ארכיון תג: סיפור

חברה טלפונית

הבחורה היפה שמעשנת לידי על ספסל המעשנים המדוכדכים בגלובס לא יודעת לעשן. מכירים את האנשים האלה, שכל האינטרקציה שלהם אם הסיגריה מסגירה איזשהו היעדר אינטימיות אצבעותי? מחסור מוחלט בקואורדינציה ניקוטינית? כזאת. ועוד קצת. והיא יושבת שם על הספסל הבאמת מדכדך הזה, שנטוע מול מעלית. יושבי הספסל ונוסעי המעלית נידונים למבטים קרועי עיניים כל פעם שדלת המעלית נפתחת, ושני הצדדים נלכדים זה בעיני האחר. וכמובן, ברגעים הדרמטיים החוזרים הללו היא מקפידה לאפר על החליפה שלה.

ומילא העניין של הסיגריה. יש איזשהו חן במעשנות שלא יודעות לעשן. כאילו הן עושות את זה כדי לרַצות מישהו. וזה הולך יפה עם המעטפת שלה, אבל מה זה לכל הרוחות הבגדים האלה? כל כך גלובסי. בחורה צעירה, נראית פיצוץ, לובשת איזה חליפת עסקים דה לה שמעטה שגורמת לה להיראות חשובה ומתוקתקת וגורמת לסביבה חוסר עניין בתחת המשובח שלה. ויש לה תחת משובח, רואים את זה לפי הישיבה.

ויש גרוע גם יותר מהחליפה: השיער שלה קצר מדי, ומשוך לאחור באיזה ברילנטיניות איטלקית. לך תדע, אולי זו האופנה בעמק הסיליקון או בהרצליה פיתוח או בסיטי של תל אביב, כל החליפת לא-יודע-כמה חלקים והג'ל בשיער הזה, אבל, באלוהים, הייתי מעדיף אותה בג'ינס או חצאית. ושתעיף את הסיגריה הזאת לכל הרוחות.

אחרי כמה ימים היא שוב צצה במערכת, הפעם מאחורי הראש שלי. מדברת עם עורך אחר. אינטליגנטית למופת. ולמרות שהיא עוד פעם בחליפת עסקים מזוינת, לזכותה ייאמר שהיא עשתה טובה והראתה קצת רגליים. תודה לאל. היא מדברת עם ההוא שמאחור איזה עשרים דקות. אחר כך אנחנו יורדים ביחד במעלית. אפילו לא מילה. זונה סנובית.

אני חוזר אחרי כמה דקות למערכת ושואל את העורך ההוא על הבחורה החצאית. "בא לך עליה", הוא שואל אותי באיזה חברמניות של לשבור עליו בקבוק. "לא. סתם לא מכיר". ואם עוד פעם תשאל אותי עליה אני מוריד לך לום בברך, אידיוט.

אחרי חצי שנה אנחנו יוצאים ביחד. השתקנית מהמעלית מתגלה כפטפטנית בטלפון. קיבלתי אותה ביחד עם המדור שנתנו לי לערוך. בדיקה מקיפה של עשרות שיחות בוקר מעלה שלה ולי אין כלום במשותף. נאדה. כמה אני סמרטוט, ככה היא מאורגנת על עצמה. ומה עבר עלינו שהחלטנו ללכת למסיבה של העיתון ביחד, רק אלוהים יודע.

וכאילו לא מספיק שכל המערכת מדברת עלינו אחרי המסיבה הזאת, אני גם מטומטם מספיק כדי להיכנס איתה למיטה. כאילו לא הבהבו כבר כל נורות האזהרה שזה לא טוב למדור שאני עורך, זה לא טוב לקריירה, זה לא טוב לה וזה לא טוב לקרמה. אבל כמה אני מלא בתובנות, ככה אני חרמן. אז הנה, עכשיו יש לאידיוטים מהמערכת משהו לדבר עליו. על אמת

הבחורה בחליפת העסקים, החברה הטלפונית, תקועה לי בחיים. לא לבלוע ולא להקיא. כל פעם שהשכל שלי אומר לי שדי, וכל פעם שיצר הנעורים שלי רוצה החוצה, וכל פעם שמעט טוב הלב והמהוגנות שנותרו לי צועקים לי באוזן שמספיק כבר, אני מסתכל לה בעיניים ורואה הבטחות לא ממומשות. אני צועק לעצמי שאלה ההבטחות שלה ולא שלי, ושדי כבר ושאלה החיים שלה, אבל אני מספיק חרא כדי להתקשר אליה שיכור בשתיים בלילה. וכן, היא ערה מספיק ומבולבל דיה כדי לבוא ולקחת אותי לדירה המג'ויפת שלי ולהתחיל עוד פעם מחדש. כמה אינטליגנטית, ככה נטולת שיקול דעת.

וככה אנחנו סובבים את ימינו ולילותנו. פעם כן ופעם לא, והרבה פעמים די, אוהבים מפוחדים ופרודים מאוהבים, לוקחים עוד נגיסה אחרונה מאיתנו, לפני שייגמר. ותיכף תיכף זה ייגמר והבדידות תבוא על מקומה בשלום.

או שלא.

(והנה, אני כותב את זה ביום הנישואים ה-11 שלנו. מזל טוב מותק. אני כבר מזמן די בטוח שזה לא הולך להיגמר)

פרידה ושני פסנתרים

"אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד", היא אומרת, והשמיים נופלים.

השמיים נופלים אחרי שהמתינו ליפול מזה זמן. שמיים בהמתנה שאתה מביט בהם מעת לעת ואומר להם "נו, תיפלו כבר לעזאזל". שמיים שנופלים כי זה מה ששמיים עושים. לא במפתיע, לא כהלם ביום בהיר, לא לא. לנפילה הזו בדיוק פיללתי ויגורתי, והנה באה.

וזה שידעתי שייפלו לי השמיים, זה שהמתנתי לשנת הלימודים הראשונה שלה ושלי, שהנה הנה תתחיל בעוד שלושה חודשים, וזה שהיא כבר בדרך לבאר שבע או לשדרות וקירות הדירה שלנו בגבעתיים מביטים בנו במבט של "מתי כבר תלכו מכאן ותתחילו לחיות את חייכם", וזה שהיא רוצה להודו ולתאילנד ואני רק רוצה להישאר כאן ולא לזוז, כל זה לא מפריע לקור הזה להתיישב בבטן ולרדת אל הביצים ולטפס משם בחזרה אל העורף, ולהקיף אותי בלולאה קפואה.

"כן, גם אני חושב", אני אומר לה, וקול אחד אומר לי שהנה, אני עושה את הדבר הנכון ותל אביב מחכה לי, והחופש והבנות של הפקולטה, והקול השני צורח לי בראש מה פתאום, לעזאזל. היא שלך ומה אתה מוותר עליה ככה בקלות, הרי תיכף היא בידיים של מישהו אחר, מלקקת לו את הבטן ויורדת משמה למטה, ואתה תישאר עם הזיכרון של הירכיים הדקות והלבנות שלה והצוואר המלאכי הזה והריח הוורוד העמום שאתה לא יכול בלעדיו. מה אתה מוותר ככה כשכל הגוף שלך צורח שהיא הדבר היחיד שאי פעם רצית בחיים?

ואחרי שאנחנו מסכמים שעוד נדבר על איך לפרק את החבילה ולמצוא שוכרים חדשים ומתי היא תעזוב ועל זה שאני אעבור לחדר השני, אנחנו מתחבקים ומתנשקים ומזדיינים, ותגידו מה שתגידו, הזיון הראשון עם האקסית הוא חתיכת רכבת הרים רגשית שמזכירה אהבה ראשונה, ורגע לפני שאנחנו נרדמים כפיות אני מוציא את עצמי מהמיטה והולך לחפש איזשהי הרפתקה שם בחוץ, כי מותר. ומחפש ומחפש, אבל אין הרפתקאות ברחוב שינקין בגבעתיים. כאילו לא ידעתי את זה. אין כלום ברחוב שינקין בגבעתיים, חוץ מזוגות זוגות צעירים צעירים שגרים בשכירות, והם בעצם לא אנשים, אלא הכנה למהנדסים וליחצ"ניות שייצאו מהם בעוד שלוש שנים ויעברו למודיעין שרק עכשיו מתחילה להיבנות. ואני מבין שרואה החשבון והעובדת הסוציאלית כבר לא יקנו שם בית ביחד ולא ייוולדו להם שתי בנות. האגדה הזאת לא תיכתב, והילדות הבלונדיניות שלה ושלי מתאדות להן לנגד עיני, לוחשות לי עוד "אבא" אחד ואינן עוד.

אני חוזר למעלה ולוקח סדין ונשכב על המזרון בחדר השני, אבל אחרי שעה היא באה ולוקחת אותי בחזרה לחדר שלנו, ושוב אנחנו מזדיינים פעמיים בערב ולא פעם בשבועיים, והפרידה הזאת הולכת והופכת לעוד אחד מהרגעים היפים שלנו, כמו הימים שבהם היא היתה מופיעה בהיאחזות באמצע הלילה כי שמעה שהשותף שלי לחדר יצא הביתה.

אבל אין לנו תקוה, ואולי אף פעם לא היתה. "אני לעולם לא אהיה חכמה כמוך", היתה טוענת נגדי, כאילו עשיתי משהו לא בסדר. וכל אי ההתאמה הזאת, של הבחורה שרוצה עוד הרפתקאות ועוד התנסויות ועוד אהבות והילד הצעיר הזה שרוצה בדיוק כמו עכשיו, ורק אל תזיזו לו את הסדר הנוכחי, כל אלה הגיעו לנקודת האל-חזור שלהם. ונקודות אל-חזור של גיל 22 הן טראגיות כמו שרק נקודות אל-חזור ראשונות יכולות להיות. ואני נאחז בה והעור החלבי שלה מחליק מאחיזתי אבל אני לא מוותר ומנסה עוד עוד ונותר רק עם רסיס זיכרון שלה בידי, של ההיא ששרה אני לא יכולה בלעדיך, אבל הרסיס הזה הוא כבר לא היא, אלא אני, ולה כבר אין כל חלק עמי.

דרמה קטנה

פעם בשבוע או שבועיים היתה נכנסת, בלי להתקשר או להודיע, פשוט דופקת בדלת וצצה ונושקת על לחיו, או משרבבת לשון להוטה ודוחפת אותו לחדרו וחובטת את הדלת מאחוריה. ותמיד היתה מעירה שמה שהוא צריך בבית הזה זה אישה.

"אישה תכניס לך כאן סדר. תיתן איזשהו טאץ' ביתי במקום הזה. תדגיש את הטוב והיפה ותסתיר את המוזנח והמכוער. אתה צריך אישה תומר. אתה צריך מישהי שתיתן לך ולבית שלך אהבה. כמו כלב שצריך מישהו שיוציא אותו, ככה גם אתה צריך מישהי שתעגל לך את הקצוות החדים של החיים שלך."

"אבל מעיין", היה אומר לה, "אני מדבר איתך, אני מבלה איתך, אני יוצא איתך, אני מזדיין איתך ואני חולם עלייך. איפה בדיוק יש לי מקום בחיים לעוד אישה חוץ ממך?"

"אני", הייתה מסתכלת לו בעיניים ברצינות תהומית, "אני סתם פנטזיה. אני משהו שלא יקרה. אני תוקעת אותך במקום ומחרבנת לך את החיים וממלאה לך אותם בתקוות שווא של דברים שלא יקרו לעולם. אתה צריך לשכוח אותי. אתה צריך לנעול את הדלת ולא לתת לי להיכנס. אתה צריך להעיף אותי מכאן עכשיו ולא לתת לי לחזור לעולם. אתה צריך לא לענות לטלפונים שלי."

"אבל את לא מתקשרת."

"אני רוצה אבל לא מעזה. אני פוחדת שיש כאן מישהי. שנשבר לך ממני ואתה לא רוצה לראות אותי יותר. אני פוחדת שקמת בבוקר והחלטת שאתה לא מוכן לאכול את החרא הזה יותר. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי אותך. אתה לא מבין, תומר, כמה לכלוך וזיוף יש בחיים שלי. אתה לא מבין את הפקולטה המזוינת הזאת. אתה לא יודע מה זה להתמודד בתחרות ההתספורת והגאדג'ט והאוטו והדייט האינסופית הזאת. ומילא אם זה היה נשאר בפקולטה, אבל זה זולג לעיתון, ואם אני נראית לא נכון או נמצאת אם האנשים הלא נכונים, יש לאמא שלי מה להגיד. ואם יש לאמא שלי מה להגיד אז גם לאבא שלי יש מה להגיד. ואני הרי הפרינססה של אבא, ואבא צריך להיות מרוצה מהפרינססה שלו."

"בקיצור, את לא מתקשרת."

"אני אתקשר. לא, אני לא אתקשר. אתה לא רוצה שאני אתקשר. עדיף שלא אתקשר. רק זה חסר לי, שתישאר עכשיו בבית ותחכה לטלפונים שלי כאילו ייצא מזה אי פעם משהו. לא, אני לא רוצה שתחכה לי תומר. זה לא מגיע לך. אתה צריך אשה בחיים ובבית שלך."

היא היתה אומרת ומתחילה לסדר אחריה. קודם היתה פולשת למטבח ומשתלטת על הכיור והכלים והשיש, ומשם אל פינת האוכל, משפשפת ומבריקה, ואז, מצוידת במטאטא ואחר כך במגב, משתלטת על הסלון והמטבח והחדר. והוא היה נשרך אחריה וחוטף פריטים מידיה ומשיב אותם למקומם, ומתקומם שהיא לא עוזרת בית וזה הבית שלו ושתפסיק לעשות לו בלגן, כי גם ככה היא עושה לו בלגן בחיים, ובסוף היא היתה מסדרת את המיטה שאך לפני זמן קצר הופרה שלוותה, ומתמוטטת אליה בדמעות, והוא אחריה, וכל טקס הסדר הזה היה נגמר בעוד התפלשות בשרים בין הסדינים המתוחים לרגע של מיטתו.

ככה הם הכירו?

אגדה אפריקאית

האגדה מספרת שבשבט הבבנגה בבנגה שבדרום מזרח הסהרה נולדים התינוקות עם עין אחת טובה ועין אחת מרושעת. אבל מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה נולד עם שתי עיניים רעות. "הוא יהיה אסוננו או מצילנו", אמרו זקנות השבט, אבל אף אחד לא הקשיב להן. זה דורות שזקנות שבט הבבנגה בבנגה מדברות שטויות.

בגיל חודשיים הרג מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה את הדרקון הראשון שלו. כלומר, זה היה בעצם הטנדר הנוצץ שהביא דודו שלל ממלחמת האזרחים בצ'אד, אבל אי אפשר היה לטעות בפגיעת הכידון שפילח את הרכב מקבינה ועד ישבן, כולל מושבי העור ומצת הפולקסוואגן היוקרתי שהיה בין המושבים. מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה נועד לגדולות, ידעו אז הכל, והפסיקו לעשן לשלושה שבועות עד שמישהו הביא זיפו מגופת לוחם של שבט מרוחק. מאותו יום קראו לו הכל עובדיה, כי אפילו לאנשי שבט הבבנגה בבנגה הרהוטים לא היה זין להגיד כל פעם מחדש "מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה, לך תעשה קפה" או "מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה, היזהר! ארמדיל ארסי!"

עובדיה אכן נועד לגדולות. בגיל ארבעה חודשים עמד בדרכו של עדר גנו שועט שהיה בדרכו מנחלת הבבנגה בבנגה אל אדמות השבט השכן, הטורקוגלו האכזר. הגנו הביטו בעיניו הרעות של עובדיה, רחרחו את חיתולו, ועשו יו טרן בחזרה אל הבבנגה בבנגה ואל קדירות הנשים. בגיל שנה הרג אריה בידיים חשופות, למרות שסבל באותה עת מאפנדיציטיס מודלק ומציפורן חודרנית. כשסוף סוף התפוצץ לו האפנדיציטיס, נרשמו פגיעות רבות כל כך בנפש בקרב אנשי הטורקוגלו, שהנותרים שבהם אספו את כידוניהם וצלצליהם ונשותיהם וטפם ואת בוריס צלם הטבע השיכור, ופנו מערבה, אל לב הסהרה, כדי להרחיק מעובדיה אסונם.

עד גיל שש, עובדיה הספיק לשדוד, לבזוז ולחרע עשרות נחלות של שבטים מצ'אד ועד כוש, ואפילו הוזכר כאחד מארבעים הצעירים המבטיחים במהדורת "הטבח הגדול הבא" שנדפסה באותה שנה במוגדישו. בן הבבנגה בבנגה הצעיר היה להתגלמות הסיוט האפריקאי וניצחון השבט. שמו הושר בפחד ובהערצה ברחבי היבשת כולה.

עובדיה הצעיר נדד ברחבי היבשת במשך מרבית העשור הבא, עורף והורס, אונס ושודד, קוטם וגודע, מחרב וטובח. הוא בזז יהלומים וזהב, חטי פילים וקרבי לטאות, קרני אנטילופות ושיני סמורים, רעמות אריה וזנבות חזירים. הוא היה לאימת הסוואנה ולקללת הקלהארי. עדרי פילים נסו מפניו, לצד בהמות, גברים ונשים, קופים וסוריקאטות. כשהעפיל פעם במעלה הקילימנג'ארו, מספרים כי כל זכרי משפחות הגורילות לקו באולקוס. ג'ירף בודד בסוואנה שהביט פעם בעיניו חטף סקוליוזיס, וקרנף אחד שהעז לתעות אל שובל השיירה שלו לקה במכת טחורים איומה כל כך, עד שהשליך את עצמו ממצוק גבוה מקץ ימים של סבל וטירוף.

ערב אחד, עת שמש אטלנטית עוד הדיפה אור כתום אחרון, השלים עובדיה את מסעו מערבה, אצבעותיו במימי האוקיינוס האטלנטי המלוחים. הוא הביט הלאה אל המערב, עיניו הרעות פולחות את המישור המימי הכחול הגדול, את הגלים ואת האדוות ואת סירת הדיג של עלי בוקובזה שעגנה במרחק בטוח מהחוף, את השחפים ואת האנפות ואת השלדגים. הוא סבר לעצמו שהים אכן גדול הוא לאין שיעור, ועשה פיפי. אחר כך סב על עקביו, וחזר עם פמלייתו אל פנים היבשת השחורה.

יומיים אחר כך, עת שמש אטלנטית עוד הדיפה אור כתום אחרון, קילל עובדיה את האידיוט שלא קנה מטפורות ותיאורים חדשים כשהיה בחוף. עוד הוא מחרף, הבן זונה הגמד (וכאן נפסיק הוא ואני להתקוטט, כי אחרת זה לא ייגמר טוב) ולעיניו הפציעה נערה שכמו הופיעה מחלומותיו הארוטיים של כותב חרמן (לא אני, כן?) קראו לה כריסטינה וואפנשטומפף-סביח, והיא היתה פעילת שטח בארגון לשמירה על שטחי המרעה של צבאי התומסון.

כה יפה היה מראה הפעילה הצעירה וההחלטית במדי החאקי הבהירים, שצל פתאומי חלף בעיניו של עובדיה, ומשעבר הצל ולא שב, היו עיני מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה כעיני או"מניק שמאלני קוקסינל ויפה נפש. ובעוד התחלפו עיני הרשע שלו והיו לחלונות של כל טוב, פרח למרגלותיו של הלוחם שדה של פרגים אדומים כדם. השדה עלה וצמח ופרח, מקיף את עובדיה מכל עבריו עדי אופק. הפרגים גבהו והתפתלו והפכו אט אט לצלבים ועליהם מזכרות מאלפי נשמות נטבחיו, קטועיו וגדומיו ואנוסותיו ובת דודתו סילביה, שנצררו פתע באור הבריאה הבוהק והמיטיב, והיו למלאכים שומרים על עדות של ילדות סקנדינביות תכולות עין.

מקץ הרגע קילל עובדיה שוב את שלפוחיתו הרגיזה, והטיל את מימיו לרגלי אחד הצלבים. מששב ופנה אל הנערה שמולו, התפוגגה כריסטינה וואפנשטומפף-סביח כלא היתה, ובמקומה עמדה נערה שחורה וגאה בחליפת ארמאני מחויטת, מביטה בעניין באייפד שבידה, ומחליקה מעת לעת איזו ציפורן ענוגה על המסך.

מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה נשא לאישה את הצעירה הגאה, אובופה אימאני אל-אומפור. את שארית ימיהם חיו באושר ובסיפוק בפרוור בורגני של קינשאסה. נולדו להם תריסר בנות יפהפיות וגמד עם זנב, ושמו חזוס. בימים היה עובדיה מטפל בגינתם הקטנה ובלילות עוד הוסיף מעת לעת לחטוף אזרח מערבי ולבקש תמורתו כופר. פעם אפילו צירף לפתק אוהב שהשאיר לה בבוקר זוג אשכים בריטיים, וביקש ממנה לא לשכוח להביא בדרך חזרה מהעבודה ביצים וחלב. אבל בסך הכל עובדיה הצעיר אכן היטיב את דרכיו, וכשהיה מביט אל מישורי מרכז אפריקה במסעותיו הליליים, היו אלה נרתעים מעט, אך אז משיבים לו מבט אוהד – ומברכים אותו בברכת הדרך.

תמונות מחיי זוג צעיר ומאוהב

אפר מהסיגריה של המניקה הצעירה נופל על לחיו של התינוק, והיא מתיזה אותו בעדינות בקצה אצבעה הכסוסה. אחר כך היא מלקקת את אצבעה ומלחלחת את הלחי המחוללת.

האב הצעיר מצלם. החולות צהובים צהובים והגופות שלהם ושלנו הן טרף לדורסים ולרוחות ולחול. גופות מרוסקות, משחירות, טובעות בדיונות הצהובות וברוח החמה שלוקחת את צחנתן צפונה. פגרים. פגרים ששכחו תלתלים רכים וירכיים חמות ושפתיים לחות.

האם הצעירה ממהרת. פעוטהּ מיטלטל על סבל האופניים, אוחז בשולי חולצתה באגרופים קפוצים. צרחתו מפלחת לפתע את שבילי המשק. בוהנו נתפסת בצירי הגלגל, וכעת הוא מדמם במרץ, זועק את שוועתו. היא ממהרת למרפאה, צעדים ספורים משם, מותירה את הפעוט אצל האחות ושבה לאופניים ולעיסוקיה. עבודה? מאהב? בן השלוש צולע אחרי דקות אחדות לגן לבדו.

בחזרה מהמלחמה האבא כבר בן 26. המלחמה השנייה שלו. ב-67 הם נכנסים לשכם מצפון, בטור גאה. קצין המבצעים עומד בגאון בזחל"מ המנצח כשכדור הצלף מוצא את מצחו, וצונח מת אל פנים הרכב. ב-73 הוא משוחח עם חבר כשנשמעת שריקת הרסיס. החבר שומט את ראשו לפנים, שחוט. מוות שקט אחד בלב המאפליה של ההרעשה הכבדה, שאין לאן לברוח ממנה. הוא שוכב על הקרקע ומתפלל שפגז המרגמה ופצצות המטוס ימצאו להם מטרות מהוגנות יותר, או רץ מאחורי הטנקים, שמביטים אל הסאגרים הנוצצים המתקרבים אליהם וגונחים גניחת מאמץ אחרונה לפני סופם. בחזרה מהמלחמה הוא רוצה עוד ילד. השלישי נולד. בלילה האב מתעורר מזיע לבכיו של הקטן, והפגרים עדיין בעפעפיו.

האם הצעירה פותחת את דלת החדר ומוצאת שם את האב הצעיר. וגם את התיכוניסטית  הצעירה. פטמותיה הזקופות והיפות קוראות תיגר על האם פשוטת המראה. היא מיידה באב מאפרה של תרמילי מאג חבוקים, משליכה את הסיגריה שבידיה לתרמיל הפגז, ויוצאת בחזרה אל הקיבוץ. כלבת הפוינטר שלה מלקקת את ידיה; עיני החברים שמסביב צוחקות.

האב הצעיר ממהר. ילדו השני רק בן שלוש. עוד אינו עומד על טיבו של הנער. אבות אוהבים ילדים מדברים, וזה שתקן בן שתקן. ומה לאב כי ילין, שהרי אינו דברן גדול בעצמו. רגליו הארוכות חוצות את השבילים במהירות, והילד רץ לצידו. האב חופן את כפו של הקטן ומאיץ את צעדיו, כמעט רץ. שני מרפקים ננעלים וסוליית נעלו של הילד חורקת על השביל הזקן, והנה עוד רגע יתעופף כאילו הוא איזה פו בידו של רובין.

 ובעצם, אולי אכן התעופף?

אבא ובן – פגישה

בלילה חלמתי שאני יושב באיזה מקום בצפון העיר, אולי איפה שהיה אוסישקין. זו היתה ספריה כזו, או מקום להרצאות, שבו אנשים שיש להם אייפדים ואייפונים מחליפים כל מני דברים. אולי ספרים ואולי סרטים ואולי בולים. אני לא זוכר מה הם החליפו בדיוק, אבל אני זוכר אותם נכנסים, והם היו בפירוש נורא מגניבים. באמת. היה כיף לא רגיל.

ישבתי שם עם אורי גוטליב ועם בחורה ישראלית-אמריקאית שפגשתי שם ושהציגה אותי בתואר my current best friend. וזה היה נורא מוזר, כי אני זוכר בפירוש שאני המצאתי את הכינוי הזה. אולי אמרתי לה שאני החבר הכי טוב הנוכחי שלה כדי להפיג לה איזו בדידות או איזה צער. אינני יודע. אני רק יודע שהיא נראתה מרוצה כשישבה שם מימיני ודיברה עם חברה, וגוטליב היה מרוצה כשישב שם משמאלי וקיבל משלחות של אורחים. דיברנו דרך המכשירים השטוחים והיפים שלהם עם כל מיני אנשים שהיו בדרך, וסיפרו לנו סיפורים מעניינים, ואני קלטתי אותם באייפדים של גוטליב ושל הבחורה האמריקאית וגם על הפינה של המשקפיים שלי, מכסים אותם במין מצב חצי שקוף כזה, שבו הם קרובים לי ללבן של העין וגם לא מסתירים את האנשים האחרים והמגניבים שמסביבי.

היו שם גם המון אנשים שלא הכרתי אבל הכרתי בכל זאת. מפייסבוק ומטוויטר. הם כל הזמן ניגשו אלי וסיפרו לי שאני נורא מצחיק, ואני ישבתי שם ליד גוטליב, שהוא באמת נורא מצחיק, והוא הסתכל עלי במין מבט מצחיק כזה שאומר: "אתה? מצחיק?" ואני הסתכלתי עליו במבט מתנצל שאומר "טוב, זה הם אמרו שאני מצחיק. אני סתם יושב פה לידך".

ולתוך כל המהומה המוזרה הזו הגיעה פתאום גם אחותי. יש המון נחמה באחותי. גם כי אני אוהב אותה באופן מוחלט כל כך, וגם כי אני זקוק לעוגן כשאני מחוץ לבית. רוני הגיעה וישר התחילה להתחבר ולהתנשק עם כל מיני אנשים, ולדבר איתם כי היא מכירה אותם באמת, לא רק מפייסבוק, ובין לבין היא אמרה לי שתיכף אבא יגיע. הוא שכר מנכ"ל חדש לחברה שלו והוא בדרך.

והיה לי הרבה יותר נוח, לעמוד ככה מאחורי אחותי שמדברת עם אנשים, ולפעמים אפילו זוכרת להכיר לי אותם באיזה נימוס שאין לנו מהבית. היה לי נוח, כי אני מתכנס אל עצמי במקומות ההומים האלה, שבהם אני לא ממש מכיר אף אחד, ומעדיף להתבייש בשקט ולא להפריע את שלוות הציבור. כל המחשבות המצחיקות שלי אוספות את הזנב ורצות להתחבא בפינה. אני מתיישב באיזה צד של קצה ויושב בשקט עד שקשה לי כבר להיות לבד, ואז אני יוצא החוצה לעשן לבד בשקט, כדי להירגע. ואם במקרה פונים אלי ומדברים אתי ואומרים לי שאני נורא מצחיק ושאני current best friend, אז אני מנומס ונחמד וסימפטי, אבל אני מרגיש כאילו מטפסות לי נמלים מהנעליים במעלה הרגליים, ואיך שמפסיקים להגיד לי את הדברים האלה אני מהנהן במבוכה והולך לשבת בשקט בצד כדי לא להפריע.

אז עמדתי מאחורי אחותי. היא גם קיבלה יפה את האנשים שניגשו אלי. היא היתה מנומסת ונחמדה וידידותית, וככה היה נעים להם לגשת, ואני הייתי נחמד גם בחיים האמיתיים ולא רק כשאני בטוויטר ובפייסבוק. ופתאום נורא חיכיתי לאבא שיבוא. וכשאחותי נמצאת אז אני גם חושב לעצמי שתל אביב כל כך נהדרת ושפוגשים המון אנשים ושכשאחזור הביתה אספר לאלה כמה היא הפסידה וכמה תל אביב נהדרת וחיה ותרבותית וקוסמופוליטית, ואחרי כמה דקות שבהן היא שוב הכירה אותי לסופרת וחצי משורר ושני צלמים ורבע דרמטורג, והסכימה עם שני אנשים שהם חייבים להכיר את אשתי, יצאתי החוצה לחכות לאבא. לא יודע איפה. אולי זה היה באוסישקין.

ובאמת, אחרי כמה דקות, הוא הגיע. הוא הלך ברגל, מתנודד בהליכה הלא יציבה שלו. איכשהו הוא אף פעם לא למד ללכת על הפרוטזות, וגם אם יצא להליכה של קילומטר או שניים, הוא נראה ספק נדחף ספק מידרדר מחד, ומאידך בכל צעד, בכל הנפה של הפרוטזות שלו, כאילו הוא מרים את העולם מעל כנו רק כדי להטיל אותו שוב, נטול נשימה, עם הנחת הרגל על הארץ ותחילתה של הפסיעה הבאה.

אבל הפעם הוא הופיע מאיזה סיבוב ובאיזו ירידה קטנה, אני לא חושב שיש סיבוב וירידה כאלה באוסישקין, אבל לכו תדעו, הרי אני לא באמת תל אביבי. ובמקום העמל הרגיל של הנפת כל רגל, הוא רץ כמו ילד שיורד מגבעת חול. ילד שלא יכול לעצור עכשיו ולכן משלים את הירידה בצעדים גדולים וארוכים כל הדרך למטה, שם בטח יבלום במישור.

לאבא שלי אין רגליים. יש לו פרוטזות שעשויות מחומרים שפותחו בנאסא. כמו הציפוי של המחבת והבפנים של המזרון. הוא לא באמת יודע לרדת גבעת חול בריצה. וגם אתם, אם במקום רגליים היו לכם פרוטזות ממזרונים וממחבת, לא בטוח שהייתם מסוגלים ללכת עליהן, בטח לא לרדת בריצה מגבעה. אבא שלי גם שוקל יותר מדי, אז הוא אכן פתח צעדים גדולים והושיט ידיים קדימה לנפילה, ואז, בדרך נס, הצליח לדלג מהכביש אל המדרכה ובלם את עצמו בשתי ידיים על הגדר הכחולה של בית הספר.

התמרון הזה לא עלה יפה, ואחרי שאחז בגדר בשתי ידיו, נחבטו בה גם פניו והוא קינח בנפילה לא מחמיאה במיוחד. הוא צריך להיות בן 64 עכשיו, האבא שלי, אבל הוא עדיין נראה בן 53, עם תלתלים חומים – כמעט ג'ינג'ים – ארוכים מדי לגבר בגילו, ומשקפיים של חוכמה ושפם מטאטא להסתיר רגשות. וכל אלה פגעו בגדר והתגלגלו עכשיו על המדרכה. לאבא שלי אין כמעט שערות שיבה. לי אולי יש כמה. אי אפשר לדעת עם צבע השיער שלי. אבל כשראיתי אותו רץ ופוגע ככה בגדר, בטח הרווחתי כמה שערות שיבה.

רצתי אליו, למרות הרצועות המחורבנות בברכיים שלי. אני נזהר אפילו בהליכה בימים אלה, אבל אתם יודעים איך זה: אבא שלכם נופל, אז אתם רצים. אתם לא שואלים את עצמכם אם אתם רוצים לרוץ או חושבים האם זה עלול להזיק לרצועה הקרועה. אתם רצים כי אבא שלכם נפל, ואתם הילדים הגדולים וההורים שלכם בדיוק עברו לגיל הזה שגם הם באחריותכם. ולאבא שלי אין רגליים, אז הרי לכם אחריות כפולה ומכופלת. אז רצתי. חמישה או שבעה צעדים בסך הכל, אבל עדיין מרחק שמצדיק ריצה.

היה לו מבט המום בעיניים כשהגעתי אליו. אחת מהשיניים הקדמיות שלו נפלה והוא דימם מהפה או מהשפה. פחדתי שגם שבר עצם בשורש כף היד מההתנגשות עם הגדר, אבל הוא לא התלונן או נאנק. רק נראה כמו איילה שנלכדה באורות של רכב עובר. לעזאזל עם הדימוי המחורבן הזה. אי אפשר להימנע ממנו. זה תמיד איילה או ארנב או חתול, והם תמיד נלכדים באורות של איזה רכב. זה פשוט דימוי אפקטיבי, שמתאר התרחשות ומבע בצורה כל כך מדויקת ואמינה, לכל הרוחות, שנורא קשה להימנע ממנו.

כשהרמתי אותו, במין חיבוק דובי וחזק ולא יציב, כמו שמנסים להעמיד בול עץ, הוא סיפר לי משהו על זה ששכר מנכ"ל חדש לחברה שלו, שעולה לו המון כסף. שהוא מפסיד המון כסף בימים אלה. לא הבנתי למה הוא צריך מנכ"ל. גבי בשן בע"מ היה עסק של עובד אחד. אבל לא היה אכפת לי, כי חיבקתי אותו חזק. הוא שאל אותי למה אני מתייפח והסברתי לו כמה נבהלתי כשראיתי אותו נופל, ותך כדי בדקתי את כפות הידיים שלו, שהיו משופשפות מהנפילה. שיחקתי עם כפות הידיים שלו כדי לראות שלא שבר שום דבר, והוא לא התלונן, רק עמד שם וסיפר לי על העסקים שלו ושאל איך אני ואם רוני כבר הגיעה. היד לא נשברה, אבל אני לא הצלחתי להפסיק לבכות, אפילו שאנשים יצאו לראות מה קרה וניגשו אלינו בגלל כל השריטות והדם.

וכל זה היה נורא מוזר. כי אני די בטוח שאין מקום כזה באוסישקין, שבו אנשים עם אייפונים ואייפדים מחליפים ספרים או בולים. וגם אם יש, לי אין לא אייפון ולא אייפד. וגם את אורי גוטליב אני לא מכיר ואין לי חברה אמריקאית נוכחית. אבל כל ההיקרויות הלא סבירות האלה דווקא היו בסדר, כי סוף סוף פגשתי את אבא שלי. וגם זה מוזר, כי באמת כבר הרבה מאוד זמן שאין לי אבא.

קווים לדמותה של מעיין

לא טוב לה. לא טוב לה באפלה של הבר הזה, בחושך וברעש ובעשן. אני שונאת את העשן, היא חושבת לעצמה כשהיא מדליקה את המרלבורו המי יודע כמה שלה הערב. לא טוב לה. לא טוב לה עם האבא הזה שחושב שמינהל עסקים זה מה שצריך; לא טוב לה עם עומר שמלווה אותה גם לבר הזה, כמו איזה כלב שמירה, כאילו היא איזה ילדונת קטנטונת שנקלעה לאפלה הזאת והיא צריכה איזה עמי שיחזיק לה את היד בדרך הביתה.

שורפות לה העיניים, והיא לוגמת עוד לגימה מהבירה הגדולה. היא נדרשת לשתי ידיה כדי להניף את חצי הליטר ולהרטיב את השפה, והנה גם הרגע הזה של הלגימה עבר ואיננו. וכל הישיבות האינסופיות האלו בחושך הנכלולי והרועש הזה, שנקטעות מדי פעם בהצתה של עוד סיגריה ובטעימה של עוד מעט מהבירה, וברגעי שיא של הזמנה של עוד משהו לשתות, הן בסך הכל השחתה של העכשיו לטובת ציפייה אקטיבית שמשהו יבוא, כאן ועכשיו, ויציל אותה מההווה המעיק וייקח אותה לאיזה סערה של טקילות על החוף. זין על זה. כאילו לא יצאה מכאן עם כמה בעבר. ומה נולד מהציפייה הזו? זיון של שיכורים שיש בו מעט ציפייה והרבה תיעוב עצמי למחרת. זין על הטקילות על החוף. לא עובד עליה יותר.

ובכל זאת היא סוקרת את ימינה ואת שמאלה, ובוחנת את הטי שירטים של איירון מיידן ואת הכפתורים של פולגת ואת הלוגואים האידיוטיים שיש להם תמיד על לוח ליבם: קרוקודיל ורוכב ובננה. ומה יש מתחת לחולצות האלה חוץ מגושים צעירים ופתטיים של חרמנות שעושים כאילו טוב להם רק כדי להפיג את הבדידות לרגע אחד קצר. כדי להחיות איזה פנטזיה קצרצרה ולדבר על זה מחר בעבודה ובפקולטה. זין עליהם ועל הלוגואים שלהם.

למען האמת, היא יכולה לסנן אותם לפי הנעליים. להעיף בבעיטה את כל הקרוקסים והדוקטור מרטנסים והאול סטארים והסניקרס, ואז את הקיבוצניקים צעצוע עם הכפכפים שלהם והסנדלים ולהשאיר רק את אלה עם הנעלי הרים, קאטרפילר וטימברלאנד וקולומביה ודומיהם. כן, היא יודעת, זה לא אומר כלום. בכל זאת, באלנבי אתה באמת יכול ללכת יחף, אבל הנעליים שלך אומרות עליך משהו. ואם הם הולכים עם נעלי שטח או נעלי הרים, אז הם מנסים להגיד שהם לפחות רוצים להיות במקום אחר. לטפס לאנשהו.

וזה לא שהיא רוצה איזה קרייריסט עכשיו. לא! ירחם השם, רק לא קרייריסט. סטודנטים למשפטים ולחשבונאות ולמינהל עסקים אבא ממילא מביא לארוחות שבת. לא. היא רוצה מישהו שלא רוצה להיות פה. שרק נקלע לכאן. שרק בא כדי לחטוף אותה מהקיום הפתטי הזה וכבר הוא הולך. ולוקח אותה אתו.

היא מביטה שוב לשמאלה אל הבוק שמפחד לעשות לה עיניים ורק בוהה קדימה ומחבק את הבירה שלו כאילו תבוא ממנה איזו ישועה. יש לו שיער ארוך ארוך, כמו שהיא שונאת. ובלונדיני. בחורים בלונדינים הם אנומליה של הטבע, אם אתם שואלים אותה. אבל יש לו עיניים עייפות וטובות והוא נועל קאטרפילר בצבע חום בהיר עם פס שחור למעלה, שמרטיטים את המגפונים הקטנים והכועסים שלה. היא לא יכולה לסבול את זה שהוא לא מביט בה. כנראה שיש משהו מולו, שמסיח אותו ככה. למה הוא לא מסתכל, הבוק? הרי היא נראית כמו שצריך להיראות במקום כמו זה, שלב לבו הוא הלהיראות. אבל לא. הוא תקוע עם המבט קדימה ולפעמים גם לצד השני, אל הברמן, שמצייד אותו בבקבוקים שלו ואפילו משמיע לפעמים רולינג סטונס כשהוא מבקש.

לעזאזל תל אביב והגברים האוטיסטים שלה, היא חושבת וקמה ושוב נעלבת מהמטר שישים שלה, שמגיעים לבלונדיני בקושי לכתפיים. בסדר, אז שלא יסתכל לכאן, היא משלימה.

ולוקחת אוויר, ובועטת לו בקרסול, בדיוק מעל הפס השחור של הקאטרפילר.

מילואים

כששבה מהמילואים לא חיכתה הרבה ודחפה והשעינה אותו על איזה כיור ביש גדא שהיה חולף שם באותה עת ומהרהר במצחצחי שיניים של ערב. הכיור נקלע בין ישבן וקיר ולא יסף, ורק ספג את עלבונו בשתיקה האופיינית כל כך לכיורים. הוא, מצידו, לא הספיק לומר לה שחסרה לו וכבר בדקה יד מיומנת את נכונותו למסדר המפקד, ובלי גינונים מיותרים דחפה מטה את הג'ינס המהוהים שלו ואת תחתוני הבוקסר הקולניים משהו.

ולא רק בו נהגה כך. בהרף של תנופה ספקטקולרית נחלצה מנעליים, מכנסיים ותחתונים כאחד, באיזה תנועה מתפתלת, חיננית והחלטית שאולי נצרבה בדמה מאמות אמותיה הכובסות על הדנובה, שעתותיהן קצובות היו, ולא היה להן פנאי לצעדים או מנהגים שאין בהם תכלית. לא טרחה אפילו לפתח את כפתורי חולצתה, וככה, דרגותיה לכתפיה, פרקדה עצמה על מקור הסמכות הבודד שעוד נותר לו, והתנודדה קצרות אנה ואנה עד שהגיע פורקנה. אחר כך היטיבה מעט את אחיזתה ונהגה בו איזושהי מידת אכפת כדי שישלים גם הוא את הפולחן, והתמוטטה, עדיין בחולצה ודרגות, לישון על המזרון.

אכן יש מין החן במילואים, הרהר עוד הוא מיטיב את בגדיו, והלך להתקין לה משהו לארוחת הערב. אחר כך שב ונשכב לידה והריח את שערה העשן והחרב, שאבק המדבר עוד דבק בו והתערבב עם הנשיות הצעירה והמתפרצת, שריחה כריח הדומדמניות בבקרים של קיץ, שבהם מתערבב קור ההר והליל עם רתחת היום, והן כאילו מבקשות להיכנע ולהיחטף ולהיקטף, והן רוגזות אליך בחן פראי שאינו מתחנחן ואינו מתחנן. ועוד הוא שואף חיבקו אותו ירכיה באיזה אגב, וכמו מתוך שינה שבה ונאחזה בו עד שנרגעה וחייכה ונחרה ושבה לשקוט.

רק כשגירדה את מבושיה כאחרון הסייסים חשב לרגע שאולי יש משהו בסדר הישן, אבל אז משך בכתפיו והלך להעיר אותה, מקווה שעוד לא השלימה את חוסרי השבוע האחרון.

גשם ושעון

מה יש לו לילד מיום שנולד, מלבד ההמתנה הארוכה והמייגעת שתיגמר כבר הילדות הזו? ולא זו בלבד שנגזר עליו לחכות ולחכות, הזמן, תעלולן אכזר שכמותו, משחק לו משחקי מתיחה והשתהות כשהילד עודו ילד, ודומה שכל רגע שעובר בעת שהילד ילד והנער נער, ארוכים ומייגעים הם לאין שיעור מכפי שיהיו כשיגדל ויהיה לגבר. וכך, כשיגיע סוף סוף ליעדו, גברותו, יגבר שוב הזמן ויהפוך מהלכו והרגליו, ויאוץ לו כאחוז טירוף לעבר הזקנה. אבל עוד לא נדון בזה, כי בסיפור הזה הילד עודו ילד.

וכך זוחלות שנות הילדות הסוערות, ארוכות ויגעות ואיטיות כהליכתו של ישיש בשדרה, שעון על איזה פיליפיני שקורץ מאיזה אין והוא הולך ומתייגע בצידו הזהיר והחלוש של הישיש, ומתובלות השנים בבתים חדשים ובחברים חדשים ובאויבים חדשים ובמטלות חדשות ובמטר אינסופי של מלל וכעס ויגון שממטירים עליו הוריו, שעודם מנסים לגדל את עצמם, ובוודאי שאין להם את הכלים והרצון והשמחה הנדרשים כדי להעביר ילד דרך איזשהו מסלול של אושר. רק שיגדל כבר.

והילד כבר בן 12, והוא נוסע בוקר אחד לראשון לציון הרחוקה, לבקר את זיו, חברו מן השנה שעברה, שאת חלקה בילה בעיר הקטנה והרחוקה הזו. הילד נדבר עם אביו שזה יאסוף אותו בדרכו חזרה מתל אביב לעומר, ומתפנה למני מעשים שעושים ילדים עם חברים ותיקים: הם מחליפים חוויות ומשווים משהו מן הלימודים. זיו תמיר ומסודר כגרמני, וביתו, יש לו את ריח הנקניק והלחם הלבן של משפחה מושלמת, שאין לה שובלים ואמרות שמתנופפים לכל עבר ואין לה פינות עזובות וזכרונות מודחקים. יש בה סדר: אמא בבית ואב בעבודה וילדים גרמנים מנומסים, לבושים כהלכה, חולצותיהם דחוקות אל מכנסיהם ובלוריתם סדורה.

האם מביטה שוב בתימהון-מה בפרא האדם הזה שהוא חברו של בנה ונאנחת מעט וחושבת לעצמה "איזה מסכן", ככה להיקרע בין הורים פרועים וקרועים, שהולכים ושבים ועוזבים וחוזרים ונפצעים ונמעכים ומאוחים מחדש לכדי משפחה אומללה. והיא נושמת עמוק ושומרת את הכל בלבה ומציצה שוב בשעון. בחוץ דצמבר סוער ורטוב, ואביו של הפרא כבר היה צריך לבוא לפני שעה, אבל עדיין איננו.

בשמונה בערב היא מחייגת אל בית הפרא בעומר. עונה לה אבי הפרא השוכח, והיא מזכירה לו, והוא נאנח "שכחתי", ושב אל מכוניתו, ורק באחת עשרה בלילה הוא שב, מלא בושה ובקשות מחילה, עם בנו, אל האם המתגעגעת והזועמת. והילד העייף, כל כך הוא מתבייש, שיותר לא ישוב אל חברים ישנים, שהרי מוטב לנצור כמה זכרונות עבר ולדחוף את גלגל הזמן הַלֵּאֶה הָלְאָה אל הבחרות, מאשר לשוב לאחור אל הרפי הנוסטלגיה הדואבים האלה, שטומנים בחובם את כל אסונות בושתו הישנים. לא! מוטב לשכוח מאשר להיזכר במבוכה מחדש.

שבוע אחר כך, ולאחר שכנועים בלי די, מובילים את הילד לבאר שבע, לפעולה של מכבי הצעיר. הילד יידע עוד תנועות נוער רבות, אך לא יתמיד באף לא אחת מהן, עד שיעשה את דרכו לנח"ל באיזו מסגרת נוער עובדית שנזדמן אליה בטעות. את המפגש הבודד עם מכבי הצעיר ניתן לתלות רק בתחנוני אמו ובאיזשהו זיכרון של שרי מהקיבוץ, שעברה לבאר שבע לפני שנים רבות, וכעת היא שם, בקן המכבים הזה על ספו של חנוכה.

שרי היא עוד אחת מני רבות שהתגנבו אל לבו במהלך השנים והמתיקו ומררו במשהו את הזמן הזה שיש להעביר עד הבחרות. עוד אחת משרשרת ארוכה של ילדות ונשים צעירות שנִבְּטו מנגד, ושערג אליהן רגע או שנה, ולא ניגש לעולם.

וכך מצא את עצמו יורד ממכוניתו של אביו, ושוב נדבר עמו שיבוא האב ויאסוף אותו בעוד שעתיים, וישב שם בפעולה הזו של ילדים שלא הכיר, והעז מעת לעת להציץ בשרי שהיתה גבוהה וארוכה וחיננית, ושהיתה רחומה דיה להנהן לו לשלום כשהגיע. אחרי שעתיים של שתיקה מהורהרת, שם את פעמיו אל תחנת האוטובוס להמתין לאבא, וארובות השמיים נפתחו. צעדיו הארוכים לא הצילו אותו מהשטפון, ובסוף הדרך הקצרה אל התחנה היו גרביו ספוגות מים, ושולי מכנסיו רטובים כהוגן, וחולצתו ומעילו דבוקים לו אל גבו והוא רועד כולו מקור, וכך התיישב בתחנה, ללא שעון, לחכות לאבא.

שעתיים ישב שם, קפוא ורועד וסבלני. בימים ההם עוד לא היו טלפונים ניידים. כשהיית קובע להיפגש, היית נסמך על מילתו הטובה של אדם ועל תכנון זמן מסוים ועל כוונתם של שני הצדדים להיפגש באיזו עת מדויקת. וכך היה תמיד, אלא אם האדם שנדברת להיפגש אתו התעכב או נתאחר או נקלע לפקק או תאונה. או שכח. שוב שכח.

אחרי שעתיים גלשה האולדסמוביל הגדולה של אבא, וכשהתיישב מילאו אדים את משקפיו ושוב הוא הרגיש כמה קר לו, ואבא סטה ממנהגו לקרר את המכונית גם כשקפוא בחוץ, וחימם אותה ועזר לו לפשוט את מעילו וקנה לו איזה חטיף של שוקולד ולא ידע את נפשו מרוב מבוכה.

והילד שב הביתה לשקט של חדרו וחדל לקבוע פגישות עם אביו, שהמולה גדולה כל כך יש לו בראשו, שאת בנו הוא שוכח לעתים קרובות מדי. ואחרי יום חיכה לו על מיטתו שי של סליחה מאביו, שעון קאסיו דיגיטלי, שיוכל לספור בו את הזמן שהוא מחכה לאבא, ואת השנים שעוד נותרו לילדות הארוכה והאומללה הזו.

ערב של אושר במיכאל

לאחרונה אני בוחן את האפשרות לקחת כמה מחברי לארוחה מושחתת במסעדת מיכאל במלון רן בתל אביב. פקדתי אמש את המסעדה כדי לשוחח עם מיכאל, והוא אמר לי שאם כבר באתי, אני לא יכול ללכת בלי לאכול כמה טעימות.

שמו של מיכאל יצא למרחוק. הוא היה בן ארבע כשפתח את המסעדה, אחרי שבישל עם סבתו בהרי הגליל במשך 52 שנה. מצויד בתבונה קולינרית מתוחכמת, טאץ' מהמטבח האוזבקי המהולל וסקרנות שאינה יודעת שובע, החל הנער רוקח מני מטעמים כיד הדמיון הטובה עליו, כשכל מנה היא טיל מונחה לחיך, לשפה וללשון. אדוני הארץ, ראשי המשק וניצב בר לב נצפו יוצאים ממטבחו עולצים, מאושרים, בוכים וצוחקים, מעתירים עליו מילות שבח, חנופה והלל. אפילו הרב הקדוש ה-MRI מנתיבות הגיע, ואחרי שהצליח להפריד את החול מן הקודש ואת הטמא מן הצלחת, בירך, טעם והודה ש"אם זה לא כשר, מישהו צריך לקחת את הקדוש ברוך הוא לשיחה צפופה".

חשבתי לדחות את הצעתו של מיכאל הצעיר שהרי כבר אכלתי ארבע מנות ביועזר אחר הצהרים וקינחתי במקנגטס בלאפה אצל מקחסן ביפו, ואפילו זוגתי דולצינאה שידועה בקיבולת שלה כבר איבדה את ההכרה (ואנוכי נאלצתי להשליך אותה בצפרדע של פסולת בניין בירקון). אבל נזכרתי שעם אוזבקים לא מתווכחים, ובמיוחד כשהדברים נוגעים לאוזבקים שצדים את חזירי הביצות שלהם בעצמם עם מסקנטייפ וסכין יפנית, ושיש להם משפחה גדולה בפתח תקוה וחצור הגלילית. אז נעתרתי.

המנה הראשונה, ברבוניה בשמן קיסוס (457 שקל) טבולה באניצי פשתן וצרובה בלשלשת יונים שעופשה בתהליך ממושך היתה לי כהתגלות. בוהה אני בסנה והוא אינו כלה. כמה חבל שנגמרו הברבוניות, אבל עוד זה נתאכל וזה בא, ומיכאל העתיר על השולחן גם פריכיות ארמדיל שטוגן בחלב דודתו, בתוספת לבבות אננס בהבשלה איטית (382 שקל) וצמחי תבלין שגודלו בקיבתו של פואד בן אליעזר. לצד אלה הוגש לי טחול תוכי צרוב (522 שקל) משכשך בטריאקי שנסחט מאשכיו של מלך תאילנד, כשזה שהה בג'אקוזי המלכותי בקוסאמוי, מלווה בתפוחי אדמה אלוהיים שמקורם באדמות שיח מונס שחוזקו בחלודה ממשחטת הרכב בשכם ובשתן גמלים אורגני. וכאילו לא די לי בכל הטוב הזה, הוסיף מיכאל והערים על שולחני גם תקרובת פנקריאס אווז אפוי (943 שקל) בפרחי לילך וחרדל שעובד מקיבת עובד ציבור.

אין מלים לתאר את העונג! דומה שהברבוניה והארמדיל יצוא לשוח בחיכי, במרפסת נורווגית מלכותית, משקיפה על פיורדים נצחיים, בעוד הטחול והפנקריאס פוצחים בוואלס של ערב בארמון וינאי של רנסנס. עצמתי את עיני וראיתי את בת דודתה של סבתי (שנספתה באושוויץ לפני 67 שנים) גומרת וגומרת וגומרת כאילו כל חיל הפרשים הבווארי עומד עליה לכלותה.

עוד אני מנסה להשתיק את הקרובה הצורחת בראשי, ומיכאל בא מצויד בגזוז כוסברה של בין מנות. בלעתי בשתיקה ודבקה לשוני לחכי והיו תותבותי לטוטפות בין כסה לעשור, וחשתי כאילו שוכב אני עם נמר וגדי. בלי בגדים.

עודי מודה ומשבח ומהלל ונתעלו להן המנות העיקריות על שולחני. ראשון עלה ובא נתח נקבת גנו מאושרת (2376 שקל) שנצרב על הגריל עם יין אדום מצומצם ואגן צימוקי מרלו אפופים בעשן וולקני. למה מאושרת, שאלתי את מיכאל, אבל הוא חייך, ממתיק סוד, עד שנעתר וסיפר לי שבנה של הנקבה מונה לסגן בכיר לממונה על ענייני התעסוקה בוולטה תחתית. המהמתי באושר בעודי נוגס בנימוח נימוח הזה, והנה עלתה ובאה רצפת אגן של תמנון חרדתי מארץ האש (1751 שקל), שהושרתה במיצי יונת דואר צ'יליאנית, בצלצלי שאלוט ושקדים טחונים מדרום מזרח ונצואלה. מיכאל, יושב לצדי, האיץ בי לטעום את שאריות הזרע ברצפת האגן, וציין שאת התמנונות צדים רק אחרי שהן מזדיינות, כי אז הן נוטות לקלות דעת ולטעויות אסטרטגיות. היה נפלא. מלא בנפתולי טעם ותשוקות לטיניות, מתעמר בך ומפתה אותך מחד, ואז מתמסר. מנה נדירה.

לסיום המנות העיקריות הובאו לשולחן שקדי קרנף אינדונזי שנקצרו בעודו בחיים (3422 שקל), ואשר תובלו בתפרחת בפאלו ועלעלי חסילונים ורדרדים ממימי ימת מרמרה. והיתה גם הפתעה: מיכאל הביא עמו את הקרנף שצפה בי לועס את שקדיו ושאל, במבטא ייקי, אם הבשר עשוי כהלכתו. ליקקתי את אצבעותי והנהנתי, והקרנף (מסתבר ששמו לודוויג) סב בנימוס ושב למטבח.

מיכאל שלח לאחר מכן נוזל לימפה של זברה, מותסס בעלי רוזמרין ונגיעות שלבקת חוגרת, כדי להכין את חכי למנות האחרונות.

ראשונה הגיע מנת קיש נתחי אבטיח (1211 שקל) במסקרפונה שאיבד את דרכו עם פולי שוקולד שעובדו במעי הגס של יאק טיבטי ומיצי אבולה. אליה התלוותה עוגת שורש סירפד מעודנת (1762 שקל) בניחוח בואש סומטרי ומעוטרת נתחי ירגזי מצוי צרובים בתותה של בתולה אינדונזית וכן לבבות גללי טלה אפויים (1432 שקל) בפתיתי אבץ קונגולזי ורסס פטרוזיליה אפגנית ספוגה בדם מארינס אמריקני.

איך לתאר את זה? נחשולי מתוק וחמצמץ, גאות של פצפוצים לצד שפל נימוחות. אני זוכר את עצמי נאנק בעונג ומתייפח מאושר, מתבולל אל תוך המגשים והחמגשיות והמסטינגים כאילו אין אני מוקף בראשי המשפחות העשירות בישראל ומשפחות הפשע ומשפחת השכול. קיבתי חישבה להתפוצץ אבל ממילא אף פעם לא היתה חזקה במתמטיקה, ויצא לה רק 42. הבנתי שהמטבח של מיכאל הוא הוא התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום והכל.

ביציאה נישקתי את ידו של השף הגאון וגם הבאתי לק כי נשאר לו שם משהו מהמטבח, ואמא תמיד אמרה לי שאוכל אסור לזרוק.

לא משנה מה המחיר, בקרוב כולנו נשוב וניפגש במיכאל.

%d בלוגרים אהבו את זה: