היום, אחרי שהורדתי את הקטנה בגן, ובעודי שב הביתה דרך רחוב דה-האז, היכתה בי ההכרה שאני עדיין חי בעולם של "והילד הזה הוא אני". אז שרבטתי לעצמי כמה שורות על העניין הזה.
שירות לקוחות
אני כבר לא מפחד ללכת לאיבוד
אני כבר יודע את הדרך הביתה, מנתניה, באר שבע – אפילו מלוד
ורק מקום אחד נשאר כמו איבוד של פעם (יותר או פחות) –
כשאני מתקשר לשירות לקוחות.
—
מין
כשאשתי אומרת שהיא רוצה מין
בהתחלה אני קצת לא מאמין
רק כשהיא יוצאת באופן בהול אני נזכר
שהיא בכלל שוכבת עם יששכר
—
שפתיים
כשהילדה צורחת "אבא אני רוצה סוכריה"
אני יודע שאני בבעיה
ובגלל זה לפני שיוצאים מהבית (בערך בשתיים)
אני מדביק לה את השפתיים
—
קקי
כשאני דורך על קקי ברחוב דה האז
אני חלילה לא נשבז
במקום זה אני רץ לרחוב שאול
כי שם תמיד אני דורך על שלשול.
—
בלונדינית
אם אני פוגש בלונדינית ולברדור
אז אני מגרד לו מאחורי האוזן בנחת
אבל בעצם אני מתכוון
ללטף לה את התחת.
—
(יש גם שיר אחד שבו מתחרזים חרוז חפוז ועכוז, אבל החלטתי להשאיר אותו לפעם אחרת.)
גומרים הולכים 