כשאתה בן 35 נגמרות לך הרגליים, בני, החיים לפתע ארוכים יותר, והכל. אבל ממש הכל, הופך לטקס. נגיד, כשאתה מתעורר באמצע וצריך ללכת לשירותים, אתה לא יכול ללכת, שהרי הרגליים נגמרו. אז אתה שומר את השלפוחית ככה קרוב קרוב אצלך ומתאפק, אבל אתה יודע איך זה, התעוררת ואתה צריך להשתין. השינה כבר לא תשוב.
אז אתה מסובב יד ועוד יד ומתהפך, ובכזו התהפכות מתאפקת אתה מוצא את עצמך על ידיים וברכיים, ושולח יד ארוכה ומושך אליך את העגלה, זו שאנשים רגילים קוראים לה "כסא גלגלים", ומניח על צידי העגלה את אותה יד ואז עוד יד, ומניף את עצמך על הידיים ומסתובב, עוד פעם, מתנשף, על התחת, והנה אתה יושב!
וכעת אתה מתגלגל לאיטך אל דלת החדר, והולם מעט במשקוף השרוט ובגב היד קלופת העור, מאינספור מלחמות עם משקופים – ואתה מחוץ לחדר. הידד. אין עוד הרבה לעשות. עכשיו יש רק להתקוטט עם עוד דלת ועוד משקוף, ועוד חבטה קטנה אחת בגב היד המיובלת ורבע סיבוב של העגלה, ואתה מול האסלה.
והשלפוחית, הו, זו שתמיד קטנה מדי יימח שמה, היא מחכה ומחכה ודוחקת ומצעקת, אז לא נותר לך אלא להפשיל את התחתונים, ככה, בעודך יושב על העגלה, והנה אתם שניים: אדם קצר ושפול תחתונים, יגע, מיוזע ומתנשף – ומולו אסלה. ועכשיו: לכוון ולהשתין, באיזו קונקרטיות מיושבת.
(אם אתה רוצה להשתין – תשתין, אל תדבר!)
אבל הזיקפה, יימח שמה, מה תעשה איתה? ככה, ישוב לך זקוף מול האסלה? אתה עושה מה שאפשר, ואם יש שלולית קטנה או גדולה ליד האסלה או מאחוריה, מה אתה כבר יכול לעשות? הטבע קרא את קריאתו, ואתה עשית את כל שיכולת לעשות כדי להיענות. ואם העגלה מחליטה להשאיר אחריה איזה פס שתן בניחוח חריף, שעולה במעלה הגלגל ומלכלך את הידיים הדואבות, אז ככה זה בחיים, ילד. ככה זה. זה הטקס. הרבה טקס.
ועכשיו, את כל הדרך בחזרה למיטה. לא סיפור. ואולי אולי החלומות הרעים ממלחמות ויריות ורימונים ופיצוצים, וריחות עשן ואבק ואש ושריפה וזעקות וצרחות ובכי ונאקות, אולי כל אלה יחכו הלילה בצד ויתנו לך לישון איזה שינה קטנה וקצרה של אדם ושל רגליו הקצרות. אולי.
כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, בני, אתה מגלה לפתע המון מדרגות. העולם שלך לא עגול ילדי, אלא פלטה שטוחה, מרובת מפלסים ומדרגות ומדרכות גבוהות, נטולות רמפות. עולם של מישורים עקומים שאיש עם רגליים לא ייתן דעתו או שריריו אליהם. העולם הוא הצעד הבא, המפלס הבא, המדרס הבא, המדרך הבא.
כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, ילד, העולם הוא שורה של עצירות מתנשפות וגדמים שניטעים עמוק עמוק בתוך רגליים תותבות מחומרים מתוחכמים. העולם הוא עצב קטן וחצוף שחבוי במורד השוק, שתר אחרי המשכו שאיננו, אחרי עקב וקשת כף רגל ואצבע וציפורן חודרנית שהיו שם. העצב מוכן להישבע שהם היו שם! והם עדיין מזעקים מתוך האין וקוראים לו, אל אותו עצב זעיר, יתום.
כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, בני, אתה נקטע מכל האנשים היפים שהולכים על המדרכה. מישבנים מהודקים ומשדיים מזמינות, מעיניים כחולות וירוקות וחומות שרק לפני רגע עדיין קרצו לך, אתה נגדע משערות גולשות וממותניים צרות ומירכיים לבנות ומשוקיים ארוכות. הו, שוקיים ארוכות! עבורן, ילד, אתה נכה. אתה כבר לא כאחד האדם. אתה הטרגדיה, העצב, כל הפחדים כולם בעטיפה קוהרנטית ושפויה וחכמה וטובת עיניים, שרק מדגישה את הרגליים האלה שאינן. שנגמרו.
כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, בני הטוב, עלם שלי, אתה רחוק רחוק מהאדמה, ולא תשוב אליה יותר עד שתשוב אליה. כמו מטיל ברזל שנשען על שדה מגנטי הפוך, אתה משתאה תחילה כשאינך יכול לגעת בכל יתר המטילים שמוטלים שם למטה. ואתה מנסה ומתאמץ ומשתנק, אבל המגנט ההפוך הארור ממשיך להפריד בינך לבין אחיך, והוא אינו נח אף פעם, ונותר שם חוצץ. לעולמים.
ואולי, בני הגבר, אולי, כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, אולי אתה בכלל מלאך מבולבל שעף בגובה נמוך מדי, מחפש לו מקום בעולם הזה שהיה שלו ושאינו שלו עוד. אז אתה לא כל כך טוב בזה, בני, אבל אתה מנסה.
עד שאינך יכול עוד.
(מחר, 26 באוקטובר, ימלאו 12 שנה למותו של אבא שלי, גבי בשן, שהיה אדם מצוין שניסה וניסה, אבל החיים היו קשים לו מדי, לא תמיד באשמתו. אני זוכר אותו בהרבה אהבה והרבה הרבה געגוע.)
פגשתי אותה ביום שעברתי לגור בתל אביב, בדיוק לפני שנה. ההריון שלה עלה על גדותיו. היא נאנחה כשנסעה אתי במעלית, נשימתה כבדה, וחשבתי שבטח היום או מחר. חייכתי אליה כשיצאתי, והיא השפילה מבט והמשיכה מעלה, אל הקומה שמעלי.
אחרי ימים אחדים פגשתי אותה שוב. כבר היה אוגוסט, והיא היתה חיוורת כסיד כשנכנסה לבניין. אמרתי לה משהו על הלידה המתקרבת, מחייך בידידותיות שכנית, אבל היא שתקה שוב וחמקה ממבטי.
בלילה ההוא שמעתי אותה זועקת. חשבתי רק רגע לפני שיצאתי אל גרם המדרגות. השעה היתה 11. לא דופקים על דלתות בשעות כאלה, אבל חשבתי שהיא ודאי יולדת, ואולי אין מי שייקח אותה לבית החולים. מיהרתי במדרגות ודפקתי על הדלת שלה. "גברת", צעקתי בלחש משלא ענתה, "גברת? את צריכה עזרה". אין קול ואין עונה.
המשכתי לדפוק עד שהדלת נפתחה. היא נראתה כמו תאונה: צבע לבן חולני, נשימות מהירות, שורקות, גונחות, דואבות. דם זרם במורד שוקה ונקווה לרגליה. "אל ת-בוא ל-כאן יו-תר אף פ-עם", הטיחה בי את הברותיה בכאב. וטרקה.
למחרת שוב ראיתי אותה במדרגות. החיוורון אותו חיוורון והבטן אותה הבטן. התחלתי להתנצל, אבל היא נתנה בי מבט מצמית שהותיר את דברי בפי. כמו כולה מצווה עלי "אל תדבר אתי" בשתיקה רועמת, ואני הנהנתי בשתיקה משלי ונמלטתי משם.
בלילה שוב שמעתי את הצעקות, אבל הבלגתי. וכך גם למחרת, ובכל לילה ולילה לאחר מכן. וכל יום בארבע, שבתי וראיתי אותה ואת כרסה העצומה, מתנדנדים אל הבניין ועולים במעלית, בחיוורון מתים ובשתיקת אלמים. לא נכנסתי איתה למעלית יותר. הסבל והזעם שלה היו יותר מדי בשביל היציאות השגרתיות שלי מהבית. לא יכולתי לשאת עוד את השתיקה הגונחת והזועמת שלה המפלחת את אוזני בצפיפות המעליתית.
לילה אחד נותרתי ער עד מאוחר, ובשעות הקטנות ירדתי לחצר הבניין, חוטא בעוד סיגריה. עוד אני יושב ומתרווח ולוגם מהבירה שלי ושואף את שאת הרעל שהקציתי לעצמי, וקול דפיקה עמום נשמע על הדשא מולי. מיהרתי וקמתי, מגושם כבן 40 שאיבד את החן וגמישות הנעורים, וחיפשתי מסביבי את פשר הדפיקה, עד שמצאתי שקית זבל בצבע ירוק אטום באמצע הדשא. סיננתי איזו קללה על השכנים שירדו מהעצים, וחזרתי אל הסיגריה שלי. אחר כך, בדרך חזרה הביתה חשבתי לרגע אם להשליך את השקית לפח המרכזי, אך עצלתי למיטתי.
עוד כמה לילות עברו, ושוב ירדתי לעשן, ושוב ישבתי והתרווחתי, ושוב נשמעה הדפיקה המבהילה שהקפיצה אותי ממושבי. היבטתי למעלה, מחפש את הזבלן של הבניין, אבל הוא כבר לא היה בחלון. בלב המדשאה שוב שכבה שקית זבל ירוקה, אטומה.
הפעם כבר אספתי את השקית. היא היתה כבדה, והכילה חפץ אחד, נוקשה ורך ומחליא. חשבתי לרגע להסתכל מה יש בפנים, אבל חסתי על עצמי ולא פרמתי את החוט שקשר את השקית. זרקתי אותה בגועל לפח המרכזי ומיהרתי הביתה, לבי מבשר רעות.
באותו לילה מיעטתי בשינה. החפץ החם בשקית הירוקה, כבד כחתול או כלבלב, הדיר שינה מבין עיני. חשדתי בשכנה האיומה והמוזרה, שכבר שבועות מחשבת להתפוצץ וגונחת ונאנקת בדירה מעלי. חשבתי שאולי השליכה חתול תועה מאדן החלון, או אולי תרנגולת שלמה שהתקלקלה.
למחרת סיפרתי לשכנה אחרת על המקרה. היא שמעה אותי והנהנה ועצמה את עיניה בכאב ושתקה רגע ארוך. "כן, היא אמרה לי. כולנו מכירים כבר את שקית הזבל של שתיים בלילה. כולנו מכירים אותה ואת הרכות המחליאה שלה". ואז, באקט לא מובן של קירבה לא תל אביבית, היא לפתה את ידי בידיים רועדות ואמרה לי בדחיפות: "שלא תפתח את השקיות האלה, אתה שומע? שלא תפתח אותן ושלא תדבר עליהן!"
הבטחתי שבסדר, לא אפתח, ונמלטתי משם, ובאיזו דווקאיות ילדותית וטפשית גמרתי אומר בלבי שהלילה כן אפתח את שקית הזבל המסתורית של שתיים בלילה. "יש מעללים שפשוט אי אפשר להסכין עמם", פסקתי בלבי. השכנה הביטה בי עולה הביתה וידעה שלא אשעה לעצתה. אולי נדה בראשה בצער מאחורי, וכאבה את כאבם של הלא מקשיבים. אינני יודע, שכן לא היבטתי לאחור.
באחת בלילה ירדתי למטה עם סיגריה ובקבוק וויסקי, והתיישבתי לחכות. הרחוב השקט שלנו האזין לקולות המכוניות המאיצות בשדרה הסמוכה, ליללות האוטובוסים, לזעקות החתולים, לצווחות הנערים ולצחוקי הנערות. החצר שתקה והמתינה, המתינה ושתקה. ואני עישנתי ושתיתי.
בשתיים ורבע נפתח החלון, והרף אחד אחר כך נשמעה הדפיקה, והשקית הירוקה נחתה מטרים ספורים ממני. נעצתי בה מבט שיכור וזועם ומפוחד ולגמתי עוד לגימה אחת, אוזר מעט אומץ. פסעתי את הצעדים הבודדים קפוא שד, רכנתי – וקרעתי את השקית.
התינוק שבצבץ מתוך הניילון היה מת לגמרי, צווארו שבור ולחיו מרוטשת. התיישבתי על הדשא, אספתי אותו אלי באימה, מיילל בפחד, וערסלתי אותו בחיקי. "תינוק", בכיתי בהיסטריה. "תינוק מת. מי זורק תינוק מהחלון לכל השדים והרוחות?"
ישבתי שם דקות אחדות, התינוק המת בזרועותי, עד שקמתי באבחת החלטה וכמעט קרסתי שוב בשכרוני. עמדתי עוד רגע, ועליתי עם התינוק למעלה, לדירה שלה. הלמתי על הדלת כקלגס, חוזר והולם, עד שפתחה.
היא נראתה כמו מכשפה שנפלה ממטאטא. חיוורת כאילו אין ולו נים אחד בפניה, שערה דבוק למצחה וללחייה, כתפיה שמוטות ורגליה מחשבות לקרוס. "זרקת אותו!" היטחתי את התינוק המת אל חזה. "רצחת אותו! התינוק שלך מת! רוצחת! מטורפת! רוצחת", גיהקתי, הלום אלכוהול ואימה, ופרצתי בבכי.
היא הטילה את הגופה בחזרה אל חיקי. "תסתכל עליו", אמרה לי בלחש. "הוא נולד מת. הוא פגום. הוא לא מושלם", וסבה וחזרה אל תוך הבית, מותירה אותי בפתח. הסתכלתי על הפגר הקטן שבידי, מביט בפניו לראשונה, וראיתי שהיא צודקת. לתינוק היו נחיריים באמצע הפנים, ללא אף, ושפתיו היו דבוקות זו לזו ברצועת עור חיוורת. לא היו לו פה לפעור או אף לנשום דרכו.
נכנסתי אחריה אל תוך הבית, והצחנה היכתה בי. היא קרסה בפינת הסלון, על מחצלת קש מטונפת מקיא וצואה ושתן ושיליה. היא ישבה שם בלב הטומאה הזו, מובסת, ממלמלת ללא פשר. הרהיט היחיד בסלון עמד בקצה החדר, הרחק הרחק ממנה: עריסת תינוק. עריסת עץ יפהפיה, ממורקת עד כדי זוהר, ובה שמיכה וחיתולים ומשחה לישבן ואפילו דובי קטן. בצד אחד של הטרקלין ישבה היא, בלב הגהינום, ומצידו האחר שכנה העריסה, בפיסת גן עדן.
עוד אני בוהה, ולהרף אחד ראיתי את אבריה נתקפים רטט חד. היא אחזה שני מוטות שהיו לצידה, וכל גופה היטלטל בעוצמה. עוד היא נתקפת ברעד העז הזה, החלה ביטנה שבה ותופחת. היא נרעדה עוד רגע אחד ולאחריו נשמטה, גבה אל הקיר, ידיה אוחזות במוטות עוד מעט, בטרם ייפלו לצידיה, והיא כל כולה סמל הפריון, ובטן הריון בשלה ועגולה נחה בין רגליה הפשוקות, מחכה לקריאה.
"עכשיו אתה יודע", אמרה בשארית כוחותיה. "עכשיו אתה יודע", ונרדמה על ערימת הטינופת בפינתה. ישבתי שם עוד דקות אחדות, תינוק נכה מת בזרועותי, עד ששבתי וירדתי למטה. החזרתי אותו לשקית וקשרתי את השקית הקרועה – והשלכתי את התינוק המת אל פח האשפה.
הפסקתי לישון. הייתי יורד בכל לילה, שיכור כלוט, וממתין לתינוקות הנופלים מהקומה החמישית, וכל לילה בשתיים בערך הם היו נוחתים למרגלותי, מרוסקים ומתים. ובכל לילה הייתי קורע את השקית, ומוצא בהם פגמים איומים. תינוק אחד נולד ללא רגליים. בתינוק אחר היה פעור חור ענק במרכז הבטן, כאילו היה בייגלה תינוק. היו תינוקות ללא אברי מין, ותינוקות ללא מוח, תינוקות ללא פנים ותינוקות משוספים לאורך ולרוחב, תפורים בפיסות עור, שגם הן נקרעו לעתים בנפילה, והותירו בידי המיוסרות חצאי תינוקות מרוסקים. הייתי קורע את השקית ובוהה בהם, ואז משליך אותם לפח. יום אחד מצאתי ברחוב מזרון זוגי, וגררתי אותו ללב המדשאה שלנו, במקום בו נחתו התינוקות. כדי לבלום את הנפילה. זה לא עזר. כל התינוקות היו מתים. מתים ופגומים.
בסוף לא יכולתי עוד להמתין שם למטה לתינוקות הנופלים. עליתי אליה לפנות חצות ודפקתי בדלת. היא לחשה מבפנים שאלך, שלא אשוב עוד, אבל אני המשכתי לדפוק. היא פתחה, מיוסרת כתמיד, ונכנסתי פנימה. "אני רוצה לעזור", אמרתי. היא שתקה וגררה את עצמה לסלון, מתעלמת מקיומי, וקרסה בפינה שלה, שהיתה נקייה יותר עכשיו, אך מצחינה כמאז.
אחרי דקות אחדות היא התרוממה על רגליה לתנוחת כריעה, אחזה במוטות, קימרה את גבה, והחלה מייללת. יללות שקטות וארוכות ואיומות. יללות של סמטאות חשוכות וחיות פרא. יללות שקטות של מפלצות מספרי ילדים. היא ייללה ובכתה וייבבה, גבה שב ומתקמר באינטרוורלים תכופים והולכים, פניה קרועות בייסורים, רגליה רועדות ואצבעות ידיה מלופפות סביב המוטות. לבסוף זעקה עוד זעקה אילמת אחת, והתינוק החליק מתוכה במהירות לא טבעית. היא שלחה יד ואחזה אותו בעדינות מיומנת, הביטה בו בענייניות, והושיטה יד שנייה אל שקית הזבל.
"למה?" שאלתי בשקט.
"כי אין לו בית חזה", אמרה. "אין לו עצמות בין הכתפיים למותניים. הוא מת". היא קשרה את השקית והושיטה לי אותה, ואז התפנתה ללדת את השיליה בלחיצה אחת אחרונה, לפני שנחתה כשק באמצע ערימת ההפרשות שלה, עצומת עיניים ומנוצחת. "לך מכאן", חרק קולה. "לך מכאן וקח אותו ואל תחזור", ולא הביטה בי אפילו פעם אחת.
אבל אני חזרתי. חזרתי לביתה לילה לילה, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש. והיא המשיכה וילדה מדי לילה, והרחם המיוסרת שלה שבה והתמלאה. כל לילה. כל לילה.
ערב אחד נקראתי למילואים ולא באתי. חזרתי הביתה בשעת הלידה, מותש מהאימון הגופני ומקולות הירי. השעה היתה אחת ורבע אחר חצות, ואני הדלקתי סיגריה אחרונה לפני שאשוב ואעלה למשמרת אצלה.
ועמדתי שם למטה מחפש את המצית, כששמעתי דפיקה חזקה מתמיד. דפיקה מלווה בקול עצמות מתפצחות ונאקת כאב מוכרת עד זרא. הרמתי את מבטי לאט, שקט וחרד ויודע, ומולי שכבה השכנה ההרה שלי על גבה ונאנחה. ניגשתי אליה, התכופפתי ואחזתי בידה, והיא הביטה בי בפנים העייפות שלה, ובעיניה הכבויות, שלפתע דלק בהם ניצוץ אחד אחרון. היא נדרכה בעווית, נאנחה אנחה אחרונה ונאספה אל בניה.
הסתכלתי עליה מוטלת שם, נחה סופסוף, בקמטים שסביב פיה ועיניה, בלחייה הקמוטות ובבטנה המיוסרת, וראיתי אותה שלווה. שקטה, נינוחה ורוגעת, ואז נדרכתי אני. זינקתי על רגלי ופרצתי לבניין, גומא את המדרגות בדרך לקומה החמישית שתיים-שתיים ואחר כך שלוש-שלוש. דלת הדירה היתה פתוחה. התפרצתי אל הסלון הטמא שלה, שדה הקטל של כל ילודיה. וממול, בעריסה הנוצצת הבוהקת, שכבה תינוקת יפהפיה, בריאה ומושלמת.
"אני אשאר בבית, מותק. תבלי. אוהב אותך", אמרתי וניתקתי. והיא לא חזרה. גם היום.
כבר חמישה חודשים אנחנו גרים ביחד, בדירה הזו שיש בה כבר די הרבה ממנה. ממני יש את הלפטופ שלי ואת החיבור לאינטרנט ואת המנוי לערוצי הספורט בטלוויזיה. אני מתהלך בין השולחן שלה והשטיח של האמא שלה והכלים שהיא בחרה באיקאה, וזה בסדר. נכון שאני הרבה יותר בבית, אבל מה זה משנה. אישה צריכה להשאיר את טביעת הרגל שלה. וגבר צריך חיבור לאינטרנט ומחשב, וגוף חם לשכב איתו לפני השינה וקצת הערצה לפעמים.
חמישה חודשים ביחד, וכבר די נחמד אם היא לא חוזרת בערב, ולא צריך להכין סלט או לתלות לה תמונה או להתכרבל מול איזה ריאליטי. אני שונא טלוויזיה. היא טובה לכדורגל. כל היתר קצת מיותר בשבילי.
אז הלכתי למטבח כדי לארגן לעצמי משהו לאכול, וחזרתי שלוש דקות מאוחר יותר עם בירה. בירה זה אוכל לגיטימי לגמרי כשאין אישה בבית שצריך להאכיל. אני ובירה ופייסבוק וטוויטר זה סידור מצוין, חשבתי.
"ז"ל רודף ז"ל ונקבר", צייצתי בשביעות רצון עצמית מסויגת. אני לא משוגע על משחקי מילים, אבל כשאין לי שום דבר שנון אחר לומר, אני משתמש בהם ובמוזיקה ישראלית. ככה אף פעם לא נגמרים לי החומרים. ראיתי את הפרגון חוזר אלי בגלים מהרשת החברתית, קשקשתי עם עוד אחת מהעוקבות המפרגנות שבודקות לפעמים אם אני עדיין תפוס, והלכתי למחשב שלה להוריד סרט.
אני לא גאה בקטע שלי עם קומדיות רומנטיות. זה לא משהו שאתה רוצה שיידעו עליך, הישיבה המיותרת הזו מול תסריט שכבר ראית בכל הווריאציות האפשריות, אבל היי, אף אחד לא מושלם. וגם לי מותר להיות לפעמים לא כל כך מגניב כשאין אף אחד בסביבה. אז הלכתי למחשב שלה, זה שיודע את כל הסיסמאות של ההורדות. ובדרך לדפדפן, כמו שאני סוגר את הפייסבוק שלה שפתוח על המסך, אני רואה "מותק מתי את מגיעה" ממישהו שאני לא מכיר, ועוד "מותק מתי את מגיעה" בלי סימני פיסוק ועם אייקון של לב.
לפני שחשבתי הקלדתי תשובה לדואר האלקטרוני של פייסבוק "אני בדרך", וההוא עונה לי תוך שניות "חם עלייך!!" מאיר. פאקינג מאיר. חם על מורן. מורן שלי.
לא יודע אם החסרתי פעימה. תמיד כותבים "החסרתי פעימה". אולי כן. אולי החסרתי פעימה. אולי החסרתי שלוש. אני זוכר רק את הקור הזה, שצרב לי פתאום את הסרעפת. כאילו מישהו השליך אותה למים קפואים באמצע החורף. ואת הזיעה שיורדת לאט לאט מהעורף, חוליה חוליה, מטמאה במגעה את כל עמוד השדרה שלי. אחר כך באה צמרמורת, ופתאום מצאתי את עצמי יושב מול המסך. מול מאיר שמתכתב עם מורן, שיש לו כושר ביטוי בכתב של ארמדיל מגמגם ושערות מתחת לגרוגרת, ושחם על מורן שלי. המורן ששאלה אם גם היום אני לא יוצא איתה לפני שהפטירה "טוב" ויצאה. לא יודע לאן.
כשאתה ילד, הכבוד והאהבה שתקבל מהחברים שלך מצויים ביחס הפוך לצורך הגלוי שלך באהבה. ככל שתיראה כמי שמבקש אהבה, כך תקבל במקומה את אחיה שתום העין, הלעג, ועמו זלזול, בוז ודחייה.
אבל מה הילד מבין בכל זה? הילד רק מנסה לשרוד. את היום, את מחר. על מחרתיים הוא לא חושב. איך אקבל אהבה מחר, הוא תוהה בינו לבינו. בעצם, איך לא אקבל מכות. איך לא אקבל לעג ומבטים מתנשאים. אהבה אולי תבוא אחר כך. כרגע אסתפק בלא-שנאה.
הילד מתגנב לחדר הוריו וחוטף את ארנקו התפוח של אביו, שאוהב להיראות קצת עשיר. הוא מונה את השטרות, גובה את עמלתו וטומן אותה בכיס נסתר בילקוט. לאט לאט נרגע לבו הדוהר. את המבט האשם הוא נועץ בספר עד שזה לוקח אותו משם, ומחליף את האשמה בסקרנות ובאושר של האותיות והמילים.
למחרת, בדרך לבית הספר, הוא פוקד את המכולת ומוודא שאין שם מבוגרים מוכרים שיחשדו במעשיו. כשהשטח נקי הוא מבקש עשרה חטיפי שוקולד. עשרה! "בעצם תן לי גם עשרה כאלה", הוא אומר למוכר ברוחב לב. החנווני מכיר אותו. יש בקרים של 20 חטיפי שוקולד ויש בקרים של שמונה חפיסות שוקולד. יש בקרים של במבה ויש בקרים של ביסלי. החנווני שולח ידיים עייפות מעל כרס משתפלת ומונה את החטיפים ומקנא בילד הדקיק הזה, שיכול לאכול קילו שוקולד ולחזור מחר דקיק כתמיד.
לפני הצלצול הראשון הילד כבר מחלק את החטיפים. אחד לספי ועוד אחד לחברה, שלו, דנה. אחד לזהר ועוד אחד לחברה שלו, יעל. אחד למיקי ואחד לנערתו. אחד לזה ואחד לזו. יש הרבה זוגות בכיתה ה1.
לפעמים יש מי שמבקש ממנו חטיף, והוא תמיד נותן. יש מספיק. די חטיפים לאהבה. אחד לאלון ואחד לחברה שלו, ורד. ועוד אחד לאמיר ואחד לחברה שלו. אחד לחנן. אחד לאבשי. ועוד ועוד.
אבל גם החטיפים לא מגנים עליו ביום שזעמו מתפרץ. הוא כועס ונפגע ומקלל. למחרת, שבים הוא וחטיפיו לכיתה ואל חרם קטן. הוא פונה אליהם והם שותקים. הוא מתבדח והם נועצים בו מבט שקט מלא תוכחה, או מתלחשים ומסתלקים. גבות גבות הם מסתלקים, לא רואים אותו יותר. אולי בעצם באותו יום אין חטיפים? ואולי ילדי ה1 מתגברים על היצר ומשמרים את זעמם במחיר של פינוק מתוק. הוא נועץ בחטיפיו אבל אין להם אלא שתיקה מתוקה עבורו.
בימים הקרובים יתפוגג החרם בזכות ממתקיו. "אחד לך ואחד לחברה שלך". אבל יש מי שממשיך ומחרים. בתחילה עשרה ואחרי יומיים רק שישה ואחרי שבוע שלושה מחרימים בלבד. אלון אחד, עמיר אחד, גיא אחד. טובי בנינו. יפי בלורית ותואר, רהוטים וספורטיביים. בניהם ובני בניהם של פרופסורים ורופאים. מלח הארץ והים האטלנטי.
והחרם נמשך. עוד שבוע ועוד שבוע. עוד חודש ועוד אחד. גם בכיתה וו השלושה לא מדברים איתו יותר. וגם אחר כך, כעבור שנים. לא נותר כל זכר לחברות ביניהם, ונותרו רק אחים לחרם. הם ושתיקתם הצודקת. המוכיחה. המתנשאת. המתריסה. המשפילה. המגמדת. המזכירה שאין הוא אלא מכרסם נדרס. הוא וממתקיו. ואם מתו מאז 100 פעם בייסורים, עוד לא סבלו די.
שפרה שואפת בעדינות מהסיגריה שלקחה מחברתה. עדיין היא חוששת מהעשן שמגיח אל חלל הפה וממלא את ריאותיה במתיקות מעופשת, אבל לפעמים היא כבר מרגישה נועזת ומתוחכמת. כמעט כמו החילוניות שמעבר לכביש, שצוחקות בקול ונדות זו אל רעותה במקל העשן שבין אצבעותיהן כאילו תמיד היה שם. ששואפות עמוק וחזק ולובשות את המבט שבע העיניים הזה בקצה כל יניקה.
היא מביטה סביב בחשש. אין כאן איש מהיישוב שלה בשומרון, ודבר הסיגריה לא יגיע אל אבא או אמא או אחות או שכנה רכלנית. רק את החשש שיראו היא עוד נושאת עמה בכל פעם שהיא שבה משם.
היא מיישרת את חצאיתה קלות בציפורניה הקצרות והמעוצבות. אתמול העזה למרוח עליהן לק שקוף. איש אינו רואה, אך היא מביטה אחורה אל עוד גדר שפרצה בדרך, מי יודע לאן. היא שוב מגניבה מבט אל הצד השני של הכביש, אל החילוניות מחדרה ומנתניה ומקיבוצי הסביבה. כמה היתה רוצה מעט מקלות הדעת הזאת, מהצחוקים הרועמים ומהמבטים החודרים, מהקולות המתפנקים והציפורניים האדומות.
הן חוזרות לעוד שיעור לפני סוף היום שבו יתפזרו הביתה. היא חולקת דירה עם אחת מהנתנייתיות, ענת. ענת אינה יפה, אבל יש לה זוג שדיים שמגיחים בחוצפה ממחשוף עמוק, וג'ינס צמוד ועקבים קטנים והחלטיים, שנוקשים בזעם כבוש כשהיא נכנסת. יש לענת גם אלון ועמי ורותם שבאים ולוקחים אותה ומריחים את צווארה, ולפעמים אחד מהם גם נשאר עד הבוקר. ופעם היה גם רביעי. שפרה לא זוכרת את שמו.
את ידיו היא זוכרת. את השיערות השחורות והמסעירות על זרועו, ואת הוורידים המשתרגים חליפות בין כף למרפק. את תפוח קיבורתו ואת משולש הכתף ואת שכמותיו המשורטטות יפה. ואת פעימות ליבה הדוהר היא זוכרת, כשגילתה כי היא בוהה מרחוק ביד הגברית כל כך.
שפרה רוצה להסתכל ישר בעיניים ולומר את שעל ליבה. היא רוצה לצחוק בקול רם ולקלל רגע בעגלונית נתנייתית משובחת. היא רוצה את אורן, בנו של רכז הביטחון ביישוב, שינגן לה על גיטרה קצת רוצי שמוליק, ויאמר לה בסוד דבר תורה שלא אומרים אצל שולחן אביו. והיא רוצה גם את היד ההיא, שראתה אז מאחור. רוצה את כפה של אותה היד, על ידה שלה ועל לחי ועל ירך ועל שד. רוצה לטעום מעט מהמותר ועוד מעט מעט מן האסור. ואולי עוד קצת.
והכי הכי שפרה רוצה לפשוט את החצאית הארוכה ואת החולצה הכבדה, ולהחליף אותן לערב בג'ינס ובסוודר. ולנעול גם היא פעם אחת את המגפונים החומים והכעוסים של ענת, ולשמוע את הקלאק קלאק האמיץ הזה עם כל צעד מצעדיה. ולדעת לאן ללכת מכאן.
ב-28 ביוני יש לי יופי של סיפור לספר למחרת בבית הספר. קצת יותר מדי קצוות פתוחים בשביל סיפור פשוט וחלק, אבל איך שלא הופכים את זה: אחלה סיפור.
אבל יש בעיה אחת שלא אצליח לפתור: אני כבר לא חוזר לבית הספר השנה. יש עוד יומיים של לימודים, אבל אין מי שידאג לילדים בבית, אז הם לא הולכים לבית הספר. הגדולה נשארת בבית החולים עם אמא, ליד הדלת של טיפול נמרץ. הקטנים, שזה אני ואחי, נוסעים לקיבוץ. "שהקיבוץ ודודה איה וסבתא ישגיחו עליהם".
בדרך לקיבוץ, לפיכך, אני מתחקר את דודה איה, כדי לסגור את הקצוות הפתוחים של הסיפור שלא אספר מחר בבית הספר:
"הוא עלול למות?" איה שותקת. "ואם הוא לא ימות, עלולים לקצר לו את הרגליים עוד יותר? נגיד, עד התחת?" איה חושבת שלא. "ואיך הוא יסתדר בלי רגליים? מה, הוא יישאר על כסא גלגלים? כן, אומרת איה, וגם ירכיבו לו רגליים תותבות, שכולם קוראים להן פרוטזות. "פרוטזות", אני הופך את המילה החדשה על לשוני. היא עוד תתפוס חזק אצלי בבית.
ויש לי עוד המון שאלות. כאלה שאיה יודעת לענות עליהן וגם כאלה שלא: ואיך נסתדר? איך הוא יילך לעבודה? ואיך הוא ינהג באוטו? הוא ימות? הוא עלול למות? מתי נדע אם הוא ימות? ביני לביני אני מעט מאוכזב שהוא לא נהרג, אבל גם נכה צה"ל זה לא רע. לא חלל, נכון, אבל נכה, בלי רגליים, זה סיפור חזק.
ומה, אני ממשיך, הוא יהיה כמו הקבצנים האלה בתחנה המרכזית? אנחנו נהיה עניים? גם ככה היינו עניים, אבל אף אחד לא העניק לי מעולם את מתנת הידיעה שאני עני. הייתי צריך ללמוד את זה לבד, ואתה מבין שהיית עני רק אחרי שאתה מפסיק להיות. ובכל אופן, רכבת המחשבות שלי לא מתעכבת על עוני: איך הוא יסתובב בבית? ומי יטפל בו? ומי יטפל בנו? והוא לא ייצא יותר לטיולים? ומי יאלף את הכלבים אם אין לו רגליים? ומי יוציא את הזבל?
הרבה שאלות יש לי, והדרך מחיפה לקיבוץ שליד שדרות ארוכה נורא. במיוחד כשאתה עדיין מהקטנים, בקושי בן עשר וחצי. והדרך הזאת אפילו עוד יותר ארוכה כשבראש שלך מתנוססת התמונה של אבא בצבע לבן. לבן של מוות. לבן שאין בו מקום לשום צבע אחר. אבא קצר ולבן שלא מצליח לחייך. שלא יכול אפילו להגיד לך "בן". אבא שעוד לא מת, אבל אולי תיכף כן ימות.
לפני שאני נרדם אני חושב שאם הוא ימות אז הוא היה גיבור, אבל גם אם הוא לא ימות אז אתה צריך להיות די גיבור כדי לאבד ככה שתי רגליים. אבל לשבת ככה בתחנה המרכזית ולקבץ נדבות על כסא גלגלים זה לא גבורה גדולה. ואיך הוא יגיע לתחנה המרכזית? ומה הילדים בבית הספר יגידו אם הם יראו אותו מקבץ נדבות בתחנה המרכזית? הם יבואו אלי ליום הולדת? ואולי בכלל הם לא ירצו יותר לבוא אלי עם כזה אבא מפחיד שאין לו רגליים, אפילו אם הוא לא יקבץ נדבות בבית הספר? מי תהיה מוכנה להיות חברה שלי אם אבא שלי יקבץ נדבות בתחנה המרכזית?
—
באותו היום בדיוק 21 שנה אחר כך, אנחנו חוזרים לחדר הלידה. הפעם לאיכילוב. הטראומה של תל השומר עודה חקוקה בנו ובילד שנולד שם לפני שנתיים וחצי. הילד הגדולף שעכשיו, כשאני כותב את זה, הוא כבר בן עשר וחצי. גדול, אבל עדיין אחד מהקטנים.
הפעם אנחנו הולכים ללדת את אחותו. כלומר, היא הולכת ללדת אותה. אני הולך להיות שם.
הדבר הראשון שאני מרגיש בכניסה לחדר הלידה הוא החרדה מהלידה הקודמת ההיא, שארכה 14 שעות ונגמרה במכשירים בחדר הלידה, ואתי מחכה החוץ בנשימה עצורה. אני נזכר ורוצה סיגריה, אבל הדרך החוצה מחדר הלידה ארוכה, אז אני מתאפק. היא רגועה הפעם, ואחרי דקות אחדות שולחת אותי החוצה לעשן. רק כשאני מגיע החוצה, אני מגלה שאין סיגריות.
גם מחוץ לבית החולים אין, אז אני הולך עד אבן גבירול, וכשאני שואף אני מגלה שכבר עברו שעתיים, ואולי כבר נולדה לי בת וגם היא וגם אמא שלה יהרגו אותי. אני תופס מונית בחזרה לאיכילוב, ומגיע כדי למצוא את אשתי סוגרת את הרגליים חזק חזק, שלא תצא התינוקת כשהאבא שלה מעשן בחוץ. ככה זה, אפילו כשהתפקיד שלך הוא רק להיות, לפעמים אתה מתקשה בזה.
—
ארבע שעות אחרי שנכנסנו לחדר הלידה היא מחליקה החוצה, מהממת ומרוצה. בעוד שלושה ימים תהיה בת שמונה, והיא עדיין מהממת ומרוצה. רוב הזמן.
וגם אני מרוצה רוב הזמן מה-28 ביוני, היום שבו נולדה הילדה האמצעית של הבן האמצעי של האיש שנולד מחדש ב-28 ביוני. ורק חבל לי שהוא לא זכה לשזוף עיניים במהממת שנולדה ביום הנורא והנפלא הזה.
הגיבור הגדול של נעורינו היה יעקב חוביזה. הוא היה מלך הכיתה הבלתי מעורער, וזה למרות שכל חולצותיו היו דהויות ובלות, ומכנסיו היו מחייכים תמיד את חיוכה העצוב של תופרת דלת אמצעים או את טלאי תלאותיו.
חוביזה היה כדורגלן על. בגיל שמונה, כשעוד היינו בועטים ורצים כעדר אחרי הכדור, היה הוא נוטל אותו ברגליו וחולף על פני כל ג2, מהתל ביורם הגבוה ובנחום הממושקף ובסמי הסובייטי גורליצקי שאבא שלו היה אסיר ציון משוחרר בלי שיניים, ועובר ביניהם, ספק נופל ספק רוקד, עד שהיה מגיע עם הכדור מול אסף "סקיקי" בן טולילא, ובועט לו בעוצמה לחיבורים, או סתם מגלגל לו בן הרגליים.
בקיץ היה מזמין אותנו אליו, למרות שגר בדירת חדר וחצי עם שמונה אחיותיו, הוריו וארמדיל קשיש שקראו לו משה סוכריה. היינו נכנסים מהשמש הקופחת אל הדירה הקטנה, שהיתה חמה עוד יותר, מברכים את הבנות, ומותירים את מבטינו על אחותו שרית תגמור בחוץ, שהיתה לובשת חולצות חושפניות וקוראת בז'ורנאלים של עיצוב. קראו לה תגמור בחוץ כי היתה צורחת על חוביזה אחרי ששטף את הסלון, לסחוט את הסמרטוט בחוץ, וככה נדבק לה הכינוי.
כשגדלנו קצת היינו יוצאים לקראת שלוש מהבית של חוביזה ונעמדים עם גרעינים ובירות וסיגריות ברודוויי מאה מנטול ביציאה מאסותא, ונטפלים לאחיות בסוף המשמרת. עוד לא היו הטרדות מיניות, אז היינו יושבים שם וצוחקים שיבואו לקחת שכטה מהברודוויי שלנו, והן היו מסתכלות עלינו בעייפות ומחכות לנהג מונית שלהם, דוד משאית, שקראו לו ככה כי פעם היה נהג של מכסחת דשא, אבל כשהתפוצץ לו הפילטר אוויר במזגן, נשבע שלמכסחת הדשא הוא לא חוזר יותר – וקנה מונית מהחיסכון של אמא שלו, שהיה קבור בבלטות.
אחר הצהריים היינו הולכים למגרש לשחק כדורגל. חוביזה כבר היה כוכב גדול ועלה בהרכב הראשון של בית"ר ראשון ששיחקו בליגה ב' דרום. בסוף הוא פרש מכדורגל כדי להתגייס לתותחנים, ונהרג במלחמת יום כיפור. אחר כך הלך להיות סוכן ביטוח.
פגשתי אותו שבוע שעבר בשוק, מחפש ליזול לצחצח את הקשקשים של הארמדיל שלו משה סוכריה, שכבר בן 43 אבל עדיין קם בבוקר מוקדם כמו טרזן והולך להפחיד את המחלקי עיתונים. דיברנו על הימים היפים, והיה ממש כמו פעם, כשהיינו צעירים, עד שהכריע אותו הראש צב – והוא רץ לחפש שירותים.
ורק כשחזרתי הביתה נזכרתי שעוד פעם שכחתי לשאול אותו למה קוראים לו חוביזה.
אני פוקק בקבוק בירה שלישי, יופח איזו יפיחה המלווה את אדי האלכוהול הנוטשים את הבקבוק הנצור, משתרע כאילו אל ההשתרעות הזו ביקשתי כל ימי. אין לו לגבר קולות יפים ונעימים מקולו של פקק הנחלץ מבקבוק בירה, כאילו זועק אליך מכף ידך: עכשיו זה אתה! עכשיו זה הזמן שלך. עכשיו זה הזמן שבו לא נשאלות שאלות ולא נתהות תהיות ולא נשתקות להן שתיקות. לא לא, עכשיו זה זמן של שתיקה גברית תמימה, שאין מאחוריה דבר, שאין מאחוריה דלת מוגפת של זעם שיתפרץ מתישהו, כשתשכח לך לרגע ותושיט יד תמימה אל הידית, זו הכאילו תמימה שמאחוריה הר געש. לא לא. עכשיו זה זמן השקט. שקט שלוח ממעל, מאלוהי הגברים הנשואים, מאלוהי האבות הדאובים.
ולא חולף לו רגע מההתרגעות הזו, מהנס הקטן והקצרצר הזה של קיצו של שבוע שנושק לתחילתו של אחר, ואני שומע את זעמה מתרגש עלי מאחורי. זעם לא חייב להיצעק או להיצרח או להיזרק או להיות מוטח. לא לא. הזעם המוחלט, הגולמי, הוא שקט. אפשר לשמוע אותו בנשימתה. לפעמים הוא בא בשאיפות כבדות ועמוקות ולפעמים בנשיפות קצרות רוח ורדודות, כמעט שורקות.
אוחזת בעקבו של זעמה באה היא, ואמרה, כמו משום מקום, "אתה יודע מה? פשוט לך. לך קיבינימט. לך תמצא את אושרך באיזה פאב או אשרם או איזה געגוע רומנטי פתטי לנערות זהובות ערווה. לך. קח את הרגליים שלך, את האוטו שלך, את הדכאונות שלך ואת הבדיחות שלך, ותעוף לי מהעיניים לאיזה יומיים-שלושה. אני לא רוצה לראות אותך, אני לא רוצה לשמוע ממך, לא אכפת לי מה אתה עושה, ואם הפנטזיה שלך היא לשכב עם יאק טיבטי, מצדי תיסע לטיבט. אני צריכה קצת שקט ממך, ואולי גם אני צריכה חלומות בצבע וריח אחר משלך.
אמרה וירדה למטה לעשן. השאירה אותי לקלח את הבנים. כל כך אופייני. אז קילחתי וחיבקתי וסיפרתי ועשיתי את כל הדברים המעייפים האלה שלוקחים ממך את הזמן שפעם היה שלך ושבעצם הגדיר אותך ואת מה אתה רוצה לעשות כשיש לך הזמן שעכשיו אין לך. עשיתי שוב את כל הדברים האלה שאני הכי שונא, ושמרכיבים את הלהיות אבא של שעות הערב, את האושר הגדול והמופלא והנדיר והמיוחד והחד פעמי הזה של לגדל ילדים, שמוציא לי את החשק לחיות. כשחזרה אחרי שעה עם חצי בקבוק קאווה, לא אמרתי לה דבר. רק לקחתי את המפתחות ועפתי משם.
ובכן, הדמויות! שלוש דמויות יש לנו: סטודנט, רקדנית וצייר. כעת, מקלדת, אם לא יקשה הדבר, אמרי עליהן כמה מלים, על שלוש האבודות הללו, המתגוללות בקצווי העיר, מחפשות את מקומן.
הסטודנט: הוא הצופה המאוהב, טוב לב וטוב מבט, שברגעים אלה ממש באים החיים ועושים מעשים בו ובאמונותיו הקטנות; מקשיחים את עצמותיו ומחדדים את קצוותיו ועושים אותו לכועס והמריר שיגדל להיות.
אבל למה להקדים את המאוחר, שהרי הסטודנט שלנו מאוהב! ולא בסתם נערת כפר או חנוונית או אחות או פקידה. הסטודנט שלנו מאוהב ברקדנית. רכת עיניים וחולמנית, הוא רואה בה אחות אסורה לסודותיו הכמוסים, למאווייו, וכן, גם לתאוות הגוף. הוא ממתין לה בקצה המסע שלה, שלו ובטוח וסבלני, ויודע הוא בבטחון רב שבוא תבוא.
ארוכת גב ותכולת מבט, הוא מביט בה טופפת על קצות אצבעות כאיילה אצילית ונוגה. הוא צופה בה יוצאת את חדר החזרות ארוזה בטריינינג מהוה, שמאחסן את כל דקותה ועדינותה כשק, ועדיין מותיר אי פה אי שם אי רמז על על הרזים והאוצרות שארוזים בתוכו.
הוא רואה אותה מוחטת אף ומנגבת את עיניה מבלי משים, חושב לעצמו "כמה מרגשים הם הנימים הדקים המרקדים במורדות נפשה האצילית!" ודאי היא מתגעגעת לאיזה חלום על סלון וינאי או ארמון איטלקי, אל מחזרים עזי מבע ומלכים מעתירי חסד, שיוצאים מגדרם למראה. ודאי חולמת היא על האביר שלה, שמחכה בסוף איזה חזרה, להושיט לה יד ולעזור לה במעלה המדרגות התלולות ביציאה מחדר החזרות, וכבר הוא כמעט כמעט קם, אבל נזכר שאך סטודנט חולמני הוא – ושב אל ערגונותיו העצובים, המאושרים.
הרקדנית: הרקדנית מתגעגעת להוא שהלך בוקר אחד. כך סתם, בלי לומר דבר של חסד או של כעס או של פרידה. רק אמר שהוא הולך ולא ישוב עוד, והלך ולא שב עוד. ההוא חי אתה בקיטון שלה, שהיה של שניהם, והיה מחבק אותה ואוחז את ידה ומלטף, לפני שאט אט הפך להוא ששותק ולא אומר דבר. להוא שמכונס בעצמו ובמחשב שלו ובספריו ובענייניו, שהיה נושא אליה עיניים לפעמים ומופתע מנוכחותה, כאילו אינו מכירה כלל.
היא יוצאת למועדון של שתייה וריקודים, ושם היא מניעה את גופה עם הבאסים הכבדים שמרעישים את עצמותיה. היא טועמת טעימות קצרות ומרירות מהמשקה שלה, ומדליקה עוד ועוד סיגריות. בזווית עינה היא רואה את הגברים שבוחנים אותה, גם את הסטודנט. היא אינה מכירה אותו, ורק חושבת כמה חבל שהביישן ביישן כל כך, ולעולם לא יצליב את מבטו בשלה. ערב ועוד ערב הוא יושב שם וצופה בה בזהירות, לא להיתפס, ואין הוא קם ועושה מעשה. רק יושב ושותה מהבירות הגדולות האלה, ולפעמים מהין לפתע ומניע את ראשו לקצב התופים, רק לרגע! ואז חוזר ולוגם ומביט בכוסו ובוחן אותה בזהירות של מרחוק ושל לא לגעת.
האחרים דווקא ניגשים אליה וזועקים באוזנה איזשהם דברים שאנשים אומרים במקומות מעין אלה. אף פעם לא הבינה איך אפשר לדבר כאן, אבל היא מהנהנת ומחייכת, ולפעמים גם היא מהינה והולכת עם מי מהם.
הצייר: הצייר, חברו הטוב של הסטודנט, שוכב עם הרקדנית. טוב, לא בדיוק שוכב אתה. הוא מזיין את הרקדנית. אין היא רוצה שישכבו אתה ואף הוא לא רוצה לשכב אתה. הוא חופן והופך ונוגח ונסוג חליפות, ומשקיע שם את כל אונו לכמה רגעים ושוכח. אבל רק לכמה רגעים.
הוא שוכח את ידיו הרכות ומכחולו המלטף ותנופת זרועו ועינו הבוחנת, ואת שתיקתם של כל אלה אל מול הבד. הוא שוכח את כל הסיפורים שאין לא לספר, את כל אותם צילומי הרגע שחומקים בין אצבעותיו מדי לילה, כשהוא עוצם עיניים. הוא שוכח את האמירות הגדולות שאין הוא רוצה לומר. הוא צייר ורק לצייר הוא רוצה, אבל אין לו מה לצייר, וכך הוא הולם את עלבונו ואת שכרונו ואת אין אונו אל תוך בובת החרסינה העצובה הזו, שגונחת את שתיקתה ועונה באגנה את יגונה, ושב והולם אל תוכה ואין לו דבר להביא אל פי המערה, ורק צלליהם צוחקים לו מקיר החדר כאילו אין דבר עוד מלבדם.
והסטודנט? הסטודנט שב הביתה בחושך אל געגועיו, ומקווה שמחר מחר יאזור סוף סוף מעט כוח ואולי יישיר מבט. אולי מחר.
באחת עשרה וחצי בלילה פשוט קמתי ועזבתי. היא ישנה במיטה שלנו והבן שלה ישן בחדר שלו. הבן שלה שנראה בדיוק כמוני, רק בקטן, עם העיניים החכמות האלה, שכאילו אומרות לי כל הזמן שהוא לא קונה את כל השטיקים והשטויות שלי, ושהוא יודע מה הטעם של המיץ של הפחד בקיבה שלי; הבן שלה שלא צוחק מהבדיחות שלי כי יש לו בדיחות משלו.
הם שניהם ישנו ואני ישבתי מול אלף איש באיזה רשת חברתית, ופתאום לא יכולתי יותר, אז חטפתי את המעיל השחור הארוך, שעדיין גורם לי להרגיש כמו איזה סטודנט מתוחכם לפילוסופיה, ויצאתי החוצה לתל אביב ולגשם. השארתי גם את אלף האנשים על המסך, אלה שיושבים שם, עורגים למעט מגע אנושי מסונתז, כי לא יכולתי יותר. קמתי ועזבתי אותה ואותו ואותם ואת הבית שלי, והחלטתי לא לחזור יותר לעולם.
הלכתי לנורדאו כדי לקחת מונית שירות קו חמש. כזאת שתוריד אותי בלב המאפליה. צעדתי ברחוב רטוב, המגפיים שלי הפרו את שלוות השלוליות והמעיל עטף אותי בקור התל אביבי המינורי. הדלקתי סיגריה והרגשתי פילם נוארי. העטלפים על צמרות העצים הביטו בי במהופך והספסלים היו עמוסים בהומלסים קפואים למחצה, שהתגודדו ונצמדו זה לזה כדי להתחמם. ברגע אחד חשבתי שאני רואה בזווית העין טורף גדול, אבל אולי היה זה סתם אדם-זאב רגיל.
במונית אמרתי שלום והעברתי את הכסף קדימה. הבטתי לצדדים. ישבה שם אסופה תל אביבית של טרם חצות. שתי נערות ושלוש בחורות וזוג מבוגר. הם כולם התערבלו לבליל של עקבים וגרבונים ושפתיים משורבבות. הייתי חופשי וכל האברים הנשיים במונית נצנצו כמו תפוזים ניאוניים בוהקים, מחכים לקטיף. הייתי אדון העולם, שהכל רובצים לפתחו, אבל הסתכלתי על המגפיים שלי כי נורא התביישתי. בדרך עלו גם שתי אנטילופות ומיהרו לפינה כדי לשבת לפני שהנהג נוסע ולא להחליק.
באבן גבירול, רגע לפני הסנטר, התגודדו עשרות בליינים, וחשבתי שלמה לא, אולי גם פה בדרך לאלנבי ולמאורות החטאים שלו. אני רווק סופסוף, אחרי כל השנים איתה ועם הגמד המבעית הזה שלה והעיניים המטרידות שלו. אחרי כל השנים האלה של הסתגרות בבית, של טיפוח וזוגיות ואולי תעשה לי כוס תה, הייתי שוב הרווק המיומן של פעם, מרחרח את סביבותי ומחפש אחר טרף חמים שיגרש את החושך והקור של הלילה הזה.
אז התגודדתי עם המתגודדים בפתח של בר ובחנתי את סביבותי. מקרוב העשרות התפלגו לרביעיות ושלישיות וזוגות ובודדים. הם פטפטו בביטחון או סימסו חדורי מטרה, או בטשו באספלט או כססו ציפורניים או העבירו ציפורן על מסך מגע, מכריזים שהם "כאן" לכל האנשים ששם. עסוקים כל כך, אבל גם ממתינים בדריכות לאיזו שריקת פתיחה. התקרבתי אל הדלת כדי לראות למה מחכים, וכמו שאני פותח את הפה כדי לשאול את השומר על מה ולמה נאספנו כאן הערב, נפתחה הדלת ונקראנו פנימה. נכנסתי ועליתי במדרגות, וגדוד הצעירים מאחורי. למעלה התיישבתי על הבר והזמנתי וויסקי ובירה. את הסיגריות הנחתי על הבר, ממתין לאות מהציבור, אם מותר אם אסור.
העשרות הפכו, כך נראה, למאות בודדות, וגדשו את הבר. דקות אחדות נקפו וכוסות בירה הופיעו בידיהם ואיזה זיק של תקוה נצץ להם בעיניים. הם היו יפים וצעירים, בכל הצבעים והבגדים והנעליים. אחרי דקות אחדות, כאילו לפי אות, נסגרו הדלתות, הוצתו מצתים, והגדודים, כאחד, החלו להרעיל את עצמם באלכוהול ובניקוטין ובריחות מתקתקים אחרים שדגדגו לי את הנחיריים. הנחיל האנושי שתה ועישן ועישן ושתה, כאילו הנה הנה נופלות חומות העיר. ועם מכת הרעל באו גם המוזיקה מחרישת האוזניים והחושך, וההמון שוב הפך לפרטים ולבודדים מלאי כוונה, מתרכזים איש איש במשקאותיהם ובסיגריות שלהם, ולגמו ושאפו ושאפו ולגמו. הם נראו כל כך אבודים ובודדים, שכמעט התכווצה בי איזו אהדה בסרעפת, אבל במקום זה משכתי כתף והצטרפתי. אחרי ששקע משהו מאבק הגשם שבחוץ, החלו להתחכך ברגלי גם חתולים גדולים ומן הקירות השתלשלו נחשים עבים, מאיימים למראה אך אדישים לסביבתם, מרקדים את ריקודי פיתולם וצדים טבעת עשן אקראית. את המוזיקה המחרישה פילחו מדי פעם גם צריחות ציפורי שיר וקופים, אבל הם נותרו נסתרים מעין.
לקח כמה דקות, אבל גם באפלה ובמהומה החלו אנשים לזהות אותי. הם באו בזוגות ובשלשות, מציגים את עצמם, נרגשים מנוכחותי הנדירה, מתקרבים בחשש, מספרים לי משהו שלא שמעתי. שאלו איפה אשתי ואיפה הילד, ואם אני בא לכאן הרבה, משוחחים כאילו המוזיקה המחרישה אינה נוגעת להם. לא פעם הטיתי אליהם אוזן, שידברו אל תוך האפרכסת, ועדיין לא שמעתי כלום. אבל הם נראו כל כך רכים ופגיעים, ששיתפתי פעולה והנהנתי וחייכתי. להקת תנים קטנים התיישבה גם היא לרגלי, ובהפסקות בין השירים מילאו יללותיהם את החלל החשוך.
לפתע השתתקה המוזיקה, והבליינים החלו לעלות לבמה. במה קטנה, מוקפת אויבים מעודדים וצורחים. אחד אחד, או שניים שניים, הם עלו לבמה כפופי גב וקפוצי מבע, ושם, לפתע, פשטו את צורתם ולבשו חדשה: בהרף או הרפיים של השתנות הם פשטו את כל מגושמותם ובדידותם השקטה המצעקת, ולבשו במקומן תעוזה וזעם. מזוככים ומאושרים הם זעקו אל תוך המיקרופון, מלווים במוזיקה ובטקסט שמוקרן לעיניהם, איש איש את שירו, ונראו פתאום אחרים: אמיצים, נטולי עכבות.
אחרי שעה של תהלוכת הקסמים הזו, הרמקול הזמין אותי לשיר. מעי רחשו איזו לחישה מהוסה של נחש נבהל, ומעיין דק בקע בעורפי ופיכפך במורד שדרתי, אבל ניסיתי לזקוף מעט את גווי בדרך אל הבמה, נדחק בין מעילים וגפיים ופרוות וזנבות, וכשהרמקול כבר עמד להתייאש, עליתי לבמה והפלייבק של ספרינגסטין, של תוף וגיטרה וקלידים, אמר לי בעצמו מה אני הולך לשיר.
ובאמת, כששפתי ולשוני וגרוני החלו לדקלם את הטקסט המוכר, הרגשתי איזה סיב שמותח את אברי ומקבע את יציבתי ומרגיע את שרירי, והזיעה על שפתי הבריקה והעשן ואדי האלכוהול התחלפו בריח עלווה אמזונסית משכרת, והתופים נדמו נכונים כל כך, וכששרתי את המילים על הספר הזה שאני מנסה לכתוב, התפוצצה מרגלי להקת תוכים לקול צווחות הקהל המאושרות. כשהבטתי אחורה עוד הספקתי לראות את להבת הדרקון שבה ונבלעת בנחיריו, והוא נסוג בחזרה אל נקבתו שמאחורי הבמה, ואחרי רגע שוב היה שם קיר של לבנים חומות ושותקות.
וכשירדתי מהבמה כבר לא הייתי מסוגר ומפוחד, והצעירים בקהל פינו לי מקום לעבור או טפחו על שכמי או עצרו אותי בהנהונים של הערכה, וקצות אצבעותי עקצצו מזרם שעבר בעצבי ובעורקי, והפך אותי גמיש וזקוף. הכרס הקטנה שלי נסוגה מפני איזה שריר אבדומינלי שהשתרג לו מהסרעפת המתרחבת שלי וכאבי הגב והכתף והברכיים נבלעו ברחש רקמות מתחדשות, בתוליות ותאוות חיים.
אולי גם גבהתי מעט. אינני יודע. אבל כשניגשה אלי אחת המתגודדות ועפעפה ופלירטטה היא נראתה לפתע נמוכה ממידותיה. הרגשתי חזק ומגונן, וידעתי לענות בחום ובהומור, מרתק אותי אליה, והיא התחלפה באחרת ואז עוד אחת, עד שלבסוף נחתה לקרבתי הנכונה, שהיתה במראה הנכון ובמידה הנכונה ובגיל הנכון ובריח הנכון, ודיברה דברים של טעם, שהדהדו מעל ההמולה וצלילי המפלים וריחות הג'ונגל. ואותה לא הולכתי ממני אלא אלי, והיא הלכה וקרבה, וקרבה והלכה.
הלכנו והתמזגנו, היא ואני, קרבים ולא נוגעים. כמעט קימוריה בשרירי וידי במותניה, נשימתה בפי ושערותיה מלטפות את נחירי, מפיקות ניחוח נקי וורוד. קולה מלטף באוזני ומילותיה מהדהדות בראשי בניגון של חסד ותבונה. וכשחריצי שפתיה קרבו לשלי, ונקבוביות לחייה נשקפו בעיני וגעש המפלים היה להמולת דמי בנתיביו, הרגשתי לפתע דחיפה החלטית בצדי. כשהשפלתי מבט אל מותני ניבטו אלי עיני יגואר רושפות ומאיימות. החתול הגדול קימר את גבו ומתח את זנבו, וניביו הארוכים לחשו אלי את זעמו בעוד הוא דוחף אותי, הצידה ואחורה, בחזרה אל הכסא הגבוה.
וברגע ששבתי והתיישבתי השתתקו לפתע הציפורים ונחתו על הבר. הקופים נתלו מלמעלה והביטו בי באימה. הרוקדים כמו קפאו לפתע במקומם, או עברו לתנועה בהילוך איטי, כמעט דוממים. רק הנחשים השתרגו בפרץ של תנועה אלסטית וירקו זה אל זה ולחשו את קולותיהם המהוסים, עד שברגע אחד של אימה, שלח אחד את ראשו לפנים, חטף קופיף קטן מחיק אמו ובלע אותו שלם.
כל זה נמשך רגע אחד יתום וקודר. עוד זה טורף, וכבר התחדשו המולת הבליינים ורעם המוזיקה ושריקות הציפורים. מובס, השבתי את מבטי אל הנכונה, והיא נראתה לי עכשיו יגעה ובודדה, צבועה צבעי מלחמה ומשחקת במחזה לא לה, שבה וחוזרת אל מעגל הרוקדים כל פעם שהתוף קורא לה. היא הביטה בי עוד פעם אחת והתאבכה חרש לכדי עשן כחול ונעלם, או שהתמזגה בקהל נטול הפנים.
וגם אני הלכתי ושחחתי ושבתי וליגוני ולמכאובי. פניתי במורד המדרגות החוצה, זנב קטן ועצוב כחוט שחור של טורבן פעם במעלה ישבני לרגע אחד והיה כלא היה. בחוץ הגשם פסק והשמיים המוארים בפנסי העיר הבטיחו בוקר כחול וקריר. חצי שעה המתנתי למונית השירות שלא באה, עם קומץ טווסים רוטנים וסופר מבוגר ורגוז, שהביט בי במשטמה ובהזדהות. בסוף עצרתי מונית וביקשתי מהנהג לקחת אותי הביתה.
הוא לא דיבר. רק לחץ על אחד הכפתורים שלו ונתן לויוולדי להתפשט בחלל המכונית. הושטתי יד ללטף את הלברדור שלו, שהצטנף במושב לידי, והוא נתן בי מבט רגוע ומכיר תודה. הנהג הציץ בי דרך המראה והנמיך ושאל אם המוזיקה או הכלב מפריעים. חייכתי אליו ואמרתי, "לא. להיפך".
ירדתי ליד הבית ועליתי במעלית ונכנסתי וסגרתי את הדלת מאחורי. הבית היה שקט וחשוך ובחדר של הילד הקטן שלה נשמעו רק נשימותיו הרגועות. כיסיתי אותו ורכנתי ללטף את שערו הקל, הבהיר. הוא פקח לרגע עיניים גדולות ושב ונרדם. בחדר שלנו פשטתי את המעיל ואת כל היתר, ונכנסתי ערום למיטה, מתכנס קרוב קרוב למקור החום.
גומרים הולכים 