כל פעם שמישהו מוציא ספר חדש, אני מקבל צביטה איומה של קנאה בבטן. ואני מתכוון ממש איומה. ואני לא טיפוס קנאי. אתם יכולים לעבור לי על הרגליים עם הב.אם.וו החדשה שלכם, ואני עדיין אפרגן. אבל ספר חדש? הו! הקנאה המזעקת, המצעקת, המתפתלת, החונקת! אני שונא כל אחד ואחד מכם, סופרים יקרים!
(מילה לדקלה, ליואב, לענבל, לאורי ולסופרים אחרים שנקלעים לכאן: לא אתם. אתם טובים. אותכם אני דווקא אוהב. ב-99% מהזמן. כשאתם מוציאים ספר יש לי קצת קצת "תמותו" בלב. אבל במקרה שלכם, זה תמותו אוהב.)
הבעיה היא שלכתוב ספר זה הרבה זמן ומאמץ וזיעה, נטולי פרגון, בודדים, אכזריים. נו, אתם יודעים, שמעתם את זה כבר מהמון אנשים חכמים נורא. ואני נשאב שוב ושוב לכאן. לעוד טקסט מהפכני לוהט. במקום לכתוב ספר.
אז מכיוון שאני צריך לגמור ספר לפני שאני כותב ספר (באמת! זה נשמע אידיוטי, אבל אני באמצע כתיבה של מדריך כתיבה לפני שכתבתי אפילו משפט), אני מפסיק בזאת לכתוב על כלכלה לעם. לא מפסיק לגמרי עם הבלוג הזה. עוד לא. אבל על עניינים כלכליים תצטרכו לקרוא עכשיו במקום אחר. יען כי מה תעזור לי המהפכה אם אני לא אכתוב, הא? תגידו לי אתם.
זהו, את ספר הכתיבה שלי אסיים בחודש הבא. הוא בטח יהיה חרא ויידרש ל-700 עריכות. או שהוא יהיה יצירת מופת. מה זה חשוב? העיקר שאסיים. ואז אולי יהיה לי סוף סוף זמן לכתוב.
עד אז, לא נותר לי אלא להפסיק לכתוב (על מהפכות), לשנס מותניים – ולחזור סוף סוף לכתוב.
פאריס אף פעם לא היתה מקום קל לאנשים כותבים. אף פעם לא היתה מקום קל. מכל אבן, מכל גדר, מכל מרפסת, מכל כובע שמוט בנון-שלנט צרפתי מזדיין, רובצות באיזה מנוחה אסטריקסית האו-טו-טו אלפיים שנות של היסטוריה מתועדת, ומביטות בך באדישות של "נו, אז מה יש לחדש לנו? אנחנו, שראינו כבר הכל? שראינו גאלים ורומאים ומלכים ומדיצ'ים וגיליוטינות והוגו וסארטר ונאפוליון והמינגווי ובורחס ומארקס ועוד מאות כמוהם. מה יש לך להוסיף לנו? כלום, הא? ככה חשבנו".
ואחרי הבירור הקצר הזה, שהעיר העתיקה הזאת עושה איתך כל פעם שאתה יוצא מהבית לקנות איזו חתיכת באגט, הם כולם מתכנסים להם לנון שלנט הצרפתי הכל כך מקומם הזה. האבן, הגדר, המרפסת, הבארט השמוט, חוזרים למנוחתם האריסטוקרטית.הם לא אנטישמים. הם יותר גרועים מאנטישמים. הם לא שונאים אותי. אני פשוט לא מעניין אותם. בשקל אני לא מעניין אותם.
Merde!
לא פלא, אם כן, שמהמראה ניבטים לי פתאום רק כרס וקמטים וכשלונות. אני אנתיטזה קטנה, אותנטית ולא מעניינת בעליל לכל זה. אני מונומנט למה שפריז הינה ואני איני: אתנטיתזה לכל ההוד, לכל ההדר, לכל תבונת הדורות והמאות והעידנים, למים שסובבים את שני האיים שבלב העיר הזו כבר אלפי שנים. מי אני לכל אלה? לו לפחות הייתי אבן, שנשחקת עם העיר ומימיה באיזה תהליך משותף. אפילו זה איני. רק פיסת אדם מבוגרת מדי, שאפילו הפוטנציאל שלה זקן מכדי לרמות את עצמו.
