ארכיון תג: מחאה

כל ממזר אקדמי מלך (בדה-מרקר)

בזמן האחרון אנשים מטקבקים לי כאן "מה אתה רוצה מנוחי? נוחי רק רוצה להרוויח". בזמן האחרון אני קורא מאמרים לפיהם "כל ממזר חברתי הוא מלך", והמחאה פרצה "בעיתוי מופקר מאין כמותו", שכן בדיוק בימים אלה הבורסות נופלות. בזמן האחרון אני קורא אנשים שקוראים למוחים לדאוג שהממשלה "תגביר את הפריון ואת המשתתפים בשוק העבודה", ושאין לנו סיכוי להיות כמו דנמרק, כי דנמרק תחרותית. כדי להיות כמו דנמרק, טוען איזה פרופסור שקיבל שני טורים בדה-מרקר, הסטודנטים לא צריכים לבקש תנאים כמו של תלמידי הכולל, אלא ביטול של ההטבות לתלמידי הכולל.

פחחח.

דוקטורים ופרופסורים צועקים דרך דה-מרקר על חוליים מסוימים של המשק. הם אפילו צודקים, אבל במקום לירות על האויב, הם יורים על המ"מ שהשאיר אותם שבת. עם כל הכבוד להשתתפות של החרדים והערבים בשוק העבודה, הבעיה של מעמד הביניים היא השירותים שהממשלה מתחמקת מלספק: העובדה שעו"סים ופסיכולוגים ורופאים מקבלים שכר מגוחך של 3000 ו-4000 שקל, העובדה שמורים מפוטרים כל 11 חודשים כדי לא לקבל קביעות חלילה, העובדה שחינוך חינם הוא אגדה שעולה למשק בית מהמעמד הבינוני מאות אלפי שקלים.

הפרופסור שמבקש מהסטודנטים לא לדרוש סבסוד לימודים, שוכח שיוצאי המעמד הבינוני – קרוב למאה אחוזים מהם – נותנים שלוש שנים למדינה בלי למצמץ. הוא שוכח שבכל מדינה מתוקנת יש קולג' מקומי בסבסוד חלקי עד מלא. הוא שוכח כמה אנחנו נותנים וכמה מעט אנחנו מקבלים.

הדוקטור לפילוסופיה שמספר לנו על "העלייה ברמת החיים", שוכח שעל כל מכשיר לבן מצ'וקמק שאנחנו קונים למטבח (ככה מודדים עלייה באיכות החיים. במדיחי כלים) אנחנו צריכים לעבוד עוד שעות ולקחת עוד הלוואות. הוא שוכח שהאבטלה שהיתה ואיננה נשענת על מאות אלפים בחצאי ובשלישי משרה, ובמשרות של 4,000 ו-5,000 שקל – אנשים שהם "עניים באופן מובנה".

וכשהדוקטור המזוין הזה (תסלחו לי בבקשה, אבל אני מקלל כשמעצבנים אותי) מספר לי על מספר היציאות של הישראלים לחו"ל באוגוסט, אז אולי הגיע הזמן שנגיד לו ולכל האפסים בני דמותו: זכותנו. מגיע לנו. אנחנו עבדים מודרנים. אין לנו חופש מהעבודה. מותר לקנות מעט חופש באגורה לאגורה שאנחנו חוסכים במשך שנה שלמה. במדינות מתוקנות אפשר גם לצאת לחופש וגם לחסוך לדירה. במדינה שלנו אי אפשר.

ואחרונים חביבים, הווסלים שמספרים לי שנוחי ודודי וייסמן ותשובה עושים את מה שעושים כי מותר להם וזה מה שגם אני הייתי עושה: אין לכם מושג על מה אתם מדברים. בעולם מתוקן, גם לשאיפה לרווח יש גבול. הגבול הוא היכולת של הלקוחות שלך. נוחי ודודי ותשובה ובן דוב ודומיהם הם האיכרים שמנסים ללמד את הסוס להסתדר בלי אוכל. ואתם – האנשים שמספרים לי שגם אני הייתי מתנהג ככה – אתם הסוס. ותיכף תצטרכו להסתדר בלי אוכל.

אתם וסלים. האצילים מספרים לכם שככה צריך להיות, ואתם מהנהנים וצדים בקלשון איזו חולדה עוברת כדי לא למות ברעב. ולפעמים אתם יוצאים אחריהם לקרב – מנפנפים באותה הקלשון – וחוזרים עם עוד גדם אחד. אבל ככה זה צריך להיות. "גם אתם הייתם מתנהגים ככה לו הייתם אצילים".

צאו מהבית. היום, מחר, במוצ"ש. צאו פעם בשבוע, פעמיים, שלוש. אל תוותרו. מגיע לכם יותר. מגיע לכם צדק. מגיעה לכם תמורה על המיסים שאתם משלמים. מגיע לכם משק תחרותי. מגיע לכם שוויון הזדמנויות. מגיע לכם חיסכון פנסיוני. מגיע לכם שירות – גם מהמדינה וגם מהתאגידים.

לעזאזל, אל תשאלו מה אתם יכולים לעשות למען המדינה. לא נשאר עוד הרבה שאתם יכולים לעשות עבורה. שאלו מה המדינה עושה עבורכם, כי כבר הרבה מאוד זמן היא לא עושה עבורכם דבר וחצי דבר.

רשימת הדרישות שלנו

ישבנו ביבי. ישבנו וחשבנו והרהרנו ודיסקסנו והתווכחנו כל הלילה, עד שגיבשנו את רשימת הדרישות שלנו. הנה היא:

  1. להכניס את קצב לכלא. עם ראש משפחת פשע. ולשנות את שמו למם. (הערה לראש משפחת הפשע: זה בסדר להלבין את פניו של מם).
  2. פיתות שלא נפתחות מלמטה.
  3. קרמבו. גם בקיץ.
  4. חניה בקינג ג'ורג'.
  5. יותר צניעות. ויותר פורנו מהסבנטיז.
  6. שיטת אחוזי לחות פרוגרסיבית.
  7. הסרה מוחלטת של מנות סלט קינואה מבתי הקפה בצפון הישן.
  8. עוד פניות מזרחה מאיבן גבירול, כשנוסעים דרומה.
  9. העברה לעם של הזכות לשפוט ולמצות את הדין בכל מקרה של ג'יפים על מדרכות.
  10. לשדך את איתן אורבך עם שימפנזה פוזלת בת שלוש. עדיפות לאחת שקוראים לה יוסיפון.
  11. סמארטפונים עם זכוכית מבוטנת.
  12. ראשו של התקציבאי שהגה את הקונספט של דיאט קולה לימון.
  13. והרגליים של הדוגמנית שהריצה את הקמפיין.
  14. פרקים חדשים של ברונו.
  15. י. שוורץ ומלחמתו בחיים 2.
  16. לשמש כמוקדן בשירות של הוט כשבעל השליטה מתקשר.
  17. כשחושבים על זה, את ראשו של בעל השליטה בהוט. (כן דרהי, אתה. רבולוסיו, זוכר?)
  18. חשבנו לבקש להתיז את ראשו של אופיר אקוניס בכיכר העיר, אבל נסתפק גם בשליפת המטאטא מישבנו. בכיכר העיר.
  19. לנעול את מנחם בן בארון. עם אוחובסקי.
  20. לך הביתה ביבי. לך הביתה. אתה ואהוד וציפי. ותנו לנו לבנות הארץ הזו, שאתה ושלוחיך השחתתם ללא הכר.

דרך ארוכה הביתה (תרגום)

לפני כמעט ארבע שנים ברוס ספרינגסטין הוציא תקליט. קראו לו Magic, וזה התקליט שהשפיע עלי יותר מכל תקליט אחר בחיי. תקליט ששינה את חיי מקצה אל קצה.

התקליט הזה היה כתב מחאה חריף ונוקב נגד ממשל בוש, נגד פשיטת הרגל המוסרית של אמריקה, נגד אובדן הערכים הבסיסיים של האמריקאי העובד. נגד יחסי ציבור.

ואני הייתי יחצ"ן.

אני זוכר את זה כמו אתמול. קניתי את התקליט ברעננה, ושמעתי אותו פעמיים עד הבית. פתחתי את הדלת ואמרתי לאשתי שזהו, הגיע הזמן לסגור את משרד היחסי ציבור שלנו. אנחנו לא יכולים יותר לשרת את המערכות הכלכליות הרקובות ולטעון שרק עשינו מה שאמרו לנו. ומה עם מוטורולה? ופעילות ההיי-טק של האחים עופר? וחצי מקרנות ההון סיכון במדינה הזאת? ועוד 20 לקוחות? "שיסתדרו".

ומה יהיה איתנו? ממה נחיה? "נסתדר".

למחרת הודענו על סגירת המשרד.

מאז אני אומר פחות או יותר מה שמתחשק לי, גם אם זה לא נעים ללקוחות שלי. ואני יותר לא מוכר את נשמתי לשטן.

כלומר, לפחות לא בריטיינר.

נזכרתי בשיר כאן למטה בעקבות התגובות האחרונות לפוסט הקודם שלי. יואב אבני ביקש שלא אערבב את ספרינגסטין עם אתי אנקרי (צודק יואב, סליחה. הנה ספרינגסטין סולו). מגיב אחר, שאני לא מכיר, דיבר על הזחיחות של בעלות בתים שמדברות על השוכרים שלהם, שמצויים במאהל.

הדרך הארוכה הביתה בשיר הזה, היא הדרך בחזרה אל עצמנו, אל כל מה שהיה יקר וחשוב ואידאלי לפני שהתבהמנו. הוא נכון לאמריקה, והוא נכון גם לנו. אז תרגמתי. הדגשתי בית קצר, שהוא הלב של השיר, הלב של התקליט, הלב של הדברים שאני מנסה לזכור.

דרך ארוכה הביתה

בליל אמש עמדתי בדלתך

מנסה להבין מה התקלקל

את רק הנחת דבר-מה בידי – ונעלמת

יכולתי להריח את הירוק העמוק של הקיץ

מעלי זרחו אותם שמיים

ומרחוק יכולתי לראות את העיירה שבה נולדתי

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

ובעיירה עברתי ליד המכולת

והסַפר ברחוב הדרומי

הבטתי בפניהם

כולם היו זרים גמורים

בית הפלמ"ח על הגבעה

עמד שקט לבדו

המסעדה היתה מנותצת ונעולה

ועליה רק שלט, "לא פה"

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

כאן יש לכל אחד שכן

ולכל אדם חבר

וכל אחד ימצא סיבה להתחיל מחדש

אבי אמר לי: בני, הבט היטב

נולדת במקום מקסים

שמאמץ אותך אליו בחיבוק

איש לא יחנוק כאן, ואיש לא ייוותר לבדו

והדגל שלך מתנופף מעל בית המשפט

משמעו דברים מוחלטים:

מי אנחנו, מה שנַעֳשה – וגם מה שלא

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

ידיים על צווארנו

אני רוצה להגיד משהו על הלא פוליטי: אין דבר כזה. אני רוצה להגיד משהו על "אז מה הפתרון שלך": אין לי פתרון. יש לי בעיה. לי ולתשעים אחוז מהציבור במדינה הזאת. וזה כולל לא מעט אנשים שלא יודעים שהגלימה שהם לובשים נשרפת, ואו-טו-טו התחת המרוצה מעצמו שלהם יבער גם הוא.

אני שומע המון אנשים מרוצים מעצמם. אנשים שיש להם דירה שערכה עלה, או שמרוויחים 20 או 30 אלף שקל בחודש ובאמת ובתמים מאמינים שיש להם מספיק. אנשים עם פנסיה כזאת קטנה ומשכנתא כזאת גדולה, שגיהוק של פקיד בתאגיד רב-לאומי בקליפורניה או בשנגחאי ישלח אותם ואת המשכורת הנחמדת שלהם ישר למשרד התעסוקה ולראיונות עבודה. אנשים שחושבים שאם מחיר הנכס שלהם עלה פי שלושה בעשור האחרון הם בעצם עשירים, וצורכים כל חודש 30% מעל ההכנסה שלהם, מתקיימים מגלגול הלוואות ועצימת עיניים – ובטוחים שיהיה בסדר.

בתור איש המעמד הבינוני-העליון, שהיה הרבה שנים במצב שתיארתי בפסקה הקודמת, צר לי לספר לכם את החדשות הרעות: אתם בלה-לה-לנד. העולם הקפיטליסטי לימד אתכם שצריכים לצרוך, אבל שכח להזכיר לכם שגם צריך להחזיר חובות. אתם לא הראשונים ששוכחים את זה. פעם הארגנטינאים והברזילאים שכחו, ולא מזמן היוונים, האירים, האיטלקים, הפורטוגלים והספרדים שכחו. תיכף יגלו (שוב) שהאמריקאים שכחו.

ואז, חלק ניכר מהמעמד הבינוני העליון יגלה פתאום שהוא בעצם בינוני תחתון, ושעל מה שקונים בהקפה צריך לשלם מתישהו, ושלא משנה כמה כרטיסי אשראי וכרטיסי מועדון יש לכם, אלא כמה כסף יש לכם בבנק ובכיס, וכמה כסף חסכתם להיום ולזקנה. ובואו נודה על זה: לא חסכתם כלום. אפילו את קרנות ההשתלמות שלכם פוצצתם על טויוטות ומאזדות חדשות.

ואז, חברים, אתם בעצם האנשים מהאוהלים, עם חשבון טיפה יותר גדול לשלם, ועתיד קצת יותר קצר ומציאות הרבה יותר מטרידה. ואז כבר לא תשאלו "מה הפתרון שלך?" ו"למה אתה לא עובד, פרזיט?" ו"מה רע לך לגור בחולון ובבת ים?" אלא רק תצעקו שיש לכם בעיה, ותשאלו מי יחלץ אתכם מהבוץ.

והבוץ הוא אמיתי. בבוץ הזה יכולת ההתפרנסות של הציבור הולכת ומתכווצת, היכולת שלכם להכניס כסף על בסיס קבוע ומסודר הולכת ונמוגה והמשאבים של המדינה נחטפים על ידי ידיים ארוכות, גדולות וחזקות משלכם: ידיים שגרות במגדלים שמצלים את הדירות המעאפנות בתל אביב וחוסמים את הים בהרצליה. ידיים שקרובות לצלחת וחופנות את כל מה שהיא מציעה, ומשלמות לכם פירורים מעליבים. ידיים שמעדיפות "לעשות תספורת" לחוב (איזו בדיחה מעליבה. תספורת! אנשים שלא משלמים את החובות שלהם מוצאים לזה שמות מקסימים) שהם חבים לכם ולפנסיה העלובה והכפופה והחולה שלכם. ידיים שבוצעות את בשרכם ומשמינות ממנו.

ומכיוון שהתחלתי בפוליטי אסיים בפוליטי: יש עוד ידיים. הידיים הגדולות, המקורבות והמרושעות ביותר. הידיים שנוהגות על כבישים חדשים ונוצצים שעלו מיליארדים, שמתגוררות בבתים לבנים עם קירות אדומים וחצרות ירוקים שעלו גרושים. הידיים שחומסות את אדמות שכניהן, בוזזות את מעיינותהם, עוקרות את עציהם ויורות בילדיהם. הידיים עם המגפיים המסומרות שדורסות את הארץ שאינה שלהן, ושבאותה עת מוחות מעל האדמה את כל מה שהוא יהודי וקדוש. הידיים שמכלות את לחמנו וחונקות אותנו כבר 44 שנה.

אנחנו כחולים מחוסר נשימה. האוויר בריאותינו אזל, ואנחנו חיים על אדים אחרונים. עינינו יוצאות מחוריהן ומבקשות מזור. המחאה הזאת היא אולי פרכוס אחרון. תיכף ייגמר כל הטוב שהיה כאן. ייוותרו רק הידיים האלה, שתולשות גפינו מעלינו ומעוותות את הצלם שהביאו אתם סבא וסבתא משואה ומפוגרום.

אז נותרה לנו המחאה, כי דומה שכבר שאין לנו אוויר לשום דבר אחר.

(לכו להפגין היום, אנשים. תיכף ייגמר הזמן)

הורה בסטיליה

צאנה צאנה צאנה צאנה הבנות ומחאנה. צאנה הרחובה, השדרתה הכיכרה. צאנה והישרנה עיניכן, זעקנה זעקות שבריכן, צאנה ומחאנה מחאתכן: מחאת קוטג' ביוקר, מחאת פשיזם על הבוקר, מחאת דיור בחסר, מחאה עכשיו, שתיים בעשר!

בואו בנים, בואו בנים, שאו רעמותיכם וזקנים הפרועים אל אור הסמארטפון ואל אפלת השלטון. הרימו קולכם בנים חסונים, הטילו מוראכם! קראו קריאה וקרעו קריעה: על רופא עני, על שתיקת האני, על איווט הראשון ועל ביבי שני. זעקו זעקה גדולה ונוראה על ילד סודני זול ועל שקל עברי יקר, על אסון האתמול, על אובדן המחר.

צאו צעירי עיר ופלך, יפי בלורית ותואר ונפש והעלו שוועתכם ירושלימה, מצפון ודרום ומימה. ואולי ייפתח איזה צוהר מחוקק או מבצע, ויישמע קולכם וזמרתכם הנוהרת תאיר את פני האטומים אך לרגע, ותפתח פתח בליבם ותתגנב אל קרבם – ויהפכו את עורם ויעשו תפקידם – לדאוג לכם, צעירים וצעירות, להיות שלוחיכם שם בעיר שחוברה לה יחדיו, להילחם מלחמותיכם ולבנות את ביתכם.

אך זכרו, בנים ובנות, יוקדי העיניים ומישירי המבט, שבחשכת מגדלים, בעלטת וילות בקיסריה ובהרצליה, בארמונות השלטון ובטירות הממון, מביטות עיניים לועגות בידיכם הפצועות ובכיסיכם הקרועים, ומניעות את פיוניהן אנֵה ואנַה. רגע אתם זועקים זעקת הקוטג', וכבר הם, מפלבלי העיניים, אצים בלעגם הקר ומניחים את דעתכם, ועוד רגע קט ואתם שוב בכיכר אל מול חוק חרם, וכבר ילטשו עיניים אל כיסכם המופקר ויעלו שכר דירתכם, ועת תבכו מרה את גורל הדירה, וכבר הם שבים ומעלים את מחיר הביצה, החלב והלחם, עושים עצמם מטים שכם, בועטים הבטחות ללא זכר – ושבים אל הסחר, המכֵר.

גיבורי הרחוב, הכיכר, היתה ארצכם לנכר, וקורעים אדוניה קרע קרע, את יפי תפארתה מעליה. חולקים הם את שלך ושלַך, מצקצקים ש"צריך" ו"מוכרח". ומוסיפים עוד חוק וגזירה – לחלש המעט, המירע, ולהם הכבד והטחול – והיום, המחר והכל. עוד יוסיפו ועוד יתעמֵרו, פסיעתכם הקטנה עוד יצרו – עד שלא תיוותר גם לבנה, מחלום השיבה לשכינה, רק עיטים, נשרים ודורסים, ומתחת אתם, ננסים.

עורי ציון התנערי, אל רחוב וכיכר ואל מרי, עד ישוב החלום אל ידייך, עד ישובו לדור בין כתלייך – החירות, השוויון, האחווה, מני דן ועד קצה ערבה.

%d בלוגרים אהבו את זה: