עכשיו, כשטרכטנברג כבר פה ומומלץ והופך לאט לאט מוועדה למיתווה מדיניות, מתגלים אבירי הדאגה לציבור בשלמותיהם המרשרשות, מצביעים נגד ונגד סעיף וסעיף – וחושפים את ישבנם השעיר לעיני הציבור.
כן חברת הכנסת מירי רגב, גם את. וגם ישבנך השעיר.
אני דווקא לא מדבר על דפני ליף ואנשי המחאה או על ארגוני הסטודנטים שהפנו את גבם לטרכטנברג. אני נוטה להסכים ולא להסכים עם אלה גם עם אלה (כן, אני יודע שזה נשמע טיפה אמביוולנטי. אני כתבתי את זה). מה זה מסכים ולא מסכים? מחד אני חושב שטרכטנברג וחיים שני זה לא מספיק וצריך עוד. מאידך אני סבור שצריך לקחת את ההישגים של כאן ועכשיו, ולהמשיך את המחאה תיכף, כדי להשיג את ההישגים הבאים. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב.
אני רוצה לכתוב על כל האנשים הטובים שמנסים "להגן" על הציבור מטרכטנברג. אני רוצה להזכיר את כל שליחי הציבור המצוינים שלנו, שצועקים עכשיו חמאס מעל הבמות שאנחנו סיפקנו להם. האנשים שלכאורה מנסים להגן עלינו מטרכטנברג, אבל בעצם, בשקט בשקט, מנסים לשמר את הסדר הקיים עד יעבור זעם, עד תתמוסס מחאה, עד שישקטו הככרות ויקופלו האוהלים.
אני מדבר למשל על החבר הנאמן של כולנו, אביגדור ליברמן, אביר בטחון ישראל הדואג לחלש, ליתום, לאלמנה ולגר. ליברמן ראש המפלגה מנמיכת התורכים, המזהיר מהסתות והמחוקק הדגול. ליברמן עומד בראש עדת מחוקקים שמחרימה את תורכיה, שמתנגדת להעברת מים שפירים לפלסטינאים, שמעלה את מחירי הדלק, שמתנגדת לדו"ח ששינסקי, שמספרת לנו שזו מחאה של מפונקים.
ליברמן וצאן מרעיתו, הרעה החולה שהביאו על עצמם ועל עצמנו מאות אלפי יוצאי ברה"מ, אולי האיש המסוכן ביותר לעתיד העם היהודי מאז אוסטרי משופם אחד, בא ואומר עכשיו שטרכטנברג זה רע. "שלא נתנו לנו זמן ללמוד". ליברמן הוא ממסמס במקצועו. הוא אלוף ישראל בלחכות שהדו"ח יישכח או שהפריץ ימות או שהכיכר תתרוקן. והוא זה שתמיד יצביע עם הטייקון ולא עם הציבור. הוא הוכיח את זה פעם אחר פעם: בששינסקי, בפערי השיווק של חברות הדלק. רמז לציבור הנאור: אם ליברמן נגד זה – אז אתם בעד.
אני מדבר למשל על ה"ה אלי ישי ויתר לוקקי עכוזו של הבור ועם הארצות הגזען הגאון יוסף עובדיה. הש"סניקים לובשי המחלצות ומטמטמי החרדים והספרדים כאחד, שכבר קרוב לשלושה עשורים עמלים יום יום, שנה שנה, על הקניית בורות ובהמתיות לציבורים גדולים והולכים של עם ישראל. האנשים הטובים שבמו ידיהם יעשו הכל כדי להנמיך את המונמכים ולהחליש את המוחלשים, רק כדי להאשים אחר כך מישהו אחר ולגרוף קולות בציניות חסרת בושה.
"אין התייחסות לשכבות החלשות", זועם ישי וזורה עוד ועוד חול בעיני הציבור האומלל שלו, וקורא למרעיו לצום עוד איזה צום ולהתפלל עוד איזה תפילה. ובאמת, מוטב שיתפללו, כי שליח הציבור שלהם לא ינקוף עבורם אצבע. לא הוא ולא יריביו האשכנזים (משה גפני וחבורתו) שמנסים למשוך אליהם את ההמלצות, ולמסמס אותן בוועדה, כמו שבן גוריון לימד אותם.
אני מדבר על מירי רגב. חברת הכנסת מירי רגב, שמתפרצת תחת כל מצלמת אייפון תועה ומיקרופון שיצא מסינק, כדי לצעוק ש"אין בשורה". מירי רגב אכן מייצגת משהו מאוד ישראלי: היא מייצגת בהמתיות סרת טעם ונטולת תוכן, שכוחה בריאותיה וזעקותיה ובסתימת הפיות ובצקצוק בור ונבוב. גם מירי רגב מתנגדת.
וכל הליברמנים והאלי ישיים והמירי רגבים האלה, הם לא מדברים בשם עצמם. הם אולי רצים ומצווחים בפני כל כתב פטפטן ומגיש קשקשן, אבל הם בעצם שלוחים של מישהו. אפילו אם הם לא יודעים של מי.
הם ודומיהם הם שלוחי ההון. ההון שכבר ידאג להם אחר כך: באיזה תרומונת או בתמיכונת או צילום משותף או הזמנה לדירקטוריון אחרי הקריירה. ולהון אין פנים. ההון הוא לא חיים או יוסי או משה, אלא המושכים בחוטים, המשפחות, השש, העשר, הארבע עשרה. אתם יודעים איך קוראים להון.
וההון לא מזמין אליו את איווט ואלי או מירי. הם יודעים לבד מה ההון רוצה. ממש כמו שהכתב הכלכלי במעריב יודע לבד מה נוחי רוצה, והכלבלב זב החוטם של פישמן יודע לבד מה בעל הבית רוצה.
וההון מתנגד, אז שלוחיו מתנגדים.
—
קטנה לסיום: טרכטנברג לא מספיק ודו"ח הריכוזיות לא מספיק. הדרך עוד ארוכה. ועדיין, ההמלצות של הוועדות הללו הן ראשי גשר. ואני מדבר על ראש גשר של תהליך חברתי. ראש הגשר הוא רק אמצעי ההבקעה: הבקעה של האטימות והאדישות של ההון והשלטון לסבלו של ההמון.
ההון והשלטון נלחמים את מלחמות האתמול בכלים של אתמול. בינתיים, אנחנו צריכים להמשיך ולהבקיע. וכמו שנתבקעו אתמול לראשונה חומות קטנות בדמות מחיריהם של מוצרי החלב ומשרותיה של יושבת ראש מכובדת אחת של שני תאגידי ענק, כך יימשך המאבק באמצעות ראשי גשר חדשים, שיבקיעו ויבקעו עוד ועוד חומות של אדישות, אטימות, לזות שפתיים ורוע לב.
ואחרי הנפילה הראשונה במשק החלב יבואו עוד ירידות מחירים. גם במשק החלב וגם בסקטורים אחרים. אחר כך יבוטלו עמלות וקומיסיונים בבנקים, ודמי מנוי וחבילות גזל בסלולר ובכבלים ובלוויין ובלו בדלק ומיסי קנייה ברכב. עוד ועוד חומות כאלה יתבקעו ויבוקעו, בקצב הולך וגובר. וטרכטנברג והריכוזיות הם כלים בהבקעה של חומות כאלה. בגלל זה הם טובים ובגלל זה אני בעדם.
קודם נדפוק את התורכי הזה. אחר כך את הבא. לכו תדעו, אולי בזה ליברמן יכול לתמוך.
גומרים הולכים 