Tag Archives: טרכטנברג

זמר סוף המהפכה

זהו שיר למהפכה שלי ושלך
זמריר לתחריר שעזב את העיר
המנון לאסון המתקרב בששון
מזמור לצינור שנכנס מאחור
שירה לתקוה שהיתה ועזבה.

זהו זמר ישן, לעלה, לשושן
שעלו ופרחו וקמלו וצנחו
זה חרוז לששון הגמוז, החפוז
שעלץ ועלז
שמוזמז ובוזבז
שהיה וכעת הוא גנוז.

זהו שיר על תקוה שנותרה עזובה
על מעמד של ביניים שפס מן העין
זו המיה לאוכלוסיה, זהו רון להמון
שחזרו לביתם, שהניפו דגלון
של כניעה, של שיתוק של אפסיים
של חוטבי עץ ושל שואבי מים.

זה פיוט של יושבי הסלון
זהו זמר ליום זיכרון
ונותרו רק דכדוך וצקצוק
ותלונה ויפחה ופיהוק
וחתיכה של עוף מהשוק
ועוד ארוחה של חג.
ופוק.

כמה מילים על תנובה ותשובה

זוכרים את הקיץ? איך היה נחמד בקיץ? כמו ב-68 בסן פרנסיסקו. Be sure to wear some flowers in your hair. שוין, רק דבר אחד בטוח לגמרי לגבי קיץ 2011 בתל אביב: הוא נגמר.

עכשיו זה סתיו. סתיו היא עונה של קורים דקים, ואפשר למצוא את הרשת של הקורים שבה ונטווית: בין זהבית כהן לפרשנים של טרכטנברג, בין העובדים של הרכבת ורשות שדות התעופה לבין המפריטים שלהם, בין הקולות מרמאללה למשרד החוץ, בין האיומים של יצרני המזון לבכיינות של המטכ"ל.

קורים דקים ומנצנצים, ודוק של חג בעיר ובכפר. דוק של חג ושל חרא.

זהבית כהן, למשל, היא אבן המסד של הבהמתיות התאגידית. כשרכשה את תנובה, היא קיבלה חוות דעת שאפשר להעלות את מחירי הקוטג' והגבינה הצהובה. "את יכולה לייקר, לייקר, לנוח ושוב לייקר", אמרו לה היועצים הרגישים שלה. "הביקוש למוצרים האלה קשיח. התחרות תיישר קו. ככל שתענון כן ירבו וכן ירכשו". שמעה הזהבית את עצת יועציה, נעצה את שיניה בבשר הציבור והחלה לועסת וגורסת. וכך לעסה ובלסה עד שהגיעה לכרסם עצמות. אז בערך הגיעה מחאת הקוטג'.

מאז זהבית שלנו חוטפת מימין ומשמאל: חרמות ועיתונות רעה ונאצות, ותרנגולת הזהב שלה פרשה כנפיים ומטילה עליה ביצים סרוחות, והכל טוב ויפה. חשבתם שהיא תלמד את הלקח עד עכשיו, נכון? לא נכון. מסתבר ששיכרון הכוח והאדישות לכל מי שאינו זהבית כהן הם כדם בעורקיה, וגם אם מדינת ישראל מבקשת מתנובה מסמכים, זהבית ואנשיה לא חושבים שיש צורך להסכים לכל הדרישות המוזרות של הרשויות של המדינה המוזרה הזאת.

אתמול כבר בילתה זהבית בחקירה אגב הסירוב הזה, והבוקר הושלם הזובור התקשורתי. דומה שמוסכם שזהבית תוקרב לאלי הממון ותלך בקרוב הביתה. ולמרות נטייתי לסליחה ערב החגים, אני לא יכול להגיד שהיא תחסר לי במיוחד.

אבל האמת היא שלתנובה כל זה לא מזיז. היכנסו לסניף של מגה ברחוב פנקס ושאלו כמה עולה קילו אנטריקוט של אדום אדום, ותגלו שהמחאה, החרמות, התקשורת, הזובור, שום דבר לא באמת חודר את שריון האדישות והבהמתיות של התאגיד הישראלי. (התשובה, ולא במהופך: 170 שקל).

מנותק אחר הוא יצחק תשובה. אחד שדווקא מרבים להזכיר את ה"חברמניות" שלו. אני זוכר את תשובה עולה על הקו אצל רזי ברקאי בתחילת 2009, חנוק מאושר, ומספר איך תגלית הגז תשים את ישראל על המפה. אפילו אותי הוא מילא בתקוה. אני זוכר שאמרתי לאשתי באותו יום "את לא מבינה, בובה. יהיה לנו פה גז לכל פועל. גז לכל ילד. יזרום לנו גז בצינורות של המקלחת!" כזה אני, אופטימי.

אבל מאז אותו בוקר של אושר, תשובה עשה הכל כדי לקחת מאיתנו את הגז, באותות ובמופתים, בדוחות ובאיומים, בנאצות ובתוכחה. מאות המיליארדים שצפויים להיכנס משדות הנפט שהתגלו במים הטריטוריאליים של ישראל שייכים לדעתו ליזמים בלבד, ושאנחנו נסתדר בבקשה ולא נפריע. "שקט, קודחים. אה, כן, ואם אפשר, תביאו לכאן איזה צוללת או שתיים כדי שתגן לי על שדות הגז והנפט מבפני החיזבאללה והחמאס והגרעין האיראני והארדואן. כי בכל זאת, שדות גז ישראליים, לא ככה?"

זהבית ותשובה הם שניהם בסך הכל עוד שתי אבנים בפאזל קהות החושים והבהמתיות של מוקדי הכוח הישראלים. בישראל מתקיימת תרבות "מגיע לי" בסיסית מאוד, ששמורה לאנשים כמו תשובה וזהבית, ולעוד כמה קבוצות מלבדם:

  • לרמטכ"לים, למשל, שחולבים את הכיס הציבורי במקום להגות פתרונות יצירתיים וזולים יותר להגן על הציבור הישראלי – ושהופכים אגב כך לאיום על הציבור במקום למגן שלו;
  • לעובדים המאורגנים של המונופולים הממשלתיים, שבמקום להשתמש בכוחם כדי להגן על יתר העובדים בישראל, מתעללים בציבור ברכבות ובנמלים, באיזה שכרון כוח של מי שלא מבדיל בין טוב לרע.
  • ליצרני המזון, שבאצטלה של "הגנה על החקלאות בישראל" גובים מאיתנו על מוצרי יסוד מחירים כפולים ומשולשים לעומת שאר העולם.

אלה גם אלה גם אלה נושאים היום עיניים לוועדת טרכטנברג, ומנסים להבין מה יידרש מהם כדי למוסס את המלצותיה. כמה הם יצטרכו להוציא כדי לחסוך בהוצאות המס שלהם; כמה הם יצטרכו להשקיע כדי לחסל את הרעיון "הקומוניסטי" המסוכן של תחרותיות; כמה הם יצטרכו לאיים ולהפחיד כדי לשכנע אותנו שבנקים יקרסו כאן אם הם לא ימשיכו לגבות אלפי שקלים מיותרים מכל משפחה; כמה שוחד הם יצטרכו לשלם כדי להשאיר את המצב על כנו – ולהמשיך לסחוט אתכם עד שתגירו את השקל האחרון, את טיפת האנרגיה האחרונה.

אם טרכטנברג מספיק או לא מספיק, על זה יענו אחרים, דבר אחד בטוח: קיץ 2011 לא מספיק. לא מספיק לטייל במאהלים ולצאת לשלוש או ארבע הפגנות; לא מספיק להתמלא גאווה סטודנטיאלית לרגע; לא מספיק לצעוק במשך חודשיים.

הנורמות הפסולות והדפוקות והאטומות והמנצלות מתפתחות כאן במשך עשרות שנים (אני לא אומר 44 שנים, אבל זה רק מפני שאני מצליח להתאפק. בקושי). הנורמות האלו השתרשו עמוק כל כך, שהציבורים הדפוקים ביותר כבר התרגלו אליהן מזמן. הם לא ירימו את הראש. הם לא יפצו פה. הם חושבים שככה זה בסדר. יש עניים ויש עשירים ואין שום סיבה להסיר את החיץ ביניהם. יש צדק של שבעים ויש עאלק צדק של רעבים. יש מה שמגיע לתשובה ולזהבית ויש את מה שהם עושים עלינו מהמקפצה. וזה גשם.

התשובה שלנו לכל זה היא המחאה. מחאה וסולידריות. ואסור לנו להפסיק. אסור לנו לחזור הביתה ולקוות ששטייניץ וביבי וברק וליברמן ושלי יעשו בשבילנו את העבודה. האמת היא שהם עושים בשבילנו את העבודה כבר הרבה מאוד זמן, והתוצאות, אפעס, לא משהו. אז צריך להמשיך לצאת החוצה ולטלטל את אמות הסיפים של המציאות האיומה הזאת, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה, וכי כל פעם שנפסיק, נחזור ונקבל את הבהמתיות והדורסנות והאטימות של תשובה ושל זהבית ושל הרב דב ליאור ושל אילן בן דוב. כל פעם שנייצר ואקום, הם ייכנסו אליו וישאבו אותנו למציאות שלהם.

עד שנייצר מציאות חלופית.

מאסטר-שף מחאה (מערכון אופטימי)

מיכל אנסקי: ברוכים הבאים לגמר הגדול של מאסטר-שף! שני המתמודדים שלנו היום הם אנשים ברוכי כשרונות, מבריקים ומנוסים! המתמודד הראשון שלנו נהנה מקסם דרון אנריקאי בלתי נדלה, חוש הומור חינני ויחסי אנוש מעולים. חוץ מזה, הוא היה ראש המועצה הלאומית לכלכלה ומבשל להנאתו כפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב, קבלו את מנו טרכטנ.. טרכטנ.. טרכטנ..

מנו: טרכנטברג.

אנסקי: תודה. המתמודד השני שלנו הוא הייטקיסט בַרֵד. אבל למרות שיש לו סקס אפיל של פורד פוקוס, הוא ניהל בהצלחה את אחת מענקיות ההיי-טק הישראליות, נייס מערכות, וגם שימש כמנכ"ל האוצר עד שנשבר לו הזין מהפילוסוף בשקל שמתחזה שם לשר. מאז, הוא מבלה את זמנו בקריאת טורים של יאיר לפיד ובתמלול פורנו מהסבנטיז. קבלו את חיים שני!

ובכן, מנו, המטלה שלך היתה להקים ועדה שנהל משא ומתן עם אנשי מחאת האוהלים ותמליץ לממשלה איך לפתור את המשבר. הפרודוקטים שקיבלת הם אהדה ציבורית, צוותי מומחים, שעות שידור מרובות ומבטא ארגנטינאי מלבב. עם זאת, אתה צריך לעשות את כל זה בלי לגעת בתקציב. מה הכנת לנו מנו?

מנו: ובכן, קודם כל. איך שאני מתחיל לבשל התקשרתי לאמא שלי ובכיתי לה שפרודוקטים פה בישראל חרא. אבל אמא שלי אמרה לי מה שהיא אומרת לי מאז שהייתי קטן ומכוער בקורדובה.

אנסקי: מה היא אומרת לך?

מנו: קודם תשחוט פרה, אחר כך תעשן משהו ואחר כך נחשוב מה נעשה.

אנסקי: נו, ומה עשית?

מנו: לא יודע, אני עוד בשלב של הלעשן. אבל בינתיים הכנתי פה תבשיל ביניים: את החוק חינוך חובה מרחתי על פרוסה של משרד הביטחון עם טאץ' קטן של יוקר מחיה בניחוח של חרא. אה, סליחה, בניחוח של תחרותיות במשק. תגידו לי אתם איך יצא.

(שופטים טועמים)

איל שני: מנו, אתה גאון. גאון. לחוק חינוך חובה שלך יש טעם של גבינה מסריחה שיושנה בחוק ההסדרים ותבוטל בעוד שנתיים. הפרוסה של המשרד ביטחון נראית כמו קיצוץ, אבל היא רק נראית כמו קיצוץ, כי ברור שתיכף יבוא לכאן איזה גנרל עם גרעין סורי קטן שעושה צל גדול, ואז הפרוסה שלך תשוב ותתנפח. אין מה להגיד, מנו, הראת ניצוץ אלוהי עם הרכיב הזה.

אני אוהב במיוחד את מה שעשית עם יוקר המחיה והנדל"ן. אני תמיד אוהב תבשילים שעומדים ביציבות ומטפסים ככל שעובר הזמן, כמו קיסוס שחונק את העץ עליו הוא צומח, כך יוקר המחיה הנפלא שלך יהרוג את המעמד הבינוני. והכי אהבתי את החרא, מנו, כי בעצם השתמשת כאן בחרא הישן והטוב שאנחנו אוכלים מאז ומתמיד, אבל נתת לו איזו זווית אישית כובשת, בלי לוותר על הריח שלו. אני מאוד אוהב את מה שעשית כאן, מנו!

אנסקי: חיים שני, אתה היית אמור להגיש המלצות לשיפור התחרותיות במשק. כבר קברו לך את הוועדה, אבל ביבי שב ונזכר בה ככה פתאום לפני חודשיים, נכון? מאז גם הספקת להתפטר ממשרד האוצר ולמלמל "איני יכול עוד". מה הכנת לנו חיים?

חיים שני: טוב, מה שמעניין עם המנה שלי הוא שמדובר כאמור במשהו שהתחלנו לעשות לפני כמעט שנה, אז קודם כל כל הפרודוקטים היו מקולקלים לגמרי. אבל כשביבי קרא לי עוד פעם לא נתתי לזה להפריע לי. אז מה שעשיתי זה ייצרתי חיץ לכאורה בין ריאלי לפיננסי – מנה שיש לטעום בעוד שלוש שנים ולראות אם היא בוצעה, וחוץ מזה יש לי כאן טורט נו-נו-נו לטייקונים וסלט נזיפה לפירמידות העסקיות.

(שופטים טועמים)

איל שני: אני בהלם חיים, פשוט בהלם. הרמה שלך היא פשוט חסרת תקדים. אני כל כך אוהב את המבנה של מנת ההפרדה בין ריאלי לפיננסי. באמת, חבל שאי אפשר לטעום, אני הולך לרייר עליה שלוש שנים עכשיו. לא באמת, חיים, תראה איזה יופי של מנה! הזיפים שלי עושים לי צלילים שמזכירים לי מין אנאלי עם עגבניה כשאני מסתכל על המנה הזאת!

אני רוצה להגיד מילה גם על הטארט נו-נו-נו וסלט הנזיפה, חיים: אלה פשוט מוניומנטים של אסתטיקה. ממש יצירות אומנות. אנדרטאות לטמטום של הציבור. איך לקחת את כל מה שמסריח ומקולקל ופופוליסטי וריק מתוכן – ויצרת ממנו מלאכת מחשבת של כלום. אין, חיים, אין דברים כאלה! אתה שומע את הפרוסטטה שלי מנגנת שוברט מההתלהבות חיים? שומע? תקשיב!

אנסקי: קהל נכבד, קיבלנו את ההצבעות שלכם, ושוב הפתעתם אותנו! למרות הגאונות של שני הפיינליסטים שלנו, אתם סימסתם דווקא למתחרה השלישי שלנו, ונתתם את פרס מאסטר שף בפעם האנא-עארף כמה, לשף הגאון בנימין נתניהו, ששוב בישל לכם מנה של כלום בריח של ביוב, עם נגיעות של איום קיומי ובעסיס של אסון לאומי. תודה רבה לכם, ולהתראות בעונה הבאה של מאסטר-שף!

ההידרה ואנחנו

מכל היצורים המיתולוגיים שהרקולס נאלץ להתמודד אתם, הידרה היתה כנראה המעצבנת ביותר. היו לה תשעה ראשים (או מאה, תלוי בגרסה החביבה עליכם), יורקי אש וגופרית ותמרות חרא, וכל פעם שהרקולס כרת לה ראש, צמחו לה שלושה ראשים חדשים.

ההידרה המודרנית היא רשתות השיווק הגדולות בישראל, מגה ושופרסל. הן גדולות, הן מכוערות, הן יושבות בלב מרבצי החיים שלנו וחונקות כל חלקה טובה. ואם מישהו מנסה חלילה להוריד להן את הראש – הבנתם לבד… מיד הן מצמחות שלושה ראשים חדשים.

כך למשל, כל פעם שהמחאה החברתית מכוונת נגד שופרסל או מגה, אנחנו לומדים פרק חדש בעוצמות של ההידרות האלה. מאיימים עליהן בחרם? הן מורידות מחירים של 30 מוצרים (ומעלות מחירים של 200 אחרים); מפסיקים לקנות מוצרי חלב? מחירי הבשר מזנקים. הן מחליטות "לסבסד" סל מוצרים? ביד השנייה הן מעלות את מחיריהם של מאות מוצרים אחרים כדי לפצות על אובדן ההכנסות. ועוד ועוד דוגמאות. בלי סוף.

אתמול למשל, סיפרו מנהיגי מאבק הרפתנים, כי מרווחי השיווק של הירקות והפירות ברשתות השיווק זינקו ביולי ל-112%, שיא של חמש השנים האחרות. מה זה מרווחי שיווק? זה הפער בין המחיר בו הם קונים את הפירות והירקות, לבין המחיר שבו הם מוכרים אותם (לנו). רוצים את זה במילים קצת פחות מכובסות? על כל מלפפון שאתם קונים, שופרסל ומגה דוחפות לכם (מחיר של) עוד מלפפון אחד. ועוד קצת.

עשרות אלפי מוצרים נמכרים ברשתות האלה. מרווחי התמרון שלהן, והכישורים הטבעיים והנרכשים של מנהליהן בהונאת ציבור הצרכנים הם חסרי תקדים. כמו יצורים שאתה לוחץ עליהם בנקודה אחת והם מתכווצים רק כדי לגדול במקום אחר, כמו ההידרה שעל כל ראש שלה שקופד צומחים שלושה ראשים חדשים.

עם כל הכבוד לטרטנכלום, את התקווה המרכזית יש לשים דווקא בוועדה האחרת, הוועדה למניעת הריכוזיות במשק. אם הוועדה הזו אכן תשכיל לפרק את הפירמידות העסקיות ששופרסל ומגה הן חלקים מהן, אם הוועדה הזו תדע לאלץ את שופרסל ומגה להתפרק לגורמים קטנים יותר – רק אז תהיה תקומה לצרכן הישראלי.

החלטות נכונות של ועדת הריכוזיות שוות מספרים ארבע-ספרתיים למשק בית מדי חודש, והפחתת מחירים של 30%-40%. המשמעות היא הורדה של משקולת עצומה מצווארו של כל ישראלי, והכסף הזה לא יירד מתקציב המדינה. אף אחד לא צריך לממן את זה!

אז לכו ותרימו טלפון לחיים שני מוועדת הריכוזיות, ותגידו לו שאתם צריכים אותו. אתם וילדיכם וילדי ילדיכם. עכשיו הזמן. עכשיו ההזדמנות ההיסטורית. אל תשכחו: טרכטנברג הוא מסך עשן במבטא היספאני מתקתק. התקווה הגדולה שלנו נמצאת במקום אחר לגמרי: רק ועדת הריכוזיות יכולה לצרוב את צוואר ההידרה כרותת הראשים, ולמנוע אותה מלצמח ראשים טורפניים חדשים. רק ככה אפשר להציל את הציבור הישראלי מהידרות הטייקונים הטורפניות.

%d בלוגרים אהבו את זה: