור לצינור שנכנס מאחור
שירה לתקוה שהיתה ועזבה.

זהו זמר ישן, לעלה, לשושן
שעלו ופרחו וקמלו וצנחו
זה חרוז לששון הגמוז, החפוז
שעלץ ועלז
שמוזמז ובוזבז
שהיה וכעת הוא גנוז.

זהו שיר על תקוה שנותרה עזובה
על מעמד של ביניים שפס מן העין
זו המיה לאוכלוסיה, זהו רון להמון
שחזרו לביתם, שהניפו דגלון
של כניעה, של שיתוק של אפסיים
של חוטבי עץ ושל שואבי מים.

זה פיוט של יושבי הסלון
זהו זמר ליום זיכרון
ונותרו רק דכדוך וצקצוק
ותלונה ויפחה ופיהוק
וחתיכה של עוף מהשוק
ועוד ארוחה של חג.
ופוק.

כמה מילים על תנובה ותשובה

זוכרים את הקיץ? איך היה נחמד בקיץ? כמו ב-68 בסן פרנסיסקו. Be sure to wear some flowers in your hair. שוין, רק דבר אחד בטוח לגמרי לגבי קיץ 2011 בתל אביב: הוא נגמר.

עכשיו זה סתיו. סתיו היא עונה של קורים דקים, ואפשר למצוא את הרשת של הקורים שבה ונטווית: בין זהבית כהן לפרשנים של טרכטנברג, בין העובדים של הרכבת ורשות שדות התעופה לבין המפריטים שלהם, בין הקולות מרמאללה למשרד החוץ, בין האיומים של יצרני המזון לבכיינות של המטכ"ל.

קורים דקים ומנצנצים, ודוק של חג בעיר ובכפר. דוק של חג ושל חרא.

זהבית כהן, למשל, היא אבן המסד של הבהמתיות התאגידית. כשרכשה את תנובה, היא קיבלה חוות דעת שאפשר להעלות את מחירי הקוטג' והגבינה הצהובה. "את יכולה לייקר, לייקר, לנוח ושוב לייקר", אמרו לה היועצים הרגישים שלה. "הביקוש למוצרים האלה קשיח. התחרות תיישר קו. ככל שתענון כן ירבו וכן ירכשו". שמעה הזהבית את עצת יועציה, נעצה את שיניה בבשר הציבור והחלה לועסת וגורסת. וכך לעסה ובלסה עד שהגיעה לכרסם עצמות. אז בערך הגיעה מחאת הקוטג'.

מאז זהבית שלנו חוטפת מימין ומשמאל: חרמות ועיתונות רעה ונאצות, ותרנגולת הזהב שלה פרשה כנפיים ומטילה עליה ביצים סרוחות, והכל טוב ויפה. חשבתם שהיא תלמד את הלקח עד עכשיו, נכון? לא נכון. מסתבר ששיכרון הכוח והאדישות לכל מי שאינו זהבית כהן הם כדם בעורקיה, וגם אם מדינת ישראל מבקשת מתנובה מסמכים, זהבית ואנשיה לא חושבים שיש צורך להסכים לכל הדרישות המוזרות של הרשויות של המדינה המוזרה הזאת.

אתמול כבר בילתה זהבית בחקירה אגב הסירוב הזה, והבוקר הושלם הזובור התקשורתי. דומה שמוסכם שזהבית תוקרב לאלי הממון ותלך בקרוב הביתה. ולמרות נטייתי לסליחה ערב החגים, אני לא יכול להגיד שהיא תחסר לי במיוחד.

אבל האמת היא שלתנובה כל זה לא מזיז. היכנסו לסניף של מגה ברחוב פנקס ושאלו כמה עולה קילו אנטריקוט של אדום אדום, ותגלו שהמחאה, החרמות, התקשורת, הזובור, שום דבר לא באמת חודר את שריון האדישות והבהמתיות של התאגיד הישראלי. (התשובה, ולא במהופך: 170 שקל).

מנותק אחר הוא יצחק תשובה. אחד שדווקא מרבים להזכיר את ה"חברמניות" שלו. אני זוכר את תשובה עולה על הקו אצל רזי ברקאי בתחילת 2009, חנוק מאושר, ומספר איך תגלית הגז תשים את ישראל על המפה. אפילו אותי הוא מילא בתקוה. אני זוכר שאמרתי לאשתי באותו יום "את לא מבינה, בובה. יהיה לנו פה גז לכל פועל. גז לכל ילד. יזרום לנו גז בצינורות של המקלחת!" כזה אני, אופטימי.

אבל מאז אותו בוקר של אושר, תשובה עשה הכל כדי לקחת מאיתנו את הגז, באותות ובמופתים, בדוחות ובאיומים, בנאצות ובתוכחה. מאות המיליארדים שצפויים להיכנס משדות הנפט שהתגלו במים הטריטוריאליים של ישראל שייכים לדעתו ליזמים בלבד, ושאנחנו נסתדר בבקשה ולא נפריע. "שקט, קודחים. אה, כן, ואם אפשר, תביאו לכאן איזה צוללת או שתיים כדי שתגן לי על שדות הגז והנפט מבפני החיזבאללה והחמאס והגרעין האיראני והארדואן. כי בכל זאת, שדות גז ישראליים, לא ככה?"

זהבית ותשובה הם שניהם בסך הכל עוד שתי אבנים בפאזל קהות החושים והבהמתיות של מוקדי הכוח הישראלים. בישראל מתקיימת תרבות "מגיע לי" בסיסית מאוד, ששמורה לאנשים כמו תשובה וזהבית, ולעוד כמה קבוצות מלבדם:

• לרמטכ"לים, למשל, שחולבים את הכיס הציבורי במקום להגות פתרונות יצירתיים וזולים יותר להגן על הציבור הישראלי – ושהופכים אגב כך לאיום על הציבור במקום למגן שלו;
• לעובדים המאורגנים של המונופולים הממשלתיים, שבמקום להשתמש בכוחם כדי להגן על יתר העובדים בישראל, מתעללים בציבור ברכבות ובנמלים, באיזה שכרון כוח של מי שלא מבדיל בין טוב לרע.
• ליצרני המזון, שבאצטלה של "הגנה על החקלאות בישראל" גובים מאיתנו על מוצרי יסוד מחירים כפולים ומשולשים לעומת שאר העולם.

אלה גם אלה גם אלה נושאים היום עיניים לוועדת טרכטנברג, ומנסים להבין מה יידרש מהם כדי למוסס את המלצותיה. כמה הם יצטרכו להוציא כדי לחסוך בהוצאות המס שלהם; כמה הם יצטרכו להשקיע כדי לחסל את הרעיון "הקומוניסטי" המסוכן של תחרותיות; כמה הם יצטרכו לאיים ולהפחיד כדי לשכנע אותנו שבנקים יקרסו כאן אם הם לא ימשיכו לגבות אלפי שקלים מיותרים מכל משפחה; כמה שוחד הם יצטרכו לשלם כדי להשאיר את המצב על כנו – ולהמשיך לסחוט אתכם עד שתגירו את השקל האחרון, את טיפת האנרגיה האחרונה.

אם טרכטנברג מספיק או לא מספיק, על זה יענו אחרים, דבר אחד בטוח: קיץ 2011 לא מספיק. לא מספיק לטייל במאהלים ולצאת לשלוש או ארבע הפגנות; לא מספיק להתמלא גאווה סטודנטיאלית לרגע; לא מספיק לצעוק במשך חודשיים.

הנורמות הפסולות והדפוקות והאטומות והמנצלות מתפתחות כאן במשך עשרות שנים (אני לא אומר 44 שנים, אבל זה רק מפני שאני מצליח להתאפק. בקושי). הנורמות האלו השתרשו עמוק כל כך, שהציבורים הדפוקים ביותר כבר התרגלו אליהן מזמן. הם לא ירימו את הראש. הם לא יפצו פה. הם חושבים שככה זה בסדר. יש עניים ויש עשירים ואין שום סיבה להסיר את החיץ ביניהם. יש צדק של שבעים ויש עאלק צדק של רעבים. יש מה שמגיע לתשובה ולזהבית ויש את מה שהם עושים עלינו מהמקפצה. וזה גשם.

התשובה שלנו לכל זה היא המחאה. מחאה וסולידריות. ואסור לנו להפסיק. אסור לנו לחזור הביתה ולקוות ששטייניץ וביבי וברק וליברמן ושלי יעשו בשבילנו את העבודה. האמת היא שהם עושים בשבילנו את העבודה כבר הרבה מאוד זמן, והתוצאות, אפעס, לא משהו. אז צריך להמשיך לצאת החוצה ולטלטל את אמות הסיפים של המציאות האיומה הזאת, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה, וכי כל פעם שנפסיק, נחזור ונקבל את הבהמתיות והדורסנות והאטימות של תשובה ושל זהבית ושל הרב דב ליאור ושל אילן בן דוב. כל פעם שנייצר ואקום, הם ייכנסו אליו וישאבו אותנו למציאות שלהם.

עד שנייצר מציאות חלופית.

ההידרה ואנחנו

מכל היצורים המיתולוגיים שהרקולס נאלץ להתמודד אתם, הידרה היתה כנראה המעצבנת ביותר. היו לה תשעה ראשים (או מאה, תלוי בגרסה החביבה עליכם), יורקי אש וגופרית ותמרות חרא, וכל פעם שהרקולס כרת לה ראש, צמחו לה שלושה ראשים חדשים.

ההידרה המודרנית היא רשתות השיווק הגדולות בישראל, מגה ושופרסל. הן גדולות, הן מכוערות, הן יושבות בלב מרבצי החיים שלנו וחונקות כל חלקה טובה. ואם מישהו מנסה חלילה להוריד להן את הראש – הבנתם לבד… מיד הן מצמחות שלושה ראשים חדשים.

כך למשל, כל פעם שהמחאה החברתית מכוונת נגד שופרסל או מגה, אנחנו לומדים פרק חדש בעוצמות של ההידרות האלה. מאיימים עליהן בחרם? הן מורידות מחירים של 30 מוצרים (ומעלות מחירים של 200 אחרים); מפסיקים לקנות מוצרי חלב? מחירי הבשר מזנקים. הן מחליטות "לסבסד" סל מוצרים? ביד השנייה הן מעלות את מחיריהם של מאות מוצרים אחרים כדי לפצות על אובדן ההכנסות. ועוד ועוד דוגמאות. בלי סוף.

אתמול למשל, סיפרו מנהיגי מאבק הרפתנים, כי מרווחי השיווק של הירקות והפירות ברשתות השיווק זינקו ביולי ל-112%, שיא של חמש השנים האחרות. מה זה מרווחי שיווק? זה הפער בין המחיר בו הם קונים את הפירות והירקות, לבין המחיר שבו הם מוכרים אותם (לנו). רוצים את זה במילים קצת פחות מכובסות? על כל מלפפון שאתם קונים, שופרסל ומגה דוחפות לכם (מחיר של) עוד מלפפון אחד. ועוד קצת.

עשרות אלפי מוצרים נמכרים ברשתות האלה. מרווחי התמרון שלהן, והכישורים הטבעיים והנרכשים של מנהליהן בהונאת ציבור הצרכנים הם חסרי תקדים. כמו יצורים שאתה לוחץ עליהם בנקודה אחת והם מתכווצים רק כדי לגדול במקום אחר, כמו ההידרה שעל כל ראש שלה שקופד צומחים שלושה ראשים חדשים.

עם כל הכבוד לטרטנכלום, את התקווה המרכזית יש לשים דווקא בוועדה האחרת, הוועדה למניעת הריכוזיות במשק. אם הוועדה הזו אכן תשכיל לפרק את הפירמידות העסקיות ששופרסל ומגה הן חלקים מהן, אם הוועדה הזו תדע לאלץ את שופרסל ומגה להתפרק לגורמים קטנים יותר – רק אז תהיה תקומה לצרכן הישראלי.

החלטות נכונות של ועדת הריכוזיות שוות מספרים ארבע-ספרתיים למשק בית מדי חודש, והפחתת מחירים של 30%-40%. המשמעות היא הורדה של משקולת עצומה מצווארו של כל ישראלי, והכסף הזה לא יירד מתקציב המדינה. אף אחד לא צריך לממן את זה!

אז לכו ותרימו טלפון לחיים שני מוועדת הריכוזיות, ותגידו לו שאתם צריכים אותו. אתם וילדיכם וילדי ילדיכם. עכשיו הזמן. עכשיו ההזדמנות ההיסטורית. אל תשכחו: טרכטנברג הוא מסך עשן במבטא היספאני מתקתק. התקווה הגדולה שלנו נמצאת במקום אחר לגמרי: רק ועדת הריכוזיות יכולה לצרוב את צוואר ההידרה כרותת הראשים, ולמנוע אותה מלצמח ראשים טורפניים חדשים. רק ככה אפשר להציל את הציבור הישראלי מהידרות הטייקונים הטורפניות.

האחריות החברתית וה-DNA של נוחי

נמאס. נמאס שכל הזמן יורדים על הטייקונים. באמת, אנשים. תהיו חיוביים. בכלל, הבעיה של כל המחאה הזאת זה הפופוליזם, זה השנאה, זה השליליות. תחשבו חיובי יהיה חיובי. השינוי מתחיל בתוכנו, והמחאה יכולה להיגמר שם.

קחו למשל את נוחי דנקנר, בן אדם שכתבתי עליו לא מעט. בן אדם טוב. בן אדם יקר. הידעתם, למשל, שאחריות חברתית היא חלק מה-DNA של נוחי? לא, באמת. ממש בתוך התאים שלו יש אחריות חברתית! חכו, אני אסביר לכם: יש מיליוני תאים בגוף האדם, נכון? אז בגוף של נוחי יש כנראה מיליוני תאי נוחי, וכל אחד מהם מורכב גם מקצת אחריות חברתית!

נוחי כותב בעצמו, שהחברה הקטנה בשליטתו, קושרת בין רווחיות הקבוצה, ההחלטות העסקיות ודאגות האתיקה והקהילה. איזה בן אדם טוב, הא? ולא תגידו חברה קטנה. לחברה שלו קוראים IDB והיא חולשת על קבוצת עסקים קטנה ולוקאלית בהיקף זניח של 140 מיליארד שקל. תותח, הא? הביא 200 מיליון שקל הון עצמי, ובאמצעות 140 מיליארד שקל של הציבור דואג לקהילה. ולא תגידו בוחר לדאוג לקהילה. לא. זה ב-DNA שלו. יעני, אין לו ברירה. גם אם הוא לא היה רוצה להשקיע בקהילה הוא היה משקיע בקהילה! אבל בטוח שהוא גם רוצה. בן אדם טוב, אני אומר לכם.

אני לא ארד אתכם רזולוציה פה לכמה טוב הבן אדם עושה, אבל תסמכו עלי כשאני אומר, שאחריות חברתית היא אבן פינה באסטרטגיה התאגידית של IDB ושל נוחי. והרי לא המצאתי את זה. זה הכל ציטוט מהאתר של IDB.

קחו לדוגמא את שופרסל, ספינת הדגל של IDB (בכלל, נוחי הוא בעצמו סוג של ספינת דגל של הישראליות. מלח הארץ טהור עם טיפת פלפל) חולשת על כמעט מחצית ממכירות רשתות המזון בישראל, בהיקף של 12 מיליארד שקל. אם חושבים על זה, שופרסל זה לא חברה. שופרסל זה עסק שמטרתו לדאוג שנאכל. שלא נהיה רעבים! וזה לא ששופרסל בוחרת להיות כזאת. זה פשוט חלק מה-DNA שלה. הנה, למשל, תנסו לסיים קנייה בשופרסל בלי שנוחי יבקש מכם איזה תרומה לחיילים נכים או לתינוקות מגולני או לנפגעי ציפורן חודרנית. אין מצב. ואתם תתרמו, לא ככה? ואז נוחי יתרום בעצמו את התרומה שלכם. כי ככה זה אצל נוחי, זה ב-DNA שלו.

אבל עזבו אתכם מתרומות, TheMarker פרסם הבוקר שהמחירים בשופרסל בשדרות גבוהים ב-30% מאלה שבשופרסל בירושלים. מה זה 30%? זה אומר שסל קניות שעלה בירושלים 550 שקל, עלה בשדרות 770 שקל. יש כמה דוגמאות חינניות במיוחד לפערי המחיר: בקבוק ספרינג שעולה בירושלים שלושה שקלים, עולה בשדרות שישה שקלים. קולה? שישה שקלים בשדרות, 4.20 בירושלים. בקבוק יין סלקטד? 15 שקל בירושלים, 35.30 בשדרות.

הרשימה עוד ארוכה, אבל היא מלמדת שוב כמה הנתינה היא ב-DNA של נוחי. קודם כל זה ניכר בדאגה שלו לתושבי בירת ישראל לנצח נצחים אמן כן יהי רצון. מעבר לזה, ברור שנוחי מחנך את תושבי קו העימות. מה ששופרסל מנסה להגיד לתושבי שדרות זה, "חברים, אתם לא מתאמצים מספיק. התרגלתם למותרות – ולכן אתם צריכים לשלם טיפה יותר. זה חלק מהאחריות החברתית שלכם. בטח גם לכם יש איזשהי חתיכת DNA של אחריות חברתית, לא ככה, פרזיטים?"

—

עזבו אתכם רגע מאירוניה. אנשים אומרים לי שהתרגלנו למותרות ואנחנו מפונקים. אנשים אומרים לי מה אתה רוצה מחברות מסחריות? המטרה שלהן זה רק להרוויח. אנשים אומרים לי שכל המחאה הזו היא של שמאלנים שרוצים להפיל את ביבי.

ומה אני אומר? אני קורא בשמות לעובדה ששופרסל מרשה לעצמה לגבות כאלה מחירים בעיירת פיתוח בפריפריה, שמצויה עשר שנים תחת מתקפה, מהטעם הפשוט שאין כמעט תחרות על המחירים בעיר. איזה שמות?

ההתנהלות של שופרסל ומי שמנווט אותה היא מיצג של רוע לב, ניצול, אטימות, שוד, גזל, חוסר אמות מידה מוסריות בסיסיות ביותר. זוהי סדום. השאלה המתבקשת ל-DNA האחריות החברתית של נוחי, היא כמה קורבנות הפילה האחריות החברתית שלך אל מתחת לקו העוני בשדרות ובערי הפריפריה האחרות? מה לדעתך יותר כואב למשפחה ישראלית: זה שהפלסטינאים יורים עליה טילים, או זה ש"ראשי המשק" מכים אותם בשוטים ובעקרבים, שמכוונים בכזה דיוק אל האוכלוסיות הכי מוחלשות, הכי כואבות, הכי מדממות, הכי מושפלות, הכי נצרכות בישראל.

מכתב תשובה לנוחי דנקנר

פתחתי היום את טמקא (ynet), האתר של המדינה, ואורו עיני. תחת הלוגו "צרכנות נבונה" התפרסמה כתבה של כתב חדש בטמקא, "שופרסל דיל" שמו. הכותרת: לא גומרים את החודש.

"ניצחנו!" צהלתי. אם גם שופרסל דיל איתנו – הקמעונאית הגדולה בישראל עם מכירות של 12 מיליארד שקל! – אז ניצחנו. "כולם מסכימים איתנו שיוקר המחיה גבוה מדי! הצדק החברתי בדלת!" הפסקתי לקרוא והלכתי לפתוח. לא היה שם צדק. "בטח מתעכב טיפונת," חשבתי וחזרתי לקרוא.

שופרסל דיל כותבת ככה:

הפוקוס הוא כבר לא על המשפחות הנזקקות. הוא עבר לסבל של המשפחה הממוצעת מ"מעמד הביניים" המתארות את קושי מחייתם. אם ניגש למקרר של אותן משפחות נגלה שהוא עמוס לעייפה בשלל מוצרים. גם הבית לא ממש קטן, אולי אפילו רחב ומרווח. והסלון מסודר בקפידה ובטוב טעם – כורסאות נוחות ומפנקות מסך פלזמה רחב ומערכת סאונד איכותית.

 לכאורה, בחינת סעיפי ההוצאות של המשפחה, לא מותיר מקום לטענה – "הם מבזבזים", או "לאן הולך הכסף – הם בטוח מתנהלים לא נכון". כאמור, הזוג החביב מתאר לפרטי פרטים את ההוצאות כולל הסכומים והסעיפים, שעל פניו נשמעים מאוד הגיוניים ונדרשים.

ואולם, עם כל ההסברים ההגיוניים, האמת צריכה להיאמר. משפחה עם הכנסות של 20-30 אלף שקל בחודש ש"לא מצליחה לגמור את החודש" מעוררת סימן שאלה גדול – משהו כאן בעייתי מהייסוד. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ההכנסה הממוצעת למשפחה, עומדת על קצת יותר מ-12 אלף שקל בחודש. משפחה כזו, מרוויחה הרבה מעל הממוצע. לא נטעה אם נאמר כבר עכשיו כי משפחה כזו, גם אם תרוויח 40 אלף שקל – לא "תגמור את החודש".

 מדוע? התשובה לכך במשפט קצר, היא הסטנדרטים הלקויים שהמשפחה נשאבה אליהם וסדרי העדיפויות המוטעים. מעבר מדוקדק על שלל הסעיפים שהציגו אותם מרואיינים בתקשורת, מציג נסיון לרמת חיים גבוהה ופחות ניסיון להתאים את ההוצאות למציאות ההכנסות.

 לפני שמאשימים את המדינה, בואו נבדוק מה אנחנו עושים לעצמנו. בואו נבחן את הסטנדרטים שהורגלנו אליהם, אולי שלא בצדק, ונתאים אותם למציאות האמיתית שלנו.

"אה, כנראה משיח מתעכב," חשבתי בעצב. "מחכה שנחסוך קצת. אנחנו, מעמד הביניים הבוגדני והבזבזני."

בעצם, שופרסל דיל כותבת, מה אתם רוצים מהממשלה? הממשלה בסדר. שופרסל דיל לא כותבת חלילה "מה אתם רוצים מאיתנו?" מנהלי החברה לא הרהרו ולו לרגע בשאלה האם הם האשמים במצב, חלילה. לא לא. שופרסל דיל – החברה שגובה מאיתנו 12 מיליארד שקל בשנה, שזה כמעט 2000 שקל מכל ישראלי – מסבירה לנו שאנחנו אשמים.

חבר'ה, אתם שומעים את זה? תעצרו את המחאה. תגידו לחולדאי שהוא על הכיפאק. תשלחו אימייל התנצלות לביבי ושטייניץ ותארגנו משלחת שתדפוק מכות לדפני ליף ורגב קונטס האשכנזים השמאלנים שיתביישו להם. זה אנחנו אשמים. שופרסל דיל אמרה.

שופרסל דיל לא הסבירה למה היא יקרה כמעט כפליים מרשתות דומות לה בערים העשירות ביותר במדינות העשירות ביותר בעולם. שופרסל דיל לא הסבירה איך זה שהיא והשותפה שלה (סליחה, מתחרה), רשת מגה, חולשות על שלושה רבעים מכל הקניות שנעשות במרכולים בישראל. שופרסל דיל לא הסבירה למה קוטג' עולה בישראל פי שלושה מבגרמניה. למה גבינה צהובה עולה פי שניים. למה בירה עולה כפליים. למה הביצים יקרות יותר, החלב יקר יותר, האקונומיקה יקרה יותר, החיתולים יקרים יותר, הכל יקר יותר. בשופרסל דיל.

שופרסל דיל לא הסבירה איך הפכנו ממדינה קטנה מוקפת אויבים ערבים לאזרחים קטנים מוקפים אויבים קמעונאים. לא. שופרסל דיל רק אמרה שאנחנו אשמים. למה? ככה. אמרה. הצבעתם לביבי? בטח תאמינו גם לשטויות של שופרסל דיל.

אפשר להתייחס לטענות של נוחי דנקנר (שופרסל דיל זה שם נרדף לנוחי דנקנר. יש מי שמפעיל את הבובה הזאת. שופרסל דיל לא באמת מדברת בעצמה) אחת לאחת. על הפופוליזם שמרמז שאנחנו מזניחים את השכבות החלשות, על התיאור המתנשא של הסלון שלנו, על המשפט "כל ההסברים ההגיוניים" שלא מביא אחריו או לפניו אפילו הסבר הגיוני אחד ועוד ועוד ועוד. תסלחו לי, אבל אני לא ארד לרמה הזאת, מהטעם הבסיסי שאין ולו עיגון עובדתי אחד לקשקשת הדנקנרית, שמטרתה, כמאז ומתמיד, העברת האחריות ממנו אלינו.

נוחי דנקנר אחראי. אחראי ואשם. אחראי כי הוא יודע לגייס מאיתנו כסף ולפזר אותו בשכר מטורף בין המנהלים שלו. אחראי כי הוא יודע לכופף את הספקים שלו אבל לא להעביר אלינו את ההנחה הזאת. אחראי כי הוא יודע לגבות מאיתנו פרמיות מנופחות בביטוח ולזיין לנו את הצורה בגרירת רגליים ובכחש כשאנחנו תובעים אותו. אחראי כי יש לו עניין גדול בחברת המלט שמרוויחה עשרות אלפי שקלים על כל דירה חדשה שנמכרת כאן. אחראי בתיירות, אחראי באינטרנט, אחראי בסלולר. אחראי ליוקר המחיה בישראל כי הוא הגובה מספר אחד של כספי הציבור.

נכון, גם הממשלה אחראית. גם וגם, חברים, גם וגם.

אז אתה שומע נוחי, לפני שאתה מספר לי שאני מתנהל בצורה לא חסכונית, שאל את עצמך מה אתה עשית כדי לגרום לי להתנהל בצורה הזאת? כמה מהשלושים אלף שקל ברוטו האלה הולכים אליך? וכמה כל זה היה עולה לי אם היית קצת – אבל טיפ טיפונת – יותר צנוע. אתה. לא אני.

אתה, נוחי דנקנר, יצרת וביססת ושיפרת וצחצחת והשבחת את המנגנון המתוחכם ביותר במדינת ישראל להעברת עושר מרבים לבודדים. אנחנו לא האשמים, נוחי. אנחנו הקורבנות של המכונה הזו.

ומילה לטמקא, באמת, אני רק שאלה:

אולי הטענות במאמר שפרסמתם לגיטימיות. אולי. אולי אפילו הצדק המוחלט עם הכותב. אולי. ועדיין, תהייה: ממתי חברות חתומות על אייטמים באתר של המדינה?

האם בשבוע הבא חברת נובל אנרג'י תכתוב מאמר שמסביר לאזרחי ישראל האידיוטים למה לא מגיע להם חלק בתגליות הגז בישראל? האם גם כלל ביטוח תעלה כתבה שתסביר לאזרחי ישראל המטומטמים למה היא גובה פרמיות בכזו אדיקות ומתחמקת מתביעות באותה אדיקות ממש? האם גם ממשלת ישראל תחתום בשבוע הבא על מאמר שיסביר מדוע קרוב לחצי מיליון איש שיצאו לרחובות הם ערימה של בוגדים, סכינים בגב האומה?

אם שופרסל חותמת על מאמר במסגרת של תוכן שיווקי, מקובל לתת לעניין הזה איזשהו גילוי. ואם לא, אז מברוק, טמקא, הפכתם בזאת לפלא עולם ישראלי: אתם המקום הנמוך ביותר בעולם התוכן. ואלוהים יודע שלרדת יותר נמוך מכפי שירדתם אתמול, שלשום ובעשר השנים האחרונות – דורש כישורי זחילה וגמישות מוסרית מהרמה הגבוהה ביותר.

ברכות.

הפתרון של כוחי למחאה החברתית (דיאלוג מחבק)

היי ביבי, זאת ויוי מאיי.זי.בי

היי ויוי.

היי ביבי.

היי ויוי.

אז אתה שומע ביבי?

שומע ויוי.

כוחי אומר, שרק אהבה מביאה אהבה, ביבי. כוחי מציע לבזר את ההפצה של האהבה. בשביל זה הקמנו את איי.זי.בי אהבה. השקנו את הקמפיין "גם איי.זי.בי מביאה אהבה". נכון יפה ביבי?

יפה ויוי.

אפשר בלעדיות על השוק ביבי?

למה בלעדיות ויוי?

בשביל האיכותיות של האהבה, ביבי. אתה לא רוצה פושטקים שמפיצים אהבה מזויפת, לא ככה ביבי?

ככה ויוי.

יופי. תודה ביבי. שומע ביבי?

שומע ויוי.

כוחי אומר רק שמור אותי מאוהבי ומשונאי אשמר מעצמי. בשביל זה הקמנו את איי.זי.בי ביטחון. יש לנו כבר סלוגן: "האבטחה מתחילה בתוכי". נכון יפה ביבי?

יפה ויוי.

אפשר בלעדיות ביבי?

למה ויוי?

כדי שהייצור יישאר בישראל ביבי. אתה לא רוצה מאבטחים זרים, נכון? שאלי ישי לא יתעצבן. חוץ מזה אתה יודע איך זה ביבי, אתה לוקח מאבטח זר, ואחרי 20 שנה הוא שר החוץ שלך,חה חה חה, אם אתה מבין על מי אני מדברת ביבי.

חה חה חה, ויוי. הכנסת לי ויוי.

אני שמחה שאתה אוהב את זה ביבי. אתה חשוב לכוחי, ביבי.

גם לי כוחי חשוב, ויוי.

אז אתה שומע ביבי?

שומע ויוי.

לכוחי יש רעיון ביבי. כוחי יודע שהעם דורש צדק חברתי. גם כוחי בא לעבודה עם ג'ינס ונעליים של קאטרפילר וצועק מנו מנו תתפטר. לפעמים הוא אוהב שאני עושה לו נעים תוך כדי, אבל לא על זה אני רוצה לדבר, ביבי, אלא על המחאה. שומע?

שומע.

בקיצור, כוחי דורש צדק חברתי לעם, תנו לחיות בארץ הזאת וכאלה, והוא חשב, שמכיוון שהמדינה לא צריכה להתעסק בשלטון, אז הגיע הזמן להפריט את המחאה.

מעניין ויוי, מעניין.

בקיצור, כוחי מציע שאנחנו נוציא מאות אלפים לרחובות. ניתן להם שם מקורי מהמם. נגיד, איי.זי.בי מפגינים. מולם נעמיד כמה מאבטחים. כאלה שהצדק מתחיל בתוכם, אבל נגמר בכמה רגליים שבורות, חה חה חה, אם אתה יודע למה אני מתכוונת, ביבי.

חה חה חה. יודע ויוי.

נושיב אותם לדבר עם ועדה מופרטת, ביבי, נגיד, משהו בסגנון ועדת איי.זי.בי לעידוד התחרותיות והשוויון במדינת איי.זי.בי

מדינת ישראל ויוי.

חה חה חה, סליחה ביבי.

ובקיצור, ביבי, כוחי מציע להוריד להם קצת מחירים בסופר אבל לזיין אותם בביטוח, לעשות להם קצת נעים במחירים של הכרטיסים לחו"ל אבל לקרוע להם את הנשמה במחירי הנדל"ן, להוריד להם את המחירים בחיבור לאינטרנט אבל לתקוע להם צינור בסלולר. והכל באהבה, כי גם איי.זי.בי מביאה אהבה. איך זה ביבי?

שיגעון ויוי, שיגעון. איפה הייתם כל יולי ואוגוסט כשהייתי בלחץ?

פיתחנו את התחרות במשק, ביבי. כמו שכוחי אומר: "אלי, תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות, את החוכמה להבדיל בין השניים, את המותג למכור את השטויות האלה לציבור ותארוז לי שניים לדרך. ועוד דבר, אלי, תן לי הנחת ספקים או שאני מעיף אותך מהשוק". חה חה חה.

חה חה חה.

תודה ביבי, אתה גדול.

תודה ויוי, ד"ש!

ביי ביבי.

ביי ויוי.

ויוה ביבי.

ויוה ויוי. חה חה חה.

חה חה חה.

מכתב לדודי וייסמן (תודה שסבסדת)

שלום לך דודי וייסמן. היית מאמין שאנשים במדינה הזו לא שמעו עליך ועל הדוד שלך, שרגא בירן? כן, ככה זה בחיים. לדומיננטיות התקשורתית של נוחי יש גם פירות: כולם מאשימים אותו בהיעדר התחרות, בפירמידות העסקיות, בניצול ציני של הציבור. ואותך שוכחים. בדרך כלל אתה ודאי שונא ששוכחים אותך, אבל במקרה הזה? נו מילא.

אז זהו דודי, שלא שכחנו. נזכרתי בך השבוע כשהתיישבתי בערב שבת מול הטלוויזיה. התברר לי, ככה כשיישבתי עייף בסלון אחרי שבוע עבודה וגידול של שלושה ילדים קטנים, שלפי הקמפיין שלך, יש איזה זוג אנשים נחמדים בחיפה שעובדים בשתי משרות ולא גומרים את החודש, ואתה מסבסד אותם! ויש אפילו סל מסובסד של מגה, שאתה מאוד מאוד גאה בו.

אנשים לא מכירים אותך, דודי, בגלל הצל של נוחי, אז אני אזכיר להם. אתה בעל השליטה בקבוצה שמכונה "אלון אחזקות ריבוע כחול". בין היתר, הקבוצה שולטת ברשת מגה (כולל מגה בעיר, מגה שלי, מגה שלך, מגה בול? איזה בלבול), כמו גם בתועבה העסקית העירונית הבלתי מסבסדת בעליל המכונה AM:PM וברשתות קמעונאות אחרות. תיכף אזכיר כמה מהן. בעצם, אם מוסיפים לזה את השליטה שלך בקבוצת הדלק דור-אלון ורשת חנויות הנוחות שלה, אלונית, אתה הקמעונאי הגדול בארץ, הבסטיונר עם הכי הרבה בסטות.

ריספקט דודי.

אגב, זה אתה שחשבת על המונח הזה, רשתות נוחות? כי בינינו, לא כל כך נוח לי כשאונסים לי את הארנק על הדרך לאנשהו. אולי אלה חנויות נוחות על שם נוחי?

עכשיו, כל הביזנס הנחמד הזה של הסופרמרקטים עובד אצלך בסדר. מכניס כמעט שבעה מיליארד שקל בשנה, נכון דודי? וזה כולל כאמור כל מיני רשתות לא זולות מדי, כמו מגה בעיר, ועוד רשתות שהשתלטת עליהן כדי למנוע תחרות ולהעלות מחירים, כמו עדן טבע מרקט ו-AM:PM, נכון דודי? בהזדמנות, תבדוק פעם מה הציבור בתל-אביב חושב על אמפמ שלך. הרבה אנשים יספרו לך שחוץ מזה שלקופאי אין אקדח והוא לא משכיב אותך על הרצפה בתחתונים, הקנייה אצלך באמפמ היא הדבר הכי קרוב לשוד שאנחנו מכירים.

בינינו, דודי, הצעירים פה בתל אביב שמו לב שככה זה באמפמ, אבל השוד הכשר שאלון אחזקות ריבוע כחול מבצעת מדי יום בארנקיהם של מיליונים, נמשך גם במגה בעיר, בעדן טבע מרקט ובאלוניות. ולא רק בתל אביב, אלא גם בשלומי וירוחם ואופקים. וכן, אפילו ברשת ה"דיסקאונט" שלך, מגה בול. בעצם, דודי, ואפשר להגיד את זה בלחש, שהציבור של ערוץ 2 לא ישמע, אלה אנחנו שמסבסדים אותך, נכון?

בוא, דודי, בוא נגיד רגע את האמת, ביני לבינך, הרי אנחנו מסבסדים אותך כשאנחנו מוציאים את כרטיס המועדון/אשראי You, כשאנחנו קונים בכרטיס הקניות האלקטרוני רב קארד ובתווי הקנייה שלך, רב-תו. אנחנו מסבסדים אותך בכפר השעשועים, בהכל בדולר, בדוקטור בייבי, בנעמן, בורדינון, בששת, בתחנות הדלק, בקניון הדר בירושלים. איפה לא?

אז מה הפלא שאתה מסבסד אותנו קצת עכשיו, דודי? ואם אתה יכול להוריד עשרים אחוז מהמחירים ברשת הכי זולה שלך (שיקרה בשלושים, ארבעים, חמישים ושמונים אחוז מהרשתות היקרות ביותר בערים היקרות ביותר באירופה), ולשפוך על זה מיליוני דולרים בפרסום, אז מה בעצם אתה עושה לנו ביתר הרשתות שלך? ומה אתה עושה לנו ברשת הזולה כשאין סבסוד? איך אתה קורא לזה?

אנשים יגידו לי שאתה לא אשם. אתה איש עסקים. אתה בסך הכל רוצה להרוויח. בהכל אשמה הממשלה והריכוזיות במשק. אולי, אבל מצאתי ציטוט שלך (איש חכם, אין שאלה) מהזמן האחרון בוועדת הריכוזיות. "תנובה מחזיקה ב-80% מנתח השוק של הקוטג' – זה כשל של המדינה. התפקיד של שטראוס ותנובה זה למכור הכי יקר – התפקיד של המדינה זה לגרום לכך שזה לא יקרה".

אל תתפלא כשהמדינה תכריח אותה להתפרק מנכסיך. ממש בקרוב, דודי. אל תתפלא. זה הרי התפקיד של המדינה. אתה אומר את זה בעצמך. אולי תסבסד את הקונים כשיפרקו לך את האימפריה האלימה והממותגת כל כך שלך. ואחרי זה, כשיהיו לך עוד שלושה מתחרים שמחזיקים בסופרמרקטים שהיו שלך – אז אתה תסבסד אותי. כי כדי להישאר שחקן בשוק, אתה תהיה חייב להוריד מחירים ולשפר את השירות. אחרת, מה שיישאר מהאימפריה שלך ימות.

מספרים לי, דודי, שיש לך עסקי תרומה לקהילה, שבמסגרתם אתם מכניסים מערכי שיעור על "צרכנות נבונה" לכיתות לימודים במערכת החינוך. האמת היא שכששמעתי את זה בפעם הראשונה הייתי בטוח שמישהו מספר לי קטע של ג'ורג' אורוול, אבל לא: אתה באמת מלמד אותנו לצרוך בתבונה, ולסבסד אותך בתבונה. אותך ואת קבוצת המונופולים והאוליגפולים ברשיון שלך (כן דודי, אנחנו זוכרים גם את כביש 6. ולא דודי, אנחנו לא משוכנעים שיש תחרות בכביש 6).

אז תודה על הסבסוד במגה, דודי. אני מבטיח לא לדרוך אצלך בסופר אלא אם כלו כל הקיצין. אתה יכול לשמור את הסובסידיה שלך לעוד מטוס פרטי, אבל אל תשכח: במקום סובסידיה אנחנו מתכוונים לקחת את מקומנו ליד שולחן מקבלי ההחלטות, לגרש את הלוביסטים היוקרתיים שלך – ולהחליט את ההחלטות ההוגנות שאתה סירבת לקבל בעצמך.

וכשתצרח בקרוב ש"שודדים אותי מנכסי", וש"למדינה אין זכות לעשות את זה" ו"זכות הקניין!!" ו"אי אפשר לעשות עסקים במדינה הזאת" ו"אני עוזב את הארץ", תנסה להיזכר בנו. בשבעת המיליונים שחלבת ורוקנת ואחר כך חינכת ל"צרכנות נבונה".

תודה דודי. התחנכנו. בקרוב אצלך. ממש בקרוב.

מינהלי: 150 פוסטים! מה אתם יודעים..