עדי רוכסת את מגפיה עד הברך וקמה באנחה. היא מותחת את חצאיתה מעט, מביטה במראה בביקורתיות, רגע מפתה, פוסקת שפתיים ורגע בוֹשה, חסודה. היא מורחת עוד מעט ליפסטיק על שפתיה, ממצמצת וצובטת, חוטפת את התיק הקטן שלה ואת האייפון ונחפזת החוצה.
ערן מכפתר עוד כפתור אחד במעלה החולצה שלו ומתחרט, ושב ופותח את כל הכפתורים. הוא זורק חצי מבט בראי בדרך למחשב, מרענן שוב עוד מסך ועוד מסך כאילו איזה פיה תתעטש תיכף ותפתח לו את הצ'אקרה של האהבה ממבט ראשון עם טאץ' של פורנו, אבל הפיה ממאנת, והוא נאנח וסוגר את המחשב, תוחב טלפון וארנק למעיל העור ויוצא.
עקביה נוקשים במעלה קינג ג'ורג', בואכה אלנבי, כשעדי מצטרפת אל הזנב הארוך של בלייני הלילה. היא עוצרת לקנות שתי סיגריות. משלמת, מתחרטת וקונה קופסא שלמה. באלנבי היא פונה ימינה וצועדת עוד מאה מטר. כשגבר מביט בה היא משפילה מבט ומרחיבה את צעדיה. אין חשש. הרחוב הומה דיו כדי למנוע תקלות, אבל עדיף לנתק מגע לפני שההוא יתחיל לדמיין שקרא משהו. היא מגיעה לדלת המוכרת ודוחפת פנימה אל ענן העשן.
הוא מגיע דרך בן יהודה, חולף על פני הסופרמרקטים הפתוחים של התיירים וחלפני הכספים שעוד עובדים בערב חמישי. הוא עוקף מוקשים שהותירו כלבי העיר ומתעלם באדיקות מהקבצנים והמטורפים הנצחיים הגודשים את דרום הרחוב. לקראת אלנבי נעלמים חלונות הראווה, והוא נזהר מנהגי המכוניות הקטנות והנוצצות שנכנסים לחניונים בחריקות בלמים. באלנבי הוא פונה שמאלה, מתעלם גם מהמון התיירות הקטן בצדו המרוחק של הרחוב, פוסע עוד צעדים אחדים ופותח את הדלת הכבדה והמוכרת ונכנס.
עדי שואלת איפה יש מאפרה. "אסור לעשן כאן", מחייך אליה הברמן כשהוא מדליק לה את הסיגריה. כאילו אם ייכנס פקח הכל ידרסו את בדליהם ועקבות העבירה ייעלמו מאליהן, היא חושבת. כאילו אם נעצום את העיניים מספיק חזק או נפגיז את האוזניים מספיק, ייעלמו הקבצנים והעבדים שבשכונות שמסביב; אם ניראה מספיק אינטליגנטים ומתוחכמים ישלים התואר את עצמו; אם אהיה מספיק מפתה וחיננית ואלגנטית ייכנס לכאן איזה כוכב הוליוודי מקומי וייקח אותי לדירת השרד הבאוהאוסית שלו וידבר את על טריפו ועל האחים כהן ויהיה מספיק קשוב וג'נטלמני לשכב אתי בדיוק כשלא אוכל לחכות יותר. וגם אם יהיה סטודנט מרושש לספרות זה בסדר, היא חושבת, ובתנאי שיהיה עדין וארך רוח.
ערן משתעל ומשפשף את עיניו מדמעות ועשן. הוא חוכך אם לנסות לעשן אבל ההיסטוריה משכנעת אותו שיש לו דרכים הרבה יותר פוזיטיביות להביך את עצמו מזו הכרוכה בניקוטין ועשן בגרון והבחילה והסחרחורת שהם מביאים איתם. הוא מביט בגבוהה שממול על שערה השטני וההבטחה לשדיים לבנים וחלקים שמתחת. היא מחזירה לו מבט חקרני משלה והוא משפיל עיניים, מקלל את האימפוטנציה החיזורית שאוחזת אותו כל פעם שיש אולי איזה בדל של סיכוי.
היא שואפת ומביטה בו שוב בהתרסה, לא מאמינה במתירנות המתפרצת הזו שדולפת לה מהעיניים, ומקללת את הוודקה. שקופה שקופה, אבל מפשיטה ביסודיות את מנגנוני ההגנה והשיפוט הבסיסיים שלה. היא מדליקה עוד סיגריה ומעשנת בעצבנות ומגלה שהביישן הנאה שם מואיל בטובו להביט שוב בזהירות תחת סבך גבותיו, לפני שהוא נמלט לשירותים. היא נאנחת והולכת לשבת לידו.
כשהוא חוזר ומתיישב ומזהה אותה לידו הוא נדרך בבעתה, מתנצל בגמלוניות שמאופסנת ונשמרת לרגעים המבטיחים והמביכים ביותר שהוא יודע. הוא מביט בה, הפעם ממרחק של שני מְצַחים, והיא שוב מישירה מבטה ואין לו לאן להימלט מההחלטיות הזאת. הוא נתקף שיעול היסטרי ומבקש ממנה סיגריה אבל מצליח לשמור על מעט בינה ולא מדליק.
הפיות והמלאכים שמעל אלנבי שומעים פתאום איך הזמן עוצר ומחכה להחלטתם, אבל הם עייפים ומשועממים. הפיה מביטה על השניים למטה ונאנחת וחוזרת אל השש-בש, והמלאך מצידו נוחר בבוז ושב אל משחק הרשת שלו. 25 מלאכים מכל אירופה מנסים לחסל ביחד דרקון חדש במשחק הזה, אז הזוגות הנחמדים בפאריס ובתל אביב ובלונדון ובברלין יצטרכו להסתדר בעצמם. וממילא רוב הזמן הם מתעלמים מכל מה שהמלאכים אומרים.
עדי וערן שוב מביטים בעיניים בלי אומר, עטופים בבדידות ובחלומות מביכים על רגליים יחפות מול שקיעה ודוגי סטייל בג'אקוזי, על רעות ושיתוף ודירת שלושה חדרים בסוקולוב ומישהו לקנות לו משהו עם הקופונים המזויינים של ללין. הם מביטים לזה לזה בעיניים. יחד. והכי לבד בעולם.
גומרים הולכים 