ארבעים שנה. ארבעים שנה לעזאזל, ומה עשית? אפילו לרדת לאיזו מערה ולשתוק שבועיים-שלושה לא היה לך הדיגניטי. כלום. גורנישט. נאדה. חיית חצי חיים, הולדת שלושה ילדים וחוץ מזה? יוק! יש אנשים שאפילו הגרבוץ שלהם משאיר חותם משמעותי יותר מארבעים השנים שלך. אתה עובר ברובע הלטיני ליד המלון שבו כתבו בורחס ואוסקר ווילד, וממלמל לעצמך במבוכה ש"כן, גם אני קיבלתי תשע בחיבור", ואפילו את הצל שלך אתה לא משכנע.
—
הפוגונת: אל תשאלו אותי איזה רחוב. אל תשאלו אותי איזו מסעדה. אל תשאלו אותי איזה מוזיאון. אל תשאלו אותי איזו תערוכה. אל תשאלו אותי איזו מנה, איזה ספר, איזה מחזה ואיזו הצגה. אני לא יודע, לעזאזל! אנשים חוזרים מקפה ועוגה בביסטרו וכותבים 3000 מילה, אני יודע. אני, אם לוחצים עלי, אומר שהיה טעים. אנשים כותבים מדריכים על כל רחוב וסמטה ופינה, ואני, באלוהים, לא יודע איפה הייתי לפני 20 דקות.
אולי זו אבחנה של פרה חולבת, אולי זו היכולת שלי להבחין בפרטים, שמאפשרת לי, לפרקים, להבדיל בין ריבוע למשולש. אולי זה חוסר תשומת לב, ואולי זה כושר ביטוי פתטי. לא יודע איפה הבניין הזה. לא יודע איפה הרחוב הזה. לא זוכר מה אכלנו במסעדה, ולא זוכר מה אבא שלך מסר כשהוא התקשר ארבע פעמים אחר הצהריים.
רוצים המלצות על פאריז? בסדר, עלי. סעו לפאריז! מומלץ!
(עכשיו, ברשותכם, יהודי חוזר לפוסט שלו)
—
כשאני מביט בראי, אני רואה 40 שנים שלא יחזרו, כמו זוג רגליים שנגדעו. אני נשאר, אבל מי שהייתי נשאר מאחור. אני איזו מחצית – לא בהכרח מחצית טובה – של השלם שפעם היה אני.
מיה שואלת איך זה שאני ילד למרות שאני כבר לא ילד (כי זה מה שאמא שלה אומרת לה לפעמים על אבא שלה), ואני מסביר לה בעייפות שאני לא באמת ילד. שלמרות כל הבדיחות המצחיקות שאני מספר לה, והדברים הדביליים שאני עושה, שאף אבא אחר לא מעז לעשות, אני בעצם גדול.
את מבינה בובה, לפני שאני מספר סיפורים מצחיקים וחושב מחשבות מצחיקות, אני חושב אם את רעבה ואם אחותך צריכה פיפי ולמה האח שלך נראה מודאג. ורק במה שנשאר לי יש מחשבות מצחיקות וילדותיות. אני ילד רק אחרי שאני גומר להיות מבוגר.
וכשאני גומר להגיד לה את זה אני רואה אותי מציץ לרגע בין הקמטים ומאחורי הכרס. ורואה גם את הפוטנציאל של 40 השנה הבאות. פאריז, מצידה, מתמתחת בבוז חתולי אורבני ומגחכת לעברי במבט של העיר שראתה הכל, אבל הפעם זה לא עובד לה, כי אני כבר יודע – שארם צרפתי או לא – גם בתוך פאריז יש פולניה זקנה, ולעזאזל כל הנון שלנטיות המעושה שלה. כשאני אסובב לה את גבי, היא תשב לבד בחושך ותחכה שאשוב.
ובכן מילים, היחלבו נא! פנו מקום בקצות אצבעותי לבאות אחריכן, והתפקדו נא על הוורד הלבן הלבן הזה. השחירוהו, צועדות בסך, כחיילים קטנים וממושמעים הנשטפים מני אצבע אל עלה. לימין, שור! או משהו.
עת לכתוב! לכתוב לכתוב! ואין מכשולים לכתיבה, לא לא. אין דבר העומד בפני הכותב ואצבעות הזהב שלו, אפילו החלל הזה שהולך ותופס לו עוד ועוד נתחים בקודקודו של הכותב, אפילו הוא לא יעמוד בדרכה של הכתיבה היקרה, הקדושה, התרפויטית, הזאת שאין בלתה, הזאת הבוראת לה מציאות כאן ועכשיו על הנייר (הלבן הלבן הזה כבר אמרנו?) אפילו שורת ההבל הרצה לה לפני מילותינו הקדושות – ואתם לא מבינים בכלל כמה דברים אידיוטיים רצים לי בראש, באמת. עוד לא דגדגתם את זה – אפילו לה לא ניתן מדרס על הדפים האלה ולא ניתן לה לחסום את הוד מעלתה הכתיבה. זו שהיא בתולה וכלה וייעוד ותור לביטוח לאומי. הו, לא!
כשהאקסית שלי מתקשרת, היא צריכה שאני אכתוב לה עבודה. אני בא עם הלפטופ ומנשק אותה בלחי ובצוואר, ומתיישב ומתחיל לקרוא. היא מביאה משהו לשתות, ושואלת אותי על החיים שלי ועל החברה שלי. שעתיים אחרי שאני מתחיל לכתוב כבר אחת בלילה, אז היא מוצצת לי. אבל לא לי היא מוצצת. היא מוצצת לעבודה על הסוציאליזציה. למחרת היא תרד לתימלול של הראיונות עם התלמידות האתיופיות, ומחרתיים היא תיתן לביבליוגרפיה לגמור לה בפה. תמיד הסתדרנו ככה, אני ורבאלי והיא אוראלית.
תיכף אתם תמחאו מחיאות כפיים סוערות, אבל מה זה יעזור לנשמה שלי, שמסתוככת לה מאחורי איזה באובב שלעולם אינו עבה מספיק, שנדרסת ונרמסת על קו הייצור שלכם? הנה, קחי את העבודה שלך. כשאכתוב לך את הדוקטורט תקבלי בתחת.
פעם הייתי מהלך בשדות של דגדגנים רוטטים, עם שיער בלונדיני שמגיע עד שם ועם מבט עצוב בעיניים. תאמינו לי, גן עדן זה חרא של מקום. רק בדידות יש שם, ורק עוד קצת להשיג, לזיין, לכבוש. בסוף כל ההתערטלות הזו אין כלום מעוד איזה וי מזוין באיזה יומן וירטואלי.
כשאתה בן ארבעים, אתה כבר לא רק כל מה שתהיה, אלא גם כל מה שלא הספקת להיות ולא תהיה לעולם. כל הנובלות שלא כתבת וכל המיליונים שלא הרווחת; כל המקומות שלא נסעת אליהם, כל הבנות שלא שכבת איתם. ואם לא עכשיו, אימתי? אם לא תבלע את כל מה שיש לעולם להציע, אז איך תעשה את זה אחר כך? אז פשוט שבו ותסתכלו. או שבו ומחאו כפיים והשליכו מטבע לנרתיק הכינור. ואם זה לא מצחיק אתכם, אז סתמו את הפה והמשיכו הלאה. אין פה שום דבר בשבילכם, ולכם בטח ובטח אין שום דבר בשבילי.
תותים. תותים שחיים על התפר הדק שבין הקשה מדי לנימוח, שהם אדומים דיים אך אינם מתכהים. שלא נופל בהם כתם של האדום החיוור, שהוא סימן המחלה, שאין הם מלבינים או מוריקים באי אלו קצותיהם.
תותים שהם תותיים. שאין בהם קפל או נגע או פגם. שממעל הם הבטחה לעיגול ומתחת הם מתכנסים אלי פינה חרוטית בצווחת ששון תותית, שמדממים על השיש, אבל רק מעט. די כדי לרמוז על עסיסם אך לא כדי לוותר עליו.
תותים עם קצפת. רעננה וקלילה שכזו. מתוקה אך לא צעקנית, עשירה אך לא תוקפנית. כזו שעוטפת אותם. כזו שהם משכשכים בה, ומותירים פה את פסי דמם, אבל לא מעכירים אותה. היא בחיוורונה והם בדמם, והם רק נוגעים זה בזה למיני הרפים של הרמוניה הדדית של לובן ארגמני ושל חמיצות מתקתקה ושל טריות נמוכה.
וכל כליל השלמות הזה של צבעים של דם ושל מוות, מכונס לו בכוס עמוקת ישבן וארוכת רגל, קורא לי לדרוס את המחסום הזה ולחזור חזרה לתותי. מילותי.
גומרים הולכים 