Tag Archives: ספרינגסטין

מחשבות בסיסיות על אהבה

טוב, אז ברוס ספרינגסטין הוציא תקליט חדש. מי שנחשף קצת לבלוג הזה בשנתיים האחרונות יודע שבשבילי זה ביג דיל.

למרבה האימה, טרם קניתי את התקליט. יש לי תירוץ, אני חושב: זכיתי בתקליט בתוכנית של 88FM! פעם ראשונה בחיים שאני זוכה משהו. אולי גם הפעם הראשונה שאני מנסה. אז כאמור, עוד אין לי את התקליט, אבל אני מקווה לקבל אותו בימים הקרובים.

אתמול קראתי משהו שבן שלו כתב על ספרינגסטין בהארץ. זוגתי הזהירה אותי שזה לא אוהד, ואכן, זה היה מניפסט של "למה אני לא אוהב את ספרינגסטין". קראתי בעניין ובהנהון, וסיכמתי ב"על טעם ועל ריח".

אני כותב את הפוסט הזה ושומע בה בעת את ההופעה שספרינגסטין נתן לפני כמה ימים. אז במסגרת הזו אני גם שומע (שוב) את השירים החדשים, שעוד לא שמעתי מספיק. האמת היא שעוד לא נפלתי על התחת. והאמת היא שלא אכפת לי. אני אוהב את ספרינגסטין. אני לא אוהב הכל, אבל אני אוהב אותו. עם כל הלב. והפוסט הזה הוא עוד ניסיון להסביר את זה, ואולי גם להסביר לעצמי משהו על אהבה.

יש לי חבר שאני מאוד אוהב, ששונה ממנה באופן קיצוני. בכלל, הוא טיפוס קיצוני: הוא אוהב או שונא. הוא בעד או נגד. ההתייחסות שלו, כמעט לכל דבר בעולם, היא פרו או אנטי. בחור מרתק, ואחד האנשים עם הכי הרבה תשוקה ואינטגריטי שראיתי מעולם.

והוא אוהב אותי, אז הוא עושה מאמץ לשמוע את ספרינגסטין, שלא תמיד דיבר אליו במיוחד. לפני כמה ימים הוא סיפר לי על המשפט הזה שספרינגסטין אומר בזמן האחרון, ש"העבודה שלי היא למדוד את הפער בין החלום האמריקני למציאות האמריקנית".

"זה משפט יפה", אמר לי החבר שלי.

"זה חרא של משפט, אחי", אמרתי לו. "זה משפט של מישהו שמנסה להסביר את מה שלא תמיד צריך להסביר. מישהו שמחפש הצדקה". מוזיקה מסבירה את עצמה. להסביר אותה, לנסות להכניס בה סדר והיגיון, זה ביקורת אמנות. למה שמיים כחולים זה יפה? למה צחוק מתגלגל של ילדה בת ארבע וחצי ממלא אותי באושר? ככה, לעזאזל. מה אכפת לי למה?

ואחרי שהייתי רוחני, אעשה את מה שאמרתי שאסור, ואסביר למה אני אוהב את ספרינגסטין. אולי כבר כתבתי את זה בעבר. בטוח כבר כתבתי את זה בעבר. אז מה? ככה זה באהבה, אתה נהיה רפטטיבי.

מה ספרינגסטין מייצג עבורי? למה יש לי פוסטר שלו במשרד מעל הראש? למה הוא האחד שאליו אני פונה בחיפוש אחרי מוזה?

אז ככה, הגמד משורר בחסד. כותב שאין כמותו. יש שורה מטרידה כזו של אנשים, כמו בוב דילן ופול סיימון וג'ון לנון ומאיר אריאל. אנשים ששרים את המילים שלהם, אבל שהמילים שלהן שרות בעצמן. אפילו בלי המוזיקה (ולא משנה כמה המוזיקה של סיימון ולנון מופתית או גאונית). אנשים שהמילים שלהם יחיו לתמיד, בין אם הן מנציחות תקופה או תחושה או את רוח האדם. ספרינגסטין שם, בשורה הזאת.

וזה מעניין, כי הבן אדם פלצן. בטח ספרינגסטין המבוגר של המאה ה-21, זה שכבר קיבל את כל הכבוד והפרסים והכסף שמוזיקאי יכול להתפלל אליהם. הבן אדם מלא בתחושת שליחות, ואנשים עם תחושת שליחות הם מסוכנים, כמו קצין עם מפה ורעיון. הם יורים את החיצים שלהם ומסמנים מסביב את המטרה. ועדיין, עכשיו מתנגן ברקע The Rising, שיר שהוא המניפסט של המתים במגדל התאומים. ואפילו שם, הבן אדם כותב קסום, מופלא.

אבל כשהוא לא חדור בתחושת השליחות האנאלית של השנים האחרונות, ספרינגסטין הוא נפש חופשית, מלאת אהבה ותשוקה ו(מה לעשות)חוש טבעי לצודק ולנכון ולליברלי. הוא ווינר בכל רמ"ח אבריו, אבל הוא כותב תמיד את הלוזרים הגדולים, ברגישות ובאהבה ואפילו בצניעות. ואלוהים יודע כמה קשה לספרינגסטין להיות צנוע. הבן אדם מלא בעצמו כמו נפוליאון קטן. אפילו אביב גפן יכול לקחת אצלו שיעורים.

אני אוהב אותו גם בגלל התשוקה הזו, האמונה הבוערת, המסנוורת, שהוא צודק. כמו איזה נביא מזוין עם עיניים מטורפות. התשוקה הזו היא מה שמוציא את הצרידות מהקול הכל כך מיוחד ועדין שלו. התחושה הזו היא מה שסוחט את הצלילים המחרידים והיפהפיים מהגיטרה שלו.

להבדיל מרבים מאוהביו,  אני לא שומע את ספרינגסטין הרבה שנים. אני בכלל טיפוס שאוהב את פול סיימון ומתי כספי. אני זוכר שכשרק התחלתי להקשיב לו נון-סטופ, לפני שש או שבע או שמונה שנים, אמרתי לאשתי (המזועזעת) שיש משהו מאוד מאוד מקולקל במוזיקה הזו. כאילו עובר שם משהו לא נכון לאורך כל הקו המוזיקלי. אפילו בבורן טו ראן. וחשבתי שהמקולקל הזה הוא נפלא ומקסים ומיוחד. זה לא הנקי שאני רגיל ואוהב, של מוצרט ושל באך ושל סיימון ושל סשה ארגוב. זה תמיד נשמע כמו מכונת כביסה שנופלת לך על הג'יפ בקסבה של שכם. והרעש הזה הוא אמיתי אמיתי והכי כן שיכול להיות.

ויש את עניין האמריקאיות, שכל כך מסקרן אותי תמיד. אם אמרתי עד עכשיו שספרינגסטין הוא אמיתי, הרי שאמריקה באמת מייצגת בעיני בהמון מקרים את כל מה שמקולקל ומזויף. סלינג'ר אומר את זה בקול רם, ואפשר לשמוע את זה גם אצל פיצג'ראלד והמינגווי. טרומן קפוטה מצלם את זה נהדר. בזמן האחרון קראתי ביחד עם כל ישראל את סטונר, וגם שם יש את הציור המדויק הזה של כל מה שחולה בנפש האמריקאית.

עכשיו, קחו את האמריקנה הזו ואת החלום האמריקאי, ונסו להגיד את האמת בחספוס ובחן ובקול רם ולא מתבייש, ועדיין להישאר פטריוטים עד האוזניים. והרי האמריקאים לא יכולים להיות פחות פטריוטים מזה. ספרינגסטין מצליח ללכת על הקו הדק והמוזר והמטריד הזה, שגם מספר על כל מה שמחורבן באמריקה, וגם מצליח להמשיך לאהוב אותה בכל הלב. והבן זונה עושה את זה בתוך עטיפה מאוד מאוד אפשרית לעיכול. זה לא הלו קיטי או דובוני אפת לי. ספרינגסטין הוא יותר כמו בוב ספוג ופמילי גאי וג'ימי מקנאלטי וסטרינגר בל.  אול אמריקן מהמסד עד הטפחות, אבל אללה איסטור, כמה לכלוך!

החבר הקיצוני שלי, ההוא שכתבתי עליו קודם,  לא אוהב את הביטלס. "מה הם אמרו, בעצם? מה הם חידשו לעולם?", הוא מתריס. "האנשים האלה היו יותר פופלריים מישו אבל לא תרמו כלום לאנושות. מאידך, תראה את ג'ים מוריסון.  זה אחד שבא לביקור קצר, והשאיר אחריו משהו אמיתי, אותנטי, צודק, צועק, מיוסר, אותנטי".

אני לא מסכים עם אף מילה. אני אוהב את הביטלס וגם הדורס, אבל לא את הכל. ת'כלס, הביטלס משעממי אותי לפעמים, וגם להם יש שירים פחות טובים. גם לדורס. אבל זה לא משנה. אתה לא חייב לאהוב הכל, עם כל הגוף ועם כל הנשמה כל הזמן. מספיק לאהוב מספיק. הרי כשאנחנו מאוהבים עד האוזניים אנחנו לא יצורים מי יודע מעניינים או קוהרנטיים.

ספרינגסטין מעצבן אותי לפעמים כשהוא מתנהג כמו משיח, או כשהוא מלא בעצמו מדי. הוא מרגיז אותי גם כשהוא עושה ביצוע לא מספיק ידידותי לסביבה של The River. כל זה לא משנה לי באמת, כי כשאני לוקח את הכל הכל ביחד: את ההתלהבות והמילים והכוונה והמאמץ האינסופי לתת את כל מה שיש לו ואת היכולת לספר את הסיפור כל פעם מחדש, מזווית מרתקת ומטרידה, וגם את הבלדות הגדולות האלה, שמפלחות את הנשמה, זה פשוט מספיק לי. זה אפילו יותר ממספיק לי. זה מספיק כדי להיות הנישואים המוזיקליים שלי. לא יודע אם זה לנצח. ההתחייבות לאשתי ולילדים זה כל הלנצח שאני מבטיח, אבל נראה לי שזה לעוד הרבה מאוד זמן.

משהו מוזיקלי קטן ודל

קודם כל וידוי קטן: אני לא יודע לכתוב על מוזיקה. המקום הלא ורבלי החמקמק הזה נמלט כל פעם שמתקרבת אליו המקלדת שלי. אני מקיש ומקיש ומקליד, והוא בשלו: פה ופורח חליפות. רגע הינו, רגע אינו. כמו "הנה הנה הנה" של מתי כספי ואהוד מנור. עולה עולה ונמלט ולא שב.

ואחרי הגילוי הנאות הקטן והמצ'וקמק הזה: פוסט.

מקום מרגש, היכל התהילה של הרוקנרול. דווקא קטן ואינטימי ולא איזה יצירה ארכיטקטונית מאז'ורית. אם אני זוכר נכון אפילו יורדים כמה מדרגות מהרחוב בוילג' לכניסה. באותה מידה זה היה יכול להיות פאב או חנות מזון לחיות בית, אבל מרגע שנכנסת פנימה, יש בו משהו מהמקדש. שורר שם שקט מוזיאוני מופתי, ורק האוזניות שנותנים לך בכניסה מפרות אותו מדי פעם באיזה השתוללות פיט בונית או גיטרה הנדריקסית או צרחה לנונית.

לא יודע איך זה קרה, אבל זאת המוזיקה שגדלתי עליה. סיימון וגרפונקל והביטלס וקאנטרי ג'ו אנד דה פיש (!) וקנזס: שילוב מוזר ומטריד של קלאסי ושל מזדמן, של חול ושל קודש, של יהלומים ושל חרא, של אבבא ושל בוב דילן, של לד זפלין ושל ניק קרשו, של הבי ג'יז ושל פרינס.

אז כשאני נכנס למקום כזה, הוא מזיז בי משהו ראשוני. ואפילו שאתה כבר גדול וציני ומתוחכם ורואה שזה בסך הכל עוד מפעל אמריקאי מסחרי מהוקצע, אתה מוחה דמעה ומסנן "שימותו האמריקאים האלה. זה לא חוקי לעשות מפעל אמריקאי מסחרי ומהוקצע מרגש כל כך".

הייתי שם לפני שנתיים. היתה שם תערוכה של ג'ון לנון, עם תווים שלו ואיורים שלו ומילים שלו ותמונות שלו וקליפים שלו וז'אקט שלו וגיטרה ופסנתר. ובכל פינה שהתיישבת בחדר הזה, התנגן שיר אחר. ההתרגשות מהטכנולוגיה כמעט מבלבלת במקומות כאלה, אבל המוזיקה מרגשת יותר. והפסנתר! פסנתר בשר ועץ. של לנון! הו!

אבל עם כל האהבה הראשונית והנצחית שלי ללנון, רוק אנד רול זה בשבילי זה מישהו אחר. ובכלל, האהבה הכי הכי גדולה שלי היא כבר לא הביטלס. בוגד בוגדני שאני.

כי מתישהו בדרך עזבתי את אנגליה ועברתי לאמריקה. כמו לנון. והביטלס והסטונז ולד זפלין התבלבלו לי בתוך פול סיימון וג'ניס ג'ופלין ודילן ודון מקלין, ואחר כך גם פרל ג'אם וכל יתר הסיאטל ההם של הניינטיז. וכשנפגשתי בפעם השלישית או  הרביעית בחיי בספרינגסטין, הוא ארז לי את כל אהבתי הישנה לרוק אמריקאי לתוך משהו חדש ויוקד. כמו נישואים שניים. שניים ואחרונים למדי.

אז כשנכנסתי לחדר של ברוס ספרינגסטין שם ברוק אנד רול הול אוף פיים בניו יורק, במקום שאינו כאן, ושבו ספרינגסטין הוא איקונה מהרמה של דילן וג'ון לנון, הלב שלי יצא לפרפור חדרים מאושר. ירדתי ברמפה מתונה, ולפני שראיתי את הפריט הכי גדול במוזיאון, השברולט הישנה שלו, ששימשה אותו באצע שנות השבעים, התחילו להתנגן המפוחית והפסנתר של Thunder Road.

והצלילים האלה לוקחים אותי כל פעם בחזרה הביתה. לבית הרחב הידיים ולאופקים הרחוקים הרחוקים של ניו ג'רזי ושל נברסקה ושל ויומינג ושל ניו מקסיקו. הצלילים החרישיים האלה שמקדימים את דלת ההזזה הנטרקת שבתחילת השיר, שלוקחים אותי לבית הדמיוני שלי, שמעולם לא היה שלי, ומחזירים אותי לילדות הדמיונית החליפית, שספרינגסטין הוא הבורא שלה. למקום שבו הארץ גדולה והאפשרויות מוגבלות, למקום שבו חלומות מתנפצים ושבים ונחלמים. למקום שהוא לימבו רחב ידיים וכואב ויפהפה של החמצות ושל אהבות אבודות, של מכוניות מתקלפות ושל צירים חלודים. מקום שהוא הנרניה הבוגרת והעצובה שלי. רק שלי.

אז יום הולדת שמח, מיסטר ספרינגסטין. מעטים הביאו לי כל כך הרבה אור לחיים האלה. תודה, ורק תישאר כאן עוד הרבה הרבה זמן.

דרך ארוכה הביתה (תרגום)

לפני כמעט ארבע שנים ברוס ספרינגסטין הוציא תקליט. קראו לו Magic, וזה התקליט שהשפיע עלי יותר מכל תקליט אחר בחיי. תקליט ששינה את חיי מקצה אל קצה.

התקליט הזה היה כתב מחאה חריף ונוקב נגד ממשל בוש, נגד פשיטת הרגל המוסרית של אמריקה, נגד אובדן הערכים הבסיסיים של האמריקאי העובד. נגד יחסי ציבור.

ואני הייתי יחצ"ן.

אני זוכר את זה כמו אתמול. קניתי את התקליט ברעננה, ושמעתי אותו פעמיים עד הבית. פתחתי את הדלת ואמרתי לאשתי שזהו, הגיע הזמן לסגור את משרד היחסי ציבור שלנו. אנחנו לא יכולים יותר לשרת את המערכות הכלכליות הרקובות ולטעון שרק עשינו מה שאמרו לנו. ומה עם מוטורולה? ופעילות ההיי-טק של האחים עופר? וחצי מקרנות ההון סיכון במדינה הזאת? ועוד 20 לקוחות? "שיסתדרו".

ומה יהיה איתנו? ממה נחיה? "נסתדר".

למחרת הודענו על סגירת המשרד.

מאז אני אומר פחות או יותר מה שמתחשק לי, גם אם זה לא נעים ללקוחות שלי. ואני יותר לא מוכר את נשמתי לשטן.

כלומר, לפחות לא בריטיינר.

נזכרתי בשיר כאן למטה בעקבות התגובות האחרונות לפוסט הקודם שלי. יואב אבני ביקש שלא אערבב את ספרינגסטין עם אתי אנקרי (צודק יואב, סליחה. הנה ספרינגסטין סולו). מגיב אחר, שאני לא מכיר, דיבר על הזחיחות של בעלות בתים שמדברות על השוכרים שלהם, שמצויים במאהל.

הדרך הארוכה הביתה בשיר הזה, היא הדרך בחזרה אל עצמנו, אל כל מה שהיה יקר וחשוב ואידאלי לפני שהתבהמנו. הוא נכון לאמריקה, והוא נכון גם לנו. אז תרגמתי. הדגשתי בית קצר, שהוא הלב של השיר, הלב של התקליט, הלב של הדברים שאני מנסה לזכור.

דרך ארוכה הביתה

בליל אמש עמדתי בדלתך

מנסה להבין מה התקלקל

את רק הנחת דבר-מה בידי – ונעלמת

יכולתי להריח את הירוק העמוק של הקיץ

מעלי זרחו אותם שמיים

ומרחוק יכולתי לראות את העיירה שבה נולדתי

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

ובעיירה עברתי ליד המכולת

והסַפר ברחוב הדרומי

הבטתי בפניהם

כולם היו זרים גמורים

בית הפלמ"ח על הגבעה

עמד שקט לבדו

המסעדה היתה מנותצת ונעולה

ועליה רק שלט, "לא פה"

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

כאן יש לכל אחד שכן

ולכל אדם חבר

וכל אחד ימצא סיבה להתחיל מחדש

אבי אמר לי: בני, הבט היטב

נולדת במקום מקסים

שמאמץ אותך אליו בחיבוק

איש לא יחנוק כאן, ואיש לא ייוותר לבדו

והדגל שלך מתנופף מעל בית המשפט

משמעו דברים מוחלטים:

מי אנחנו, מה שנַעֳשה – וגם מה שלא

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

אמצע הלילה ואמצע החיים

אני לא יודע למה, אבל תמיד נראה לי שיש המון אנשים שנולדו במזל תאומים.

מוזר, אני יודע. במיוחד לנוכח העובדה שמזלות לא ממש מעניינים אותי. נדרשת ממני מחשבה של ממש כדי לגלות מהם המזלות של הילדים שלי. אני, אגב, קשת. אני יודע כי מקועקע לי קנטאור על הכתף, והוא אוחז בקשת. וגם כי אמא אמרה לי. משובת נעורים של בני 19, אין עליה מחילה, אז הקעקוע האידיוטי הזה ייוותר מרוח שם, לפחות עד שיהיה לי מספיק כסף למחוק אותו.

ובחזרה לתאומים: מזלם של ההפכפכים הנפלאים. רבים מחברי הטובים נולדו במזל תאומים. חלקם כבר אינם חברים קרובים. חלקם אפילו מת. התאומים המקוריים גם הם מתים בחלקם. קוראים להם "דיוסקורים", והם מוזכרים אי פה אי שם ברקיע המיתולוגיה. הם היו בניה של לדה, האחד מזרע זאוס ותאומו מזרעו של בן תמותה.

קראו להם פולוקס וקסטור, ובגלל אבותיהם השונים, הם התברכו בכמה תכונות פיזיות שונות. החשובה שבהן היתה חיי הנצח – אלה שהוקנו לפולוקס ואלה שלא ניתנו לאחיו, קסטור (ולשוחרי האיליאדה: זה לא הקסטור ההוא מטרויה, אלא אחד אחר לגמרי). כשקסטור מת וירד שאולה, הלך פולוקס אצל אביו זאוס והתחנן להישאר עם אחיו, ומאז הם כמו פרספונה, חלק מהזמן בשאול – והיתרה בשמיים. יש חוקרים שאף טוענים כי הדיוסקרים הם שטבעו את הביטוי הצה"לי המפורסם "שבוע-שבוע".

ואני נזכר בכל זה בימים האלה ממקומו של האדם שכבר אינו צעיר כשהיה (נו, שוין, אל תתחכמו. אני יודע שאתה אף פעם לא צעיר כשהיית). ותיכף תיכף דופק לי בדלת יומולדת 40, ואין לך זמן טוב מזה לעשות משבר אמצע החיים, בטח ובטח אם גם אסור לך לעשן תוך כדי שאתה מהרהר במר גורלך. וכך, כמו תאומים, אני רק בן 40, ולפיכך אין אני מת לגמרי. עם זאת, כמו תאומים, אני בן 40, ולפיכך קצת מת בחלקי.

אז אני נשען על ספרינגסטין ידידי, ששר יפה כל כך על היומיום שחובק אותנו אליו ללא רחם, ועל הבטחות שכבר לא נקיים. על האהבות האבודות ועל המשחקים המכורים כולם. ואני מביט ימינה אל הפוסטר שלו שעדיין מתנוסס על הקיר לימיני, כדי להיזכר שכל זה לא נגמר. זה בקושי התחיל.

ואז שוב אני יוצא לדרך. מחר תזרח השמש והאפלה תיעלם מהחלונות / נתראה בארץ התקוה והחלומות.

(השורות האחרונות הן מהשיר שכאן למטה)

לב רעב

"יש לי ילד ואישה בבולטימור

נכנסתי לאוטו, כדי לא לחזור"

(ברוס ספרינגסטין)

באחת עשרה וחצי בלילה פשוט קמתי ועזבתי. היא ישנה במיטה שלנו והבן שלה ישן בחדר שלו. הבן שלה שנראה בדיוק כמוני, רק בקטן, עם העיניים החכמות האלה, שכאילו אומרות לי כל הזמן שהוא לא קונה את כל השטיקים והשטויות שלי, ושהוא יודע מה הטעם של המיץ של הפחד בקיבה שלי; הבן שלה שלא צוחק מהבדיחות שלי כי יש לו בדיחות משלו.

הם שניהם ישנו ואני ישבתי מול אלף איש באיזה רשת חברתית, ופתאום לא יכולתי יותר, אז חטפתי את המעיל השחור הארוך, שעדיין גורם לי להרגיש כמו איזה סטודנט מתוחכם לפילוסופיה, ויצאתי החוצה לתל אביב ולגשם. השארתי גם את אלף האנשים על המסך, אלה שיושבים שם, עורגים למעט מגע אנושי מסונתז, כי לא יכולתי יותר. קמתי ועזבתי אותה ואותו ואותם ואת הבית שלי, והחלטתי לא לחזור יותר לעולם.

הלכתי לנורדאו כדי לקחת מונית שירות קו חמש. כזאת שתוריד אותי בלב המאפליה. צעדתי ברחוב רטוב, המגפיים שלי הפרו את שלוות השלוליות והמעיל עטף אותי בקור התל אביבי המינורי. הדלקתי סיגריה והרגשתי פילם נוארי. העטלפים על צמרות העצים הביטו בי במהופך והספסלים היו עמוסים בהומלסים קפואים למחצה, שהתגודדו ונצמדו זה לזה כדי להתחמם. ברגע אחד חשבתי שאני רואה בזווית העין טורף גדול, אבל אולי היה זה סתם אדם-זאב רגיל.

במונית אמרתי שלום והעברתי את הכסף קדימה. הבטתי לצדדים. ישבה שם אסופה תל אביבית של טרם חצות. שתי נערות ושלוש בחורות וזוג מבוגר. הם כולם התערבלו לבליל של עקבים וגרבונים ושפתיים משורבבות. הייתי חופשי וכל האברים הנשיים במונית נצנצו כמו תפוזים ניאוניים בוהקים, מחכים לקטיף. הייתי אדון העולם, שהכל רובצים לפתחו, אבל הסתכלתי על המגפיים שלי כי נורא התביישתי. בדרך עלו גם שתי אנטילופות ומיהרו לפינה כדי לשבת לפני שהנהג נוסע ולא להחליק.

באבן גבירול, רגע לפני הסנטר, התגודדו עשרות בליינים, וחשבתי שלמה לא, אולי גם פה בדרך לאלנבי ולמאורות החטאים שלו. אני רווק סופסוף, אחרי כל השנים איתה ועם הגמד המבעית הזה שלה והעיניים המטרידות שלו. אחרי כל השנים האלה של הסתגרות בבית, של טיפוח וזוגיות ואולי תעשה לי כוס תה, הייתי שוב הרווק המיומן של פעם, מרחרח את סביבותי ומחפש אחר טרף חמים שיגרש את החושך והקור של הלילה הזה.

אז התגודדתי עם המתגודדים בפתח של בר ובחנתי את סביבותי. מקרוב העשרות התפלגו לרביעיות ושלישיות וזוגות ובודדים. הם פטפטו בביטחון או סימסו חדורי מטרה, או בטשו באספלט או כססו ציפורניים או העבירו ציפורן על מסך מגע, מכריזים שהם "כאן" לכל האנשים ששם. עסוקים כל כך, אבל גם ממתינים בדריכות לאיזו שריקת פתיחה. התקרבתי אל הדלת כדי לראות למה מחכים, וכמו שאני פותח את הפה כדי לשאול את השומר על מה ולמה נאספנו כאן הערב, נפתחה הדלת ונקראנו פנימה. נכנסתי ועליתי במדרגות, וגדוד הצעירים מאחורי. למעלה התיישבתי על הבר והזמנתי וויסקי ובירה. את הסיגריות הנחתי על הבר, ממתין לאות מהציבור, אם מותר אם אסור.

העשרות הפכו, כך נראה, למאות בודדות, וגדשו את הבר. דקות אחדות נקפו וכוסות בירה הופיעו בידיהם ואיזה זיק של תקוה נצץ להם בעיניים. הם היו יפים וצעירים, בכל הצבעים והבגדים והנעליים. אחרי דקות אחדות, כאילו לפי אות, נסגרו הדלתות, הוצתו מצתים, והגדודים, כאחד, החלו להרעיל את עצמם באלכוהול ובניקוטין ובריחות מתקתקים אחרים שדגדגו לי את הנחיריים. הנחיל האנושי שתה ועישן ועישן ושתה, כאילו הנה הנה נופלות חומות העיר. ועם מכת הרעל באו גם המוזיקה מחרישת האוזניים והחושך, וההמון שוב הפך לפרטים ולבודדים מלאי כוונה, מתרכזים איש איש במשקאותיהם ובסיגריות שלהם, ולגמו ושאפו ושאפו ולגמו. הם נראו כל כך אבודים ובודדים, שכמעט התכווצה בי איזו אהדה בסרעפת, אבל במקום זה משכתי כתף והצטרפתי. אחרי ששקע משהו מאבק הגשם שבחוץ, החלו להתחכך ברגלי גם חתולים גדולים ומן הקירות השתלשלו נחשים עבים, מאיימים למראה אך אדישים לסביבתם, מרקדים את ריקודי פיתולם וצדים טבעת עשן אקראית. את המוזיקה המחרישה פילחו מדי פעם גם צריחות ציפורי שיר וקופים, אבל הם נותרו נסתרים מעין.

לקח כמה דקות, אבל גם באפלה ובמהומה החלו אנשים לזהות אותי. הם באו בזוגות ובשלשות, מציגים את עצמם, נרגשים מנוכחותי הנדירה, מתקרבים בחשש, מספרים לי משהו שלא שמעתי. שאלו איפה אשתי ואיפה הילד, ואם אני בא לכאן הרבה, משוחחים כאילו המוזיקה המחרישה אינה נוגעת להם. לא פעם הטיתי אליהם אוזן, שידברו אל תוך האפרכסת, ועדיין לא שמעתי כלום. אבל הם נראו כל כך רכים ופגיעים, ששיתפתי פעולה והנהנתי וחייכתי. להקת תנים קטנים התיישבה גם היא לרגלי, ובהפסקות בין השירים מילאו יללותיהם את החלל החשוך.

לפתע השתתקה המוזיקה, והבליינים החלו לעלות לבמה. במה קטנה, מוקפת אויבים מעודדים וצורחים. אחד אחד, או שניים שניים, הם עלו לבמה כפופי גב וקפוצי מבע, ושם, לפתע, פשטו את צורתם ולבשו חדשה: בהרף או הרפיים של השתנות הם פשטו את כל מגושמותם ובדידותם השקטה המצעקת, ולבשו במקומן תעוזה וזעם. מזוככים ומאושרים הם זעקו אל תוך המיקרופון, מלווים במוזיקה ובטקסט שמוקרן לעיניהם, איש איש את שירו, ונראו פתאום אחרים: אמיצים, נטולי עכבות.

אחרי שעה של תהלוכת הקסמים הזו, הרמקול הזמין אותי לשיר. מעי רחשו איזו לחישה מהוסה של נחש נבהל, ומעיין דק בקע בעורפי ופיכפך במורד שדרתי, אבל ניסיתי לזקוף מעט את גווי בדרך אל הבמה, נדחק בין מעילים וגפיים ופרוות וזנבות, וכשהרמקול כבר עמד להתייאש, עליתי לבמה והפלייבק של ספרינגסטין, של תוף וגיטרה וקלידים, אמר לי בעצמו מה אני הולך לשיר.

ובאמת, כששפתי ולשוני וגרוני החלו לדקלם את הטקסט המוכר, הרגשתי איזה סיב שמותח את אברי ומקבע את יציבתי ומרגיע את שרירי, והזיעה על שפתי הבריקה והעשן ואדי האלכוהול התחלפו בריח עלווה אמזונסית משכרת, והתופים נדמו נכונים כל כך, וכששרתי את המילים על הספר הזה שאני מנסה לכתוב, התפוצצה מרגלי להקת תוכים לקול צווחות הקהל המאושרות. כשהבטתי אחורה עוד הספקתי לראות את להבת הדרקון שבה ונבלעת בנחיריו, והוא נסוג בחזרה אל נקבתו שמאחורי הבמה, ואחרי רגע שוב היה שם קיר של לבנים חומות ושותקות.

וכשירדתי מהבמה כבר לא הייתי מסוגר ומפוחד, והצעירים בקהל פינו לי מקום לעבור או טפחו על שכמי או עצרו אותי בהנהונים של הערכה, וקצות אצבעותי עקצצו מזרם שעבר בעצבי ובעורקי, והפך אותי גמיש וזקוף. הכרס הקטנה שלי נסוגה מפני איזה שריר אבדומינלי שהשתרג לו מהסרעפת המתרחבת שלי וכאבי הגב והכתף והברכיים נבלעו ברחש רקמות מתחדשות, בתוליות ותאוות חיים.

אולי גם גבהתי מעט. אינני יודע. אבל כשניגשה אלי אחת המתגודדות ועפעפה ופלירטטה היא נראתה לפתע נמוכה ממידותיה. הרגשתי חזק ומגונן, וידעתי לענות בחום ובהומור, מרתק אותי אליה, והיא התחלפה באחרת ואז עוד אחת, עד שלבסוף נחתה לקרבתי הנכונה, שהיתה במראה הנכון ובמידה הנכונה ובגיל הנכון ובריח הנכון, ודיברה דברים של טעם, שהדהדו מעל ההמולה וצלילי המפלים וריחות הג'ונגל. ואותה לא הולכתי ממני אלא אלי, והיא הלכה וקרבה, וקרבה והלכה.

הלכנו והתמזגנו, היא ואני, קרבים ולא נוגעים. כמעט קימוריה בשרירי וידי במותניה, נשימתה בפי ושערותיה מלטפות את נחירי, מפיקות ניחוח נקי וורוד. קולה מלטף באוזני ומילותיה מהדהדות בראשי בניגון של חסד ותבונה. וכשחריצי שפתיה קרבו לשלי, ונקבוביות לחייה נשקפו בעיני וגעש המפלים היה להמולת דמי בנתיביו, הרגשתי לפתע דחיפה החלטית בצדי. כשהשפלתי מבט אל מותני ניבטו אלי עיני יגואר רושפות ומאיימות. החתול הגדול קימר את גבו ומתח את זנבו, וניביו הארוכים לחשו אלי את זעמו בעוד הוא דוחף אותי, הצידה ואחורה, בחזרה אל הכסא הגבוה.

וברגע ששבתי והתיישבתי השתתקו לפתע הציפורים ונחתו על הבר. הקופים נתלו מלמעלה והביטו בי באימה. הרוקדים כמו קפאו לפתע במקומם, או עברו לתנועה בהילוך איטי, כמעט דוממים. רק הנחשים השתרגו בפרץ של תנועה אלסטית וירקו זה אל זה ולחשו את קולותיהם המהוסים, עד שברגע אחד של אימה, שלח אחד את ראשו לפנים, חטף קופיף קטן מחיק אמו ובלע אותו שלם.

כל זה נמשך רגע אחד יתום וקודר. עוד זה טורף, וכבר התחדשו המולת הבליינים ורעם המוזיקה ושריקות הציפורים. מובס, השבתי את מבטי אל הנכונה, והיא נראתה לי עכשיו יגעה ובודדה, צבועה צבעי מלחמה ומשחקת במחזה לא לה, שבה וחוזרת אל מעגל הרוקדים כל פעם שהתוף קורא לה. היא הביטה בי עוד פעם אחת והתאבכה חרש לכדי עשן כחול ונעלם, או שהתמזגה בקהל נטול הפנים.

וגם אני הלכתי ושחחתי ושבתי וליגוני ולמכאובי. פניתי במורד המדרגות החוצה, זנב קטן ועצוב כחוט שחור של טורבן פעם במעלה ישבני לרגע אחד והיה כלא היה. בחוץ הגשם פסק והשמיים המוארים בפנסי העיר הבטיחו בוקר כחול וקריר. חצי שעה המתנתי למונית השירות שלא באה, עם קומץ טווסים רוטנים וסופר מבוגר ורגוז, שהביט בי במשטמה ובהזדהות. בסוף עצרתי מונית וביקשתי מהנהג לקחת אותי הביתה.

הוא לא דיבר. רק לחץ על אחד הכפתורים שלו ונתן לויוולדי להתפשט בחלל המכונית. הושטתי יד ללטף את הלברדור שלו, שהצטנף במושב לידי, והוא נתן בי מבט רגוע ומכיר תודה. הנהג הציץ בי דרך המראה והנמיך ושאל אם המוזיקה או הכלב מפריעים. חייכתי אליו ואמרתי, "לא. להיפך".

ירדתי ליד הבית ועליתי במעלית ונכנסתי וסגרתי את הדלת מאחורי. הבית היה שקט וחשוך ובחדר של הילד הקטן שלה נשמעו רק נשימותיו הרגועות. כיסיתי אותו ורכנתי ללטף את שערו הקל, הבהיר. הוא פקח לרגע עיניים גדולות ושב ונרדם. בחדר שלנו פשטתי את המעיל ואת כל היתר, ונכנסתי ערום למיטה, מתכנס קרוב קרוב למקור החום.

איך לא סגרתי את החשבון בפייסבוק

בסוף הדברים ובתחילתם נשאלת השאלה למה כל זה טוב? פייסבוק, טוויטר, הבלוג הזה. למה זה טוב? למה אדם צריך לאוורר את התודעה שלו על בסיס כל כמה ימים או שעות או דקות, וחמור מזה, למה לכל הרוחות הוא זקוק לתגובות? אם אתה רוצה לאוורר את התודעה, תאוורר אותה. אתה לא באמת צריך לקבל 30 לייקים כדי שתהיה לך תודעה מאווררת.

ומילא זה, לא יודע אם קיימת איפשהו אנרגיה יצירתית, אבל אם היא קיימת ומחולקת במנות מוגבלות, הרי שהבלוג הזה, ואחיו בפייסבוק בטוויטר, אין להם רחמים. הם חולבים את האנרגיה הזו ללא רחם, מבלי להתחשב במאגרים עתידיים. הכל כדי לאוורר את הפאקינג תודעה. או, חשוד מזה, הכל כדי לקבל קצת תשומת לב או אהבה או כבוד או פירגון, או תקראו לזה איך שאתם רוצים.

בימים האחרונים אני שוב רץ על השורה הנהדרת הזו מתוך "ההבטחה" של ספרינגסטין:

Thunder Road, Billy and me we'd always say

Thunder Road, we were gonna take it all and throw it all away

ולמה לא? למה לא לזרוק את כל זה לעזאזל? את כל החברים מפייסבוק והעוקבים בטוויטר והבלוג הזה, שהוא התשה לא קטנה בפני עצמו. לזרוק את הסיסמא ולהוריד את המים. יש לי נטייה להקשיב לספרינגסטין. כבר עשיתי את זה פעם.

למשל, בסוף ספטמבר 2007, יצא תקליט שלו בשם Magic, שאני מאוד מאוד אוהב. זה היה תקליט מחאה קשה וחריף. ובשיר הנושא של התקליט הוא שר:

Trust none of what you hear

And less of what you see

זה היה שיר על השקרים שמאחורי משטר בוש האפל, ועל הניווט התקשורתי המהוקצע שאיפשר את כל הרוע ההוא. כששמעתי את זה הייתי עדיין יחצ"ן. ויחצ"ן מוצלח למדי. היתה לי חברה של שישה אנשים עם קרוב לשלושים לקוחות ארגוניים. היינו חברת הבית של ההיי-טק הישראלי. כשטייקון היי-טק היה צריך משהו עם התקשורת בימים ההם, הוא היה שומע את המשפט "אתה צריך לדבר עם צפריר בשן".

שנאתי כל רגע, אבל עשיתי המון כסף וחיינו ברמה גבוהה להטריד. ואז שמעתי את השיר הזה, ולמחרת הלכתי למשרד, פיטרתי את כל העובדים וסגרתי את החברה. אני לא יכול להיות חלק ממשהו שאני שונא, וספרינגסטין הסביר לי את זה בדרכו הפשוטה והישירה.

ועכשיו עוד פעם השורה הזאת, של לזרוק את הכל לעזאזל. אפלו הפסקתי לכתוב בפייסבוק כמה ימים. יצא לי מכל החורים, הרעש הזה. עד שאישה חכמה אחת שאני מכיר אמרה לי הבוקר, אל תזרוק עוד פעם את כל מה שעשית. ואם יש אחת שיכולה לעמוד מול ספרינגסטין ואני עדיין  אקשיב לה ולא לו, זאת באמת הבחורה הזאת.

אז הנה, אני נשאר. גם כאן וגם ברשתות החברתיות, בגלל הבחורה הזאת שאני מספר עליה כל כך הרבה בדיחות. כי אם יש מקור לכל האנרגיה היצירתית הזאת, אז זאת כנראה היא. וכל עוד היא נשארת, אז גם האנרגיה עוד פה. לכו תדעו, אולי פעם ייצא מזה ספר.

(והשיר בשבילה. שלוש שנים היא גדלה בתור ילדה על המדשאות בפרינסטון, ניו ג'רזי, אז זה אפילו מתאים. כלומר, קצת מתאים, אבל היא אוהבת את השיר ואני אוהב אותה, אז נלך עם זה)

ההבטחה – תרגום

הנה, אני חורג מפרויקט טום ג'ואד שלי לטובת שיר אחר.

השיר הזה, שוב, אוצר את אמריקה בארבעה בתים. נקודות הרפרנס הרלוונטיות היא סרט בשם Thunder Road בכיכובו של רוברט מיצ'ם מ-1958. השם הזה ניתן לשיר אחר של ספרינגסטין, אולי המפורסם ביותר שלו. כתבתי פעם פוסט סיפור לפי השיר ההוא. Thunder Road הוא שיר אופטימי על הבטחה. The Promise הוא סוג של המנון תשובה, על הבטחה מנופצת.

זה שיר על המבואות שיוצאים מניו ג'רסי, ועל המישורים הגדולים שבין לוס אנג'לס ומקסיקו. זה שיר על ריח הים וקריאות השחפים. זה שיר על שיכורים מיואשים ועל צירים חלודים. זה שיר על חברות ועל מכוניות מהירות. זה שיר על רמאים ועל מוסר כליות. זה שיר על הניצחון וטעמו המריר, זה שיר על חלומות קטנים וגדולים, ועל הפתטיות והמגוחכות שלהם, כשהם מונחים זה לצד זה. שיר שהוא הכי יפה והכי כואב והכי עצוב והכי מטריד שיש.

ואם לפעמים אני נשמע כמו בחור טיפה סרקסטי, אז הנה. הנה המשקפיים שלי. זה לא סרקזם. זאת אהבת אדם.

ההבטחה (תקשיבו לשיר. כדאי לכם)

ג'וני עובד במפעל, ובילי במרכז העיר

טרי עובד בלהקת רוק אנ רול

ומחפש את הסאונד המושלם

ולי יש עבודה קטנה בדרלינגטון

אבל בחלק מהלילות אני לא הולך

בלילות אחדים אני הולך לדרייב-אין, ובאחרים נשאר בבית

והלכתי בעקבות החלום כמו הבחורים האלה על המסך הגדול

נהגתי במכונית במורד הכביש המתרחק, בדרכים ללא מוצא ומראות רעים

וכשהתרסקה ההבטחה מימשתי כמה מחלומותי

את האוטו בניתי בעצמי

אבל הייתי צריך כסף אז מכרתי

חייתי סוד שהייתי צריך לשמור

אך השתכרתי לילה אחד וסיפרתי

כל חיי נאבקתי

במאבק שבו איש לא ינצח

כל יום החיים קשים יותר

בחלום שבו אני בוטח

דרך הרעם, הו מותק, כל כך צדקת

דרך הרעם, משהו גוסס על הכביש בלאט

ניצחתי פעם בגדול, הגעתי לחוף

אבל שילמתי מחיר גבוה

בתוכי הרגשתי שאני נושא רוחות מרוסקות

של כל אלה שהובסו

כשההבטחה מתרסקת אתה ממשיך לחיות

אך היא גונבת אי מה ממעמקי נפשך

כאילו האמת נאמרת אך אינה משנה דבר

משהו בך קופא

הלכתי בעקבות החלום במישורי דרום-מערב

בדרכים ללא מוצא ובבארים זולים

וכשהתרסקה ההבטחה הייתי רחוק מהבית

ישן במושב האחורי של מכונית שאולה

דרך הרעם, לאהבות האבודות וכל המשחקים המכורים

דרך הרעם, לצמיגים החורכים כבישים רטובים

דרך הרעם, בילי ואני תמיד אומרים

דרך הרעם, שנזכה בהכל ונשליך את זה לכל השדים

סופה יבשה – תרגום

(השיר השמיני בפרויקט התרגום של רוחו של טום ג'ואד)

איזה זיכרון אנחנו נושאים אתנו, בעצם, לבד מזכרם הוויזואלי של סרטים? הרי מה שהיה שלנו ומה שפגשנו ומה שחווינו מתעמעמים לכדי חמקמקות כמעט-אמורפית, למעט אולי המעט שנחקק על פולארויד.

פלצני, הא? אבל התוצר של זה הוא שאנחנו הופכים ליצורים נוסטלגיים נורא מוקדם בחיים שלנו. אני מוכן להישבע שבגיל שש התגעגעתי לאיזשהו עבר לא ברור. וכמובן, בגיל שמונה כבר הייתי עמוק בתחושת ההחמצה של אחד שלא היה בפלמ"ח. אחר כך גם פספסתי את המיתלה, גבעת התחמושת ותל פאחר, החווה הסינית ואפילו הבופור. ותחשבו על זה ככה: למה טובה אקסית – מיתולוגית או לא – למעט געגוע?

ותראו את האמריקאים האלה, איזה נוף יש לגעגוע שלהם, לדלת החורקת על צירה? איזה סרג'ו ליאונה זה, הא? קיבינימט. מאיפה אני אביא כזה עולם דימויים ויזואלי? מהמובטל בטיטו? מקוני למל? אני חופר הכי עמוק בוויזואליה הקולנועית שלי ונתקע ב"ארליך, תביא עוד ביצים".

אז איפה, תגידו לי אתם, איפה בדיוק תוכלו למצוא מדבר כזה, עם קרוואן ב-400 דולר לגור בו, ועם ברקים ללא גשם בקצה האופק? איפה? אני שואל כי גדלתי בנגב. ותאמינו לי, מדבר או לא מדבר, בנגב אין.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה, שבאנגלית, אפילו אובדן וגעגוע ואומללות נשמעים ונראים הרבה יותר טוב. בין אם הם מתארים את ההאנג אובר באיזה חניון זנוח ביוטה או טקסס או קליפורניה, ובין אם הם מתארים שיכור פתטי על הבר. השיר הזה, שדווקא אינו מהטובים בתקליט, חופן בתוכו כל כך הרבה אמריקה, המינגוויית וקרואקית וקארברית, שהוא מצדיק עוד מבט אחד. וכן, בסוף הוא עקר. עקר כמו סופה יבשה.

  

סופה יבשה

 

לבשתי חלוק על הבוקר

והבטתי בכיריים מתחממים

בהיתי מהופנט בכוס קפה

נעלתי מגפיים וסידרתי את המיטה

דלת הזזה תלויה על ציריה

דפקה לי את השינה כל הלילה

וכשהבטתי מהחלון

רק מראה אחד ניבט

 

סופת ברקים ללא מטר

רק סופה יבשה ואת בראשי

 

רדפתי אחר חום דמה

כאילו היה גביע קדוש

רוח יפה שירדה ממעל

אל ערב חיוור

והסוס עליו היא רוכבת

בועט בגשם המטונף

רעם כבד מתגלגל

על ערבת השיחים

אבל יש רק סופה יבשה על קו האופק

זו רק סופה יבשה ואת בראשי

 

הייתי נוסע לאזור הבילויים

שם היתה רוקדת, מתפרנסת בדחק

מעביר את הערב על בקבוק ג'ין

בעוד היא משוחחת עם הזכרים

 

וכשהשמש הצהובה כשתן

הביאה עמה את היום

היא אמרה "ממילא איש לא ייתן לרעהו

את מה שהוא צריך באמת"

 

ולבסוף אתה מתעייף מהמאבק

ומאבד את הפחד מהקץ

אך אינך יכול לאבד זכרון

ואת ריח הזיעה מן הגוף

וזה הכל סופה יבשה על קו האופק

אך סופה יבשה ואת בראשי

 

הגבול – תרגום

(שיר שישי בפרויקט התרגום של רוחו טום ג'ואד)

גאולה היא מושג נפלא. ובכלל, אולי גאולה אינה מושג, אלא בלתי מושג? מחשבה מעניינת. באנגלית אומרים redemption. מילה מפעימה, מעוררת געגוע.

מכירים את הסוף של "הבוגר", כשדסטין הופמן יושב עם קתרין רוס על המושב האחורי של האוטובוס ומחייך חיוך של ירח מגבינה? זו גאולה! אני לא מאמין בחרא הזה. דברו איתו בעוד חודש או שנה או שנתיים, כשהוא קם עצבני או כשפיטרו אותו מהעבודה או כשאשתו לא ישנה כל הלילה בגלל איזה תינוק צורח. בוא נראה איך ייראה השיער שלה אז.

גאולה כמקום להגיע אליו, גאולה ברמת ההישג – הזכייה בלוטו, היא קשקוש מוחלט בעיני, כי גם כשהגענו לקו הגמר וזכינו בכל מה שרצינו, אנחנו עדיין תקועים עם עצמנו. ולכן גאולה לעולם לא תהיה ההישג אלא הדרך עצמה. אני יודע שאני עלול להיכנס כאן לאיזו מלכודת קיטש, אבל לא כל כך אכפת לי. גאולה היא הדרך, וככל שהיא רצופת ביבים, ככה היא אמיתית יותר, נוקבת, בת קיימא, מהותית, משנה.

אם עברת בביבים והפכת לבן אדם אחר, טוב יותר – הרי שנגאלת. ואם אתה חושב שכל זה יעזור לך אחר כך, כשתקום בבוקר אחרי יותר מדי בירה, אז מצפה לך פגישה נוקבת ואכזרית עם המציאות.

מה שאני אוהב אצל ספרינגסטין בכלל, ובתקליט ובשיר הבא במיוחד, זה שהוא לא מורח אותך בקשקושים על המקומות הנפלאים שתגיע אליהם. אפילו ב-born to run שנגמר ב"יום אחד מותק, לא יודע מתי, נגיע למקום שאנחנו מחפשים ונלך בשמש", מה שחשוב באמת זה ש"עד אז – נולדנו לרוץ". אין אצלו קשקושים על הפרס הראשון, על המנוחה והנחלה, על עושר ואושר. יש לך רק את הכוסית של השכבה וגופה החלקלק ממים במערכה הראשונה, ואת האבטלה והאפתיה והייאוש במערכה השלישית.

"הגבול", השיר שמתורגם כאן, נוגע ברגע הזה שבו אדם מזהה את תקוותו לגאולה, ונכזב כי היא לא באמת מגיעה. אבל אולי אולי, הגאולה היתה שם כל הזמן והוא פשוט לא הבחין בה. וכל כך הרבה צער וערגה ויופי יש בו. באמת כדאי להקשיב.

  

הגבול

אחרי שהשתחררתי מפורט אירווין
הצטרפתי למשמר הגבול של מחוז סאן דייגו
קצת מוזר להיות אזרח מחדש
אחרי כל כך הרבה זמן

אשתי נפטרה לפני שנה
ועדיין חיפשתי את דרכי
אז הלכתי לעבוד במשטרת ההגירה
על הגבול בקליפורניה

בובי רמירז היה שם כבר עשר שנים
והפכנו לחברים
המשפחה שלו הגיעה ממקסיקו
אז בשבילו העבודה היתה קצת אחרת

הוא אמר "הם מסתכנים במוות, מדבר והרים"
משלמים את כל כספם למבריחים
אנחנו שולחים אותם הביתה והם שבים מיד
רעב הוא מנוע ללא חת

והייתי טוב בעבודה
מדים מסודרים ומגוהצים
בלילות רדפתי את צלליהם
בגאיות ובנקיקים

בלדרי סמים, איכרים ומשפחותיהם
אמהות צעירות וילדים בחיקן
בלילות חיכינו בקניונים
כדי להשאיר אותם מעבר לגבול

בפעם הראשונה שראיתי אותה
היא היתה במכלאות הנלכדים
עינינו נפגשו והיא הביטה הצידה
ושבה והביטה אלי

שערה שחור כפחם
עיניה השיבו אלי את אובדני
ילד בכה בידיה
ושאלתי "סניורה, האם אוכל לעזור?"

יש בר בטיחואנה
שבו בובי ואני שותים
כתף אל כתף עם אלה ששלחנו הביתה אתמול
נפגשנו שם, היא סיפרה ששמה לואיזה
היא מסונורה ובאה צפונה
רקדנו וחיבקתי את מותניה
וידעתי מה אעשה
היא סיפרה שיש לה משפחה במקום קרוב
ואם רק תוכל לעבור…

בלילה הם הגיעו מעבר לגבול
לאור אורות המחפשים
הברחנו אותם עם הטנדרים
אל הנהר בעמק קרוב

היא טיפסה אל הטנדר
רכנה אלי והתנשקנו
בנסיעה נפתחה חולצתו של אחיה
וראיתי סרט הקלטה על חזהו

כמעט הגענו לכביש
כשהג'יפ של בובי התקרב
עצרתי בצד, מנוע עובד
וצעדתי אל אורות רכבו

הרגשתי את גופי נע
ואת ידי על האקדח
עמדנו שם, מביטים זה בזה
בעוד היא נמלטת אל נחל אכזב

בובי רמירז מעולם לא אמר דבר
שישה חודשים אחר כך עזבתי הגבול
שוטטתי לכל עבר
עוסק בכל מה שידי משגת

בלילות חיפשתי בברים המקומיים
ובעיירות המהגרים
תר אחרי לואיזה שלי
ושערה הארוך, הגולש

בוקרים מסינלואה – תרגום

(שיר חמישי בפרויקט התרגום של רוחו של טום ג'ואד)

איזה יופי שבאמריקה סדר זה סדר, הא? אין בערך ואין כאילו ואין "אחי" ואין תסדר לי. יש את מה שיש ואת מה שאין. אין קיצורי דרך. ואם לא תעמוד בהתחייבויות שנטלת על עצמך, חביבי, הכל עובר אליך וקקה בידיך. אתה לבד, ותפתור בבקשה את הבעיות שלך לפני שאתה מתקשר אלינו. יש בשיר בית שמתאר מה קורה למי שלא מצליח בעבודה. באמריקה, גם בשוליים יש חוק וסדר. הם פשוט טיפה פחות אסתטיים מבית מעוקל או זריקת רעל.

הצדק האמריקאי קר ומרוחק והוא מגיע רק בשחור ולבן. כל התקליט הזה הוא שיר הלל למדוכא ולמוחלש. לזה שלא יכול לקפוץ מעל הפופיק, ושאם חלילה ינסה – ישלם את המחיר. במקום של צדק קר ומנוכר, אין צדק לפועלים זרים, ואת הקנס משלמים במזומן. מיגל ולואיס הם תאילנדים שעובדים בשמש הקופחת של הערבה, ואיזה מזל שפה אין כאלה, הא?

גם כאן, יש מקרה נפלא של סיפור מתוסרט כהלכתו ומדויק עד כדי מבוכה. התחלה, אמצע, סוף. גורל, ניסיון לברוח ממנו – והרגע בו מיגל חוזר ופוגש את גורלו. אח גדול שלא הצליח לשמור על אחיו הצעיר. אקדח מעשן במערכה הראשונה ואתם יודעים את ההמשך. השיר הזה הוא בית ספר לכתיבת סיפור. כמו הסיפורים מהמיתולוגיה היוונית על נבואות שמגשימות את עצמן. כל כך הרבה דיוק מצד אחד, כל כך הרבה סינמטיקה מאידך, וסוף כל כך נוגע ועצוב ומצמרר!

זה שיר כל כך קשה, שביני לביני, אני קורא למיגל ולואיס חוזה וחואן, ומתנחם קצת במאיר אריאל. אתם כבר מכירים את חוש ההומור שלי: שני מקסיקנים. אולי בסוף הטרגדיה תהיה גם בדיחה טובה. אבל אין. המוסר השכל לא מצחיק בכלל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה.

  

בוקרים מסינלואה

מיגל הגיע מעיירה קטנה בצפון מקסיקו
הוא בא צפונה עם אחיו לואיס לקליפורניה לפני שלוש שנים
חצו השניים את הנהר, ולואיס רק בן 16
ומצאו עבודה ביחד בשדות סן חואקין

הם עזבו בית ומשפחה
ואביהם אמר "בני, עוד תלמדו דבר אחד
על כל מה שהצפון ייתן, הוא יגבה מחיר בתמורה."
הם עבדו שכם אל שכם בפרדסים
מבוקר עד שקיעה
בעבודות שלבנים לא יעשו

כשהגיעה השמועה שמישהו מסינלואה מחפש עובדים
עמוק במחוז פרזנו היתה חוות תרנגולים נטושה
ושם, בבקתת חומר קטנה בפתח גיא נסתר
מיגל ולואי עמדו ובישלו מתאמפטמין

אפשר לעבוד שנה בפרדסים
או להרוויח חצי מזה במשמרת של עשר שעות
בעבודה עבור האנשים מסינלואה
הו, אבל אסור לפספס
החומצה הקטלנית יכולה לצרוב חור בעור
ותישאר לבד, יורק דם במדבר
אם תנשום את ענני החומר לריאות

ערב אחד השמש שקעה, מיגל שמר בחוץ
הבקתה התפוצצה, והאירה את מחשכי העמק
מיגל נשא את אחיו על כתפו במורד
אל נקיק צר.
ושם בעשב הגבוה לואיס רוזאלס מת

מיגל הניח את גופתו בטנדר, ונסע
למקום בו שמש בוקר האירה חורשה יפה
הוא חפר והוציא מהאדמה עשרת אלפים דולר, שהצליחו לחסוך
נשק לשפתי אחיו, והניח אותו בקברו.

%d בלוגרים אהבו את זה: