ארכיון תג: טייקונים

דילמת העיתונאי הכלכלי

ראיתי כרגע את הראיון של שרון גל עם דפני ליף, והוא העלה לי כמה הרהורים לגבי עמדתו של העיתונאי הכלכלי מול מחאה ציבורית. מן הסתם, יש יוצאים מן הכלל, אבל אני מניח שהאבחנות שלי מייצגות למדי מול שורת עיתונאי ה"שטח" הכלכליים.

עיתונאי כלכלי הוא, כמעט בהגדרה, אדם צעיר. לא פעם צעיר מאוד. למה? כי אחרת הוא לא יכול להתפרנס מעיתונות. אי אפשר להאכיל משפחה משכר הרעב (7,000-8,000 שקל במקרה הטוב, אחרי שהיית בסדר שלוש או ארבע שנים) של עיתונאי כלכלי. למה השכר כל כך נמוך? כי יש כל כך מעט כלי תקשורת וכל כך הרבה קופצים על התפקידים הללו. משק לא תחרותי, זוכרים?

מתוקף גילו, עיתונאי כלכלי אינו אדם מנוסה. במילים קצת פחות מצוחצחות, אין לו מושג מהחיים שלו. אולי יש לו תואר בכלכלה או במינהל עסקים, מה שהופך אותו מאדם שאין לו מושג מהחיים שלו, לאדם עם דיפלומה שאין לו מושג מהחיים שלו. ניסיון אי אפשר לקנות, ואין תחליף לשנים. נכון שרובנו דבילים גם בגיל ארבעים, אבל כולנו – למעט חריגים חריגים במיוחד – דבילים לחלוטין בגיל 25.

אבל כל זה לא אומר שהעיתונאי הכלכלי הצעיר והדביל הוא בטלן, או שאין לו כוונות ויכולת להחכים. מכיוון שיש לו את כל אלה, בתוספת שאפתנות והרבה יותר מדי זמן חופשי (בן 25, זוכרים?), הרי שהוא לומד את העבודה ואת תחום הכיסוי. וממי הוא לומד? מהעורך שלו, נכון?

לא נכון. העורך שלו הוא פקיד של מילים. לעורך שלו ברוב המקרים אין מושג ממש כמו לעיתונאי הכלכלי. ולכן, העיתונאי הכלכלי החרוץ לומד ממושאי הסיקור שלו. מהנוחים ומהתשובאים ומהדודי וייסמנים ומהסמח"טים והקמב"צים והשלישים שלהם.

אנשי המגזר העסקי והציבורי הם המורים בפועל של העיתונאי הכלכלי: הקבלנים מלמדים את כתבי הנדל"ן, מנהלי השקעות מלמדים כתבי שוק הון, מנהלי קרנות הון סיכון וסטרט-אפים מלמדים כתבי היי-טק, פקידי ממשל וארגוני תעשיינים מלמדים כתבי תעשייה, נערי אוצר מלמדים כתבי מקרו וכן הלאה.

התוצאה של כל הגורמים האלה, היא שאין עיתונאים כלכליים, אלא דוברים לסקטורים השונים במשק. רוב הכתבים הכלכליים במשק לא יכולים לשאול את השאלות הקשות, כי הם מזדהים לחלוטין עם מושא הסיקור שלהם. אם תוסיפו לזה את העובדה שהם מרוויחים חרא, והסיכוי שלהם לארוחה טובה, או לנסיעה נחמדה לחו"ל בביזנס היא רק עם מושאי הסיקור, תקבלו אחלה אינסנטיב נגטיבי לשאול שאלות קשות.

שרון גל לא מסוגל לשאול את יצחק תשובה או את נוחי דנקנר שאלות קשות, כי אין לו את הידע והניסיון המתאימים. שרון גל גם לא רוצה לשאול את יצחק תשובה או את נוחי דנקנר שאלות קשות, כי אז יפסיקו לפנק אותו בטובות הנאה ולהזמין אותו לפצצה של אירועים (הרבע עוף שלהם יותר שמן מהרבע עוף שלנו. באחריות אני אומר לכם. ומניסיון).

אבל שרון גל הוא בסך הכל קצה של קרחון. נכון, קצה לא אינטליגנטי בעליל של הקרחון, וכזה שגם מצליח להרוויח יותר מהקרחון שמתחתיו, אבל כזה שפעל באופן דומה למדי לזה של רבים אחרים בתחום, לו היו נכנסים לנעליו.

לא ראיתי את יאיר לפיד שואל את נוחי דנקנר שאלות קשות. לא ראיתי את שטרסלר המדושן תוקף באופן אישי את שרי אריסון. כולם יודעים באיזה צד מרוחה החמאה. למעט גיא רולניק ודרור פויר וכמה בלוגרים מוג'הידין שלעולם לא יועסקו אצל טייקון ישראלי, לאף אחד אין מספיק עמוד שדרה כדי להגיד את האמת.

והאמת היא שהם קונים אותנו בארוחה טובה ובקצת חנופה ובאיזה טיסת פינוקים לחו"ל פעם בשנתיים, שנבוא "לכסות" איזה כנס. ועד שלא נדע להתנער מהשלמונים האלה, נהיה כולנו – כל העיתונאים הכלכליים והכותבים הכלכליים – עוסקים במקצוע מסוים שבו מוכרים את הגוף ואת הנפש. אני מאחל לשרון גל, שהוא לפחות גובה תעריף של בית מלון.

עוד ארבע שעות הפגנה. צאו מהבית ולכו לצעוק. אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילכם. אלה החיים שלנו, ואנחנו חייבים קחת אחריות עליהם.

במקום שבו הכל מותר

במקום שבו הכל פרוץ והכל מותר, יגבו מכם בסופרמרקט עמלה בגין פריסת הגבינה הצהובה שלכם, שמחירה בפיקוח.

במקום שבו הכל מותר, רשתות השיווק יכולות להוריד מחירים בעשרים אחוזים, אבל רמי לוי יכול להמשיך ולישון בשקט ולהצהיר שיגבה עשרים אחוזים פחות מהרשתות. במילים אחרות, המרווחים המינימליים שמאפשרים את כל ההנחות האלו מתקרבים לחמישים אחוזים. ואלה המרווחים של הרשתות בלבד! אל תשכחו שגם המפיצים מרוויחים, וגם הספקים של הרשתות (השטראוסים והאוסמים והתנובות). מה הפלא שהחשבון שלנו בסופר גבוה פי שניים מביקרות שבמדינות אירופה?

במקום שבו הכל מותר, משקיעים מוסדיים ממשיכים להשקיע באגרות חוב של תשובה ובן דוב ולב לבייב ובני שטיינמץ, גם אחרי שאלה איימו לירוק או ירקו בפועל בפרצופו של הציבור. במקום שבו הכל מותר, המוסדיים לא חוששים מהציבור שימשוך את כספו אם הם ימעלו באמון וימשיכו לתמוך בטייקונים מחד, ומאידך לקרוע את הציבור בדמי הניהול. במקום שבו הכל מותר, לציבור אין חלופות – כי כל המוסדיים הגדולים מתנהגים ככה.

במקום שבו הכל מותר, הבנקים ירוויחו עוד מיליארד ועוד מיליארד, כי במקום שבו הכל מותר לא מספיק הרווח הבנקאי האחד והעיקרי מאז ומעולם – שהוא פער הריביות בין המלווה ללווה. במקום שבו הכל מותר ירוויחו הבנקים גם מפער הריביות המוגזם והמנופח, וגם יקרעו למשפחת כהן את הצורה בעמלות במאות ואלפי שקלים בשנה.

במקום שבו הכל מותר, חברות הביטוח יגבו מכם פרמיה חודשית בדיוק מופתי, אבל הפוליסה שלכם אף פעם לא תכסה את התאונה, הפנצ'ר, ההפסד או הנזק שלכם. תמיד תמיד תמצאו את עצמכם בצד ה"מוחרג" של הפרמיה. למה? כי שמונים אחוזים מכם יוותרו על הפיצוי ולא יילחמו בחברת הביטוח עד לקבלתו – וככה, החברות הללו גם חולבות אתכם בפרמיות וגם מפנות את גבן כשאתם צריכים לקבל תמורה על הפרמיות הללו.

במקום שבו הכל מותר, יצעדו שלוחיהם של הטייקונים האלה בראש חוצות במסדרונות הכנסת והממשלה, יישבו ספונים בחדרי השלטון או יזמינו שועים ושרים אליהם לקוקטייל, ויסגרו איזה דיל על החוק הבא: בכרטיסי אשראי, בפנסיה, במרכולים, בסלולר, באינטרנט, ביבוא הרכב, בגידול הבקר, בחקלאות, ביבוא העבדים, בכל פינה שתדמיינו. והאם הם ידאגו לציבור במקום שבו הכל מותר, או לתשובה ולדנקנר ולבן דוב ולאולמרט ולברק ולנתניהו וללנדאו?

במקום שבו הכל מותר הכל מותר, כי אין רשות שופטת. כלומר, יש רשות שופטת, אבל בדיוק חסרים בה 700 שופטים. ומי נפגע אם חסרים שופטים? נוחי? תשובה? עוזי לנדאו? ספק רב. האזרח שנסחט ונשחט במגה ובשופרסל ובקניון ובצהרון ובפנסיה ובביטוח, נפגע פעם אחת על ידי נותני השירותים שלו – ופעם נוספת על ידי המדינה, שלא מוכנה למנות שופטים שיתנו לו סעד.

במקום שבו הכל מותר, שר התשתיות הלאומיות שלכם, עוזי לנדאו, יילחם על זכותן של חברות הדלק לגבות מרווחים יותר גדולים מהצרכנים. חברות הדלק הן הרי אלה שבחרו בו. במקום שבו הכל מותר שר החקלאות ידאג לחקלאים ושר השיכון ידאג לקבלנים.

במקום שבו הכל מותר, לציבור אין שר.

צאו להפגין בשבת.

טייקונים וגיליוטינות

שלום לכם נו דן וחי קנר, שלום לכם יצ בה ותחו שק, שלום לכם דו סמן ודי וייס. שלום לכם, כל הטייקונים הקטנים שנמצאים בתוך הטייקונים הגדולים שלנו. שלום לכם שה מון ואריס שר. שלום לכם, חצאי טייקונים ציונים דגולים.

כבר עשרות שנים שאתם ישנים בשקט בתוך נוחי ודודי ויצחק ושרי ודורי ושרגא, עטופים לכם בתוך טייקונים, כמו החלקים הקטנים של משפחות מוזס ופישמן והמבורגר ושחר-קז (מצטער יענקל'ה, אפילו האהבה הנצחית שלי למכבי חיפה לא תעזור פה) ושמלצר ופדרמן. כבר עשרות שנים שאתם מסבים ביחד לשולחן, ואוכלים את בשרנו.

אנחנו מבינים, חלקי טייקונים קטנים, שאין לכם שום ברירה. קראנו את המשל על העקרב והצפרדע. אנחנו יודעים שאתם לא יודעים להתנהג אחרת. אנחנו לא כועסים עליכם. בסך הכל נתנו לכם, אז לקחתם. הרשו לכם, אז המשכתם.

ואולי גם הייתם ממשיכים, אבל אתם יודעים איך זה עם ארוחות: בסוף האוכל נגמר. כבר שנים ארוכות שאתם יושבים ולועסים וסובאים וגדלים ומשמינים, אבל, ראו זה פלא: נגמר האוכל! כי ככה זה. כשאתם נוגסים בבשרו החי של טרפכם, הוא רץ בהתחלה מהר יותר, ואחר כך לאט יותר, ואז הוא מועד ונופל ומפרפר ומתעוות – וזהו. נדם הטרף. אין יותר מעמד בינוני. אזלנו. נגמרנו.

ולמה בעצם אני מדבר אל נו דן וחי קנר? אל יצ בה ותחו שק? הרי הם לא באמת קיימים. הרי המצאתי אותם!

אסביר לכם, ידידי יצחק ונוחי, למה אני מדבר אל חצאיכם. אני מדבר אל חצאיכם, כי אתא יום, ומאפרו של המעמד הבינוני עלינו אנחנו, והחלטנו לחתוך אתכם לשניים. וגם את החברים שלכם שמחלקים אתכם את המשק: את שמלצר ואת אילן בן דוב ואת נוני מוזס ואת חיים סבן ושרי אריסון ועידן עופר ועפרה שטראוס. את כל אחד ואחד מכם החלטנו לחתוך לשניים. או יותר. וחרבותינו נוצצות בשמש אוגוסט הישראלית החמה.

מפחיד הא? הפרולטריון עולה מהרחובות אל ארמונותיכם המעטירים. וקוצץ!

אל דאגה, חברים. אנחנו לא באמת הולכים לחתוך אתכם לשניים. רק את האחזקות הפיננסיות והריאליות שלכם. רק את העסקים שלכם.

חצי אתם יכולים לשמור לעצמכם. את החצי השני תמכרו בבקשה. עד סוף 2012. ומי אנחנו בכלל שנגיד לכם את זה? ובכן, אנחנו הריבון. אנחנו העם. אנחנו האנשים שממנים פה את נבחרי הציבור. אנחנו השרידים של המעמד הבינוני והנמוך, שמבשרו אתם ניזונים כבר כל כך הרבה זמן.

האמת היא שזה לא יהיה כל כך נורא. בסך הכל נוחי ימכור חצי סלקום לעופרה וחצי כלל לתשובה וחצי שופרסל ליענקל'ה, ודודי וייסמן ימכור חצי ריבוע כחול ליאיר המבורגר וחצי דור-אלון לנוני, ועופרה תמכור חצי משטראוס וזהבית תמכור חצי מתנובה ואילן ימכור חצי מפרטנר, ואולי גם יהיה לו איך להחזיר לנו חצי מהחוב.

וככה, פתאום, יהיו פה שש רשתות מרכולים, שבעה ספקי סלולר, ארבע חברות טלוויזיה רב ערוצית, עשרה בנקים, 12 חברות ביטוח, שמונה חברות דלק ועוד ועוד ועוד. והן יתחרו זו בזו. כלומר, הן יורידו מחירים, לא עלינו וישכרו עובדים כדי לשפר את השירות. ונכון, הן ירוויחו טיפה פחות, כי הן ישלמו לנו מעט יותר ויגבו מאיתנו קצת פחות.

ואנחנו נקום מהעפר, כמו עוף החול. אנחנו, מעמד הביניים שאתם אוכלים כבר כל כך הרבה שנים. והפעם גם נשמור על הזכות שלנו, למנות כנסות ממשלות ולקבוע את סדר היום החברתי הכלכלי במדינה הזו. ובמיסים שנשלם למדינה בזכות הפעילות הכלכלית המתגברת נדרוש חינוך טוב יותר וזול יותר, ובריאות טובה יותר וזולה יותר ורווחה אמיתית וצדק אמיתי לכל, ולא רק לעשירים שיכולים לקנות צדק במיליונים.

אז שלום, נו דן וחי קנר ויצ בה ותחו שק. אנחנו יודעים שלא רציתם לבוא בעצמכם, ובגלל זה אנחנו מנופפים בחרבות הארוכות האלה, שיחלצו אתכם מנוחי דנקנר ומיצחק תשובה. ולא, אל תפחדו מאלימות. לא תהיה פה אלימות. אנחנו אף פעם לא היינו אלימים – ועכשיו גם נדאג לשים קץ לאלימות שלכם נגדנו.

כל ממזר אקדמי מלך (בדה-מרקר)

בזמן האחרון אנשים מטקבקים לי כאן "מה אתה רוצה מנוחי? נוחי רק רוצה להרוויח". בזמן האחרון אני קורא מאמרים לפיהם "כל ממזר חברתי הוא מלך", והמחאה פרצה "בעיתוי מופקר מאין כמותו", שכן בדיוק בימים אלה הבורסות נופלות. בזמן האחרון אני קורא אנשים שקוראים למוחים לדאוג שהממשלה "תגביר את הפריון ואת המשתתפים בשוק העבודה", ושאין לנו סיכוי להיות כמו דנמרק, כי דנמרק תחרותית. כדי להיות כמו דנמרק, טוען איזה פרופסור שקיבל שני טורים בדה-מרקר, הסטודנטים לא צריכים לבקש תנאים כמו של תלמידי הכולל, אלא ביטול של ההטבות לתלמידי הכולל.

פחחח.

דוקטורים ופרופסורים צועקים דרך דה-מרקר על חוליים מסוימים של המשק. הם אפילו צודקים, אבל במקום לירות על האויב, הם יורים על המ"מ שהשאיר אותם שבת. עם כל הכבוד להשתתפות של החרדים והערבים בשוק העבודה, הבעיה של מעמד הביניים היא השירותים שהממשלה מתחמקת מלספק: העובדה שעו"סים ופסיכולוגים ורופאים מקבלים שכר מגוחך של 3000 ו-4000 שקל, העובדה שמורים מפוטרים כל 11 חודשים כדי לא לקבל קביעות חלילה, העובדה שחינוך חינם הוא אגדה שעולה למשק בית מהמעמד הבינוני מאות אלפי שקלים.

הפרופסור שמבקש מהסטודנטים לא לדרוש סבסוד לימודים, שוכח שיוצאי המעמד הבינוני – קרוב למאה אחוזים מהם – נותנים שלוש שנים למדינה בלי למצמץ. הוא שוכח שבכל מדינה מתוקנת יש קולג' מקומי בסבסוד חלקי עד מלא. הוא שוכח כמה אנחנו נותנים וכמה מעט אנחנו מקבלים.

הדוקטור לפילוסופיה שמספר לנו על "העלייה ברמת החיים", שוכח שעל כל מכשיר לבן מצ'וקמק שאנחנו קונים למטבח (ככה מודדים עלייה באיכות החיים. במדיחי כלים) אנחנו צריכים לעבוד עוד שעות ולקחת עוד הלוואות. הוא שוכח שהאבטלה שהיתה ואיננה נשענת על מאות אלפים בחצאי ובשלישי משרה, ובמשרות של 4,000 ו-5,000 שקל – אנשים שהם "עניים באופן מובנה".

וכשהדוקטור המזוין הזה (תסלחו לי בבקשה, אבל אני מקלל כשמעצבנים אותי) מספר לי על מספר היציאות של הישראלים לחו"ל באוגוסט, אז אולי הגיע הזמן שנגיד לו ולכל האפסים בני דמותו: זכותנו. מגיע לנו. אנחנו עבדים מודרנים. אין לנו חופש מהעבודה. מותר לקנות מעט חופש באגורה לאגורה שאנחנו חוסכים במשך שנה שלמה. במדינות מתוקנות אפשר גם לצאת לחופש וגם לחסוך לדירה. במדינה שלנו אי אפשר.

ואחרונים חביבים, הווסלים שמספרים לי שנוחי ודודי וייסמן ותשובה עושים את מה שעושים כי מותר להם וזה מה שגם אני הייתי עושה: אין לכם מושג על מה אתם מדברים. בעולם מתוקן, גם לשאיפה לרווח יש גבול. הגבול הוא היכולת של הלקוחות שלך. נוחי ודודי ותשובה ובן דוב ודומיהם הם האיכרים שמנסים ללמד את הסוס להסתדר בלי אוכל. ואתם – האנשים שמספרים לי שגם אני הייתי מתנהג ככה – אתם הסוס. ותיכף תצטרכו להסתדר בלי אוכל.

אתם וסלים. האצילים מספרים לכם שככה צריך להיות, ואתם מהנהנים וצדים בקלשון איזו חולדה עוברת כדי לא למות ברעב. ולפעמים אתם יוצאים אחריהם לקרב – מנפנפים באותה הקלשון – וחוזרים עם עוד גדם אחד. אבל ככה זה צריך להיות. "גם אתם הייתם מתנהגים ככה לו הייתם אצילים".

צאו מהבית. היום, מחר, במוצ"ש. צאו פעם בשבוע, פעמיים, שלוש. אל תוותרו. מגיע לכם יותר. מגיע לכם צדק. מגיעה לכם תמורה על המיסים שאתם משלמים. מגיע לכם משק תחרותי. מגיע לכם שוויון הזדמנויות. מגיע לכם חיסכון פנסיוני. מגיע לכם שירות – גם מהמדינה וגם מהתאגידים.

לעזאזל, אל תשאלו מה אתם יכולים לעשות למען המדינה. לא נשאר עוד הרבה שאתם יכולים לעשות עבורה. שאלו מה המדינה עושה עבורכם, כי כבר הרבה מאוד זמן היא לא עושה עבורכם דבר וחצי דבר.

%d בלוגרים אהבו את זה: