דרמה קטנה

פעם בשבוע או שבועיים היתה נכנסת, בלי להתקשר או להודיע, פשוט דופקת בדלת וצצה ונושקת על לחיו, או משרבבת לשון להוטה ודוחפת אותו לחדרו וחובטת את הדלת מאחוריה. ותמיד היתה מעירה שמה שהוא צריך בבית הזה זה אישה.

"אישה תכניס לך כאן סדר. תיתן איזשהו טאץ' ביתי במקום הזה. תדגיש את הטוב והיפה ותסתיר את המוזנח והמכוער. אתה צריך אישה תומר. אתה צריך מישהי שתיתן לך ולבית שלך אהבה. כמו כלב שצריך מישהו שיוציא אותו, ככה גם אתה צריך מישהי שתעגל לך את הקצוות החדים של החיים שלך."

"אבל מעיין", היה אומר לה, "אני מדבר איתך, אני מבלה איתך, אני יוצא איתך, אני מזדיין איתך ואני חולם עלייך. איפה בדיוק יש לי מקום בחיים לעוד אישה חוץ ממך?"

"אני", הייתה מסתכלת לו בעיניים ברצינות תהומית, "אני סתם פנטזיה. אני משהו שלא יקרה. אני תוקעת אותך במקום ומחרבנת לך את החיים וממלאה לך אותם בתקוות שווא של דברים שלא יקרו לעולם. אתה צריך לשכוח אותי. אתה צריך לנעול את הדלת ולא לתת לי להיכנס. אתה צריך להעיף אותי מכאן עכשיו ולא לתת לי לחזור לעולם. אתה צריך לא לענות לטלפונים שלי."

"אבל את לא מתקשרת."

"אני רוצה אבל לא מעזה. אני פוחדת שיש כאן מישהי. שנשבר לך ממני ואתה לא רוצה לראות אותי יותר. אני פוחדת שקמת בבוקר והחלטת שאתה לא מוכן לאכול את החרא הזה יותר. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי אותך. אתה לא מבין, תומר, כמה לכלוך וזיוף יש בחיים שלי. אתה לא מבין את הפקולטה המזוינת הזאת. אתה לא יודע מה זה להתמודד בתחרות ההתספורת והגאדג'ט והאוטו והדייט האינסופית הזאת. ומילא אם זה היה נשאר בפקולטה, אבל זה זולג לעיתון, ואם אני נראית לא נכון או נמצאת אם האנשים הלא נכונים, יש לאמא שלי מה להגיד. ואם יש לאמא שלי מה להגיד אז גם לאבא שלי יש מה להגיד. ואני הרי הפרינססה של אבא, ואבא צריך להיות מרוצה מהפרינססה שלו."

"בקיצור, את לא מתקשרת."

"אני אתקשר. לא, אני לא אתקשר. אתה לא רוצה שאני אתקשר. עדיף שלא אתקשר. רק זה חסר לי, שתישאר עכשיו בבית ותחכה לטלפונים שלי כאילו ייצא מזה אי פעם משהו. לא, אני לא רוצה שתחכה לי תומר. זה לא מגיע לך. אתה צריך אשה בחיים ובבית שלך."

היא היתה אומרת ומתחילה לסדר אחריה. קודם היתה פולשת למטבח ומשתלטת על הכיור והכלים והשיש, ומשם אל פינת האוכל, משפשפת ומבריקה, ואז, מצוידת במטאטא ואחר כך במגב, משתלטת על הסלון והמטבח והחדר. והוא היה נשרך אחריה וחוטף פריטים מידיה ומשיב אותם למקומם, ומתקומם שהיא לא עוזרת בית וזה הבית שלו ושתפסיק לעשות לו בלגן, כי גם ככה היא עושה לו בלגן בחיים, ובסוף היא היתה מסדרת את המיטה שאך לפני זמן קצר הופרה שלוותה, ומתמוטטת אליה בדמעות, והוא אחריה, וכל טקס הסדר הזה היה נגמר בעוד התפלשות בשרים בין הסדינים המתוחים לרגע של מיטתו.

ככה הם הכירו? ‪

קווים לדמותה של מעיין

לא טוב לה. לא טוב לה באפלה של הבר הזה, בחושך וברעש ובעשן. אני שונאת את העשן, היא חושבת לעצמה כשהיא מדליקה את המרלבורו המי יודע כמה שלה הערב. לא טוב לה. לא טוב לה עם האבא הזה שחושב שמינהל עסקים זה מה שצריך; לא טוב לה עם עומר שמלווה אותה גם לבר הזה, כמו איזה כלב שמירה, כאילו היא איזה ילדונת קטנטונת שנקלעה לאפלה הזאת והיא צריכה איזה עמי שיחזיק לה את היד בדרך הביתה.

שורפות לה העיניים, והיא לוגמת עוד לגימה מהבירה הגדולה. היא נדרשת לשתי ידיה כדי להניף את חצי הליטר ולהרטיב את השפה, והנה גם הרגע הזה של הלגימה עבר ואיננו. וכל הישיבות האינסופיות האלו בחושך הנכלולי והרועש הזה, שנקטעות מדי פעם בהצתה של עוד סיגריה ובטעימה של עוד מעט מהבירה, וברגעי שיא של הזמנה של עוד משהו לשתות, הן בסך הכל השחתה של העכשיו לטובת ציפייה אקטיבית שמשהו יבוא, כאן ועכשיו, ויציל אותה מההווה המעיק וייקח אותה לאיזה סערה של טקילות על החוף. זין על זה. כאילו לא יצאה מכאן עם כמה בעבר. ומה נולד מהציפייה הזו? זיון של שיכורים שיש בו מעט ציפייה והרבה תיעוב עצמי למחרת. זין על הטקילות על החוף. לא עובד עליה יותר.

ובכל זאת היא סוקרת את ימינה ואת שמאלה, ובוחנת את הטי שירטים של איירון מיידן ואת הכפתורים של פולגת ואת הלוגואים האידיוטיים שיש להם תמיד על לוח ליבם: קרוקודיל ורוכב ובננה. ומה יש מתחת לחולצות האלה חוץ מגושים צעירים ופתטיים של חרמנות שעושים כאילו טוב להם רק כדי להפיג את הבדידות לרגע אחד קצר. כדי להחיות איזה פנטזיה קצרצרה ולדבר על זה מחר בעבודה ובפקולטה. זין עליהם ועל הלוגואים שלהם.

למען האמת, היא יכולה לסנן אותם לפי הנעליים. להעיף בבעיטה את כל הקרוקסים והדוקטור מרטנסים והאול סטארים והסניקרס, ואז את הקיבוצניקים צעצוע עם הכפכפים שלהם והסנדלים ולהשאיר רק את אלה עם הנעלי הרים, קאטרפילר וטימברלאנד וקולומביה ודומיהם. כן, היא יודעת, זה לא אומר כלום. בכל זאת, באלנבי אתה באמת יכול ללכת יחף, אבל הנעליים שלך אומרות עליך משהו. ואם הם הולכים עם נעלי שטח או נעלי הרים, אז הם מנסים להגיד שהם לפחות רוצים להיות במקום אחר. לטפס לאנשהו.

וזה לא שהיא רוצה איזה קרייריסט עכשיו. לא! ירחם השם, רק לא קרייריסט. סטודנטים למשפטים ולחשבונאות ולמינהל עסקים אבא ממילא מביא לארוחות שבת. לא. היא רוצה מישהו שלא רוצה להיות פה. שרק נקלע לכאן. שרק בא כדי לחטוף אותה מהקיום הפתטי הזה וכבר הוא הולך. ולוקח אותה אתו.

היא מביטה שוב לשמאלה אל הבוק שמפחד לעשות לה עיניים ורק בוהה קדימה ומחבק את הבירה שלו כאילו תבוא ממנה איזו ישועה. יש לו שיער ארוך ארוך, כמו שהיא שונאת. ובלונדיני. בחורים בלונדינים הם אנומליה של הטבע, אם אתם שואלים אותה. אבל יש לו עיניים עייפות וטובות והוא נועל קאטרפילר בצבע חום בהיר עם פס שחור למעלה, שמרטיטים את המגפונים הקטנים והכועסים שלה. היא לא יכולה לסבול את זה שהוא לא מביט בה. כנראה שיש משהו מולו, שמסיח אותו ככה. למה הוא לא מסתכל, הבוק? הרי היא נראית כמו שצריך להיראות במקום כמו זה, שלב לבו הוא הלהיראות. אבל לא. הוא תקוע עם המבט קדימה ולפעמים גם לצד השני, אל הברמן, שמצייד אותו בבקבוקים שלו ואפילו משמיע לפעמים רולינג סטונס כשהוא מבקש.

לעזאזל תל אביב והגברים האוטיסטים שלה, היא חושבת וקמה ושוב נעלבת מהמטר שישים שלה, שמגיעים לבלונדיני בקושי לכתפיים. בסדר, אז שלא יסתכל לכאן, היא משלימה.

ולוקחת אוויר, ובועטת לו בקרסול, בדיוק מעל הפס השחור של הקאטרפילר.